כן, לשבור!

מאמר זה התפרסם גם באתר "במחשבה שנייה". למאמרים נוספים בנושא זה, ראו גם "האמת של הרב אליהו" ו"מי יסיר את הנגע?"

אתם זוכרים שפעם ישראל תמיד טענה שמנהיגים פלסטינים "אינם מסוגלים לשלוט בשטח", "חלשים" ו"לא נאבקים בטרור"? במיוחד זכורה לי התבטאותו של ראש הממשלה שרון, כאילו אבו מאזן הוא "אפרוח בלי נוצות". משעשע להיזכר בזה היום, כשהממשלה הפלסטינית בגדה המערבית משליטה חוק וסדר גם בערים פרועות כמו שכם וג'נין. ואנחנו, אנחנו- בקושי מצליחים לשלוט על כנופיית בריוני המאחזים. כן, התמונה התהפכה- ישראל האדירה, המעצמה הצבאית החזקה ביותר במזרח התיכון, לא מצליחה לשלוט על החצר האחורית שלה.

אז מה היה לנו בימים האחרונים? נערי גבעות מקימים מאחז על גבול ירדן (ובפעם הבאה – יתכן ויחצו את הגבול), מתנחלים משתוללים במפקדת אפרים, פוגעים במח"ט ומשחיתים רכוש צבאי, הצתות מסגדים מדי שבוע (רק לאחרונה בירושלים), וזה בנוסף ליבול הרגיל של הצתת מכוניות פלסטיניות, השחתת כרמי זיתים וסתם תקיפות אלימות במסגרת פעולות "תג מחיר". רבנים שמקבלים את המשכורת שלהם מהמדינה קוראים לסלק ערבים מערים מעורבות, הרב לבנון קורא בגלוי למדינת הלכה. הוד מעלתו הרב דוב ליאור מסרב אפילו להגיע לחקירת משטרה. וזוהי, כמובן, רק ההתחלה.

"הנוער" מקים מאחז

לא נעים לומר, אבל ישראל אוכלת היום את המרק שבישלה מאז שנת 1967. כל מי שיעיין ב"אדוני הארץ", ספרם המתועד והממוסמך להפליא של עקיבא אלדר ועידית זרטל על ההיסטוריה של ההתנחלויות, יגלה שהאירועים האלימים של היום הם תוצאה, כמעט בלתי נמנעת, של סדרת פשרות הרסניות של מדינת ישראל עם הפרות החוק של המתנחלים. בשנות השבעים הם נכנסו באופן לא חוקי לסבסטיה, השתלטו באלימות על מלון פרטי והפכו אותו לשכונה יהודית בלב חברון, וביצעו אינספור הפרות חוק אחרות. ורשויות המדינה? לעיתים שיתפו איתם פעולה מרצון, ולעיתים נכנעו להם לאחר מעשה. המערכת המשפטית הלבינה, צה"ל הגן, חברי כנסת ונכבדים ביקרו "להביע הזדהות", הלובי של המתנחלים לחץ – ומנגנון ההתנחלות המשיך לפעול. כך, נרמסו הפרוצדורות החוקיות, והמדינה הוכיחה שמיעוט נחוש ואלים שזוכה לסימפטיה בחלונות הגבוהים יכול למשוך אותה באף. אפילו כאשר הקימה קבוצת מתנחלים ארגון טרוריסטי של ממש, ה"מחתרת היהודית" בשנות השמונים, קבוצת מחבלים שקטעו את רגליהם של ראשי ערים פלסטינים, ניסו לפגע באוטובוסים ותכננו לפוצץ את כיפת הסלע ולהבעיר את המזרח התיכון כולו – גם אז לא הגיבה המדינה כראוי. היחס לרוצחים האלה לא היה כמחבלים, אלא כלוחמים טהורי לב ופטריוטים שטעו. והנה- כל הכנופייה השתחררה כעבור זמן לא רב בחנינות נשיאותיות, בעודה זוכה לתמיכה ולחיבוקים מחברי הכנסת של הימין וקצינים בכירים רבים בצה"ל. והיום? היום הם אנשים מכובדים. אחד מהם הוא חגי סגל, מבכירי העיתונאים של הימין.

כאשר עלו המתנחלים לסבסטיה ב-1974 אמר חנן פורת לשר הביטחון שמעון פרס, בתמהיל המתיקות והכזבים שאפיינו אותו תמיד: אתה רואה את התסיסה הלאומית הגדולה, אדוני השר, לא תיתן לה מוצא? פשרה אחת קטנה? והממשלה הסכימה. אפילו השר מרדכי בנטוב ממפ"ם השמאלנית התפעם מהמניעים הטהורים של הקבוצה, והתפלא "שניתן למצוא עוד נוער שכזה".

וכאן בדיוק הבעיה: הפשרות עם בעלי "המניעים הטהורים".

במדינת ישראל יש נטייה הרסנית להקל ראש ברמיסת החוק מימין – כי מעשי המתנחלים הקיצוניים מזכירים יותר מדי את ראשית הציונות. עוד דונם, עוד עז- עוד מאחז, עוד יישוב. וגם אז, הרי, פעלנו נגד החוק- הבריטי כמובן. זו הסיבה שהיחידה שרוב מנהיגי ישראל, חלקם הגדול מתנועת העבודה, פרשו את חסותם על תנועת ההתנחלות, וגם כשהפרה את הוראותיהם המפורשות ורמסה את החוק ברגל גסה- נכנעו ללחץ והקלו איתה לאחר מעשה. הנטייה היתה תמיד להתפשר, לערוך "הידברות", לחפש קרקע משותפת. הרי כולנו יהודים, כולנו בסירה אחת, ואנחנו לא רוצים מלחמת אחים. אפילו יצחק רבין, ראש הממשלה היחיד בתולדות ישראל שהבין באמת ובתמים את סכנת ההתנחלויות ואף כינה את גוש אמונים "סרטן"- לא הצליח לעמוד בפני לחץ המתנחלים. הוא פחד מהם. אפילו לאחר טבח גולדשטיין, איבד רבין את ההזדמנות ההיסטורית לפנות את היישוב היהודי בחברון ולנסות לעצור את תהליך ההידרדרות לתהום. ואכן, דרך המלך לגיהנום רפודה בהתחשבות ב"מניעים טהורים", ב"פשרות" עם פורעי חוק וב"הידברות".

והנה, הגענו למאחז בגבול ירדן, להצתות מסגדים שבועיות, ולכמעט לינץ' במח"ט של צה"ל. והמצב יהפוך לגרוע יותר.

הגיע הזמן להבין שהפשרות עם מפעל ההתנחלויות גררו את מדינת ישראל לפי תהום, ואנחנו עומדים ממש על הסף. הפרובוקציות יילכו ויחמירו, יהפכו לגרועות יותר- עד שתחום המושב של פורעי החוק יגרור לאנרכיה גם את ישראל עצמה.

כדי להציל משהו ממה שנשאר- יש לנקוט ביד ברזל נגד הפרת החוק בשטחים הכבושים. לפנות מיד את כל המתנחלים שגרים על קרקע פלסטינית פרטית, ללא הידברות, ללא שהיות וללא פשרות. רבנים שתומכים בסירוב פקודה, באלימות כלפי פלסטינים או חיילים או במדינת הלכה, יש לפטר מכל תפקיד ציבורי (שמואל אליהו, אליקים לבנון, דוב ליאור). ישיבות הסדר קיצוניות יש לפרק, ולמנוע מתלמידיהן להתגייס לצבא במסגרות מיוחדות. כל התנגדות אלימה של "נוער הגבעות" יש לדכא ביד קשה ובזרוע נטויה. את מציתי המסגדים ואלו שהשתתפו בפלישה האלימה לבסיס צה"ל, יש להעניש בצורה כזאת- כך שיהוו דוגמא לאחרים. מעתה, שיקבלו יחס דומה ליחס שמקבלים הפלסטינים- מעצרים מנהליים, חקירות שב"כ ליליות, כליאה המונית, מה שצריך. אפשר לבצע זאת גם במסגרת הדין הקיים. חייבים לבלום אותם- ועכשיו.

אנחנו נמצאים בשעה האחת עשרה. בעוד רגע, עשוי להיות כבר מאוחר מדי.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-דצמבר 14, 2011, ב-ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 11 תגובות.

  1. עמוס בן-ישראל

    איבדת אותי ברגע שהגעת למעצרים מנהליים ושאר שיטות דיכוי. אני לא רוצה לראות דברים כאלה מופעלים לא נגד פלסטינאים, לא נגד מתנחלים ולא נגד אף אחד אחר. אם אני משלים עם דבר כזה כלפי יריב פוליטי אני משלים עם שימוש באמצעים כאלה נגדי. יש מספיק מה לעשות במסגרת החוק. המינימום להפסיק לפנק – לא לתת מעמד מיוחד, לא לחבר לתשתיות, ליווי בטחוני רק ממקומות מוכרים, מתי שנוח לצה"ל, עידוד מעבר למקומות אחרים בארץ וניקוי אורוות בצה"ל, במשטרה ובשאר מערכות המדינה להוציא משם את מי שמשתף פעולה עם מפרי-חוק. הצרה היא שניקוי אורוות כזה יגיע עד ראש הממשלה ועמוק לתוך רוב המפלגות הפוליטיות היום, בשביל להחליף את המפלגות צריך לשכנע את הציבור.

  2. אנחנו נמצאים בשלב שאי אפשר להתייפיף. הפורעים האלה הרשו לעצמם לפעול כפי שפעלו בזמן שהחוקים היו כתובים והנהלים מונהגים, ואי הפעולה נגדם גרם להם להרגיש שנכנעים להם.
    הפעלה של אמצעי הדיכוי האלה (לא, בלי מרכאות – אלה אמצעי דיכוי וזו מטרתם) על האספסוף הפורע הזה מחוייבת המציאות, ותיקון החוק והנהלים כי "זה לא הדרך להתייחס כך ליריב פוליטי" רק תגרום להם להרגיש שנכנעים להם שוב – ולא רק להם, אלא נכנעים בכלל.
    כן, הם יקומו ויצעקו שזה הפעלה של כוח על רקע פוטילי – אבל זה לא. זו הפעלה של אמצעי כוח ודיכוי כפי שהם מקובלים כבר 45 שנים במחוזות הללו כנגד פורעים, וכל זאת בלי הבדל דת, גזע, מין, או השקפה פוליטית.
    מה שמופעל נגד פלסטינים ונגד פעילי שלום (בין אם אלה פעילי שמאל תמימים ושקטים או אנרכיסטים קיצונים פורעים), מין הראוי שיופעל גם נגד אספסוף פורע פוחז וריק מתוכן שמתיימר לקרוא לעצמו לאומי ולהגדיר את מעשיו כ"שמירה על ארץ ישראל השלמה".
    יש גבול לכל תעלול – ואת הגבול במקרה דנן כבר עברנו מזמן – מאוד מזמן – ובגיע הזמן שנתעורר, לפני שיהיה מאוחר מידי.

  3. צנטוריון- אני מסכים איתך לחלוטין. עמוס- עם כל הכבוד, זה לא הזמן להיות מנומס. ערן- אני מסכים בהחלט שהפעלת כוח תשתיתי משמעותית, ואפילו חשובה יותר מהפעלת כוח רודני. אולם במקרה של התפרעויות המוניות, אין מנוס גם מהפעלת הכוח מהסוג השני. אבל בכל מקרה תשתיתי או רודני, הנקודה המרכזית שלי היא שאסור להתפשר, "להידבר" או "להבין" אותם בשום פנים ואופן.

    • עמוס בן-ישראל

      זכויות אדם הן לא עניין של נימוסין אלא מה שנמצא בליבה של השיטה הדמוקרטית. עוולה אחת היא לא תירוץ לעוולה אחרת, להפך – איך אני יכול להתנגד (כפי שאני מתנגד) לצעדי דיכוי שמופעלים כנגד פלסטינים ופעילי זכויות ובצד שני לתמוך באותם אמצעים נגד מתנחלים?

      אם אני מתקן את השיטה בשביל כולם זו לא כניעה, זה פשוט תיקון. מה גם שאתם מתעלמים מהחלק השני – לטפל בלב של הבעיה ולא בתופעות הקיצוניות בשוליים. כמו שאמר מישהו שאני לא זוכר את שמו על "עשבים שוטים" – הם צומחים קרוב לשיבר, איפה שהמים מטפטפים. נערי הגבעות לא היו מתפרעים בלי גיבוי במערכת הפוליטית, הצבאית והמשטרתית.

      המערכת הצבאית והמערכת המשפטית תלויות במערכת הפוליטית וטיפול בשורשי הבעיה דורש להחליף את ההנהגה הפוליטית, וזה דורש בדמוקרטיה לשכנע את הציבור לעשות זאת. נראה לי נכון יותר לא לתת להנהגה להציג את עצמה כחסרת-אונים או לתת להנהגה גרועה אישור להשתמש באמצעים לא דמוקרטיים מול מי שלא מסכימים איתם (בוודאי להנהגה שאין לה עכבות להשתמש בהם כלפי מתנגדים משמאל).

      מה שצריך לדרוש זה ניקוי אורוות שיאפשר את אכיפת החוק, לא מעצרים ושחרורים שרירותיים, על פי לחצים פוליטיים כי זה מה שבא לצבא. אמצעי הדיכוי האלה לא רק לא מוסריים ולא דמוקרטיים – הם גם לא יעילים. אין להם שום הצדקה חוץ מחשיבה כוחנית מטופשת. זה רק מתכון לניצחון של הקיצונים. הרבה יותר יעיל ונכון לגבש מדיניות עקבית לגבי ההתנחלויות, להורות לצבא להגן על פלסטינאים מפני אלימות של מתנחלים, לחקור את חוסר היעילות המשטרתית כך שאפשר יהיה להעמיד פורעים לדין על פי חוק. באותה הזדמנות לחקור ולשפוט בחומרה שימוש מופרז בכח כנגד מפגינים. לעמוד על ערכים דמוקרטיים. אני לא רואה איך זה יתן עילה לפורעים לטעון שהם ניצחו ויהיה להם קשה הרבה יותר להצטיר כמרטירים – שזה בדיוק מה שמעצר שרירותי של נערים ופיטורי רבנים ישיגו.

      חוסר נימוס זה להגיב לך "חתכ'ת פשיסט מטונף, כוסאמאשך', לך להזדיין יא חרא!" מעצר מנהלי זה עניין אחר לגמרי.

  4. מסכים איתך לחלוטין, נורא מעצבן אותי כשאני קורא ידיעה בעיתון על מאחז לא חוקי שהמדינה במקום לפרק אותו מנהלת משא ומתן עם הפושעים ומתפלספת איתם(ולפעמים גם משתפת איתם פעולה, מעבירה להם תשתיות וכ'ו…). מה יש להתפלסף?! אם הם בנו ללא אישור, בניגוד לחוק, אז צריך להרוס מיד ולקנוס את כל האחראים.
    אבל הבעיה הזו היא לא פרטית כלפי המתנחלים, המדינה שלנו אוכפת חוקים באופן סלקטיבי ופייסני. הפילוסופיה שלי בעניין אכיפת החוק היא "יקוב הדין את ההר", לאכוף את החוק באופן מוחלט, בלי רחמים או "התחשבות".
    אבל המדינה שלנו רגשנית ורכרוכית, ולא תמיד רוצה לאכוף את החוקים. למשל במקרה ילדי העובדים הזרים, אם הם שוהים במדינה באופן לא חוקי אז הם וההורים שלהם צריכים להיות מגורשים היום, לא בעוד חודש ולא בסוף שנת הלימודים. היום! וכולם, בלי אפליה. עוד דוגמה זו אכיפת החוק הפייסנית באוכלוסיה הבדואית והערבית. אם הבדואים בדרום בונים באופן לא חוקי אז צריך להרוס מיד ולא לנהל איתם משא ומתן.

  5. דני, כל הכבוד! ניתוח מעולה ורואים שאתה עוקב אחרי הנושאים הללו בצורה קפדנית.
    אני מקווה שאתה מגיב למרצים כאלו גם בכיתה, ולא רק בבלוג.
    תמשיך עם הכתבות המעולות, ואולי כדאי שתכול גם לכתוב באנגלית כדי שקהל יותר רחב יוכל לקרוא את זה ולשמוע קולות שפועים לגבי הBDS.

    • הי טוביאס,

      פתחתי לא מזמן "סניף" של הבלוג באנגלית, אבל בינתיים רק אחד מהמאמרים תורגם. מאמר אחר יתורגם מדי שבוע בשבוע.

      ותודה על השבחים!

      בנוגע להרצאות, אני תמיד בהתלבטות עם להגיע להרצאות של טיפוסים כמו פינקלשטיין, ועד כמה זה שווה את המאמץ. אולי אני צריך באמת להגיע ולהגיב.

  1. פינגבק: כן, לשבור! | דני אורבך

  2. פינגבק: גזירה לא שווה- בין אל עראקיב ומגרון « הינשוּף

  3. פינגבק: גזירה לא שווה- בין אל עראקיב ומגרון | דני אורבך

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: