דגל שחור: המשמעות הנסתרת של טבח כפר קאסם

אירועי טבח כפר קאסם ידועים היטב, אולם עולות מהם מספר שאלות וחידות שטרם נחקרו עד תום. כיצד אפשר להסביר את התייחסותו התמוהה ורבת הסתירות של ראש הממשלה דוד בן גוריון לטבח?  מה תרם פסק הדין המפורסם של השופט בנימין הלוי על "פקודה בלתי חוקית בעליל"? אילו סכנות צופן לנו העתיד? ואיך קשור "מבצע חפרפרת" לכל זה?

מאמר זה פורסם גם באתר "במחשבה שנייה".

ה-29 באוקטובר, 1956, התחיל כיום שגרתי בכפר קאסם שבמשולש. עלי סלים סרסור, שחודש קודם לכן התחיל ללמוד בכיתה א', ביקש מאמו לקנות לו מחברת בדרכה חזרה מהעבודה. היא הסכימה. למעשה, לא רצתה לצאת לעבודה באותו יום, אולם חברה ביקשה ממנה. עלי לעולם לא קיבל את המחברת שלו. אמו נרצחה בדם קר בידי  שוטרים ממשמר הגבול, בפיקודו של סמל שלום עופר, במהלך הטבח הנורא והמאורגן ביותר בתולדות מדינת ישראל.

עלי לא ידע, ולא היה יכול לדעת, שהזרעים הראשונים לאותו טבח נזרעו כבר באותו הבוקר. הימים היו ימי מבצע קדש, והממשלה שקלה פעולת מנע כנגד ממלכת ירדן, מחשש שתתערב אף היא במערכה. זכרון מלחמת השחרור היה עוד טרי, וערביי ישראל נתפסו כגיס חמישי. אנשי משמר הגבול, שסיירו באזורי הכפרים במשולש, נהגו לירות במסתננים שחצו את הגבול כדרך שיגרה. בצבא לא היה עוד מושג של פקודה בלתי חוקית. במלחמת השחרור, כידוע, התרחשו מספר מעשי טבח גדולים וקטנים, רובם תוך כדי לחימה, ומעשים רבים יותר של גירוש אלים בכוח. תרבות דמים זו, שהתגבשה תוך כדי מלחמה שנתפסה בצדק רב כ"מלחמה על חיי האומה", לא נעלמה עם שוך הקרבות ב-1949. חודשים ספורים אחרי המלחמה, למשל, חטפה פלוגה בדרום נערה בדואית במדבר. המ"מ משה ארגן הצבעה ביחידה, והוחלט להשתמש בה כשפחת מין קבוצתית.  הנערה נאנסה באכזריות בידי רבים מהחיילים ולאחר מכן, כדי להסתיר את המעשה, ציווה המ"פ לירות בה. "אחרי שרחצו אותה וגזזו את שערה היא נאנסה מספר לא ידוע של פעמים, הוצאה להורג ונקברה סמוך למשלט ", כתב לביא אביב ב"הארץ". בן גוריון אמנם כתב על הדברים ביומנו "כזוועה מחרידה", והמ"מ נשלח לכלא לחמש עשרה שנים (שאת חלקן הגדול לא ריצה), אולם הפרשה לא זכתה להד ציבורי.

התרבות ששלטה בצבא, ולכך תהיה חשיבות גדולה מאוחר יותר, היתה בעיקר כאוטית ולא לגליסטית. אחוות הלוחמים היתה חשובה, חייהם של ערבים היו שווים מעט, ותחושת האיום הקיומי הצדיקה מעשים חריגים. במסגרת הממשל הצבאי, היו נתונים הכפרים הערביים הנצורים לשרירות הלב של המושלים השונים. חוקים, נהלים ותקנות משפטיות עדיין לא התבססו בכל הנוגע ליחסי רוב ומיעוט במדינת ישראל.

בבוקר ה-29 לאוקטובר, החליט המח"ט יששכר שדמי, באישורו של אלוף פיקוד המרכז צבי צור, להטיל עוצר על הכפרים הערביים באזור המשולש. בשל החשש מ"גיס חמישי" במהלך מלחמה אפשרית מול ירדן, הגה הצבא תוכנית סודית ביותר בשם "מבצע חפרפרת". לפי תוכנית זו, יפונו הערבים במשולש למכלאות במרכז הארץ "עד יעבור זעם". עם זאת, שברי שמועות על התוכנית צפו במשמר הגבול, ורבים מחייליו, ששנאו ערבים בכל נימי נפשם, פירשו אותה בטעות כתוכנית לגרש את ערביי המשולש לשטח ירדן. כותבים מהשמאל הרדיקלי, כמו גדי אלגזי, טענו לימים כי הטבח בוצע ברשות ובסמכות במסגרת "תוכנית חפרפרת". דברים אלו מתבססים על עדויות מאוחרות של הנאשמים, שטענו כי פעלו לפי תוכנית רשמית ולאחר מכן "נזרקו לכלבים" בידי המדינה. אולם לדברים אלו אין ככל הנראה ביסוס. בתוכנית המקורית לא נאמר דבר על גירוש, בוודאי שלא על רצח המוני, וממילא היא בוטלה ב-28 לחודש, יום לפני הטבח. עם זאת, אדי הרעל של השפעתה ריחפו עדיין באוויר ויצרו הרגשה אצל חלק מהחיילים ש"מותר להם" לנקוט בצעדים חריגים.

הנאשמים בטבח כפר קאסם

המג"ד שמואל מלינקי הורה לקצינים הכפופים לו לירות בכל מי שמפר את העוצר, כולל נשים וילדים. שאלות של אחדים ממפקדי הפלוגות, שניסו למנוע את רוע הגזרה, נדחו על ידו בגסות ובזלזול. בכך, העביר מלינקי נאמנה את פקודתו של המח"ט שדמי, שהורה לירות בכל מי שיפר את העוצר, גם אם מדובר בפועלים חוזרים מהשדות שלא ידעו עליו. לסיכום דבריו, אמר שדמי למלינקי את הביטוי הערבי המצמרר, "אללה ירחמו". מלינקי חזר על אותו הביטוי לפני קציניו.

