הויקינג שפחד מהחושך: מסעו של גרטיר אל האפלה

מה קורה כאשר שודד, פורע חוק ולוחם חסר רחמים מתחיל לפחד מהחושך? בסאגה האיסלנדית של גְרֶטיר, אנו נחשפים לטרגדיה של ויקינג שלא הצליח למצוא את מקומו בחברה האנושית, והתפתה שוב ושוב להילחם באויבים מהעולם העל-טבעי כדי לקנות תהילה. אך באיזה מחיר? על אומללותו של גיבור מהאגדות בעולם הולך ומאפיר.

מאמר זה פורסם גם באתר "במחשבה שנייה".

ראה גם: הקסדה של אולף השעיר- אז מי בעצם היו הויקינגים?


Heavy tidings thick and fast

On the singer now are cast;

My father dead, my brother dead,

A price set upon my head;

Yet, O grove of Hedin's maid,

May these things one day be paid;

yea upon another morn

Others may be more forlorn

Grettir's Saga: The Story of Grettir the Strong, trans. Eirikir Magnusson and William Morris, p.135

גְלאם היה רועה כבשים אלים שנמלט משוודיה, מולדתו, לאיסלנד הרחוקה וסחופת הרוחות. התקופה היא סוף המאה ה-10, שלהי העידן הויקינגי, והמסך יורד על על פולחן הגיבורים הסקנדינבי. הדת העתיקה של אודין, תור, ופרייה, של ענקי כפור, נבואות קודרות וגיבורים רבי עוצמה, הלכה ונדחקה מפני הנצרות.  אפילו איסלנד, הארץ השמרנית ביותר בסקנדינביה, שעדיין נוהלה בידי מועצות של חוואים (Althing) נפלה תחת צילה הכבד של ממלכת נורבגיה והפכה למקום מסודר יותר ויותר. הסאגה של גרטיר החזק, שנכתבה במאה ה-14 אך מספרת על תקופה זו, מגלה כי גלאם, שקיבל עבודה כרועה כבשים באחת החוות, בז בגלוי לדת הנוצרית והיה שנוא על כל מכריו. יום אחד לפני חג המולד, בבוקר מושלג וקפוא, דרש מאם המשפחה אוכל בקול גדול, למרות שהיה זה יום צום. לאחר שלעג לנצרות בפומבי, קיבץ את הכבשים בקולו הרועם, יצא למדרונות ההרים ולא חזר.

מספר ימים לאחר מכן, נמצאה גופתו המרוטשת והקפואה של גלאם באחד המדרונות, פגרי הכבשים סביבו. אולם כמו הדת העתיקה, חזרה רוחו של הרועה לענות את הכפריים הנוצרים. הללו נאלצו לקרוא לגרטיר החזק, ויקינג ולוחם איסלנדי ידוע שבילה תקופה ארוכה בנורבגיה, כדי שיחסל את המפגע. גרטיר ירד לכוך של גלאם, ובמאבק איתנים ריטש את הרועה האל-מת. אולם בטרם עבר מן העולם, הפעם באופן סופי, קילל גלאם את גרטיר בקללה נוראה:

"זאת אגזור עליך, שלעולם לא תהיה חזק יותר מכפי שאתה כעת. עד עתה קנית את תהילתך במעשי גבורה, אולם מרגע זה תתפלש בפשעים ומעשי רצח, ורוב פעליך ברוע תהיה אחריתם. פורע חוק תהיה, ולעולם יאלצוך לחיות לבדך בגלות. לכן מקלל אני אותך, שעיני לא ימושו מעיניך, ולא תוכל לשאת את הבדידות- עד שתגרור אותך למותך."

הויקינג שפחד מהחושך. ייצוג של גרטיר

כמו גיבורים טרגיים מאוחרים יותר, כגון קולרווֹ מהמיתולוגיה הפינית או טורין טורמבר בסילמריליון של ג'.ר.ר. טולקין, גרטיר אינו מצליח למצוא את מקומו בחברה האנושית. עוד בהיותו ילד, סירב בתקיפות לעבוד בבית, וכאשר אביו ניסה להטיל עליו משימות גרם לנזקים הולכים וגוברים. את אפרוחי האווזים של המשפחה חנק, את כנפיהם של האווזים הבוגרים שבר, ואפילו כאשר ביקש ממנו אביו להבריש את גבו, עשה זאת בכוח כה רב עד שכמעט פשט את עורו. גרטיר, הילד שאיחר להתפתח, הפך לענק בעל כוח עצום, מעין אריסטוקרט ויקינגי שהחל להאמין שכל עבודה היא מתחת לכבודו. הצרה היא, שהוא גדל בעולם ללא אריסטוקרטים. איסלנד של אותה תקופה היתה קונפדרציה רופפת של חוואים, שנפגשו מעת לעתה במועצה הגדולה, Althing, ששימשה אותם גם כבית משפט לעין מצוא. בניגוד לממלכות הסקנדינביות הגדולות והמרגשות כגון נורבגיה, לא היו שם מלכים או גיבורים, ואפילו מסעות שוד ויקינגיים הפכו לנדירים יותר ויותר. האיסלנדים של המאה ה-14 כבר לא העריצו גיבורים מהאגדות בסגנון המיתולוגיה הנורדית, אלא פחדו מהם. בעולם של ביוולף ושל גיבורי המיתולוגיה הנורדית, היה גרטיר נחשב בוודאי לאחד מגדולי הדור. אולם בין החוות השלוות של איסלנד נתפס כמפגע סביבתי ותו לא.

נוף איסלנדי. אבל איפה הגיבורים?

לאחר שהסתבך בקטטות דמים ויחסיו עם אביו הלכו והורעו, החליט גרטיר לעזוב את איסלנד ולהפליג לממלכת נורבגיה. כבר בספינה הסתבך עם המלחים בשל אופיו הרע והקלוקל. כאריסטוקרט בעיני עצמו, האמין גרטיר כי כל מלאכה היא מתחת לכבודו. הסופה השתוללה, והוא יושב לו מצונף בפינתו, ועוד מחבר שירי לעג עוקצניים על המלחים האחרים:

"Good luck, scurvy starvelings, if I should behold
Each finger ye have doubled up with the cold."

הצוות כבר שקל להשליך אותו למים, עד שהתערב בעל הספינה, הָפְלידי, אחד מהאנשים הספורים שהבין לליבו של גרטיר. הוא שכנע אותו לעזור במלאכת הספנות המפרכת בנימוקים היחידים שיכולים לעבוד על גיבור: הוא יפגין את כוחו העצום בפני הסובבים, ובעיקר- ירשים את אשתו היפה של רב החובל. וראו זה פלא: ברגע שנתקל גרטיר באדם מנוסה וסבלני שהבין את הלוך רוחו, התגלה הענק המסוכן כקל ונוח לתמרון.

ואכן, לזמן מה, הפך המפגש עם הפלידי את גרטיר לאדם אחר. בנורבגיה התארח בביתו של חוואי עשיר בשם תורפין, מעביד קשוח שדרש גדולות ונצורות מאנשיו, אך העניק להם כבוד ויקר אם מילאו את רצונו. כמו הלפינדי, ידע תורפין כיצד להתייחס לגרטיר ולתמרן את כוחו האדיר למטרות מועילות לחברה. אולם בסופו של דבר, האחרון היה ויקינג ולוחם, ולא צלח לעבודות השדה. הדרך היחידה שבה היה יכול לקנות את עולמו, ולהרשים את הסובבים אותו, היתה בלחימה. ואז, בפעם הראשונה בחייו, נתקל גרטיר בפיתוי שלא היה יכול לעמוד בפניו: לחצות את הגבולות לעולם העל-טבעי ולהגן על תושבי הארץ מפניו. האיכרים סיפרו לו שאי שם בכוכים חי לו קאר הזקן, אביו של תורפין, שלאחר מותו הפך לרוח מזיקה והרסנית. הם התחננו בפניו לא לחצות את התחומים, לא להתערב בענייניהם של המתים, אך גרטיר לא שעה לעצה. הפיתוי להיות גיבור בעולם לא הירואי, להגן על העם ולזכות להערכה שתמיד השתוקק אליה, התגלה כבלתי נשלט. והפעם, גרטיר יצא בשלום. למרות בגידתו של שותפו למסע, הוא הצליח לחסל את קאר הזקן, ובכוכו גילה אוצר זהב וכסף. טוב מכך: הוא הצליח לשים את ידו על חרב עתיקה ומשובחת. ואז, כשזכה להערכה ולהערצה, וכולם הכירו בגבורתו, אופיו התרכך. הוא נתן את הזהב והכסף לתורפין, מארחו ובנו של קאר הזקן, ואף את החרב הפקיד בידיו. תורפין לא כעס, ואף הבטיח להעניק לגרטיר את החרב אם יוכיח את עצמו במעשי גבורה נוספים.

גרטיר בכוך של קאר הזקן

במהרה, נאלץ גרטיר להוכיח את עצמו פעם נוספת כגיבור- ושוב בעימות מול זרים מאיימים. מארחו ומיטיבו, תורפין, יצא לחגיגות יוּל והשאיר את אשתו ובנותיו בבית עם גרטיר. יום אחד, התהלך גרטיר ליד החוף והבחין בספינה זרה, וחבורה של ברסרקרים (שודדים שנלחמים בחמת זעם של טירוף) ירדו ממנה. תוריר, מנהיג החבורה, היה ויקינג, שודד ורוצח ידוע לשמצה, ששנא את תורפין. לגרטיר היה ברור מה יעשו הויקינגים אם יגיעו, כך סתם, לאשתו ובנותיו של מארחו. לפיכך, נקט בדרך פעולה זרה לו לחלוטין, והפך לאיש מזימות ערמומי באופן שלא היה מבייש את אודיסיאוס. הוא הצליח להתחבב על הברסקרים, הוביל אותם לבית, והכריז בקול גדול שמעתה תוריר הוא אדון הבית. וכדי שאשתו היפה של תורפין לא תפספס את הרמז, חלילה, הבהיר תוריר ש"הוא יעשה טובה לנשות הבית, ויראה להן מה זה גבר אמיתי." גרטיר השקה את השודדים בשיכר, מכל טוב הבית, והכריז בפני הנשים שעליהן לקבל את האדונים החדשים במיטותיהן. בעוד אשתו של תורפין מקללת אותו על כפיות טובתו, המשיך להשקות את השודדים, וכשירד הלילה הוביל אותם למחסן של תורפין, בתואנה ששם נמצאים הבגדים היקרים של האדון, ונעל את הדלת. כך הכניס את השודדים למארב, וכשניסו להימלט מהמצור חיסל אותם אחד אחד. תורפין, שחזר מהחגיגות, ראה את הספינה הויקינגית וציפה לרע מכל. מופתע מכך שכבודה של אשתו לא חולל, הכיר טובה לאורחו הנאמן ונתן לו את החרב היקרה מכוכו של קאר הזקן. זו שימשה את גרטיר במשך כל חייו.

גרטיר היה בשיא תהילתו. כפי שחלם, הפך לגיבור. הכל העריכו את כוחו והכירו לו טובה, אולם התהילה התגלתה כזמנית, סם משכר שיש לצורכו בכמויות הולכות וגדלות. במהרה עזב את ביתו של תורפין ונדד ברחבי נורבגיה, אולם בחברה האנושית לא הצליח להסתדר. לא בכל מקום מצא אנשים כהפלידי או תורפין שהבינו לליבו, השקיטו את האגו שלו וגרמו לו לחשוב שהוא אהוב ומוערך. לרוב הסתבך בקטטות דמים, עמד למשפט, הוגלה שוב ושוב ולבסוף שב לארץ מולדתו. בחברה הכפרית והמשעממת של איסלנד חדל להיות גיבור רומנטי, ושוב חזר להיות "גרטיר החזק", בריון אלים ושנוא, פגע רע ותו לא. שימו לב למשל לעימות הבא בין גרטיר לבארדי, אחד מיריביו. גרטיר, כדרכם של גיבורים, שולף את חרבו, מעליב את יריבו ומצפה לדו קרב עטור תהילה. והתשובה, היא כל כך מייבשת…

"קרא לי רכרוכי או איך שתרצה, אבל אני מציע לך ללכת למקום אחר לשפוך בו את זעמך. הפזיזות שלך באמת כבר עברה את הגבול."

גרטיר עזב, מאוכזב וחפוי ראש, ומעולם לא חזר להציק לבארדי פעם נוספת. ההתנהגות היומיומית, הלא הירואית של בארדי, הפכה את הגיבור, שלא היה יכול להפעיל את כוחו, לבריון עלוב.

ופתאום, הבליח אור באפלה. שוב הופיעה רוח רפאים בדמותו של הרועה גלאם, ונתנה לגרטיר הזדמנות להפוך מבריון לגיבור דרך עימות עם העולם העל טבעי. ולרגע, נראה היה שהכל הולך כשורה. בדיוק לפני שגלאם התפוגג, וגרטיר ציפה לאוצר, תרועות וזרי דפנה, שמע מהרוח הנמוגה את מילות הקללה שתהפוך את חייו לסיוט. לא שהם היו מתוקים קודם, אבל עתה, כשגרטיר התמכר עד לשד עצמותיו לתהילת הגיבור- היא נשללה ממנו. מינון מעשי הגבורה הלך ופחת. אחרוני מעריציו, שנשבעו לו ידידות והקיפו אותו בחבורת לוחמים נאמנה, הוקפו בים של בוז, תיעוב ושנאה. גרטיר הלך והסתבך בים של קטטות קטנות. אביו מת, אחיו, שבניגוד אליו היה אדם שוחר שלום, נהרג על ידי יריב, והוא עצמו הפך לפורע חוק וגולה.

לרגע, נפתח חלון חדש ומרגש של תקווה. גרטיר שמע כי אולף, מלך נורבגיה, קורא לגיבורים מכל העולם לבוא לחצרו ומבטיח למנות את המוכשרים ביותר למשרתיו ואביריו. נורבגיה, הרי, היתה תמיד ממלכת החלומות של גרטיר, המקום בו בילה את השנים המאושרות ביותר בחייו. כרגיל, הוא מסתבך שם בקטטה, אבל המלך מוכן לתת לו הזדמנות נוספת- עליו לעבור אוֹרדיל ולהחזיק בידו ברזל מלובן, משימה קלה למדי לאדם חזק כמותו. אולם רגע לפני המשימה, כאשר מתייצב גרטיר בקתדרלה ועומד לאחוז בברזל, מופיע מולו ילד ומתגרה בו במילים המעליבות ביותר. גרטיר לא מתאפק ומכה את הילד. המלך אולף, זועם ומאוכזב, מבטל את האורדיל ומגרש את גרטיר מעל פניו. רק לאחר מכן  התגלה כי "הילד" לא היה אלא רוח רפאים שנועדה לטמון לו פח יקוש, התגלמות הקללה של גלאם.  גרטיר נאלץ לחזור לחיי הנדודים והפשע באיסלנד.

הכתרתו של אולף "הקדוש" למלוכה בנורבגיה

והחושך. בכל פעם שראה את האפלה, ליוו אותו עיניו של גלאם. הלוחם שאיש אינו יכול היה לעמוד בפני כוחו, פחד להיות לבד בחושך. "הוא כל כך פוחד מהחשיכה," אמר עליו אחד ממארחיו, "עד שהוא לא מעז לצאת לשום מקום לאחר רדת הדמדומים." כה פחד מהבדידות ומהאופל, עד שחש שהוא חייב להשיג חברים בכל מחיר. ורוב ה"חברים" שהוא פגש במהלך מסעו, פורעי חוק מטונפים מהזן הגרוע ביותר, מיהרו למכור אותו לרודפיו תמורת בצע כסף. בכל פעם נשבע לעצמו שלא להתחבר עם אנשים כאלה, אבל תמיד ביקש את חברתם מחדש, באופן שיסיח את דעתו ויגרש מעליו את האפלה.

גרטיר הידרדר מדכי אל דכי. המפלצות נעלמו, הרוחות נמוגו עם השחר, ובמקום מעשי גבורה הוא נאלץ לחיות חיים עלובים של פושע. כדי להתפרנס נדד בין הכפרים, שדד בגדים, כבשים, מצרכים וכלי נשק. פעם אחת, בעודו נודד בסביבות פיורד הקרח שבאיסלנד, ארבו לו איכרים ביער, התנפלו עליו בהמוניהם וקשרו אותו. הם גמרו אומר לתלות אותו ביער מניה וביה, וחייו ניצלו רק בזכותה של תורביורג, אישה אצילה שהזדמנה למקום במקרה. לא קשה לדמיין איזו השפלה היתה זו לגרטיר "החזק", להינצל בידי אישה. לשאלתה של תורביורג כיצד הגיע בן טובים כמוהו למצב כזה, שבלא ספק נחשב לשפל המדרגה, ענה כי "דברים קורים לפעמים. אני צריך להיות היכנשהו." תשובה סתמית זו, המשקפת ייאוש עמוק, רומזת כי גרטיר הפסיק אפילו לנסות להילחם בגורל שרדף אותו, ובוודאי שלא לחלום על תהילת ימים עברו. עד כמה סתמית, עבור גיבור, היא השגרה, ולו תהיה זו שגרת יומו של פורע חוק.

(דרך אגב, באחד מכתבי היד של הסאגה, מתוארים בפרטי-פרוטרוט המעשים המגונים שעשו האיכרים בגרטיר הכבול, תוך שימוש בכמה מהמילים הגסות ביותר בשפה הנורדית העתיקה. הקטע, ככל הנראה תוספת של כותב אלמוני, היה כה גס, עד שנמחק בידי אחד מבעליו של כתב היד. רק לא מזמן הצליחו לשחזר את הסיפור הפורנוגרפי המחוק באמצעות טכנולוגיה מודרנית, אבל הוא לא תורגם מעולם ולא נכלל באף מהדורה אנגלית של הסאגה. לא הפסד גדול, ככל הנראה…)

הסאגה של גרטיר הדהדה בסיפורים מאוחרים יותר, מהמיתולוגיה הפינית ועד הסילמריליון של טולקין. טורין טורמבר, כאן בציור של ג'ון הואו (John Howe) הוא דוגמא קלאסית לגיבור טרגי מסוגו של גרטיר.

וכרגיל בסאגה של גרטיר, מהפך גורר אחריו מהפך. לרגע קט מגיח העל טבעי מחדש לחייו של השודד והופך אותו שוב לגיבור. טרולית מפלצתית זוללת לתיאבון איכרים במהלך תפילות חג המולד, וגרטיר- באחת הסצינות המרהיבות בסאגה- נלחם בה על הצוק שמעל המפל, ועוד משתלשל למטה בחבל כדי להרוג את הענק המסתתר במאורה שמאחורי מסך המים. כל מי שקרא את בייוולף, האפוס האנגלו-סקסי העתיק, יזהה מיד את המאבק בין הגיבור לגרנדל ואמו. אבל לעומת תהילת העולם שזוכה לה ביוולף, הכרת התודה שגרטיר זוכה לה זמנית וחולפת, ושוב משתלטים עליו הצללים. את חייו הוא מסיים על אי בודד, כ"מבוקש מספר אחת" באיסלנד. הגיבור שחלם להציל את העולם ממפלצות, הפך בעצמו למעין "מפלצת" שגיבורים מחפשים את ראשה. מותו, למרבה האירוניה, הגיע בסופו של דבר בעקבות כשפיה הנכלוליים של אישה זקנה, שהבריחה מטה עם רונות מקוללות לבקתה שלו. הרעל תסס בדמו, והוא נפל למשכב. אז, ורק אז, פלשו רודפיו לביתו, והיממו את אחיו ונאמנו היחיד, אָלוּגי, לאחר קרב גבורה. לבסוף, נוטל מנהיג הרודפים את חרבו המפורסמת של גרטיר הגוסס:

מימיו הגועשים של גותאפוס (Goðafoss), "מפל האלים" בצפון איסלנד, זורמים בנימי התרבות וההיסטוריה של הארץ. למפל זה השליכו הנוצרים האיסלנדים את פסלי האלים העתיקים. לפי המסורת, נלחם גרטיר בטרולית בצוק שמעל המפל שבתמונה, ואת הענק הרג במאורה שמאחוריו.

"[הוּק] לקח את החרב הקצרה בשתי ידיו והלם בראשו של גרטיר, מהלומה כה חזקה עד שהלהב הקצר לא היה יכול לעמוד בה, ופיסת מתכת נשרה ממרכזו. וכאשר האנשים ראו זאת, הם שאלו מדוע עליו לקלקל חרב כה משובחת… בעיקר משום ש[גרטיר] כבר מת. "כן!", אבל זה לא מספיק, ענה, והכה פעמיים או שלוש בצווארו של גרטיר עד שנערף הראש, ואז אמר: 'עכשיו בטוח אני במותו'. כך קיפח גרטיר, האדם האמיץ ביותר שחי אי פעם באיסלנד, את חייו. הוא חסר חורף אחד מארבעים וחמש כאשר נהרג, אולם רק ארבעה עשר חורפים מלאו לו כאשר הרג את סקגי, הקורבן הראשון שלו. מאז ואילך השתלשלו המאורעות כדי להרבות תהילתו, עד שנתקל בגלאם העבד, והוא בן עשרים שנה. אז הידרדר לפשיעה… והתמיד בה במשך תשעה עשר חורפים, וידע ייסורי תופת לרוב ככל אשר יידעו בני אדם. וכך היו חייו… שחזה את רוב אסונותיו, ואצבע לא נקף בכדי למונעם."

באופק: האי הקטן דרנגיי, זירת הקרב האחרון של גרטיר

במשך כל חייו, חיפש גרטיר להילחם ביצורים על טבעיים כדי לקנות תהילה. תהילה לשעה, תהילה ליום, תהילה לשנה. וכפי שהקללה של גלאם שללה ממנו את התהילה שביקש, והכשילה את חלומו להיות אביר נורבגי, כך הביאה עליו הקללה האחרונה, של האישה הזקנה, את סופו.  הלילה, שממנו כה פחד, בלע אותו לבלי שוב.

——–

ועוד משהו

הסיפור לא מסתיים במותו של הגיבור. אם תרצו לקרוא עוד על עלילותיו של גרטיר, שרק מעט מזער מהן הוצג כאן, או על הנקמה של תורשטיין אחיו, שמובילה אותו הרחק מאיסלנד הקודרת להרפתקאות אהבה נוסח אלף לילה ולילה בקונסטנטינופול (חלק מהן זהות למסופר ב"אלף לילה ולילה", כמעט מילה במילה), כדאי לכם מאד לקרוא את "הסאגה של גרטיר". הניחוש שלי: לא תוכלו להניח את הספר מהיד.

תרגומים

The story of Grettir the strong / translated from the Icelandic by Eiríkr Magnússon and William Morris. London : F.S. Ellis, 1869

תרגומם של אייריקר מגנוסון וויליאם מוריס, המחבר הידוע לטוב של בית הזאבים, זמין לכל באינטרנט.  הוא מיושן, קשה לקריאה ולא מדויק ממש. עם זאת, את השירים מתרגמים מגנוסון ומוריס בחרוזים, וחלקם מרגשים עד כדי צמרמורת. חובבי האנגלית העתיקה, שאוהבים להתאמץ, ייהנו מהתרגום הזה, לפחות מחלקו.

Grettir's saga / translated with notes by Jesse Byock ; with an introduction by Davide Zori and Jesse Byock ; Skaldic verses by Russell Poole、Oxford: Oxford University Press, 2009

התרגום החדש, הקולח והמדוייק של ג'סי ביוק. הטקסט קריא ושוטף הרבה יותר מזה של מוריס ומגנוסון, ובאופן כללי התרגום הזה מומלץ יותר. הבעיה העיקרית היא השירים, שלתרגום המדויק שלהם אין את הקסם של חרוזי מוריס.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-מרץ 30, 2012, ב-הינשוף הספרותי, ינשוף הדמדומים: רוחות, שדים וגיבורים, ינשוף היסטורי ותויגה ב-, , , , , , , , , , , , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: