אירועי טבח כפר קאסם ידועים היטב, אולם עולות מהם מספר שאלות וחידות שטרם נחקרו עד תום. כיצד אפשר להסביר את התייחסותו התמוהה ורבת הסתירות של ראש הממשלה דוד בן גוריון לטבח?  מה תרם פסק הדין המפורסם של השופט בנימין הלוי על "פקודה בלתי חוקית בעליל"? אילו סכנות צופן לנו העתיד? ואיך קשור "מבצע חפרפרת" לכל זה?

מאמר זה פורסם גם באתר "במחשבה שנייה".

ה-29 באוקטובר, 1956, התחיל כיום שגרתי בכפר קאסם שבמשולש. עלי סלים סרסור, שחודש קודם לכן התחיל ללמוד בכיתה א', ביקש מאמו לקנות לו מחברת בדרכה חזרה מהעבודה. היא הסכימה. למעשה, לא רצתה לצאת לעבודה באותו יום, אולם חברה ביקשה ממנה. עלי לעולם לא קיבל את המחברת שלו. אמו נרצחה בדם קר בידי  שוטרים ממשמר הגבול, בפיקודו של סמל שלום עופר, במהלך הטבח הנורא והמאורגן ביותר בתולדות מדינת ישראל.

עלי לא ידע, ולא היה יכול לדעת, שהזרעים הראשונים לאותו טבח נזרעו כבר באותו הבוקר. הימים היו ימי מבצע קדש, והממשלה שקלה פעולת מנע כנגד ממלכת ירדן, מחשש שתתערב אף היא במערכה. זכרון מלחמת השחרור היה עוד טרי, וערביי ישראל נתפסו כגיס חמישי. אנשי משמר הגבול, שסיירו באזורי הכפרים במשולש, נהגו לירות במסתננים שחצו את הגבול כדרך שיגרה. בצבא לא היה עוד מושג של פקודה בלתי חוקית. במלחמת השחרור, כידוע, התרחשו מספר מעשי טבח גדולים וקטנים, רובם תוך כדי לחימה, ומעשים רבים יותר של גירוש אלים בכוח. תרבות דמים זו, שהתגבשה תוך כדי מלחמה שנתפסה בצדק רב כ"מלחמה על חיי האומה", לא נעלמה עם שוך הקרבות ב-1949. חודשים ספורים אחרי המלחמה, למשל, חטפה פלוגה בדרום נערה בדואית במדבר. המ"מ משה ארגן הצבעה ביחידה, והוחלט להשתמש בה כשפחת מין קבוצתית.  הנערה נאנסה באכזריות בידי רבים מהחיילים ולאחר מכן, כדי להסתיר את המעשה, ציווה המ"פ לירות בה. "אחרי שרחצו אותה וגזזו את שערה היא נאנסה מספר לא ידוע של פעמים, הוצאה להורג ונקברה סמוך למשלט ", כתב לביא אביב ב"הארץ". בן גוריון אמנם כתב על הדברים ביומנו "כזוועה מחרידה", והמ"מ נשלח לכלא לחמש עשרה שנים (שאת חלקן הגדול לא ריצה), אולם הפרשה לא זכתה להד ציבורי.

התרבות ששלטה בצבא, ולכך תהיה חשיבות גדולה מאוחר יותר, היתה בעיקר כאוטית ולא לגליסטית. אחוות הלוחמים היתה חשובה, חייהם של ערבים היו שווים מעט, ותחושת האיום הקיומי הצדיקה מעשים חריגים. במסגרת הממשל הצבאי, היו נתונים הכפרים הערביים הנצורים לשרירות הלב של המושלים השונים. חוקים, נהלים ותקנות משפטיות עדיין לא התבססו בכל הנוגע ליחסי רוב ומיעוט במדינת ישראל.