ובכל זאת, הפרו רוב הקצינים את הפקודה הרצחנית. המ"פ יהודה פרנקטל, למשל, שינה על דעת עצמו את הפקודה והורה לא לירות באיש. הוא אף הציל ערבים במו ידיו ומנע מקצינים שרצו לירות לעשות זאת. אחרים לא שינו את הפקודה, אך התחמקו ממנה בהצלחה. אולם בגזרת כפר קאסם, תחת המ"מ גבריאל דהאן, בוצעה הפקודה במלואה. העיתונאי רוביק רוזנטל, שחקר את הפרשה, מתאר תקרית אחת מבין רבות:

"במכונית היו 15 פועלים, 13 מהם נשים, שחזרו ממסיק הזיתים. סאלח חליל עיסא, שניצל מן הטבח, מספר על רצח הנשים: 'לפני היריות היו צעקות, 'או יומא. אחר כך היו יריות. כשירו בהן הן התחילו לצעוק. כשלוש דקות נמשכו הצעקות." אסעד סלים עיסא, שנפצע ונחשב כמת סיפר איך הגיעו הבנות "שרות ומבסוטות, עושות פנטזיה. אחר כך התחילו לצעוק. כל הכפר שחטו אותם." השוטרים הורידו את הנהג והפועלים מהמכונית והודיעו להם שעומדים להרוג אותם. הנשים צעקו והתחננו שיניחו לפועלים ללכת. השוטרים צעקו: 'גם אתכן נהרוג." הם הרגו את הנהג, מחמוד מסראווה מכפר טייבה, ואת שלושת הגברים, מוחמד דיאב סרסור, עבדאללה סרסור, ומוחמד סלים סרסור. הם היססו מה לעשות בנשים, ואחד החיילים הציע לא לפגוע בהן, אך [סמל שלום] עופר הורה לירות בהן. השוטרים ירו בכולן כולל נשים הרות, אחת בחודש השמיני, נשים זקנות וילדות… אחרי הירי אמר עופר, "תן להן אחת אחת בראש", והשוטרים עברו בין הפצועות וההרוגות וירו בהן שוב."

ממוזיאון הזיכרון לטבח בכפר קאסם

באותה שעה עבר במקום רב סרן בשם קוטלר, שציווה בתוקף על עופר, מפקד הטבח, להפסיק את מעשי ההרג. עופר סירב, בטענה שקיבל פקודה. גם המג"ד מלינקי החל לקבל דיווחים על רצח המוני, והעביר פקודה להפסיקו. ככל הנראה, לא ציפה אף הוא שימלאו את פקודתו ככתבה וכלשונה, ושהתוצאה תהיה קשה כל כך. כשהבוקר ירד על כפר קאסם, נמנו 49 מתושביו בין המתים.

הציבור הישראלי מכיר את הטבח, בראש ובראשונה, כחלק מהדיון בפקודה בלתי חוקית בעליל, בניסוחו המפורסם של השופט ד"ר בנימין הלוי בגוזרו את דין כנופיית הרוצחים:

"סימן היכרה של פקודה "בלתי חוקית בעליל" – מן הדין שיתנוסס כדגל שחור מעל לפקודה הנתונה, ככתובת אזהרה האומרת: "אסור!". לא אי חוקיות פורמלית, נסתרת או נסתרת למחצה, לא אי חוקיות המתגלה רק לעיני חכמי משפט חשובה כאן, אלא: הפרת חוק גלויה ומובהקת, אי חוקיות ודאית והכרחית המופיעה על פני הפקודה עצמה, אופי פלילי ברור של הפקודה או של המעשים שהפקודה מצווה לעשותם, אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת – זוהי מידת אי החוקיות הדרושה כדי לבטל את חובת הציות של חייל ולהטיל עליו את האחריות הפלילית למעשיו."

השופט ד"ר בנימין הלוי- ממייסדי מורשת הלגליזם בישראל

השופט הלוי גזר על הנאשמים עונשי מאסר חמורים. שמואל מלינקי נידון לשבע עשרה שנים מאחורי סורג ובריח. בני משפחתו של המ"מ האחראי לטבח, גבריאל דהאן, גידפו את השופט וקרעו את תעודות הזהות שלהם. רבים, רבים מדי, בציבור ובעיתונות היו בטוחים שנעשה לרוצחים עוול. הויכוח הציבורי החריף בין מוקיעי הטבח לבין ה"מבינים" אותו תואר כבר בהרחבה במקומות אחרים, בראש ובראשונה בספר "כפר קאסם- אירועים ומיתוס" בעריכתו של רוביק רוזנטל. כאן, הייתי רוצה להתמקד במספר שאלות שעדיין לא נענו כהלכה.

האם "הבין" בן גוריון את הטבח?

ראשית כל, עומדת בעינה החידה על תגובתו התמוהה ורבת הסתירות של ראש הממשלה דוד בן גוריון לטבח. איש לא טוען שבן גוריון רצה בטבח או תמך בו (ביומנו תלה את הזוועה ב"חוסר הזהירות של שדמי, הטפשות של מלינקי והסדיזם של עופר ודהאן"), אולם רוב ההיסטוריונים מדגישים את סלחנותו הבלתי נסבלת כלפי הרוצחים והמבצעים, בראש ובראשונה שדמי ומלינקי. שדמי, שהיה מקורב לראשי הפלמ"ח בשל ייחוסו המשפחתי, "נענש" בקנס של לירה אחת. "הזקן", ביחד עם הנשיא יצחק בן צבי והרמטכ"ל חיים לסקוב, ארגן למלינקי וליתר הנאשמים חנינה בטרם עת, ואף דאג להם לעבודות בממסד הבטחוני לאחר שחרורם. האם מלמדים הדברים כי בן גוריון "הבין" למעשה את הטבח, ורק בפומבי הוקיע אותו מטעמי יחסי ציבור?

דוד בן גוריון- האם הוא "הבין" את הטבח?

היה אפשר לחשוב כך, אלמלא דבריו של בן גוריון בישיבת הממשלה שבועיים לאחר הטבח. גם בשעה שניסה, בכל האמצעים המלוכלכים שעמדו לרשותו, להסתיר את אירועי כפר קאסם מהציבור, אמר בן גוריון לשרים כי מדובר ב"אירוע מחפיר ומצער מעין כמוהו". יתר על כן, העביר לשרים בקשה מ"ראשי המשטרה" (לא מצויין במי מדובר) שהציעו לתלות את המבצעים בכפר קאסם עצמו. "אמרתי שאין לנו עונש מוות", הוסיף בן גוריון, "לדעתי מיהרנו לבטל את עונש המוות". דבריו של בן גוריון בישיבת הממשלה היו חשאיים, ולא היו יכולים להיות מיועדים לצרכי יחסי ציבור. כיצד אפשר ליישב אותן עם התנהגותו המאוחרת? אפשר כי דיווחי הרוצחים על החיבה שגילה כלפיהם מוגזמים או אפילו מומצאים, אבל אין ספק שדאג להם לחנינה וסידר להם עבודות לאחר שחרורם. מדוע?

הסבר אחד יכול להיות קשור ברקע שקדם לטבח. בן גוריון, הרי, דאג יותר מכל לתדמיתה של המדינה ולכבוד הצבא, שנהנה מיוקרה שאין שני לה בציבוריות הישראלית. לכן ניסה להסתיר בכל כוחו את הטבח, עד שנחשף בדרכים לא דרכים על ידי פוליטיקאים ממפ"ם ומהמפלגה הקומוניסטית. במיוחד, היה ניסיון להסתיר את מבצע חפרפרת, שכאמור בוטל ולא יצא אל הפועל. האם פחד בן גוריון שמי מהנאשמים "יפתח את פיו" ביום מן הימים ויחשוף את התוכנית שנגנזה, לכלוא את ערביי המשולש במכלאות? האם פחד שהרוצחים יטענו שבסך הכל מילאו, לפי דרכם והבנתם, את התוכנית הצבאית של המטכ"ל והממשלה? הרי משה כרמל, ממצביאי מלחמת העצמאות, האשים את הממשלה במאמר אנונימי ורמז כי יש להטיל אחריות פלילית לטבח לא רק על המבצעים, אלא גם על מפקדים בכירים. דהאן ומלינקי, מצדם, לא הפסיקו לרמוז שבסך הכל ביצעו את השלב הראשון בתוכנית חפרפרת. אם מטרתו של בן גוריון היתה להשתיק את כל הסיפור, היא הושגה רק באופן חלקי.

גישה כאוטית, גישה לגליסטית

אולם ההסברים, לדעתי, עמוקים יותר. גישתו של בן גוריון לחוקי המלחמה, שעוצבה בימי מלחמת הקוממיות, היתה כאוטית מאין כמותה. היא התחשבה בצרכים צבאיים ואסטרטגיים, במצב בשטח, באילוצים מדיניים, אולם רק בנדיר לקחה בחשבון חוקים ותקנות. במצב כאוטי, אפשר בהחלט להזדעזע מטבח ולהצטער שלא ניתן לתלות את מבצעיו בכפר קאסם, וביום המחרת, עם שוך הזעם, לחון אותם כי הם בסך הכל חיילים שביצעו פקודה, כי הם "בחורינו המצויינים" וכי לחלקם יש קרובים במסדרונות השלטון. הרג ערבים, רע ומצער ככל שיהיה, אינו עניין שיש "לשבור עליו את הכלים". מעבר לכך, היה את החשש, כפי שביטא אותו אחד הקצינים, שבעתיד "כל מפקד יצטרך לצאת למלחמה עם עורך דין." ואכן, גישתם של כל המעורבים היתה כאוטית גם כן. איש לא פעל על סמך חוקים ותקנות כלשהן. הרוצחים מבצעי הטבח, ורוב הקצינים שסירבו לבצע אותו, פעלו משום שחשו שהם עושים את הדבר הנכון. המ"פ יהודה פרנקנטל, אולי הגיבור המרשים ביותר של הפרשה, מנע במו ידיו טבח מפני שחש שהפקודה שקיבל אינה מוסרית. מלינקי איים להעמיד אותו לדין על סרבנות. איש לא ידע, למעשה, מה הוא החוק.

השופט בנימין הלוי, וכאן תרומתו הגדולה,  הגיע מגישה הפוכה לגמרי- גישה משפטית-לגליסטית. בפסק הדין המפורסם שלו, ניסה לקבוע כללים לפיהם יוכל כל חייל לדעת האם הפקודה שקיבל חוקית ויש לבצעה, או "בלתי חוקית בעליל" ואין לבצעה. חייל צריך לפעול לפי החוק, שמתיישב אמנם עם מוסר אנושי בסיסי. והחוק אומר שאסור לירות באזרחים לא חמושים. העונשים החמורים שנתן, למרות שקוצצו באופן מחפיר בידי הממסד, קבעו מסמרות לגליסטיות לעתיד. אסור לטבוח אזרחים. אסור לציית למפקד שמצווה לטבוח אזרחים. מכאן, התפתחה דוקטרינה שלמה של פקודה בלתי חוקית בעליל. מעשי זוועה התרחשו גם בעתיד, במהלך קרבות או מלחמות, אולם טבח כפי שהיה בכפר קאסם מעולם לא חזר על עצמו.

גישה לגליסטית- השופטים במשפט "כפר קאסם"

לכאורה, נאיבי לטעון שהצבא נמנע ממעשי טבח רק מפני בשל פסק דין שיפוטי, אך רק לכאורה. עיון מדוקדק בעדויות הרוצחים ואלו שסרבו לרצוח, מעלה כי איש לא היה בטוח האם לטבוח אזרחים חמושים זה פשע או חובה. אפילו חלק מהקצינים שסרבו לירות ניסו לומר במשפט שדווקא רצו לירות ולהרוג, והתביישו בכך שלא מילאו את הפקודה. השופט הלוי הבהיר לכל מהי הנורמה, נתן לגיטימציה מוחלטת לסרבני פקודות זוועה שכאלו, והסיר את הגנת "מילוי הפקודה" כלפי אלו שימלאו אותה בעתיד. ללא פסק הדין העקרוני שלו, כפר קאסם היה עלול להפוך לתקדים שלילי. בזכות פסק הדין, הוא הפך לתקדים חיובי. לכן, ככל הנראה, לא חזר המעשה הנורא על עצמו. הרמטכ"ל חיים לסקוב, שותף מלא בחנינה השערורייתית לנאשמים, חיזק בכל זאת את האפקט של פסק הדין בפקודת יום מפורסמת, שבה הוקיע את הטבח וביסס את הדוקטרינה של "פקודה בלתי חוקית בעליל". כך, הכתה הגישה הלגליסטית שורשים בצה"ל.

אנחנו רואים, עם כן, שתוצאות טבח כפר קאסם מלמדות על מאבק נמשך בין הגישה הלגליסטית, שאותה ייצג השופט הלוי בפסק הדין שלו, לבין הגישה הכאוטית של בן גוריון ומפקדי הצבא שהתבטאה בחנינה ובקריצות העין לנאשמים. גם בעשורים שלאחר מכן, חיו שתי הגישות בכפיפה אחת. למעשה, הן חיות בכפיפה אחת עד היום, והניסיונות של צה"ל לעקוף או להתעלם מפסיקות בג"ץ (למשל בגדר ההפרדה או בחברון), יוכיחו.

חשש לעתיד: הלגליזם הרצחני

אי אפשר לסיים את המאמר הזה, בלי להביע חשש כבד לעתיד. לכאורה, טוב לאלו המעוניינים למנוע מעשי זוועה עתידיים, שהגישה הלגליסטית תהיה חזקה ככל האפשר. אולם במצבים מסויימים, לגליזם יכול להיות מסוכן ורצחני בהרבה מכאוס. מצב כזה לא קרה עוד מעולם במדינת ישראל, אבל כולנו יודעים, מההיסטוריה שלנו, מה קורה כאשר מנגנוני שלטון החוק מתגייסים כולם להכשרת רצח המוני. גישה לגליסטית שעוברת מוטציה רצחנית, מסוכנת בהרבה מהגישה הכאוטית. האחרונה מובילה למעשי אלימות מחרידים אך מוגבלים בדרך כלל בהיקפם. הראשונה עשויה להוביל לרצח המוני ומסודר בקנה מידה גדול. לפיכך, אין דבר יותר הרסני ומפחיד מאשר רצחנות המשולבת עם לגליזם.

רוצה לגליזם מסוג חדש. עורך "בשבע" עמנואל שילה

מגמה כזאת, שניתן לכנותה "לגליזם רצחני", מופיעה בבירור בחלקים מסויימים של הימין האידיאולוגי. היא מגיעה מאנשי ימין מסויימים, שקצו בקריצות עין, בהתחמקות ובפעולות של יחידים כנגד ערבים. בהיותם "ממלכתיים", הם רוצים לשנות את הגישה הלגליסטית מהיסוד באופן שתתיר לצבא "להילחם באויבים" ללא הגבלות כלשהן. כך, למשל, כתב עורך "בשבע", עמנואל שילה, בהקשר לניסיונותיו הרפים של היועץ הממשפטי לממשלה דאז, אלייקים רובינשטיין, לרסן רבנים מסיתים:

"תפקודו של רובינשטיין, בפרשה זו כמו באחרות, הוא אופייני לאותם דתיים-לאומיים שלא התחנכו על ברכי המהפיכה התורנית מיסודה של תנועת הרב קוק. אלו נוקטים הפרדה בין עולמם הדתי לעולמם המקצועי. לכל היותר הם מעטרים בציטוטים נאים ממקורות היהדות את החלטותיהם, שמקורותיהם האמיתיים באים ממערכת ערכים ושיקולים חילונית לחלוטין. חיצונית זה נשמע מאוד יהודי, אבל באמת זה לא שונה הרבה מארוחת-טריפה לקול צלילי מוזיקה חסידית.

יפה שהיועץ המשפטי אינו מתבייש בזהותו הדתית. יפה שבתוך עיסוקיו הרבים הוא מוצא גם זמן לרכוש השכלה תורנית. אך אין די בכך. אנו זקוקים למשפטנים דתיים שדתיותם היא המצפון המקצועי שלהם. כשנזכה לכך לא יזכו אויבינו להגנת החוק (ההדגשה היא שלי)."

שילה, לפיכך, רוצה "שלטון חוק" מסוג אחר, שלא יגן כלל על "אויבינו". הוא אמנם לא מדבר על טבח, אלא רק על גירוש של "בני משפחות מחבלים", אולם כאשר ה"אויב", או מי שמוגדר כאויב, לא זוכה להגנת החוק, מתחיל מדרון חלקלק שלא ניתן למנוע את הגלישה בו.

נקמה מטעם המדינה. הרב שמואל אליהו

ואכן, יש כאלו המחזיקים באותה גישה כמו שילה, אך מרחיקים לכת ממנו. הרב שמואל אליהו, למשל, מצהיר באופן מפורש כי במקום שאנשים פרטיים יינקמו בערבים (הגישה הכאוטית), המדינה צריכה לקחת את הנקמה על עצמה. את הילדים של מבצע הפיגוע במרכז הרב, למשל, יש "לתלות על העץ", ואפילו להרוג "מיליון אנשים" בעזה אם צריך.

למרבה החלחלה, יש המזדרזים לתרגם את כוונותיו הכלליות של הרב שמואל אליהו לתוכנית אופרטיבית מפורטת. משה פייגלין כותב כי "הערבים כאן הם אויב. כל הערבים- בכל הגילים, בכל המינים, משני צידי הקו הירוק. נכון- יש בתוכם אנשים טובים מאד- יש גם יהודים רעים, אבל המאבק אינו מאבק פלילי ולכן השאלה אינה שאלה אישית." במאמר אחר, הוא מבהיר היטב כי החוק צריך להתיר רצח לא מוגבל של ערבים. "אין ערבים חפים מפשע," הוא כותב, "בדיוק כפי שנשות דרזדן שנשרפו בפצצות התבערה הבריטיות לא היו חפות מפשע… אנו במלחמה, ובמלחמה משלמים יחידים את מחיר הקו הלאומי. במלחמה אין חפים מפשע- גם לא בבתי החולים ובבתי הספר." כדי למנוע התנגדות משפטית לטבח, הוא מבהיר, ינוטרל בג"ץ באמצעות צווי חירום.  ב"תוכנית מאה הימים" שלו כותב פייגלין כי "כל הציוד שנועד למנוע נפגעים במגע עם האויב, בניגוד למהותו היסודית של הצבא, יושמד בטקס חובה בכל בסיס." השמדת הציוד נועדה למחוק, למעשה, את המסר שהועבר בידי השופט בנימין הלוי בפס"ד כפר קאסם. טבח המוני של אזרחים אינו רק אפשרי, אלא גם רצוי וחוקי. הגישה ה"אמונית" החדשה של פייגלין ודומיו לא רק עוקפת את הלגליזם של הלוי, לא רק מתעלמת ממנו, אלא מנסה לשנות אותו מבפנים.

תוכנית מפורטת ללגליזם רצחני. משה פייגלין.

מכאן, רק צעד אחד קטן מפריד בינינו לבין הנורא מכל. וכדי שהדבר לא יישאר תלוי באוויר, ראוי להזכיר כי "מעייני הישועה", עלון שבת נפוץ ומקובל, קרא כבר להקים "מחנות השמדה" (ממש כך!) ל"עמלקים".

האם, בעתיד, לא יזכו "אויבינו" להגנת החוק? אולי. סביר להניח שאחריהם, גם חלקים גדלים והולכים בציבור הישראלי לא יזכו לה. החוק לא רק ייעקף, אלא יהפוך בעצמו לכלי רצחני. הניסיון לשנות את הלגליזם הישראלי מיסודו ולמסד בו את הרצחנות הוא עדיין נחלתו של מיעוט, ורבים מתנגדים לו גם בימין הדתי וגם בציבור הכללי. אולם התמיכה בו קיימת בכל מגזרי החברה היהודית. הדגל השחור של כפר קאסם מוסיף להתנופף מעל ראשינו. והצל שלו הולך ונעשה כבד יותר מיום ליום.

וכאחרית דבר

האנדרטה לזכר הנטבחים, במרכז כפר קאסם

נראה לי כי ראוי לחזק את מעמדו של פסק דין כפר-קאסם ומורשתו על ידי הכרה רשמית של המדינה בטבח. ההתנצלות הרפה שנשמעה אינה מספיקה, במיוחד לאור גל הגזענות שמתרגש עלינו היום. ראוי שבכירי המדינה יתנצלו באופן שאינו משתמע לשתי פנים על הטבח, כמו גם על ה"סולחה" המחפירה שכפו על תושבי הכפר לאחריו. ה-29 באוקטובר צריך להפוך ליום זיכרון לאומי, שווה במעמדו ביום הזיכרון לרבין, ורצוי לקיים טקס שנתי ממלכתי בכפר קאסם בהשתתפות ראש הממשלה והנשיא. במיוחד, יש להרחיב את יוזמתו של יוסי שריד, שר החינוך בתקופת ממשלת רבין, ללמד במערכת החינוך על הטבח ולקחת תלמידים לסיורים בכפר קאסם. הכרה כזאת מטעם המדינה תהיה תשובה ניצחת לתוכניות הרצחניות של פייגלין, אליהו ודומיהם, והוכחה לכך שבעיני מדינת ישראל רצח אזרחים הוא עדיין פעולה ש"דגל שחור מתנוסס מעליה".

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-מרץ 3, 2012, ב-ינשוף היסטורי, ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , , , , , , , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 22 תגובות.

  1. לטעמי לא צריך להפוך את אירוע כפר קאסם ליום זכרון לאומי, היו הרבה זוועות במלחמת השחרור שחלק מהןם היו גרועות באותה המידה. מה שכן, צריך ללמד את המקרה בבתי הספר ומה שחשוב הוא לאו דווקא המקרה, אלא הלקח שיש ללמוד ממנו. אני יודע שבטירונות שלי לימדו את המקרה והסבירו על פקודה לא חוקית בעליל ועל הדגל השחור.

    הציטוטים של הימין הקיצוני מבחילים, אני לא מבין למה המדינה לא מתערבת בנושא הזה.

  2. לטעמי, המאמר שלך מתחלק לשלושה חלקים שונים ברמתם:
    1. תזכורת היסטורית חשובה וראויה לטבח כפר-קאסם, לפסיקות ולניסיונות להסתירו.
    2. ציטוט דבריהם של אנשי ימין מסוימים, החלק החיוור ביותר במאמר.
    3. דרישה לגיטימית אך נאיבית ללגליזציה של העקרונות המוסריים בפעולות צה"ל.
    אסביר את עצמי:
    שני הסעיפים הראשונים מדברים בעד עצמם ולא רק שאין לי טענות אליהם, אלה אני תומך בהם מלוא התמיכה, להוציא את עניין הממלכתיות הכפויה בציוני הטבח – הדרישה מממשלת ישראל לעטות קלון שנתי בעוד שבצד השני אין ולו רמז לצער על מעשי הטבח באוכלוסיה היהודית, נראית לי כדרישה סהרהורית משהו. אין זה אומר, כמובן, ששרי הממשלה וחברי כנסת – אין להם מה לעשות באזכרות בכפר קאסם, אלא שהעניין צריך להיות לא-רשמי וְוְוֹלוּנטרי. גם הרעיון ללמוד את המקרה בשעורי האזרחות בתיכונים נראה לי ראוי בהחלט.
    אשר לציטוטים, אזי שהדבר הוא קצת מצחיק – חיפוש של שתי דקות מעלה עשרות ציטוטים מקבילים מפני אושיות שמאל מכובדות, החל בלייבוביץ' וכלה בשטרנהל, וככל שהצירוף "מחנות השמדה לעמלקים" מזעזע, "טנקים על עופרה" מזעזע לא פחות. אגב כך, טרור יהודי נשאר כשהיה – תפעה זניחה (מה שלא מפחית מאשמת המבצעים, כמובן); מחנות השמדה מעולם לא נבנו; אלא שחיילי צה"ל שמעיפים משפחות יהודיות מביתן הוא מראה שכבר הורגלנו אליו. היינו, פועל יוצא גשמי מדברי אושיות השמאל מסוכן אלפי מונים מקשקושים כאלה ואחרים של פטפטני הימין.
    מקום נפרד צריך להעניק לדברי פייגלין. בכל המאמר הזה שלו, איני מסכים לשתי טענות בלבד: שלילה מוחלטת של ראיות האשמה של פעילי בת-עין (אף-על-פי שאני מסכים עקרונית להערכתו השלילית למחלקה היהודית) ותמיכה רוחנית במשפחות המחבלים היהודיים, ההבנה של מניעיהם, חרף הקביעה שמעשיהם מוטעים ולא ראויים. זאת – איני מוכן לקבל. אשר ליתר? כמוך, גם אני מכיר אישית ערבים ישראלים ו"לא-ישראלים" וכמוך, לא קל לי עם נימתו של פייגלין. עם זאת, כאשר הוא כותב: "הרוצחים יוצאים מקרב אוכלוסיה אוהדת, ומסייעת. מנהיגיהם המוכרים והידועים משני צידי הקו הירוק – אינם מסתירים את כוונות ההשמדה שלהם." האין הדברים נכונים במאת האחוזים? אם טועה פייגלין ומטעה, וכלל האוכלוסייה הערבית מוקיע את הרוצחים, מסגיר אותם לידי הרשויות, מפגין בעד שלום ואחווה, מושיט לנו יד אמיצה ושואף לדו-קיום, אזי בהחלט, גם אנחנו מוכרחים לטפל בטרור בפינצטה, להמשיך ולסכן את חיי החיילים והאזרחים על-מנת להימנע בכל מקרה מכל סוג של פגיעה לא-מכוונת בחפים מפשע. אלא שאם המציאות קרובה יותר לתיאורו של פייגלין, אזי שאופן הלחימה שלנו הוא נפשע כלפי עצמנו: לשלוח מילואימניקים למארבי מחבלים בג'נין, להילחם עם ידיים קשורות ברמאללה, עזה ודרום-לבנון זה לבקש את מותם של חיילנו ואזרחינו ולסייע לפריחת הטרור. פשוטו כמשמעו. אין הדבר אומר שעלינו להילחם כמו בעלות הברית בדרזדן, פייגלין מגזים בנימתו כהרגלו, אולם האופן שבו אנו עושים זאת כיום הוא טיפשות, שכידוע – גרועה יותר מפשע.

    דבר אחרון: לעניות דעתי, נאיבי לחשוב שכתיבת מילים על הנייר מסוגלת לתרום לאיכות ולמוסריות של כל התארגנות אנושית, ובכלל זה – של צה"ל. לפני שיוצרים חוקים לאנשים, – כתב דה-מייסטרה (שבהיותו התובע הכללי של ממלכת סרדיניה הבין דבר או שניים בעניינים האלה), – יש ליצור אנשים בשביל החוקים. טבח כפר קאסם היה ארוע נורא וחריג. כן-כן, חריג, חרף העובדה שלא היה בודד. לא כתביו של השופט הלוי הוקיעו אותו וגרמו שלא ישוב על עצמו, אלא החברה הישראלית, עם המסורת היהודית העתיקה וההומניסטית שלה. קיומם של סוטים אלימים בקרב היהודים (גם בקרב היהודים הדתיים) אינו מסוגל לבטל את המסורת הזאת – לנצח הם יישארו חריגים. מה שחשוב כאן הוא שמירת המסורת הזאת, ובזה השמאל היהודי, ובייחודי הקצה הרדיקלי שלו, לא מצטיינים, בלשון המעטה.

  3. יגאל ורן, תודה על התגובות המפורטות שלכם.

    אני לא חושב שאיזכור שנתי של הטבח על ידי המדינה יש בו משום השפלה או קלון. בדיוק להיפך. יש כבוד עצמי רב בהכרה בעוולות, במעשי פשע ובטעויות. הצד השני אינו רלוונטי כאן. תושבי כפר קאסם הם אזרחי המדינה.

    יגאל, אתה יודע יפה שאני ביקורתי מאד גם כלפי השמאל הרדיקלי, וביקורת מסוג "גם הם לא בסדר" אינה מכסה על צרות ובעיות. שטרנהל מעולם לא קרא לרצוח מתנחלים, בניגוד למיתוס. הוא ניתח מבחינה אסטרטגית את האפשרויות שעומדות בפני הפלסטינים, בדיוק כמו כתב צבאי שגורס, במהלך ניתוח אנליטי, שעדיף למדינה לנהל מלחמה בדרך כזאת או אחרת. שטרנהל גם הבהיר את זה מספר פעמים. אני לא רוצה להיכנס כאן לויכוח על פינוי התנחלויות, אבל ברור דין שאין פינוי המלווה בפיצוי במקרה של בתים חוקיים, או הריסה של בתים לא חוקיים, כדין טבח המוני. ודרך אגב, לא זכור לי שמנהיגי המתנחלים יצאו חוצץ כנגד הפקעת אדמות במגזר הערבי, או פינוי תושבים מבתיהם בדרום הר חברון.

    ואם מישהו בשמאל קורא לבצע רצח המוני של מתנחלים או דתיים (דבר שבקושי קיים לדעתי) הרי שזה מתועב בדיוק באותה המידה. אין הבדל בין דם לדם.

    המאמר של פייגלין אינו חלק מהדיון הצבאי-מקצועי, כמה אזרחים יכולים להיהרג בטעות במהלך לחימה. מבחינתו, כל ערבי, בכל גיל או מין, בבית ספר או בבית חולים, הוא מטרה לגיטימית לטבח המוני. הרי הוא אומר את זה במפורש. ושים לב שהמאמר אינו נכתב בהקשר של הפצצה על מחבלים בעזה, לדוגמא, אלא בהקשר של ניסיון טרוריסטי לפוצץ בית ספר ערבי לבנות.

    הדברים חמורים בהרבה, כאשר פייגלין מכוון את דבריו לאזרחי המדינה ממוצא ערבי. ולא, בהחלט לא נכון ש"מנהיגי הערבים משני צידי הקו הירוק קוראים להשמיד אותנו". בטח לא בהכללה שכזאת. "מנהיגי הערבים" משני צידי הקו הירוק תומכים לרוב בפיתרון של שתי מדינות בקוי 1967.

    • דני, אני סבור שחשיבה מדינית אידיאליסטית, שמסרבת להכיר בסביבתה, בנסיבות שבהן היא מתפקדת, תביא בהכרח לתוצאות עגומות. המצב שבו אנו מכים על כל חטא שביצענו, בעוד הצד שמנגד מתעטף בטוגות צחורות של הגינות וצדקת הדרך, חותר תחת עצם קיומנו, גם אם דיירים כאלה ואחרים של מגדלי השן השונים עדיין זוכרים את המצב העובדתי לאשורו. איני זוכר, כיצד פטר קריקסונוב תרגם במדויק את השורות הרלוונטיות ב"שמשון" של ז'בוטינסקי, אבל גרסתו של ולדימיר יבגנייביץ' למשל התלית המובאת שם עודנה נכונה, לדעתי:
      כאשר מגיעים לשמשון שני אחים הדורשים שיפסוק, למי שייכת חלקת האדמה שקיבלו בירושה מאביהם, אחד מהם אומר "כולה שלי", והשני טוען לבעלות רק על מחציתה. שמשון פוסק לטובת הראשון, ומעניק לו שלושה רבעים מן החלקה (אם איני טועה. או שמא את כולה?) ואומר לאח "ההוגן": אחיך הוא אולי חלאה, אבל אתה גרוע יותר – אתה כסיל. אז לא מגיע לך.
      אין זה אומר שאנו צריכים "להתנהל כמוהם" – לטבוח בחפים מפשע, לשקר במצח נחושה, לדרוש "הכול" (ולא, לא "שתי מדינות" הם דורשים, אלא מדינה אחת יודנפריי ומיד, ושנייה עם זכות השיבה לכו-ו-ולם, כלומר, יודנפריי לאורך זמן). אבל גם הקיצוניות השנייה גרועה לא פחות.

      אשר לשטרנהל – בחיאת, ההיתממות לא יאה לך. הדברים שעליהם אתה מדבר לא נאמרו מתוך "ניתוח אנליטי". הרי אם בסתיו שנת 1996 מישהו היה "מנתח" את אפשרות ההתנקשות ברבין ופרס בתור אמצעי הגיוני להפסקת תהליך אוסלו, סביר להניח שאחרי חודש נובמבר, לא היית מעניק לכך את ההכשר ה"מתודולוגי", נכון? כדי לחדד את האלגוריה, המישהו הזה צריך לתת "ניתוח" כזה בשעה שהפוליטיקאים כבר ניצודים חדשות לבקרים.
      אני, לעומת זאת, התכוונתי ל"ניתוח האנליטי" שלו לאמצעים הדרושים לתחזוק הדמוקרטיה הישראלית, מתוך הראיון ב"דבר", באפריל 88': "רק מי שיהיה מוכן לעלות על עפרה עם טנקים, יוכל לבלום את הסחף הפשיסטי המאיים להטביע את הדמוקרטיה הישראלית." ואנא, אל תגיד שאינך מכיר את הציטוט, הרי אני זוכר אותך מצטט גרסה זו או אחרת שלו בחיוך, במסדרונות גילמן.

      חזרה לפייגלין – אולי הפרספקיטיבה שלי מסתירה לי את הכוונה הנסתרת שאתה מוצא בדבריו, אני רואה שם בסך הכול טענה שערבים "חפים מפשע" לא יכולים לשמש כמגן חסין-כול למחבלים, ושכיום, כאשר הם תומכים במחבלים, אסור לנו לפעול "בפינצטה". אני לא אוהב את האופן שבו זה מנוסח, אבל לא בגלל החשש שדבריו יניעו את גלגלי הטבח (בכך איני מאמין), אלא בגלל שהוא שופך שמן על גלגלי השמאל.
      כאמור, אולי הפרספקטיבה שלי מסתירה ממני משהו, אבל אל תכעס עלי – הרי גם אתה סבור ששטרנהל לא ייעץ למחבלים להתמקד ברצח מתנחלים והציע לטנקים לעלות על עפרה רק על-מנת לבדוק את כושר הזחלים בטיפוס במעלה המדרון (נו, ואם הקרביים של איזה לובש-דובן מזוקן יעטרו את הזחלים האלה במהלך, לא נורא – מה לא עושים למען הדמוקרטיה).

  4. מאמר מעניין.

    אני לא לגמרי משוכנע שהייתי חותם על כך שגישתו הצבאית של בן-גוריון הייתה "כאוטית". אחרי הכל, הוא היה זה שהקים את צה"ל מתוך המיליציות שקדמו לו, תוך כדי המלחמה, ומיסד את ההיררכיה שלו. נראה לי שההסבר טמון בתפקיד החשוב שב"ג ייחס לצה"ל בתפיסת הממלכתיות שלו כ"צבא העם": קליטת עליה (אם אני זוכר נכון, חלק ממבצעי הטבח היו עולים חדשים), כור ההיתוך, וכן הלאה. לכן היה לו עניין רב להפיק לקחים מהמקרה, אך לכבס את הכביסה המלוכלכת בבית.

    אני מסכים איתך בכל הקשור ללגיטימציה שמעניק הימין הדתי לאלימות חוקית. לפני כמה שנים יצא ספרו של אלי הולצר, "חרב פיפיות בידם: אקטיביזם צבאי בהגותה של הציונות הדתית". לא קראתי את כולו, אבל יש בו ראיות מעניינות בקשר לתופעה.

    לבסוף: מעניין אולי להשוות בין התגובה הישראלית לכפר קאסם לבין תגובותיהן של מדינות אחרות במקרים דומים, למשל, "בלאדי סאנדיי" באירלנד או הטבח בחאדיתה בעיראק, שעלה לא מזמן לכותרות.

    http://en.wikipedia.org/wiki/Haditha_killings

    • נדב,

      נתת לי חומר למחשבה בנושא ב"ג. בהחלט, אני מסכים איתך שגישתו הצבאית לא היתה כאוטית. הוא היה מאמין גדול בצבא אחד שכפוך אך ורק לממשלה. אני חושב שבנושא הזה, התרומה שלו למדינת ישראל היתה מכריעה.

      אני עדיין חושב שהוא היה כאוטי בכל הנוגע לנושאי חוק ומשפט, או ליחס בין הרשות המבצעת לרשות השופטת. מקרה כפר קאסם אינו היחיד. גם בפרשת אריה אלדד, ממשלו של בן גוריון חשב שיש לו הסמכות למנוע ממורה לעבוד במערכת החינוך רק כי הוא שייך לאופוזיציה, והיה צריך סטירה ממערכת המשפט כדי לסגת מכך. למעשה, בג"ץ שייב הוא דוגמא קלאסית לחומות שהרשות השופטת שמה בפני שרירות לב של הרשות המבצעת.

      דוגמא נוספת, כמובן משמעותית הרבה פחות, הוא סירובו העיקש של בן גוריון לבקר בפתח תקווה עד שתושביה יבחרו ראש עיר ממפא"י. כביכול מדובר בעניין שאינו משמעותי, אבל גם הוא מראה שבן גוריון לא הבדיל כיאות בין המפלגה לבין המדינה.

      בנוגע לספר שהמלצת, הוא נשמע מרתק ואני בהחלט אקרא אותו

    • ובנוגע לדוגמאות האחרות שנתת, הן בהחלט רלוונטיות. יהיה מעניין גם לבדוק את דו"ח ועדת החקירה העיראקית לפוגרום הפרהוד בהקשר הזה.

      2012/3/4 Danny Orbach

      > נדב, > > נתת לי חומר למחשבה בנושא ב"ג. בהחלט, אני מסכים איתך שגישתו הצבאית לא היתה > כאוטית. הוא היה מאמין גדול בצבא אחד שכפוך אך ורק לממשלה. אני חושב שבנושא > הזה, התרומה שלו למדינת ישראל היתה מכריעה. > > אני עדיין חושב שהוא היה כאוטי בכל הנוגע לנושאי חוק ומשפט, או ליחס בין > הרשות המבצעת לרשות השופטת. מקרה כפר קאסם אינו היחיד. גם בפרשת אריה אלדד, > ממשלו של בן גוריון חשב שיש לו הסמכות למנוע ממורה לעבוד במערכת החינוך רק כי > הוא שייך לאופוזיציה, והיה צריך סטירה ממערכת המשפט כדי לסגת מכך. למעשה, בג"ץ > שייב הוא דוגמא קלאסית לחומות שהרשות השופטת שמה בפני שרירות לב של הרשות > המבצעת. > > דוגמא נוספת, כמובן משמעותית הרבה פחות, הוא סירובו העיקש של בן גוריון לבקר > בפתח תקווה עד שתושביה יבחרו ראש עיר ממפא"י. כביכול מדובר בעניין שאינו > משמעותי, אבל גם הוא מראה שבן גוריון לא הבדיל כיאות בין המפלגה לבין המדינה. > > בנוגע לספר שהמלצת, הוא נשמע מרתק ואני בהחלט אקרא אותו > >

      • יכול להיות שהעניין טמון במונח "כאוטי". מצד שני, קשה לי לחשוב על מילה אחרת שמתארת את ההפך מ"לגליסטי".

        העובדה שמפא"י זיהתה את עצמה עם המדינה היא מן המפורסמות. ברור שהיום לא היינו מקבלים הרבה מן הפרקטיקות השלטוניות של אותם הימים. ניתן גם להבין זאת, על רקע השסעים שאיימו לקרוע את המדינה הצעירה. ובכל זאת, הייתה הקפדה על הפרדת רשויות, על עצמאות מערכת המשפט ועל שלטון החוק, הגם תוך ניצול כוחה ההגמוני של תנועת השלטון.

        לצורך העניין, השאלה היא, כאמור, למה ב"ג העדיף לכסתח את פרשת כפר קאסם, למרות שדעתו לא הייתה נוחה מכך. כזכור, כאשר הדבר התאים לו, הוא דווקא דיבר בפומבי נגד מעשי טבח (למשל, בעקבות השיר "על זאת" של אלתרמן).

        בקשר לפרהוד: דווקא זו נראית לי דוגמה פחות מתאימה, כי הפרהוד בוצע בסיטואציה אנומית של מרד נגד שלטון חסר אונים, ולא במדינה שלפחות מתיימרת להיות דמוקרטיה שמקפידה על שלטון החוק ומונופול על האלימות.

      • אבל האם אתה חושב שההקפדה על שלטון החוק, שבאמת התבססה בהדרגה, היתה מכה שורשים אלמלא שופטי בית המשפט העליון היו עומדים על שלהם? אם היו מגבים את מפא"י בפרשות כדוגמת פרשת ישראל שייב, יכול להיות שהתיאבון של הרשות המבצעת היה גובר והאיזון היה מופר.

        הנקודה שלי היא שמדינת ישראל התפתחה כפי שהתפתחה, במובן של הפרדת רשויות, לא רק בגלל שזו היתה דרך הטבע, אלא גם בגלל אומץ ליבה של הרשות השופטת בשנים הראשונות לקום המדינה.

  5. מסכים לגמרי, ונראה לי שהרבה מהקרדיט מגיע לנשיא ביהמ"ש העליון דאז, שמעון אגרנט, שהכניס רוח אמריקאית, במובן החיובי של המילה.

    (נ.ב., נראה לי שיש איזושהי בעיה עם התגובות, כי משום מה אני לא מצליח להגיב על התגובה)

  6. מוזר, בשביל להגיב על התגובה אתה צריך לשים את הסמן על שם המגיב. האם האופציה לא עובדת?

    יש ביוגרפיה חדשה של אגרנט, דרך אגב, מאת פנינה להב. אחד המרצים שלי המליץ עליה לא מזמן. מעניין מה יש לה לומר על העניין הזה.

    • על רוב התגובות, כולל זו, היא עובדת. על התגובה ההיא משום מה לא.

      לא קראתי את ספרה של להב, אבל נדמה לי שהוא יצא כבר לפני יותר מעשור.

  7. לא אומר דבר על מאמר. רק אבקש להביא ציטוטים ברמה אקדמית כגון בסגנון APA6 או הרווארד. יש כאלו שרוצים לאמת ולבדוק את הנאמר במאמר.

    • מישקפופר,

      מכיוון שמדובר בבלוג ולא בכתב עת אקדמי, אין הערות שוליים למאמר. עם זאת, לכל מה שנכתב יש מקורות- וכאשר התאפשר הדבר תוכל למצוא אותם בלינקים המקושרים. לכל דבר שלקחתי מספר, או מקור שאינו אונליין, אוכל להביא לך הפנייה מדוייקת. אמור לי לאיזה מקור אתה רוצה להגיע, ואמצא לך את ההפנייה.

      דני

  8. יש סיבה מסויימת לכך שהאוייבים אצלך מופיעים כ"אויבים"? אולי הם "אויבים" מפני שאתה או יקיריך בינתיים לא נפגעתם מהם?

  1. פינגבק: דגל שחור- המשמעות הנסתרת של טבח כפר קאסם | דני אורבך

  2. פינגבק: מחדלו של הזקן: איך הוחמצה ההזדמנות הראשונה לשוויון בנטל « הינשוּף

  3. פינגבק: מחדלו של הזקן: איך הוחמצה ההזדמנות הראשונה לשוויון בנטל/דני אורבך | Mabat USA מבט

  4. פינגבק: להבים באפלה 2: ההתנקשות במלכה מִין | הינשוּף

  5. פינגבק: סרבנות מודיעינית: למה אני מתנגד למכתב הסרבנים של 8200 | הינשוּף

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: