אז מי יסיר את הנגע?

ח"כ יעקב כ"ץ (כצ'לה)

ח"כ יעקב כ"ץ (כצ'לה)

הרשומה הזאת היא ספונטנית, ואיננה מתוכננת.  למעשה, תכננתי להמשיך לספר לכם על פרשת הרצח של המלכה מִין, אבל עיון קצר בדבר הגות מחכים ומעמיק, עלון "ארץ ישראל שלנו", מחזיר אותי לרגע לעניינים דחופים ובוערים יותר. ניתן לראות במאמר הזה מעין המשך לרשימתי הקודמת, "הניאו ציונות ומחירה". הוא פורסם גם באתר "במחשבה שנייה".

לשוחרי הדמוקרטיה שבינינו, חילונים ודתיים כאחד, מאד כדאי לעיין בעלון "ארץ ישראל שלנו"- ולהפנים היטב את תוכנו, כדי שנוכל להתכונן לחיים במשטר שעלול להיות העתיד שלנו. בין הפנינים בעלון הנוכחי- ראיון עם ח"כ מיכאל בן ארי שקורא לטפל במהגרים הסודאנים, "האויב מבפנים", בדיוק כמו באיראנים (להפציץ אותם? בן ארי לא מפרט, אבל נראה לי שהוא לא יתנגד), התפארות ב"עונש האלוהי" שנחת על מארגני ההתנתקות מרצועת עזה, בראשם אריאל שרון, וגם "ראיון מרתק" עם איש רב פעלים, הלא הוא ראש האיחוד הלאומי ח"כ יעקב כ"ץ הידוע בכינוי השובבי משהו כֶּצָלֶה.

כצל'ה אינו אדם מופנם. מדי פעם הוא חולק איתנו את חזונו לדמוקרטיה העתידית שהוא וחבריו מתכוונים להשליט כאן, אם וכאשר יהיו בשלטון. כך, למשל, ב-4 לינואר 2010, זעם האדון הנ"ל על תוכנית הסאטירה "ארץ נהדרת", משום שזו העזה לשדר מערכון ביקורתי כנגד המתנחלים. "אין לי ספק שכאשר מדינת ישראל תנוהל בידי הגורמים המשפטיים הנכונים, ובידי הממשלה הנכונה," אמר, "האנשים [המעורבים בארץ נהדרת] יואשמו באופן רטרואקטיבי באנטישמיות, יעמדו לדין ויישבו בכלא… היום זה חופש הביטוי. אבל מחר יהיו חוקים אחרים, ותהיה ממשלה אחרת, וכל האנשים שנתנו לזה יד, לתעמולה האנטי-יהודית והאנטישמית הזאת, יעמדו לדין ויצטרכו לשבת בכלא." כצל'ה אף הגדיל לעשות וטען שמשפט "ארץ נהדרת" העתידי יתנהל בקווים דומים למשפטי פושעי המלחמה הנאציים בגרמניה שלאחר המלחמה. אני מסכים איתו- באופן חלקי- בנוגע לדמיון.  הוא רק טעה בתאריך. משפטי הראווה שהוא מתכוון לנהל אכן דומים להליכים שנערכו בגרמניה, אבל לא ב-1945, אלא קצת קודם לכן…

דרך אגב, לפי עמיתו של כצל'ה, ח"כ מיכאל בן ארי, "אין בסאטירה שום דבר בעל ערך. אין שום דבר קדוש. כשאתה פורץ את הגבול הזה, אתה לא יודע לאיזה שאול תחתיות אתה יכול ללכת." ח"כ ניסים זאב מש"ס, מפלגה נוספת שידועה בנאמנותה לדמוקרטיה ולחופש הביטוי, אף הוסיף כי "זוהי ארץ מכוערת המציגה את כל הבעייתיות בחברה הישראלית. אין ב'ארץ נהדרת' שום מורשת, אין שום מסרים חינוכיים-תרבותיים". בקיצור- בתקשורת שתנוהל על ידי "הגורמים המשפטיים הנכונים" ועל ידי "הממשלה הנכונה" לא תהיה סאטירה, אבל בהחלט יהיו "מורשת ומסרים חינוכיים-ותרבותיים". אכן, חזון מלבב. ויש לציין שהרב מרדכי אליהו ז"ל, ששימש כמנהיג הרוחני של חלקים נרחבים מהציבור הדתי והמסורתי בישראל, אפילו פירט איזו אומה צריכה להיות מודל לחיקוי. איראן כמובן. "כתוב בגמרא שיש לשבח את הפרסים שלא כותבים כתובה לזכר. כלומר, לא נותנים גושפנקא לדברים האלה כלל". לדבריו, "כל המפלגות, כולן, בלי יוצא מן הכלל, חרדית או לא חרדית, דתית או לא דתית… כולם צריכים להתאגד ולהוציא חוק נגד הדבר הזה, נגד הבג"ץ". הוא הוסיף כי "כל מה שפוגע בדת – להוציא חוק נגד זה"". אחמדינג'אד בטח יתרשם.

על רקע זה, התראיין כצל'ה זה לא מכבר לעלון "ארץ ישראל שלנו", ושיבח את גל החקיקה האחרון של הימין והקואליציה שנועד לבצע שידוד מערכות בבג"ץ. למי שחשב שמדובר אך ורק בעניין טכני שנועד להגביר את ההגינות והשקיפות בבית המשפט, מבהיר כ"ץ כי "החוק הוא לא ′חוק גרוניס′ ולא ′חוק כצלה′. זה חוק שמחזיר את השליטה לעם ומוציא את השליטה מידי קבוצה קטנה ועלובה, חבורה אליטיסטית תל-אביבית, ′נטורי קרתא החילונית′, שמשדרת חוסר אהבה לעם ישראל, דבקות בחוקיי הגויים, וניסיון להשתלט על עם ישראל בכוח הדיקטטורה השיפוטית. הם ניכסו לעצמם, בכוח הזרוע, שלטון ללא מיצרים. לדבר הזה יהיה סוף. תם עידן ימי הביניים בו יושבים אנשים שחושבים שהם חכמי הדור הנאורים ושהעם כולו הוא חשוך ונבער מדעת". "החוק שהעברנו מאפשר לוועדה לבחור את נשיא בית המשפט העליון, ולא כפי מה שהיה עד כה, שהשופטים עצמם בוחרים מי יהיה נשיא בית המשפט",ואני מדגיש: זו רק תחילת המהפכה, עד שנביא ליציבות. אנחנו חוזרים לחוקים התורניים הטבעיים והיסודיים של עם ישראל. " (ההדגשה היא שלי. ד.א.)

דבריו של כ"ץ צריכים ללמד אותנו שיעור מאלף. זו היא רק תחילת המהפכה. גל החקיקה מבית מדרשם של האיחוד הלאומי, ישראל ביתנו וחלקים נרחבים בליכוד, הוא מהלך מתואם. לא בהכרח מתואם ברמה הקונספירטיבית, אבל הוא מייצג תוכנית כללית, והלך רוח, של חלקים נרחבים באליטה הפוליטית ובציבור. הלך רוח של מהפכה. למהפכה יש שתי זרועות. זרוע אחת, חילונית, מייצגת לאומנות דורסנית יותר ויותר שניכסה לעצמה את המושג ציונות ומדירה כל מי שנתפס בעיניה כלא ציוני אל מחוץ לגדר. הזרוע השנייה, הדתית, מנסה להוסיף למתכון הניאו-ציוני תבלינים פונדמנטליסטיים בנוסח איראני, משהו כמו "הרפובליקה היהודית של ישראל". שתי הזרועות מתואמות רק באופן חלקי. סמכותנים חילונים כמו אביגדור ליברמן, אנסטסיה מיכאלי או משגיחי הכשרות האקדמיים של "אם תרצו" בוודאי אינם מעוניינים במדינה ה"אמונית" של כצל'ה או משה פייגלין, שחסידיו כבר מתכננים את המדינה הזאת לפרטי פרטים. אבל שתי הזרועות רוחשות איבה עזה לשמאל, לערבים ולכל מי שמעז לבקר את משטר הכיבוש בשטחים. שתיהן מדברות בשם ה"דמוקרטיה", אולם "דמוקרטיה", בעיניהן, הוא שלטונו הבלתי מרוסן של הרוב תוך רמיסת זכויות המיעוט ורדיפה הולכת וגוברת כנגד השמאל והערבים. בשלב מסויים- הפשיסטים החילונים והדתיים עשויים אף להתעמת זה עם זה- אולם לא משנה מי מהם ינצח, ישראל תהיה מדינה שונה מאד מזו שהכרנו.