בבוקר ה-29 לאוקטובר, החליט המח"ט יששכר שדמי, באישורו של אלוף פיקוד המרכז צבי צור, להטיל עוצר על הכפרים הערביים באזור המשולש. בשל החשש מ"גיס חמישי" במהלך מלחמה אפשרית מול ירדן, הגה הצבא תוכנית סודית ביותר בשם "מבצע חפרפרת". לפי תוכנית זו, יפונו הערבים במשולש למכלאות במרכז הארץ "עד יעבור זעם". עם זאת, שברי שמועות על התוכנית צפו במשמר הגבול, ורבים מחייליו, ששנאו ערבים בכל נימי נפשם, פירשו אותה בטעות כתוכנית לגרש את ערביי המשולש לשטח ירדן. כותבים מהשמאל הרדיקלי, כמו גדי אלגזי, טענו לימים כי הטבח בוצע ברשות ובסמכות במסגרת "תוכנית חפרפרת". דברים אלו מתבססים על עדויות מאוחרות של הנאשמים, שטענו כי פעלו לפי תוכנית רשמית ולאחר מכן "נזרקו לכלבים" בידי המדינה. אולם לדברים אלו אין ככל הנראה ביסוס. בתוכנית המקורית לא נאמר דבר על גירוש, בוודאי שלא על רצח המוני, וממילא היא בוטלה ב-28 לחודש, יום לפני הטבח. עם זאת, אדי הרעל של השפעתה ריחפו עדיין באוויר ויצרו הרגשה אצל חלק מהחיילים ש"מותר להם" לנקוט בצעדים חריגים.

המג"ד שמואל מלינקי הורה לקצינים הכפופים לו לירות בכל מי שמפר את העוצר, כולל נשים וילדים. שאלות של אחדים ממפקדי הפלוגות, שניסו למנוע את רוע הגזרה, נדחו על ידו בגסות ובזלזול. בכך, העביר מלינקי נאמנה את פקודתו של המח"ט שדמי, שהורה לירות בכל מי שיפר את העוצר, גם אם מדובר בפועלים חוזרים מהשדות שלא ידעו עליו. לסיכום דבריו, אמר שדמי למלינקי את הביטוי הערבי המצמרר, "אללה ירחמו". מלינקי חזר על אותו הביטוי לפני קציניו.

ובכל זאת, הפרו רוב הקצינים את הפקודה הרצחנית. המ"פ יהודה פרנקטל, למשל, שינה על דעת עצמו את הפקודה והורה לא לירות באיש. הוא אף הציל ערבים במו ידיו ומנע מקצינים שרצו לירות לעשות זאת. אחרים לא שינו את הפקודה, אך התחמקו ממנה בהצלחה. אולם בגזרת כפר קאסם, תחת המ"מ גבריאל דהאן, בוצעה הפקודה במלואה. העיתונאי רוביק רוזנטל, שחקר את הפרשה, מתאר תקרית אחת מבין רבות:

"במכונית היו 15 פועלים, 13 מהם נשים, שחזרו ממסיק הזיתים. סאלח חליל עיסא, שניצל מן הטבח, מספר על רצח הנשים: 'לפני היריות היו צעקות, 'או יומא. אחר כך היו יריות. כשירו בהן הן התחילו לצעוק. כשלוש דקות נמשכו הצעקות." אסעד סלים עיסא, שנפצע ונחשב כמת סיפר איך הגיעו הבנות "שרות ומבסוטות, עושות פנטזיה. אחר כך התחילו לצעוק. כל הכפר שחטו אותם." השוטרים הורידו את הנהג והפועלים מהמכונית והודיעו להם שעומדים להרוג אותם. הנשים צעקו והתחננו שיניחו לפועלים ללכת. השוטרים צעקו: 'גם אתכן נהרוג." הם הרגו את הנהג, מחמוד מסראווה מכפר טייבה, ואת שלושת הגברים, מוחמד דיאב סרסור, עבדאללה סרסור, ומוחמד סלים סרסור. הם היססו מה לעשות בנשים, ואחד החיילים הציע לא לפגוע בהן, אך [סמל שלום] עופר הורה לירות בהן. השוטרים ירו בכולן כולל נשים הרות, אחת בחודש השמיני, נשים זקנות וילדות… אחרי הירי אמר עופר, "תן להן אחת אחת בראש", והשוטרים עברו בין הפצועות וההרוגות וירו בהן שוב."

באותה שעה עבר במקום רב סרן בשם קוטלר, שציווה בתוקף על עופר, מפקד הטבח, להפסיק את מעשי ההרג. עופר סירב, בטענה שקיבל פקודה. גם המג"ד מלינקי החל לקבל דיווחים על רצח המוני, והעביר פקודה להפסיקו. ככל הנראה, לא ציפה אף הוא שימלאו את פקודתו ככתבה וכלשונה, ושהתוצאה תהיה קשה כל כך. כשהבוקר ירד על כפר קאסם, נמנו 49 מתושביו בין המתים.

הציבור הישראלי מכיר את הטבח, בראש ובראשונה, כחלק מהדיון בפקודה בלתי חוקית בעליל, בניסוחו המפורסם של השופט ד"ר בנימין הלוי בגוזרו את דין כנופיית הרוצחים:

"סימן היכרה של פקודה "בלתי חוקית בעליל" – מן הדין שיתנוסס כדגל שחור מעל לפקודה הנתונה, ככתובת אזהרה האומרת: "אסור!". לא אי חוקיות פורמלית, נסתרת או נסתרת למחצה, לא אי חוקיות המתגלה רק לעיני חכמי משפט חשובה כאן, אלא: הפרת חוק גלויה ומובהקת, אי חוקיות ודאית והכרחית המופיעה על פני הפקודה עצמה, אופי פלילי ברור של הפקודה או של המעשים שהפקודה מצווה לעשותם, אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת – זוהי מידת אי החוקיות הדרושה כדי לבטל את חובת הציות של חייל ולהטיל עליו את האחריות הפלילית למעשיו."

השופט הלוי גזר על הנאשמים עונשי מאסר חמורים. שמואל מלינקי נידון לשבע עשרה שנים מאחורי סורג ובריח. בני משפחתו של המ"מ האחראי לטבח, גבריאל דהאן, גידפו את השופט וקרעו את תעודות הזהות שלהם. רבים, רבים מדי, בציבור ובעיתונות היו בטוחים שנעשה לרוצחים עוול. הויכוח הציבורי החריף בין מוקיעי הטבח לבין ה"מבינים" אותו תואר כבר בהרחבה במקומות אחרים, בראש ובראשונה בספר "כפר קאסם- אירועים ומיתוס" בעריכתו של רוביק רוזנטל. כאן, הייתי רוצה להתמקד במספר שאלות שעדיין לא נענו כהלכה.

האם "הבין" בן גוריון את הטבח?

ראשית כל, עומדת בעינה החידה על תגובתו התמוהה ורבת הסתירות של ראש הממשלה דוד בן גוריון לטבח. איש לא טוען שבן גוריון רצה בטבח או תמך בו (ביומנו תלה את הזוועה ב"חוסר הזהירות של שדמי, הטפשות של מלינקי והסדיזם של עופר ודהאן"), אולם רוב ההיסטוריונים מדגישים את סלחנותו הבלתי נסבלת כלפי הרוצחים והמבצעים, בראש ובראשונה שדמי ומלינקי. שדמי, שהיה מקורב לראשי הפלמ"ח בשל ייחוסו המשפחתי, "נענש" בקנס של לירה אחת. "הזקן", ביחד עם הנשיא יצחק בן צבי והרמטכ"ל חיים לסקוב, ארגן למלינקי וליתר הנאשמים חנינה בטרם עת, ואף דאג להם לעבודות בממסד הבטחוני לאחר שחרורם. האם מלמדים הדברים כי בן גוריון "הבין" למעשה את הטבח, ורק בפומבי הוקיע אותו מטעמי יחסי ציבור?

