"לכודים": ספר מתח כראי לחולי הישראלי

רוני דונביץ', לכודים, הוצאת ידיעות אחרונות, 2008

בימים אלה, כאשר אני מתמרן נואשות בין הכנת מערכי שיעור לסטודנטים שלי ופיענוח ספרים ביפנית עתיקה עבור הדוקטורט, אי אפשר בלי רגעים של התרעננות. לפיכך, ביליתי את השעתיים וחצי האחרונות בקריאה של מותחן הטרור "לכודים" מאת רוני דונביץ'. הספר היה מוכר לי עוד מ-2008, כאשר הפרק הראשון שלו פורסם חינם אין כסף בידיעות אחרונות. מאז, תמיד רציתי לדעת מה ההמשך- ואף פעם לא היה לי זמן. עד היום. התוצאה? חדשות טובות, וחדשות רעות.

החדשות הטובות הן, שספר שאני מצליח לסיים בשעתיים וחצי חייב להיות מעניין, מעניין מאד. החדשות הרעות הן, שהקריאה דיכאה אותי. לא בגלל הסוף של "לכודים" (ולא, אין כאן ספויילרים), אלא בגלל האווירה שלו. כהיסטוריון, האמנתי תמיד שכל ספר, גם ובמיוחד רומן, הוא ראי לחברה שבה הוא נכתב. ובראי של "לכודים" משתקפות פנים לא נעימות. לחברה הישראלית, מיותר לומר, פנים רבות. ספר יחיד אינו יכול לשקף אותה במלוא מורכבותה. גם לא עשרה ספרים, או מאה. אולם ב"לכודים" משתקף פן מסויים, מטריד של החברה שלנו: פן נרקסיסטי, פרנואידי וחשדני- של חברה כוחנית המשקצת את כל העולם, ובטוחה שעליה לסמוך על כוחה שלה בלבד. מחלת "עם לבדד ישכון, ובגויים לא יתחשב".

אל תטעו: לא מדובר ביצירת מופת, אבל כספר מתח, "לכודים" עושה את העבודה. הסיפור נפתח בדרמה בטיסה ממילאנו לתל אביב. הדיילת ויקטוריה מגלה שכל נוסעי מחלקת העסקים מתים. כאשר, לחרדתה, היא פותחת את תא הטייס- מתגלה האסון במלוא חומרתו- גם הטייסים עברו מן העולם. מכאן נפתחת דרמה מסחררת, עוצרת נשימה, בכיכובו של ראש אגף מבצעים במוסד, אלכס ברטל, בתו האמיצה דניאלה, מומחה הטיסה האנטיפת רן טוקטלי שכאילו נלקח מסרטי ג'יימס בונד, ראש השירות החשאי האיטלקי, פילגשו היפיפייה ועוזרו האנטישמי, וכמובן- איך לא- שורה ארוכה של נבלים וטרוריסטים שכולם (ניחשתם נכון) מוסלמים.

הסיפור מרתק, הכתיבה מצויינת. קצב הסטקטו של דונביץ' מותח את הקורא עד קצות העצבים. הכוונה שלי היתה לקרוא פרק ולהמשיך במחקר שלי, אבל פשוט לא יכולתי לעזוב את הספר בלי לדעת מה קורה בסוף. ואני לא אקלקל לכם את ההנאה עם ספויילרים. הבעיה שלי היא לא עם הכתיבה, אלא עם הנחות היסוד מאחורי העלילה. בניגוד לכריכה האחורית, שמבטיחה לנו דמויות אנושיות ומורכבות- דונביץ' מרכיב מערך פלקטי עם ארבע צלעות: הטרוריסטים המוסלמים, הגויים הנוצרים, הישראלים האמיצים, ובשוליים- החרדים המגעילים. מעניין להסתכל בכל אחת מהצלעות האלה, כדי לפענח את מערך החשיבה שמאחורי העלילה של "לכודים".

המוסלמים בספר יצוקים כולם בדמותו של השטן- עד האחרון שבהם. הם מקללים, עיניהם השחורות רושפות משנאה, עורם השחום בוהק ומזוודותיהם עמוסות בחומרי נפץ בעוד הם מתכננים פיגועי טרור מתוחכמים תוך שימוש במיטב הטכנולוגיה. הם מלאים ברגשות אינסופיים של שנאה ונקמה. אין להם יכולת לאהוב באמת שום דבר חי. באחת הסצינות המצמררות בספר, מתואר כיצד טרוריסט מוסלמי שובר את המפרקת של כלבה שליקקה את ידו שנייה קודם לכן. כולם, כמובן, אנשי אל קאעדה ולא משנה מה זהותם הלאומית- ערבים, אפריקאים, פקיסטנים או בוסנים. אין הבדלים אמיתיים ביניהם. מֶכָּה מתוארת כ"כור השנאה" של האיסלאם. במקרה מסויים, מתאר הכותב מעשה טבח שנעשה במוסלמים כסיבה לרגשות הנקם שלהם, אולם הנקמה היא כל כך כוללת ושטנית, עד שהסיבה מוסיפה רק קצף על ביזיון. הגרועים ביותר הם, כמובן, המוסלמים המשכילים והמתוחכמים, אבל בנוגע לכך אני לא רוצה להרחיב כדי לא לגלוש לספויילרים.

הנוצרים המופיעים בספר, רובם ככולם איטלקים, אינם מוצגים באור שטני כמו המוסלמים- אולם העלילה רוויה באיבה קשה כלפיהם. הם מתעבים את ישראל, אנטישמים בגלוי או בסתר, מאשימים את היהודים בטרור המוסלמי ואדישים למוות של ישראלים. "אתם תמיד חכמים יותר, תמיד צודקים, גזענים, מתנשאים", אומר בזעם אנצו, עוזרו האנטישמי של ראש שירות הביון האיטלקי, בעודו מביט בשוויון נפש על ישראלים שטסים אל מותם, "אתם מתאכזרים לאחרים, אבל מרחמים על עצמכם. בכל פעם שמוטחת בכם ביקורת, אתם מנפנפים בשואה. כמו ילד קטן שדורש מכולם שיתעסקו רק בו. ולמה בדיוק? מה במיוחד בכם? אתם עשירים במכרות זהב ויהלומים"? מה שמעניין את האיטלקים, כמובן, זה רק כסף. אה, וגם "החיים הטובים". "אם לא הייתם מתיישבים למוסלמים בתוך הנחיר ומפלאים כל הזמן שהם מתעטשים," ממשיך אנצו, "אמריקה לא היתה צריכה לבוא לעזרתכם והיתה מסייעת לאיסלאם. אל קאעדה לא היתה קמה, והתאומים לא היו נופלים. כשתפסיקו להאמין שאתם עם נבחר, וכל השטויות הגזעניות האלה, ותבינו שאתם עוד עם ככל העמים, אולי תוכלו להפסיק להיות האאוטסיידר הפרובלמטי. אתם לא מבינים ששונאים אתכם כבר אלפיים שנה?" בקיצור- נאום ניאו נאצי טיפוסי. ואכן, אלכס, גיבור "המוסד" הישראלי, אומר לאנצו שהיה צריך להיוולד בתקופתם של היטלר ומוסוליני.

לא כל ה"גויים" בספר אנטישמיים באופן כה גלוי, אך כולם אדישים למצוקתם של הישראלים. הם גם מתוארים באור מגוחך. ביאנקה, פילגשו היפה של ראש שירות הביון האיטלקי היא "סרט פורנו מהלך", קליפה ריקה של ניתוחים פלסטיים שאין מאחוריה דבר. הכומר שלכוד עם הישראלים במטוס הוא שבר כלי מגוחך שלא עושה דבר חוץ מלמלמל תפילות. חיילי היחידה האיטלקית המיוחדת ללוחמה בטרור הם בריונים אלימים וחמומי מוח.

הישראלים החילונים, לעומת זאת, הם תמונת מראה של הגויים. משכילים או בורים, מתוחכמים או מחוספסים, כולם פעילים, אכפתיים, אמיצים ואנושיים. חלקם גיבורים מושלמים, כמו אלכס ברטל,  הצבר האידיאלי, רב המרגלים העשוי ללא חת, ובתו דניאלה. אחדים מהם גסים ואנטיפתים, כמו מומחה הטיסה המוזר רן טוקטלי, אבל גם הוא, בסופו של דבר, מתגייס לעזור בעת צרה. גליה, סוכנת המוסד, היא יפיפייה אמיתית, בחורה שמבט אחד בה "יגלה שהיא אוצר", לעומת ביאנקה האיטלקיה המזוייפת על פניה המאופרות והמנותחות. אמנם, במטוס יש כמה ערסים בהמיים, "מאלו שגונבים ברזים ומגבות", שצריך לרסן אותם מעת לעת, אבל אפילו חלקם מתגלים בסופו של דבר כנשמות טובות. גם הישראלים הפשוטים, כמו "שמעון האינסטלטור" הם אנשי כבוד מחוספסים אך טובי לב.

תמונת מראה נוספת לגיבור הצבר, הישראלי, הם החרדים. המטוס שורץ בהם. הם מתפללים, עיניהם רושפות, הזקנים שלהם מדובללים והם מלאי שנאה לכל מי שאינו כמותם. הם מבלים את הטיסה בניסיון להפריע לגיבורי המוסד המנסים להציל אותם, מאיימים בחרם על חברת התעופה, ופרימיטיבים מספיק להאמין שהמטוס "מקולל" בגלל שצליינים נוצרים מתפללים בו. "כופרים!" "גויים!" הם צועקים, ומנסים לעשות שפטים בצליינים הפתטיים והאומללים שמסביבם. כמובן שהם לא מסייעים למאמצי החילוץ, אלא רק מהווים נטל- תדמית טיפוסית של החרדי בחברה הישראלית, החילונית.

הישראליות המתגלה ב"לכודים", בסופו של דבר, היא מדכאת ומפחידה: נרקסיסיטית, מרוכזת בעצמה, אגוצנטרית וחוששת מהעולם כולו. למרבה הזוועה, המחבר אינו מבין עד כמה הגישה שלו עצמו ל"גויים" דומה לזו של "החרדים" שהוא מתאר בבוז כה רב, ועד כמה תפיסת העולם שלו מאשרת את הנאום האנטישמי שהוא שם בפיו של ה"חזיר" (כך במקור!) האנטישמי אנצו.

אם תפיסת העולם הזאת היתה מתבטאת רק בספרי מתח כמו "לכודים"- לא הייתי דואג. מיותר לומר שהיא נפוצה מאד בחברה שלנו, וקיימת בעיתונות, בתקשורת האלקטרונית ובדעת הקהל. הגטואיות החדשה- של הישראלי הנרדף, הרואה אנטישמיות בכל פינה וסבור ש"העולם כולו נגדנו"- ובו בזמן מתפאר בכוחניות צבאית שהיא, ורק היא, הפתרון לכל הבעיות. זה שילוב נפיץ, קטלני. הקורבנות הכוחנית ממכרת, מסממת, ונוטה להתפשט במהירות, בעיקר במצבי מצוקה ומשבר. וזה עלול להסתיים רע.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-נובמבר 12, 2011, ב-הינשוף הספרותי ותויגה ב-, , , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 6 תגובות.

  1. למרות שהז'אנר הוא לא בדיוק כוס התה שלי, אהבתי את הניתוח של הספר ולפי דעתי הצנועה יש בו צדק לא מבוטל. קשה להאשים את הישראלי הממוצע (כולל עבדך הנאמן) בחוסר אמון, אפילו קיצוני, במוסדות בינלאומיים ובקהילה הבינלאומית. לאחר שהללו נתנו לו כל כך הרבה סיבות לא להאמין בהם.

