למאמר דומה ראה "אישה לבנה גזענית"- על נפלאות השמאל הרדיקלי באקדמיה האמריקאית. רשומה זו פורסמה גם באתר "במחשבה שנייה".

בשבועות האחרונים, נראה שמפלס שביעות הרצון העצמית של ראשי תנועת "אם תרצו" עלה כל כך, עד שהם יכולים להמריא השמימה כבלון הליום. הנה, מתפאר ארז תדמור, מראשי התנועה, דו"ח המועצה להשכלה גבוהה על המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון מאשר לחלוטין את מסקנות "אם תרצו" בכל הנוגע לאחידות מחשבתית כפויה, רדיפת דיעות לאומיות וציוניות והטייה פוליטית חריפה. בראשות הועדה, יש לציין, לא עמד איש "אם תרצו" או פעיל ימין ישראלי, אלא תומס ריסֶה, פרופסור מכובד למדע המדינה מהאוניברסיטה החופשית בברלין. וכדי להוסיף ששון על שמחה, מציעים פרופ' ריסה ועמיתיו לבטל את המחלקה לחלוטין או "לערוך בה שינויים מרחיקי לכת". בקיצור- "המאפייה השמאלנית" התגלתה במלוא קלונה.

כלי התקשורת ודוברים אקדמיים, משמאל ומימין, קנו את הדברים של "אם תרצו" כאילו היו תורה מסיני. מימין, רואים בדו"ח הועדה אישור לקיומה של "מאפייה שמאלנית" באקדמיה, ואילו משמאל, מאשימים אותה בהטייה פוליטית ימנית בלי להתייחס ברצינות לממצאיה.

לא נעים להיות מקלקל מסיבות, אבל נראה שרק מעטים, כמו הבלוגרים יונתן ברזילי ונועם שיזף, טרחו לקרוא את הדו"ח או אפילו להציץ בו. עיון רציני בדו"ח מבסס את מסקנותיהם של השניים, שכמעט ואין קשר בין דו"ח ועדת המל"ג לבין ממצאי "אם תרצו" מחד, וזעקות השבר של רוב המבקרים משמאל מאידך. בקיצור- ארז תדמור ויתר קברניטי "אם תרצו" פשוט שיקרו לציבור בפרצוף, ועיתונאים רשלנים- מכל הקשת הפוליטית- לא טרחו לבדוק את דבריהם. ראיה נוספת לרמת העצלנות והרשלנות בתקשורת הישראלית של ימינו.

אז מהי האמת? בדו"ח של ועדת ריסה, שפורסם במלואו באינטרנט על ידי נועם שיזף, לא נאמר כמעט דבר על "הטייה אנטי-ציונית". הוא כלל לא עוסק בציונות. רובו, למעשה, עוסק בביקורת אקדמית על התשתית של המחלקה, על הספריות שלה, על המיחשוב ועל היצע הקורסים. בעיקר, מבקרת הועדה את המחלקה לפוליטיקה וממשל על התוכנית הבין תחומית הפרועה שלה, שנבנתה באופן אקלקטי וחסר מחשבה, תוך זלזול מוחלט בקורסים היסודיים של מדע המדינה. לפיכך, הסטודנטים לא מקבלים תשתית אקדמית אמיתית בתחום שבחרו ללמוד. הדו"ח גם שולל לחלוטין את טענת "אם תרצו" בכל הנוגע לכפייה פוליטית. להיפך- סטודנטים העידו לפני חברי הועדה שהם יכולים לומר למרצים ככל העולה על רוחם. הועדה גם אינה מתנגדת ל"נטייה האקטיביסטית" של החוג (לכיוון שמאל, כמובן) ורק מביעה חשש, די מוצדק, לפעמים, שהאקטיביזם הפוליטי עלול להעיב על המצויינות האקדמית. מעבר לכך, מכירה הועדה בהטייה הפוליטית השמאלית של החוג, וממליצה לגוון את תוכנית הלימודים שלו כך שהסטודנטים ייחשפו גם לדיעות פוליטית נוספות. הועדה ממליצה לסגור את המחלקה, אך ורק במקרה הלא סביר שהמלצותיה בתחום המחקר, התשתיות והצע הקורסים יזכו להתעלמות מוחלטת.

הכישלון הבסיסי לקרוא דו"ח שדנים עליו, מאיר כאמור באופן שלילי הן את "אם תרצו" והן את רוב יריביה מהשמאל הרדיקלי. הראשונה היא תנועה כוחנית, ימנית-קיצונית, שכפי שראינו, משקרת ומסלפת בלי בושה כדי לקדם את מטרותיה הפוליטיות. היא לא מחוייבת לפלורליזם אקדמי, אלא לקידום אג'נדה פוליטית. מבחינתה, האקדמיה צריכה לשרת את מדינת ישראל, את הציונות ואת האינטרסים הלאומיים. כל פרסום אקדמי, מחקר או שיעור מחולק בידי פעיליה באופן חד ל"לאומי" או "אנטי לאומי", "ציוני" או "אנטי ציוני" בלי להבין שמחקרים אקדמיים איכותיים נוטים להציג עמדה מורכבת, שאפשר להסיק ממנה מסקנות לכאן ולכאן.

השמאל הרדיקלי באקדמיה, למרבה הצער, אינו טוב בהרבה. אמנם, בניגוד מוחלט לטענות "אם תרצו", במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון לא רודפים סטודנטים שחושבים אחרת. הבעיה העיקרית היא, שאין במחלקה, כמעט, מרצים שחושבים אחרת, וגרוע מכך- שלסטודנטים שלה לא מוצגות כמעט דיעות אחרות. החברים מהשמאל הרדיקלי מתנגדים לכל דיון בנושא, לכל ביקורת חיצונית, גם אם היא מגיעה ממבקרים שקולים ומאוזנים, שלא כאנשי "אם תרצו". פרופ' יוסי יונה, למשל, אמר ביהירות כי לסטודנטים (או לכל אחד אחר, לצורך העניין) אין כל זכות להעיר הערות על תוכנית הלימודים. פרופ' גליה גולן, חברת בועדת המל"ג שלא הסכימה לחתום על המסקנות, כתבה בדעת המיעוט שלה ש"איזון" פוגע בחופש האקדמי. מפחיד לראות עד כמה הממסד האקדמי הרדיקלי התאבן, עד שמחלוקת פוליטית ודיון אמיתי עם עמיתים מהצד השני של המפה הפכו לסיוט שמעבר לכל דמיון. בדו"ח ועדת ריסה נכתב, בצדק, כי הדגש של המחלקה לפוליטיקה וממשל על "אקטיביזם פוליטי" הופך אותה לכלי להגשמת מטרות פוליטיות של השמאל על חשבון תפקידה העיקרי- הוראה איכותית במדע המדינה.

למרבה הצער, נראה שרבים מאנשי השמאל הרדיקלי באקדמיה חולקים עם "אם תרצו" את אותה רעה חולה- הרצון להפוך את האוניברסיטה לקרדום פוליטי לחפור בו.  אלו רוצים לשרת את הציונות ומדינת ישראל, או ליתר דיוק- את הימין הישראלי, ואלו – את השלום, הצדק החברתי והמהפכה הסוציאל-דמוקרטית. אולם למעשה, מרצה באוניברסיטה אינו צריך לשרת שום אידיאולוגיה או השקפה פוליטית, אלא להציג לסטודנטים שלו מגוון דיעות והשקפות, ותמונה מורכבת ורבת פנים ככל האפשר. עליו להיות מחוייב, בראש ובראשונה, לחתירה לאמת ולניתוח ביקורתי, שמעצם טבעם אינם מקדמים בהכרח השקפה פוליטית כזו או אחרת. אקטיביסטים, לפיכך, נוטים לעיתים קרובות להיות חוקרים משוחדים ושטחיים. לדעתי האישית, האקדמיה כלל לא צריכה "לעודד" אקטיביזם, כפי שעושה המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון. כמובן, זכותם המלאה של סטודנטים ומרצים לעסוק בפעילות פוליטית, וזה אפילו מבורך (וגם אני עסקתי בפעילות פוליטית כשלמדתי באוניברסיטת תל אביב), אולם הם חייבים לעסוק זאת כפרטים ולא כנציגי המחלקה או האוניברסיטה.

לסיכום, שני הצדדים לויכוח אינם סובלניים, ונוטים לעריצות ודורסנות. אלו הדואגים לדמותה של האקדמיה הישראלית עומדים בפני משגיחי הכשרות הימנים של "אם תרצו", מחד, והיהירות של השמאל הרדיקלי מאידך. על כך נאמר במקורותינו: "אוי לי מיוצרי, ואוי לי מייצרי". ראוי לנו להישמר משניהם.