היה אפשר לחשוב כך, אלמלא דבריו של בן גוריון בישיבת הממשלה שבועיים לאחר הטבח. גם בשעה שניסה, בכל האמצעים המלוכלכים שעמדו לרשותו, להסתיר את אירועי כפר קאסם מהציבור, אמר בן גוריון לשרים כי מדובר ב"אירוע מחפיר ומצער מעין כמוהו". יתר על כן, העביר לשרים בקשה מ"ראשי המשטרה" (לא מצויין במי מדובר) שהציעו לתלות את המבצעים בכפר קאסם עצמו. "אמרתי שאין לנו עונש מוות", הוסיף בן גוריון, "לדעתי מיהרנו לבטל את עונש המוות". דבריו של בן גוריון בישיבת הממשלה היו חשאיים, ולא היו יכולים להיות מיועדים לצרכי יחסי ציבור. כיצד אפשר ליישב אותן עם התנהגותו המאוחרת? אפשר כי דיווחי הרוצחים על החיבה שגילה כלפיהם מוגזמים או אפילו מומצאים, אבל אין ספק שדאג להם לחנינה וסידר להם עבודות לאחר שחרורם. מדוע?

הסבר אחד יכול להיות קשור ברקע שקדם לטבח. בן גוריון, הרי, דאג יותר מכל לתדמיתה של המדינה ולכבוד הצבא, שנהנה מיוקרה שאין שני לה בציבוריות הישראלית. לכן ניסה להסתיר בכל כוחו את הטבח, עד שנחשף בדרכים לא דרכים על ידי פוליטיקאים ממפ"ם ומהמפלגה הקומוניסטית. במיוחד, היה ניסיון להסתיר את מבצע חפרפרת, שכאמור בוטל ולא יצא אל הפועל. האם פחד בן גוריון שמי מהנאשמים "יפתח את פיו" ביום מן הימים ויחשוף את התוכנית שנגנזה, לכלוא את ערביי המשולש במכלאות? האם פחד שהרוצחים יטענו שבסך הכל מילאו, לפי דרכם והבנתם, את התוכנית הצבאית של המטכ"ל והממשלה? הרי משה כרמל, ממצביאי מלחמת העצמאות, האשים את הממשלה במאמר אנונימי ורמז כי יש להטיל אחריות פלילית לטבח לא רק על המבצעים, אלא גם על מפקדים בכירים. דהאן ומלינקי, מצדם, לא הפסיקו לרמוז שבסך הכל ביצעו את השלב הראשון בתוכנית חפרפרת. אם מטרתו של בן גוריון היתה להשתיק את כל הסיפור, היא הושגה רק באופן חלקי.

גישה כאוטית, גישה לגליסטית

אולם ההסברים, לדעתי, עמוקים יותר. גישתו של בן גוריון לחוקי המלחמה, שעוצבה בימי מלחמת הקוממיות, היתה כאוטית מאין כמותה. היא התחשבה בצרכים צבאיים ואסטרטגיים, במצב בשטח, באילוצים מדיניים, אולם רק בנדיר לקחה בחשבון חוקים ותקנות. במצב כאוטי, אפשר בהחלט להזדעזע מטבח ולהצטער שלא ניתן לתלות את מבצעיו בכפר קאסם, וביום המחרת, עם שוך הזעם, לחון אותם כי הם בסך הכל חיילים שביצעו פקודה, כי הם "בחורינו המצויינים" וכי לחלקם יש קרובים במסדרונות השלטון. הרג ערבים, רע ומצער ככל שיהיה, אינו עניין שיש "לשבור עליו את הכלים". מעבר לכך, היה את החשש, כפי שביטא אותו אחד הקצינים, שבעתיד "כל מפקד יצטרך לצאת למלחמה עם עורך דין." ואכן, גישתם של כל המעורבים היתה כאוטית גם כן. איש לא פעל על סמך חוקים ותקנות כלשהן. הרוצחים מבצעי הטבח, ורוב הקצינים שסירבו לבצע אותו, פעלו משום שחשו שהם עושים את הדבר הנכון. המ"פ יהודה פרנקנטל, אולי הגיבור המרשים ביותר של הפרשה, מנע במו ידיו טבח מפני שחש שהפקודה שקיבל אינה מוסרית. מלינקי איים להעמיד אותו לדין על סרבנות. איש לא ידע, למעשה, מה הוא החוק.

השופט בנימין הלוי, וכאן תרומתו הגדולה,  הגיע מגישה הפוכה לגמרי- גישה משפטית-לגליסטית. בפסק הדין המפורסם שלו, ניסה לקבוע כללים לפיהם יוכל כל חייל לדעת האם הפקודה שקיבל חוקית ויש לבצעה, או "בלתי חוקית בעליל" ואין לבצעה. חייל צריך לפעול לפי החוק, שמתיישב אמנם עם מוסר אנושי בסיסי. והחוק אומר שאסור לירות באזרחים לא חמושים. העונשים החמורים שנתן, למרות שקוצצו באופן מחפיר בידי הממסד, קבעו מסמרות לגליסטיות לעתיד. אסור לטבוח אזרחים. אסור לציית למפקד שמצווה לטבוח אזרחים. מכאן, התפתחה דוקטרינה שלמה של פקודה בלתי חוקית בעליל. מעשי זוועה התרחשו גם בעתיד, במהלך קרבות או מלחמות, אולם טבח כפי שהיה בכפר קאסם מעולם לא חזר על עצמו.

לכאורה, נאיבי לטעון שהצבא נמנע ממעשי טבח רק מפני בשל פסק דין שיפוטי, אך רק לכאורה. עיון מדוקדק בעדויות הרוצחים ואלו שסרבו לרצוח, מעלה כי איש לא היה בטוח האם לטבוח אזרחים חמושים זה פשע או חובה. אפילו חלק מהקצינים שסרבו לירות ניסו לומר במשפט שדווקא רצו לירות ולהרוג, והתביישו בכך שלא מילאו את הפקודה. השופט הלוי הבהיר לכל מהי הנורמה, נתן לגיטימציה מוחלטת לסרבני פקודות זוועה שכאלו, והסיר את הגנת "מילוי הפקודה" כלפי אלו שימלאו אותה בעתיד. ללא פסק הדין העקרוני שלו, כפר קאסם היה עלול להפוך לתקדים שלילי. בזכות פסק הדין, הוא הפך לתקדים חיובי. לכן, ככל הנראה, לא חזר המעשה הנורא על עצמו. הרמטכ"ל חיים לסקוב, שותף מלא בחנינה השערורייתית לנאשמים, חיזק בכל זאת את האפקט של פסק הדין בפקודת יום מפורסמת, שבה הוקיע את הטבח וביסס את הדוקטרינה של "פקודה בלתי חוקית בעליל". כך, הכתה הגישה הלגליסטית שורשים בצה"ל.

אנחנו רואים, עם כן, שתוצאות טבח כפר קאסם מלמדות על מאבק נמשך בין הגישה הלגליסטית, שאותה ייצג השופט הלוי בפסק הדין שלו, לבין הגישה הכאוטית של בן גוריון ומפקדי הצבא שהתבטאה בחנינה ובקריצות העין לנאשמים. גם בעשורים שלאחר מכן, חיו שתי הגישות בכפיפה אחת. למעשה, הן חיות בכפיפה אחת עד היום, והניסיונות של צה"ל לעקוף או להתעלם מפסיקות בג"ץ (למשל בגדר ההפרדה או בחברון), יוכיחו.

חשש לעתיד: הלגליזם הרצחני

אי אפשר לסיים את המאמר הזה, בלי להביע חשש כבד לעתיד. לכאורה, טוב לאלו המעוניינים למנוע מעשי זוועה עתידיים, שהגישה הלגליסטית תהיה חזקה ככל האפשר. אולם במצבים מסויימים, לגליזם יכול להיות מסוכן ורצחני בהרבה מכאוס. מצב כזה לא קרה עוד מעולם במדינת ישראל, אבל כולנו יודעים, מההיסטוריה שלנו, מה קורה כאשר מנגנוני שלטון החוק מתגייסים כולם להכשרת רצח המוני. גישה לגליסטית שעוברת מוטציה רצחנית, מסוכנת בהרבה מהגישה הכאוטית. האחרונה מובילה למעשי אלימות מחרידים אך מוגבלים בדרך כלל בהיקפם. הראשונה עשויה להוביל לרצח המוני ומסודר בקנה מידה גדול. לפיכך, אין דבר יותר הרסני ומפחיד מאשר רצחנות המשולבת עם לגליזם.

מגמה כזאת, שניתן לכנותה "לגליזם רצחני", מופיעה בבירור בחלקים מסויימים של הימין האידיאולוגי. היא מגיעה מאנשי ימין מסויימים, שקצו בקריצות עין, בהתחמקות ובפעולות של יחידים כנגד ערבים. בהיותם "ממלכתיים", הם רוצים לשנות את הגישה הלגליסטית מהיסוד באופן שתתיר לצבא "להילחם באויבים" ללא הגבלות כלשהן. כך, למשל, כתב עורך "בשבע", עמנואל שילה, בהקשר לניסיונותיו הרפים של היועץ הממשפטי לממשלה דאז, אלייקים רובינשטיין, לרסן רבנים מסיתים:

"תפקודו של רובינשטיין, בפרשה זו כמו באחרות, הוא אופייני לאותם דתיים-לאומיים שלא התחנכו על ברכי המהפיכה התורנית מיסודה של תנועת הרב קוק. אלו נוקטים הפרדה בין עולמם הדתי לעולמם המקצועי. לכל היותר הם מעטרים בציטוטים נאים ממקורות היהדות את החלטותיהם, שמקורותיהם האמיתיים באים ממערכת ערכים ושיקולים חילונית לחלוטין. חיצונית זה נשמע מאוד יהודי, אבל באמת זה לא שונה הרבה מארוחת-טריפה לקול צלילי מוזיקה חסידית.

יפה שהיועץ המשפטי אינו מתבייש בזהותו הדתית. יפה שבתוך עיסוקיו הרבים הוא מוצא גם זמן לרכוש השכלה תורנית. אך אין די בכך. אנו זקוקים למשפטנים דתיים שדתיותם היא המצפון המקצועי שלהם. כשנזכה לכך לא יזכו אויבינו להגנת החוק (ההדגשה היא שלי)."

שילה, לפיכך, רוצה "שלטון חוק" מסוג אחר, שלא יגן כלל על "אויבינו". הוא אמנם לא מדבר על טבח, אלא רק על גירוש של "בני משפחות מחבלים", אולם כאשר ה"אויב", או מי שמוגדר כאויב, לא זוכה להגנת החוק, מתחיל מדרון חלקלק שלא ניתן למנוע את הגלישה בו.

ואכן, יש כאלו המחזיקים באותה גישה כמו שילה, אך מרחיקים לכת ממנו. הרב שמואל אליהו, למשל, מצהיר באופן מפורש כי במקום שאנשים פרטיים יינקמו בערבים (הגישה הכאוטית), המדינה צריכה לקחת את הנקמה על עצמה. את הילדים של מבצע הפיגוע במרכז הרב, למשל, יש "לתלות על העץ", ואפילו להרוג "מיליון אנשים" בעזה אם צריך.

למרבה החלחלה, יש המזדרזים לתרגם את כוונותיו הכלליות של הרב שמואל אליהו לתוכנית אופרטיבית מפורטת. משה פייגלין כותב כי "הערבים כאן הם אויב. כל הערבים- בכל הגילים, בכל המינים, משני צידי הקו הירוק. נכון- יש בתוכם אנשים טובים מאד- יש גם יהודים רעים, אבל המאבק אינו מאבק פלילי ולכן השאלה אינה שאלה אישית." במאמר אחר, הוא מבהיר היטב כי החוק צריך להתיר רצח לא מוגבל של ערבים. "אין ערבים חפים מפשע," הוא כותב, "בדיוק כפי שנשות דרזדן שנשרפו בפצצות התבערה הבריטיות לא היו חפות מפשע… אנו במלחמה, ובמלחמה משלמים יחידים את מחיר הקו הלאומי. במלחמה אין חפים מפשע- גם לא בבתי החולים ובבתי הספר." כדי למנוע התנגדות משפטית לטבח, הוא מבהיר, ינוטרל בג"ץ באמצעות צווי חירום.  ב"תוכנית מאה הימים" שלו כותב פייגלין כי "כל הציוד שנועד למנוע נפגעים במגע עם האויב, בניגוד למהותו היסודית של הצבא, יושמד בטקס חובה בכל בסיס." השמדת הציוד נועדה למחוק, למעשה, את המסר שהועבר בידי השופט בנימין הלוי בפס"ד כפר קאסם. טבח המוני של אזרחים אינו רק אפשרי, אלא גם רצוי וחוקי. הגישה ה"אמונית" החדשה של פייגלין ודומיו לא רק עוקפת את הלגליזם של הלוי, לא רק מתעלמת ממנו, אלא מנסה לשנות אותו מבפנים.

מכאן, רק צעד אחד קטן מפריד בינינו לבין הנורא מכל. וכדי שהדבר לא יישאר תלוי באוויר, ראוי להזכיר כי "מעייני הישועה", עלון שבת נפוץ ומקובל, קרא כבר להקים "מחנות השמדה" (ממש כך!) ל"עמלקים".

האם, בעתיד, לא יזכו "אויבינו" להגנת החוק? אולי. סביר להניח שאחריהם, גם חלקים גדלים והולכים בציבור הישראלי לא יזכו לה. החוק לא רק ייעקף, אלא יהפוך בעצמו לכלי רצחני. הניסיון לשנות את הלגליזם הישראלי מיסודו ולמסד בו את הרצחנות הוא עדיין נחלתו של מיעוט, ורבים מתנגדים לו גם בימין הדתי וגם בציבור הכללי. אולם התמיכה בו קיימת בכל מגזרי החברה היהודית. הדגל השחור של כפר קאסם מוסיף להתנופף מעל ראשינו. והצל שלו הולך ונעשה כבד יותר מיום ליום.

וכאחרית דבר

נראה לי כי ראוי לחזק את מעמדו של פסק דין כפר-קאסם ומורשתו על ידי הכרה רשמית של המדינה בטבח. ההתנצלות הרפה שנשמעה אינה מספיקה, במיוחד לאור גל הגזענות שמתרגש עלינו היום. ראוי שבכירי המדינה יתנצלו באופן שאינו משתמע לשתי פנים על הטבח, כמו גם על ה"סולחה" המחפירה שכפו על תושבי הכפר לאחריו. ה-29 באוקטובר צריך להפוך ליום זיכרון לאומי, שווה במעמדו ביום הזיכרון לרבין, ורצוי לקיים טקס שנתי ממלכתי בכפר קאסם בהשתתפות ראש הממשלה והנשיא. במיוחד, יש להרחיב את יוזמתו של יוסי שריד, שר החינוך בתקופת ממשלת רבין, ללמד במערכת החינוך על הטבח ולקחת תלמידים לסיורים בכפר קאסם. הכרה כזאת מטעם המדינה תהיה תשובה ניצחת לתוכניות הרצחניות של פייגלין, אליהו ודומיהם, והוכחה לכך שבעיני מדינת ישראל רצח אזרחים הוא עדיין פעולה ש"דגל שחור מתנוסס מעליה".