  2. גם אם אפשר להבין את זה, זו עדיין נטייה מסוכנת ובמקרים רבים (אני לא מתכוון אליך, כמובן) אפילו פרנואידית. שים לב שרוב האש בספר מכוונת נגד איטלקים- שמוצגים, פחות או יותר, כחבורת אנטישמים- למרות שאיטליה היתה בדרך כלל אחת המדינות הידידותיות ביותר לישראל. יש כאן חשדנות עמוקה כלפי זרים באשר הם.

  3. הבעיה היא, שתפיסות כאלו נוטות לא להשאר בספרות.
    כל עוד זה בפיקשן, ניחא – אבל כאשר תפיסות כאלו מחלחלות (לפעמים באורח כמעט לא מודע) לתוך הציבור ואל מקבלי ההחלטות, הן עשויות לתרום מאד להבנה מאד מעוותת של הזירה הבינלאומית, ומכאן קצרה הדרך להחלטות פזיזות והרות אסון (ע"ע תגובתי בדיון על איראן)

  4. רוני דונביץ'

    דני יקר,
    הרחקת לכת.
    מותחן הוא לא מחקר. תפקידו לעורר עניין באמצעות קונפליקטים מוגברים.
    בכל מותחן הוליוודי הרעים מוארים באור רע. עושים את זה כדי להגביר את הקונפליקט.
    ככל שהקונפליקט מוגבר הקורא או הצופה נשאבים.
    אז מתקיימת משאלתם הכמוסה במלואה – אסקפיזם.
    אם כולם היו מתונים ולשווים ואוהבי אדם העולם היה נרדם משעמום
    ואיש לא היה קורא מותחנים.
    ומשהו קטן בעניין ספוילרים. המאמר שלך רצוף בהם וחבל.
    אבל אני מתנים בעובדה שבמקום לעבוד המשכת לקרוא ספר וסיימת אותו בשעתיים וחצי.
    זה לא עניין מובן מאליו בעולם המטריד בו אנו חיים.
    רק טוב

    רוני

  5. שלום רוני,

    ברוכים הבאים לבלוג! אני שמח שהגעת לכאן, והגבת על הביקורת שלי על "לכודים". גם אני הוצאתי ספר (דרך אגב, באותה הוצאה שהוציאה את שלך) והתעניינתי מאד בביקורות.

    ראשית תרשה לי לשבח אותך, כפי שכתבתי בביקורת, על ספר מתח מוצלח שבהחלט "עושה את העבודה" במובן הישיר ביותר- למתוח את הקורא.

    מעבר לכך, אני חושש שפספסת את הנקודה בביקורת שלי. בשום מקום לא טענתי שרומן מתח צריך להיות מחקר. לא האשמתי את לכודים שאינו מדייק מבחינה עובדתית או היסטורית. אולם מרומן ברמה גבוהה, אפילו רומן מתח מהשורה הראשונה, אני מצפה לדמויות מורכבות יותר ופלקטיות פחות (כפי שאתה עצמך, או המו"ל שלך, הבטחתם בכריכה האחורית). אני הייתי נהנה יותר מ"לכודים" כרומן מתח אם הדמויות בו היו מורכבות יותר. אולם בהתחשב בעובדה שמדובר ברומן מתח, אפשר עוד איכשהו להתעלם מהבעיה הזאת. הבעיה העיקרית שלי היתה לא שיש "טובים ורעים" ברומן, אלא שהם מסודרים בצורה כזאת בהתאם למפתח לאומי.

    וחשוב לציין: הביקורת העיקרית שלי לא היתה עליך, או על "לכודים", אלא על החברה הישראלית שאת הערכים שלה הרומן שלך משקף. לצערי, ראיתי השקפת עולם דומה פעמים רבות מדי, בתוך הספרות הישראלית ומחוצה לה.

  6. ובנוגע לספויילרים, ניסיתי להימנע מהם ככל האפשר. אם יצא לך לכתוב ביקורות ספרים, אתה יודע בוודאי שהקו הוא דק מאד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: