האם למדנו באמת את הלקח מהשואה? תופעת הקורבנות האלימים מעלה מחשבות נוגות. ומי צריך להיות לנו מודל ומופת מוסרי?

מאמר זה התפרסם בזמנו בווי-נט. לצערי, הוא עדיין רלוונטי כתמיד.

לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ראוי להרהר מעט בהנצחת השואה בישראל, במטרותיה ובתוצאותיה. חינוך השואה בישראל הוא ללא ספק בין המקיפים בעולם. ואכן, נראה כי להנצחת השואה במדינתנו היו עד היום הישגים רבים, ואין לזלזל בהם: קשה למצוא עם שרצח כה רבים מבניו חרוט כה עמוק בתודעתו. ואם המטרה, כפי שהבהיר פעם מנחם בגין, היא לדאוג שהעולם, וכל אחד מאיתנו, "יזכור ולא ישכח", הרי שמטרה זו, ככל הנראה, הושגה.

מקובל לומר בישראל כי רצח העם שחווה העם היהודי מעיד כאלף עדים שעלינו להיות חזקים וחמושים, עם ריבוני במדינה משלו ולא אורחים בלתי רצויים על שולחנם של אחרים. בפני עצמה, זו עמדה נכונה מבחינה היסטורית: העם היהודי חייב להגן על עצמו. אולם האם זו היא המסקנה היחידה מהשואה? למרבה הצער, הלקחים האוניברסאליים שלה: ההכרח להילחם בגזענות, המצווה לשמור על צלם אנוש גם בשעת לחימה, אותו זיכרון של פשעי העבר שימנע מליבנו להיות גס כלפי סבלם של אחרים – דווקא הוא הולך ונשכח במדינת ישראל. ככל שמדינת ישראל מתחזקת ומתחמשת, כך רבים מאזרחיה הולכים ומתחפרים בתחושה של קורבניות אלימה. כל מי שמבקר את ישראל הופך מדי לאנטישמי, כל אויב, מערפאת, עבור בחמאס וסדאם חוסיין וכלה באחמדינג'אד מתוייג מיד כ"היטלר חדש". למרות כל הישגי המדינה, כלכלתה המשגשגת, צבאה החזק, כוחה ועוצמתה, חרדה קיומית בכיינית תוססת בתודעה הישראלית. חרדה זו ניזונה מהשואה, אולם לא מסיקה ממנה את המסקנה הנכונה.

            מפחיד לראות כי זכר השואה משמש בישראל, לעיתים קרובות מדי, לאו דווקא להסקת לקחים הומאניים, אלא בדיוק להיפך. הנה, למשל, הרב דוב ליאור – מחנך וראש ישיבה מקריית-ארבע חברון, אדם הממומן בכספי המיסים של כולנו ומגדל על ברכיו דורות של תלמידים,  מטיף כבר במשך שנים לרצח המונים של חפים מפשע. הוא חתום, כממליץ, על ספר רצח העם המכונה "תורת המלך" שבו כתוב, בין היתר, כי מותר להרוג תינוק שאינו יהודי בהנחה ש"יגדל להזיק לנו". אולם לקראת יום השואה ראוי להיזכר באמירה אחרת של אותו מחנך דגול. לדעתו, ברוך גולדשטיין, האדם שרצח בדם קר המוני ערבים במהלך תפילה במערת המכפלה, הוא "קדוש כמו קדושי השואה".

            דימוי מעניין בחר הרב ליאור לתאר רוצח המונים: "קדוש כמו קדושי השואה". הציניים מבינינו עלולים לחשוב שמה הרב ליאור התבלבל, ושכח כי בכל הנוגע לרצח המוני, קדושי השואה לא היו בצד האוחז בתת המקלע, אלא דווקא בצד הנקצר ממנו. אולם התמהיל המפחיד של תודעה קורבנית שמקורה בשואה ורצחנות גזענית, "תודעת הקורבן האלים", אינו מתבשל בסיר המרק של הרב ליאור לבדו. הפוגרומים נגד צעירים ערבים עוברי אורח רק בשל שמועות כי "התחילו" עם נערות יהודיות, פסקי ההלכה כנגד השכרת דירות לערבים ולפעמים גם לזרים בכלל, מלמדים כי משהו יסודי מאד פגום בחינוך השואה בישראל. לאחרונה- לא יאומן כי יסופר- עלון השבת "מעייני הישועה" קרא להקמת מחנות השמדה ל"עמלקים", ככל הנראה שם קוד לערבים.

            לרצח שישה מליון מבני עמינו, שנשרפו בכבשני אושוויץ וטרבלינקה ביחד עם קורבנות מעמים אחרים, יש גם השלכות לאומיות וביטחוניות. אין זו טעות להסיק שעלינו להיות חזקים כדי שנוכל להגן על עצמנו, אם חלילה נעמוד שנית בסכנה קיומית מסוג זה. אולם הסתמכות על הכוח והאלימות לבדם, ובמיוחד – שימוש בשואה כדי להצדיק גזענות, אפליה ורצח המוני, כפי שעושים הרב דוב ליאור וחבריו, יש בה ביזוי חמור של השואה וזכר קורבנותיה. יש לזכור: היותנו קורבנות לפני שבעים שנה לא מקנה לנו שום יתרון, שום נקודות מוסריות, ושום זכות להתנהג באופן בלתי מוסרי, כל עוד אין לכך הצדקה ביטחונית ומדינית אמיתית. אולי כדי להסיק את המסקנה הנכונה מהשואה, יש להבהיר שהמופת המוסרי שעלינו לחקות אינו זה של הקורבנות, אנשים מן השורה שנרצחו והושמדו רק בשל מוצאם, אלא דווקא זה של המצילים ואלו שהעזו לעמוד בפרץ: האיכרה הפולניה שהסתירה יהודים בעליית הגג תוך כדי סיכון חייה, הכומר הכפרי הצרפתי ששכנע את כל שכניו להסתיר יהודים בביתם, המוסלמי הבוסני שחירף את נפשו למען הצלת יהודים, הקצינים הגרמנים שניסו להתנקש בהיטלר (בין היתר) כדי לעצור את השואה. אם נדגיש, לצד סבלם של הקורבנות, גם את האומץ של אותם מתי מעט כמודל לחיקוי – אולי נבין שהלקח העיקרי מהשואה הוא הצורך להילחם בגזענות גם ובמיוחד כשהיא מקננת בתוכנו. כל עוד ספרים המטיפים להשמדת עם כמו "תורת המלך" עדיין מופצים במדינה ומחבריהם אינם מאחורי סורג ובריח, כנראה שלא למדנו כלום.