לפיכך, זו טעות קשה להתייחס לגל החקיקה האחרון של הימין באופן פרטני. אם מסתכלים על כל החוקים הללו כל אחד כשלעצמו, ניתן למצוא להם צידוקים מצידוקים שונים. מערכת המשפט התנהלה לעיתים קרובות באופן שערורייתי, ובשיטת מינויים של "חבר מביא חבר". השמאל הקיצוני באקדמיה בהחלט מרשה לעצמו להשתולל באופן דורסני, והקריאה של חברי סגל להחרים את המוסדות שהם עצמם מלמדים בהם אינה פחות משערוריה. גם החוקים לייבוש עמתות השמאל דומים לחוקים במדינות אחרות שמגבילות את המימון הזר שארגונים מקומיים יכולים לגייס. אולם כפי שכתב גל אמיר, כאשר אנחנו מסתכלים על החקיקה הזאת כמכלול, מתגבשת תמונה מפחידה:

"הפסול הוא אינו בכל דבר חקיקה בנפרד. על אף שחלק מהחקיקה הזו מזעזע לכשעצמו, יש בה גם כמה תיקונים סבירים. איני רואה, למשל, כל בעייה אינהרנטית בהגדלת שיקול הדעת של בית המשפט בתביעות לשון הרע, והדבר אף מתבקש במקרים מסוימים. הבעיה נעוצה בהשפעה המצטברת של החוקים האלו. החוקים האלו באו לשנות את כללי המשחק הבסיסיים. הם באו, ביחד, להביא לכך שהחלפת הממשלה הנוכחית תהיה קשה יותר בבחירות העתידיות – בית המשפט העליון יהיה מורכב מאנשים שהמחוקקים מימין תופסים (בצדק או שלא בצדק) כקרובים לליבם, שהמנגנון למינוי שופטים יהיה בשליטת אותם מחוקקים, שהביקורת על הממשלה משמאל תושתק, אם באמצעות קביעת סנקציות חמורות על ביקורת כזו (חוק איסור לשון הרע, או אף "חוק החרם"), ואם באמצעות ייבוש מקורות המימון של מותחי הביקורת. הפגיעה אינה בעקרונות "זכויות האדם" או "חופש הדיבור" לכשעצמם. זו מתקפה ממוקדת שנועדה להשאיר לטווח ארוך את המצב הנוכחי – ממשלת ימין הנתמכת על ידי כנסת בה השמאל הוא מיעוט חסר השפעה"

לפיכך, לא סעיפי החוק צריכים לעניין אותנו, אלא המטרות והכוונות שמאחוריהם. לא המקבילות לחוק ההשתקה או חוק הייבוש, אלא התבטאותו של ח"כ דני דנון על "הוצאת הנגע השולי של השמאל הקיצוני מהחברה הישראלית". ועד כמה שאני עצמי סולד מהשמאל הקיצוני- הוא יהיה רק הקורבן הראשון. כפי שכתב עוזי וייל:

יגאל עמיר- הוא כבר יסיר?

יגאל עמיר- הוא כבר יסיר?

אם השמאל הקיצוני הוא נגע שיש להסירו, כמו שאמר סגן יו"ר הכנסת דני דנון,
אז סביר שמתישהו יסירו אותו, לא?
אבל אז השמאל שעמד לידו יהפך להיות הקיצוני, ונצטרך להסיר אותו.
ואחריו השמאל האמצעי, והשמאל הימני, והשמאל הימני קיצוני, עד שבסוף ישאר רק סגן יו"ר הכנסת בעצמו, ובנאדם קשה לו להסיר את עצמו, זו בעיה ידועה, אז מי יסיר את סגן יו"ר הכנסת דני דנון?
אם כי –
יש לשער –
שעד אז כבר ישחררו את יגאל עמיר, והוא כבר יסיר…

ודי לחכימא ברמיזה.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-נובמבר 23, 2011, ב-ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , , , , , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 20 תגובות.

  1. האם ייתכן שיעקב כ"ץ קרא פרוטוקולים מסוימים וחשב לעצמו – "רעיון טוב!"?

    מלחיץ O_O

  2. בהקשר הזה כדאי לצטט את דבריו של גדול חוקרי ההתנגדות הגרמנית, פרופ' פטר הופמן: הזמן הטוב ביותר להפיל משטרים טוטילטריים זה לפני שהם עולים לשלטון….

  3. רק צריך לזכור כשקוראים מהפכנים שראיית העולם שלהם עשויה להיות מוטעית. יש קומוניסטים שרואים את גל ההפגנות העולמי הנוכחי כתחיה של הקומוניזם – מה שיכול להיות נכון ויכול שלא להיות נכון. באותה מידה יש מי שרואים את מה שקורא בעולם הערבי כתחיה איסלאמית ויש שרואים את זה כהתקרבות למודל יותר דמוקרטי/ליברלי – האמת יכולה להיות פה או שם או באמצע או בכל מקום אחר. יש הרבה כוחות שבוחשים. אותו הדבר פה. יש כוחות עם חזון לא דמוקרטי – אבל גם יש ציבור גדול שלא מחוייב אליהם בהכרח. ציבור שסביב נושאים חברתיים מוכן להתאחד גם עם השמאלנים. בסופו של דבר עם כל הערכים והאמונות אי אפשר לקנות במכולת.

  4. בכל זאת מפחיד לדעת שיש אנשים שחושבים ככה כמו שמפחיד לדעת שיש אנשים שחושבים מהקיצוניות השנייה. מישל פוקו עם כל השנאה שלי לכתבים הלא-מובנים שלו צדק כשהוא דיבר על השוליים שנודדים למרכז והופכים למיינסטרים והשאלה המפחידה כשמדברים על דעות קיצוניות מאוד בשוליים היא איזו קיצוניות "תתמרכז" ותהפוך למיינסטרים, ומתי?

  5. אולי אף אחת, אולי פשרה או סטטוס קוו – הקודם או אחד חדש. למי שבמרכז יכולה להיות בחירה עם מי מהכוחות הוא כורת ברית. עכשיו, מי מהווה היום איום רציני יותר – הקומוניסטים או הפשיסטים?

  6. הקיצוניים שבשני המחנות.

  7. האמנם יש סימטריה?

  8. במדינת ישראל, השמאל הקיצוני הוא לא כוח בשום מובן שהוא. הוא שולי. יש לו השפעה מזיקה מאד על מעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית, אבל גם במקרה הזה- הפשיזם של הימין הקיצוני מזיק לתדמית העולמית של מדינת ישראל יותר מאשר כל ארגוני השמאל ביחד יוכלו לעשות.

    עמוס, דרך אגב- השאלה ששאלת- מי מהווה איום רציני יותר, הפשיסטים או הקומוניסטים, נשאלה גם ברפובליקת ויימאר.

  9. וממילא רוב מה שגורם נזק הוא פירסום מה שעושה הממשלה והצבא ומה שעושים גורמים בימין. ונסיון מטופש משהו להביא ללחץ על הממשלה מבחוץ. זה נותן לקיצונים מימין דחליל יעיל (אם יש משהו שהקיצונים טובים בו זה לתמוך אלו באלו גם כשהם כביכול מתנגדים).

    בזמן ווימאר לפחות היתה סיבה טובה לחשוש מהקומוניסטים (אם כי בקרב הקומוניסטים עדיין יש כאלה שזוכרים את זה לסוציאל דמוקרטים) התשובה שניתנה בזמנו לשאלה לא היתה מוצלחת במיוחד. בכל מקרה במציאות של היום אני נוטה להסכים עם דב חנין שמוטב שכל הכוחות המתנגדים לפשיזם ישלבו ידיים.

  10. אני חושב שהבעיה האמיתית היא לא קיצוני זה או אחר שבסופו של דבר מייצג מיעוט כמעט זניח. אלה שבפועל אין מפלגת מרכז ולכן הליכוד שמייצג את הימין המתון חייב לחפש לו בני ברית בימין הקיצוני יותר, כי הרי חייבים לבנות ממשלה כלשהיא. בנוסף לכך, הרבה אזרחים בעלי דעות מרכזיות(למשל אני) נאלצים להצביע לימין כי אין להם אלטרנטיבה אחרת.
    וכך נוצר הרושם שיש רוב ימני כשבעצם יש רוב למרכז. לכן אני לא חושב שאנחנו באמת קרובים לפאשיזם, אפשר להירגע.

    ובקשר לחוקי הימין החדשים, האמת שאני לא מבין לשם מה מחוקקים אותם. רובם ככולם חסרי תועלת לחלוטין, הם לא עושים כלום לטוב ולרע. למשל השינוי לחוק לשום הרע, לא עושה שום דבר כי גם לפניו השופטים פסקו סכומים גבוהים מחמישים אלף ואחריו עדיין יהיה מותר להם לפסוק את אותם הסכומים. השינוי המשמעותי היחיד הוא חובת פרסום התגובה במלואה, אבל הסעיף הזה הוא כל כך לא הגיוני והזוי שאני בטוח שיעדנו אותו לקראת הקריאה השניה והשלישית.
    אז אם אף אחד מהם לבדו לא עושה שום דבר אז מין הסתם גם כמכלול הם חסרי תועלת. אם כך, לשם מה מחוקקים אותם?

  11. עמוס בן-ישראל

    אין מפלגת מרכז? מה זו קדימה? מה זו העבודה? אם העבודה, הליכוד וקדימה היו משתפות פעולה היתה ממשלת מרכז די יציבה. אין הרבה הבדל בין הליכוד לקדימה. מבחינה מדינית כולם חותרים פחות או יותר לאותו דבר ההבדל היחיד הוא כמה ימנים קיצונים יש בכל מפלגה, כמה חברי כנסת שמחוייבים לעקרונות חברתיים יש כמה אנשי צבא לשעבר, כמה מושחתים, כמה מחוייבים לעקרונות דמוקרטיים/ליברליים וכו'.

    הצרה היא שגם בליכוד וגם בקדימה יש כמה פופוליסטים שאין להם שום מחוייבות לעקרונות דמוקרטיים וכדי לתפוס כותרת ולהראות פטריוטיים שמכים בדחליל שנקרא "השמאל הקיצוני" יקדמו חוקים מטופשים שאין בהם צורך וכל תפקידם הוא ליצור אווירה מאוד לא נעימה ולהשאיר את הפוליטקאים האפסים האלה בכותרות. יש עוד כמה אפקטים כמו צמצום המרחב הדמוקרטי, להגדיל את היכולת של תאגידים לאיים בתביעה גם כשאין להם קייס על מי שמפרסם ביקורת (כי לנהל משפט מול תאגיד גדול גם כשאתה צודק זה עניין מפחיד ויקר וכרוך בסיכון), השתלטות על מוקדי כח חיצוניים לשלטון (מערכת המשפט, העיתונות, עמותות פוליטיות, אוניברסיטאות, מערכת החינוך).

  12. עמוס, אולי יחסית אליך מפלגת העבודה היא מרכז אבל הדעה המקובלת היא שזו מפלגת שמאל. וקדימה אולי מציגה את עצמה כמפלגת מרכז אבל בפועל היא מפלגת אופרטוניסטים חסרת אידיולוגיה שלא עושה שום דבר מועיל חוץ מלשרת את הנקמנות של ציפי לבני כלפי נתניהו. כך שבפועל אין מפלגת מרכז.
    ולדעתי הממשלה הטובה ביותר שניתן להרכיב היום צריכה להיות ליכוד-קדימה-עבודה(כמו שאמרת), אין היום סיבות אידיולוגיות אמיתיות שמונעות את זה, רק האגואיזם של לבני.

  13. עזוב את התפיסה המקובלת. במה מפלגת העבודה שונה בעמדותיה מקדימה? מה עושה אותה מפלגת שמאל? ובפרט – בפעולות שלה (כי ברטוריקה היא לפעמים, כשממש בא לה, קצת שמאל חברתי). התפיסה המקובלת לא נשענת על שום דבר.

    בכלל התפיסה של שמאל מול ימין בעייתית כי היא עושה חבילה בין הרבה נושאים נפרדים או מרדדת את הדיון לנושא אחד (או גרוע יותר, שמה סטיגמה על מפלגה שמרחיקה ממנה מצביעים שהיו יכולים להסכים עם העמדות שלה).

    מה שעוד יותר מעוות את התפיסה בארץ זה שאין סימטריה בין השמאל לימין. אין פה שמאל קיצוני באותה מידה שיש ימין קיצוני. להציג את התמונה כסימטרית משרת את הימין כי מה שנתפס כמרכז הוא למעשה ימינה מהמרכז ומה שקצת שמאלה מהמרכז נחשב שמאל.

    ממשלת ליכוד-עבודה-קדימה אמנם טובה יותר ממה שיש עכשיו, הצרה היא שלא מובטח שהם יקדמו איזשהו משהו ולא תהיה לממשלה כזו אופוזיציה אפקטיבית וזה מתכון לשחיתות. לא שהיום יותר טוב. קדימה היא קריקטורה של אופוזיציה שדי ברור שלא נבדלת בעקרונות שלה מהליכוד.

    יש הרבה סיבות טובות לא להצביע קדימה, או העבודה – התוויות השטחיות שמודבקות להן בדעת הקהל זו לא סיבה טובה.

    • אני מתנגד באופן נחרץ, דרך אגב, לממשלת ליכוד-עבודה-קדימה. המנהג הישראלי הזה של ממשלות אחדות ענקיות משתק את הדמוקרטיה וחונק את האופוזיציה. במשטר דמוקרטי תקין צריכה להיות ממשלה, וגם צריכה להיות אופוזיציה שתאתגר אותה. בבריטניה, לדוגמא, היתה ממשלת אחדות רק במצב החירום הקשה ביותר שאפשר להעלות על דעת- מלחמת העולם השנייה.

      • ממשלת ליכוד-עבודה-קדימה לא תהיה כל כך גדולה, יהיו לה סך הכל 68 מנדטים שזה מאוד צנוע. ובסופו של דבר ה-61 מנדטים של הקואליציה צריכים לבוא מאיפשהו, אני מעדיף שהם יבואו מהמרכז ולא מהקצוות כמו המצב שקיים היום.
        חוץ מזה, אני לא יודע מה האופוזיציה בבריטניה עושה אבל האופוזיציה שלנו חסרת תועלת לחלוטין. אני לא יכול להיזכר אפילו במקרה יחיד שבו האופוזיציה גרמה לשינוי כלשהו בהתנהלות הממשלה.

      • זו בדיוק הטרגדיה של ישראל- העדרה של אופוזיציה. כשכל מפלגות ה"מרכז" נמצאות בממשלה- האופוזיציה מורכבת רק ממפלגות קטנות מימין ומשמאל, שממילא אינן יכולות לשתף פעולה זו עם זו. מעבר לכך, ממשלת אחדות ענקית היא מתכון לשיתוק. לא ניתן לנהל מדיניות יעילה כאשר הממשלה היא קונגלומרט עם כל כך הרבה קווי מדיניות מקבילים.

        מעבר לכך, מפלגת העבודה הושחתה עד היסוד כאשר הפכה את הישיבה בממשלה למטרה בפני עצמה. במקום מפלגה ששואפת לשלטון, היא הפכה להיות אוסף עסקנים עלוב שנדבק לקרנות הכיסא (והמזבח). עמרם מצנע ניסה לשנות את זה, ונכשל, כמוהו גם עמיר פרץ (במקרה הזה, די באשמתו). האם שלי יחימוביץ' תצליח? אני מאד מאד מסופק שהיא בכלל רוצה.

        אני לא מסכים שאין הבדלי עמדות ומדיניות. הליכוד מחוייב מדי למתנחלים, כדי שיוכל להגיע לאיזשהו הסדר עם הפלסטינים. עם קדימה, יש סיכוי קטן כלשהו שזה יקרה. העבודה, כאמור, היא בכלל לא פונקציה.

      • עמוס בן-ישראל

        מצד שני קדימה באופוזיציה בכנסת הנוכחית – והיא לא מסוגלת להציב שום אלטרנטיבה ממשית. לפעמים זה נראה שהם מבקרים את הממשלה על מדיניות שהם היו יכולים לקדם/ להיות שותפים לה אם רק הם היו על הכסא. העבודה, כשדוחקים אותה לאופוזיציה ובוחרים מנהיג מתאים, עושה קולות של אלטרנטיבה אבל נכשלת כשצריך לספק את הסחורה. וחוץ מהסדר עם הפלסטינים יש עוד נושאים: דת ומדינה (אבל אני לא רואה את הליכוד שובר את הברית שלו עם הדתיים, קדימה והעבודה יעשו קולות מתאימים אבל כדי לשלוט יצטרכו את המפלגות הדתיות), נושאים חברתיים/כלכליים (וכאן ממש אין הבדל בין הליכוד וקדימה בעוד שהעבודה עושה קולות חברתיים פה ושם) מחוייבות לערכים דמוקרטיים (בליכוד ובקדימה יש כמה ח"כים בסדר וכמה בעייתיים העבודה תעשה את הקולות המתאימים אבל לא תמיד תספק את הסחורה, לפחות ברק כבר לא שם).

        לכן אני אומר שאין הרבה הבדל. הליכוד מחוייב יותר לגורמים בעייתיים אבל ההבדל בינם לבין העבודה וקדימה הוא בעיקר ברטוריקה. שתי המלחמות האחרונות היו תחת ממשלת העבודה-קדימה. אותה ממשלה לא קידמה את תהליך השלום באופן משמעותי עד שכבר היה מאוחר מדי. ובכל מקרה אם קדימה או העבודה לא יקחו את הליכוד הן יקחו את ש"ס או ליברמן ומכאן מחוייבות לאותם גורמים בעייתיים. אם שלוש המפלגות יושבות בשלטון, או שאחת או שתיים משחקת אופוזיציה זה לא ממש משנה – אלטרנטיבה משמעותית לא קיימת בכנסת. לא עד שהגוש שמשמאל לעבודה ישלש את כוחו, ואני לא רואה איך זה קורה. העבודה יכולה לבחור להצטרף לגוש שמשמאל לה אבל זה אומר ישיבה ארוכה באופוזיציה. מצד שני – זו הדרך היחידה שבה אפשר יהיה בסופו של דבר להיות אלטרנטיבה לשלטון הימין וכשזה ימאיס את עצמו על הציבור בסופו של דבר לחזור לשלטון עם יכולת לשנות דברים. אני לא רואה את יחימוביץ הולכת בדרך הזו.

  1. פינגבק: אז מי יסיר את הנגע? | דני אורבך

  2. פינגבק: האמת של הרב אליהו « הינשוּף

  3. פינגבק: כן, לשבור! « הינשוּף

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: