לפעמים, תואר אקדמי ופרופסורה הם מסווה שחושף טפח ומסתיר טפחיים. אלו סילופים התרחשו בדרך לסטלינגרד, וכיצד הציגו חוקרים מערביים מצג שווא בפני קוראיהם על הצבא האדום במלחמת העולם השנייה? מישה שאולי, היסטוריון ונצ"מ בדימוס, על הטעיות, אשליות, והפזילה המתמדת לבוס שבקרמלין. מאמר אורח בינשוף.

הבהרה: הדיעות המובעות במאמר זה הן באחריות הכותב בלבד, ואינן מבטאות בהכרח את דעתה של מערכת הינשוף.

מי ישפוט אותם? הסטודנטים מסתירים את דעותיהם, כדי להגן על הקריירה; העמיתים נמנעים מלבקר זה את זה, פן יותקפו גם הם; ולהדיוטות אין המומחיות הנחוצה לשפיטה של למדנות מסתורית. כתוצאה, אנשי האקדמיה נהנים מהיעדר חובה לתת דין וחשבון.
  ד"ר דניאל פייפס, היסטוריון,

JERUSALEM POST, 20.9.2007

מי פתח את מלחמת העולם השנייה?

את "בוקע הקרח" של ויקטור סובורוב קראתי לראשונה במהדורה הבריטית של 1990[2]. מסקנותיו המהפכניות על גורמי מלחמת העולם השנייה סתרו את כל מה שלמדתי. סובורוב סיפק תשובות הגיוניות לאירועים שקודמיו הסבירו בהשערות פסיכולוגיות מעורפלות (סטאלין פחד מהיטלר והאמין לו) ובמה שהוכיח כסילוף עובדות (הנשק של הגרמנים היה רב יותר ובאיכות גבוהה יותר). סובורוב הסביר באופן הגיוני ועקבי, כיצד נפתחה מלחמת העולם השניה. אלה עיקרי השקפתו[3]:

–          הקומוניסטים ראו במלחמת-עולם את הדרך הבטוחה למהפיכת-עולם קומוניסטית;

–          אחרי שהמעצמות הקפיטליסטיות יתישו אלה את אלה במלחמה ממושכת, תיכנס ברה"מ למערכה ותכבוש את כולן;

–          גרמניה הוחלשה והושפלה בהסכם ורסאי, רצתה לנקום, וברה"מ עזרה לשקם את כוחה הצבאי;

–          ברה"מ מנעה מהקומוניסטים גרמניים לחבור לקואליציה עם הסוציאל-דמוקרטים, כדי שהנאצים יגיעו לשלטון ויפתחו במלחמה אירופית;

–          החברה והמשק הסובייטי היו, החל מסוף שנות ה-1920, למחנה צבאי ענק שהכין נשק וכוח אדם למלחמה עתידית, תוך פגיעה חסרת רחמים ברמת החיים ובזכויות האדם של האוכלוסייה;

–          הסכם מוסקבה מ-23.8.1939 ("מולוטוב-ריבנטרופ") דחף את היטלר לפלוש לפולין, בריטניה וצרפת הכריזו, כמו שסטאלין ציפה, מלחמה על גרמניה, ורק אז פלש גם סטאלין לפולין;

–          הצבא הסובייטי צבר נשק התקפי בכמות ובאיכות גבוהות מאלה של הוורמאכט, וכוח האדם שלו היה רב יותר;

–          אחרי שנוצר גבול משותף בין ברה"מ לרייך, התכוון סטאלין לפלוש לגרמניה ביולי 1941, אך פלישתו של היטלר לברה"מ ב-22.6.1941 סיכלה תוכניות אלה;

–                 פריסתו ההתקפית של הצבא האדום ואי-מוכנותו להגנה היו בעוכריו וגרמו לתבוסתו ב-1941.

למרות שנימוקיו של סובורוב נראו לי משכנעים, ספקנותי המקצועית (כחוקר במשטרה) דרשה ללמוד גם דעות של אחרים. ידידיי מהאוניברסיטה המליצו על כמה עבודות של בני-סמכא מערביים, וקודם כול – על רב המכר "הדרך לסטאלינגרד", פרי עטו של ג'ון אריקסון, שפורסם בבריטניה ב-1975[4].

התעלומה של ג'ון אריקסון

המבוא והפרקים הראשונים בספר זה דנו בכמה נושאים שבהם עוסק "בוקע הקרח". מצאתי בהם את הגרסה המסורתית של גורמי מלחמת העולם השנייה. הייתי מוכן לדיון בנימוקים לטובתה. אבוי, בספרו של אריקסון לא מצאתי דיון בכלל ונימוקים בפרט. אריקסון הציג את סיפורו כתורה מסיני. להבדיל מ"בוקע הקרח" של סובורוב, העמודים של "הדרך לסטלינגרד" כמעט ולא מפנים את הקורא אל המקורות[5]. אך זאת לא משום שאין מקורות בספר. נהפוך הוא: אחרי 482 עמודי הטקסט (הקדמה,מבוא ו-10 פרקים) באים 92 עמודי "מקורות וסימוכין". לכל פרק מוגשים מקורות משלו, אבל לא לפי סדר הופעתם בטקסט של אותו הפרק. המקורות ממוינים, לפי מוצאם, לקבוצות ותת-קבוצות, שלאחדות מהן יש כותרת (למשל: "מסמכים: יחסים גרמניה-ברה"מ", "מסמכים גרמניים צבאיים", "תורת הלחימה הסובייטית", "היסטוריה סובייטית רשמית/מפלגתית"), ולאחרות – אין. בתוך כל קבוצה ותת-קבוצה, המקורות מסודרים לפי אל"ף-בי"ת, ולעתים הם מלווים בהערותיו של אריקסון על המקור המצוטט. אין רשימת מקורות כללית.[6]

אריקסון הסביר (ע' 475):
נמנעתי ממראי–מקום יחידניים לטובת הרכבה של מנעד רחב של חומר הנוגע לכל פרק, תוך ניסיון לזהות את המקום של מסמכים, דו"חות ושאר חומרים מקוריים. החלטתי לא לזהות סתם את מקורם של פריטים מסוימים, אלא גם את המנעד הרחב של חומרים שמהם עוצבו הפרקים.

מאחר ואין המקורות של אריקסון מקושרים לטקסט שלו, לקורא נותר רק להאמין לדברי המחבר. אין אפשרות מעשית למצוא קשר בין הרשימה העצומה של "הספרות לנושא", מחד, לטקסט הספר, מאידך.

היעדר מראי המקום נראה לי אז כרשלנות ו/או כזלזול בהדיוטות. אבל לא לי ללמד פרופסורים, כיצד כותבים רבי-מכר. לכן, בהיעדר אפשרות לבחון את התאמת גרסתו של אריקסון למקורותיו-שלו, החזרתי את "הדרך לסטאלינגרד", ספר חסר תועלת, לספרייה. אציין כי לעמיתיו של אריקסון היעדר מראי-מקום לא הפריע, אבל על כך – בהמשך.

8 שנים אחרי "הדרך לסטלינגרד", פרסם אריקסון את המשכו, "הדרך לברלין". בספריו, הוא לא נגע יותר ברקע המלחמה בין הנאצים לסובייטים, ולמיטב ידיעתי אז, לא התבטא על הרעיונות של סובורוב. לכן ראיתי באריקסון שתקן יהיר, אחד מאלה שהטילו על סובורוב חרם אקדמי.

אך לפני שנים מספר ראיתי בחנות ספרים את המהדורה החדשה, מ-2003, של "הדרך לסטאלינגרד"[7], ושם נוספו  אל ההקדמה המלים הבאות:

חלפו שלושים שנה בדיוק מאז שהרעיון של ספר זה נולד ותוכנן במוסקבה, ומיד החלה העבודה עליו.

נגישות רבה יותר לארכיוני רוסיה ולאוספיה המודפסים, ברוכה ככול שתהיה, לא שינתה באופן ניכר את מהות העלילה ורק הגבירה את האימה, העמיקה את החידה של "התקפת–פתע" של 1941 ושל התנהגותו של סטאלין, צרבה בחדות גבוהה יותר את פרטי הטרגדיה שבאה אחר–כך, ואישרה את היקף האובדן האנושי שאין שני לו.

ג'ון אריקסון
אוניברסיטת אדינבורו
אפריל 1993"

מוזר, חשבתי, שכל מה שפורסם מסוף שנות ה-1980 ועד תחילת 1993 – מסמכים ארכיוניים חשובים ביותר (אף כי מעטים) ומחקרים, כולל זה של סובורוב, לא שינו "באופן ניכר את מהות העלילה". הכרחתי את עצמי לקרוא הלאה, והמאמץ השתלם: בעמוד 9 מצאתי את ההבדל השני (והאחרון) מהמהדורה הקודמת. הייתה זו הפניה למראה-מקום שבתחתית אותו העמוד:

ראו את הניתוח המפורט של משחק–המלחמה המבצעי–אסטרטגי הסובייטי אצל אל"מ פ.נ. בוביליוב "החזרה הכללית של האסון" ב[כתב–עת] VIZh, 1993, גיליון 6 (ע' 16-10), גיליון 7 (ע' 21-14) וגיליון 8 (ע' 35-28); מסמכי הגנזך של המשחקים 37977  fond RGVA;  East View Publications, Minneapolis, USA: 35 מסמכים, תכנון, משתתפים, כיוונים עיקריים של הצדדים, "מערבי" ו"מזרחי", משחקים צבאיים הראשון והשני, מסמכי הניתוח. על תוכניות המלחמה של 1941 – פ.נ. בוביליוב "לאיזו מלחמה התכונן המטה הכללי של הצבא האדום ב-1941?", [כתב עת] "היסטוריה של מולדת", 1995, גיליון 5 (ע' 20-3).[8]

הפניה זו נוגעת למשחקי מלחמה שהתקיימו במוסקבה בינואר 1941. אריקסון כותב עליהם ממש לפני ההפניה:

…המטרה הכללית של משחק–מלחמה זה כללה התנגדות עיקשת של כוחות "מזרחיים" בפיקודו של פאבלוב באזורים המבוצרים אשר הקהו את התקפת ה"מערביים" מצפון לביצות פריפיאט, ועל–ידי כך יצרו את התנאים ההכרחיים לכוחות ה"מזרחיים" שלו לעבור ל'התקפה מכרעת". 'הגודריאן הסובייטי'[9] פעל בהחלטיות, אך לתדהמתו, הכוחות של ה"מערביים" תחת פיקודו של ז'וקוב יצאו בהתקפות מתכנסות, 'מחקו' את ריכוזי הארמיות "המזרחיות' בגרודנו ובביאליסטוק ופרצו את דרכם ללידה.

אציין כי אריקסון מתאר כאן לא אפיזודה משנית, אלא את השלב המכריע בהכנת הצבא האדום למלחמה נגד גרמניה. במאמרו שהופיע ב-2001 (הפרטים – בהמשך) כינה אריקסון את משחקי-המפה האלה "חולייה בעלת חשיבות קריטית בהתפתחות התכנון הסובייטי של המלחמה", ולא לחינם זכו הם במהדורה החדשה של "הדרך לסטאלינגרד" להפניה חדשה אחת ויחידה. כאן המקום להציג, בקיצור, את מה שידוע היום על משחקים אלה.

בסוף דצמבר 1940 כונסה במוסקבה ועידת הפיקוד הצבאי והפוליטי העליון של הכוחות המזוינים. נכחו בה ראשי מיניסטריון ההגנה והמטה הכללי והמינהלים הראשיים שלהם, מפקדים וראשי המטות של פיקודים צבאיים, ארמיות, אקדמיות צבאיות וגם מפקדים אחדים של גייסות ואוגדות – סך הכול 270 איש.

מיד אחרי נעילת הוועידה התקיימו משחקי מלחמה אופרטיביים-אסטרטגיים. המשחק הראשון היה ב-6-2 לינואר, השני – ב-11-8 לינואר. משתתפי הוועידה מילאו תפקידי-מפתח בצדדים "הנלחמים". ניהל את המשחקים שר ההגנה מרשל טימושנקו, ועזרו לו סגניו, הרמטכ"ל ואחרים מהמנגנון המרכזי של מיניסטריון ההגנה ושל המטכ"ל. במשך שבועיים, כ-70 המפקדים הבכירים ביותר השעו את פעילותם השגרתית ובתנאי סודיות חמורה ערכו חזרות למלחמה הבאה.

עוד בטרם הוסרה ב-1990 הסודיות מהתיעוד של הוועידה ושל המשחקים, סיפרו אודותם מרשל ז'וקוב בספרו "זכרונות והרהורים", מרשל זאחארוב (כתב ב-1969, פורסם ב-1989), ד"ר אנפילוב (מפי ז'וקוב) ואחרים.

ב-1993 היה אל"מ ד"ר בוביליוב, זה שאריקסון הסתמך עליו במהדורה השנייה של "הדרך לסטאלינגרד",  אחד מעורכיו של התמליל הרשמי המלא של ועידת דצמבר 1940 ושל סיכום המשחקים[10]. בוביליוב (מהמכון להיסטוריה צבאית של מיניסטריון ההגנה הרוסי) גם פרסם שני מאמרים גדולים שהוזכרו על-ידי אריקסון. לענייננו, בוביליוב ניתח את מהלך המשחקים והגיע למסקנות שאיש מעולם לא ערער עליהן:

–          לא תורגלה במשחקים שום הגנה על שטח ברה"מ;

–          הצבא האדום תקף רק בשטח האויב, ואחר–כך ניסה האויב, ללא הצלחה, לתקוף חזרה;

–          סיפורי ז'וקוב, לפיהם הוא הביס את פאבלוב על אדמת ברה"מ – הם המצאה.

 הנה אחד הקטעים מהמאמר "החזרה הכללית לאסון" של בוביליוב:

…ו.א.אנפילוב טוען, שלפי רעיון המשחק, "המזרחיים" צריכים היו "במגננה עיקשת באזורים מבוצרים להדוף את התקפת "המערביים" צפונה מ[נהר] פריפיאט וליצור תנאים למעבר להתקפה מכרעת. אבל, בניגוד למתוכנן, ה"מערביים" הנחיתו שלוש מהלומות עוצמתיות בכיוונים מתכנסים, פרצו דרך האזורים המבוצרים, "השמידו" את ריכוזי "מזרחיים" בגרודנו ובביאליסטוק ויצאו לאזור לידה". נקודת ראות זו הובאה בספר אודות ג.ק.ז'וקוב בסדרה "חיי אנשים דגולים". כפי שרואים אפילו בתיאור הקצר של המשחק הראשון, הטענות המצוטטות כלל אינן מתאימות לאמת [אותיות בולטות – שלי, מ"ש].

לב הבעיה נמצא כאן: אחרי שאימץ את גרסתו של אנפילוב אודות המשחקים, הפנה אריקסון את קוראיו ל"ניתוח נוסף" במאמרו של בוביליוב שמוכיח, כי טענותיו של אנפילוב "כלל אינן מתאימות לאמת".

עם כל החשדנות המקצועית שלי, לא יכולתי לחשוד שאריקסון כיזב, כי הבחנתי בבעיה עם תאריכים: את התוספת להקדמה הוא כתב ב-1993, וברור שההפניה המדברת על פרסומי 1995 הופיעה מאוחר יותר. פניתי למו"ל, וזה השיב כי לא סביר שמישהו הכניס את ההפניה בלי ידיעתו של אריקסון[11].

כאן השאלה: האם הטעה אריקסון את קוראיו משום שלא הכיר את המקורות שעליהם הסתמך? אם כך, זו בושה, אך לא זדון. אבל אם הוא במודע השאיר בספרו את גרסת ז'וקוב (ואנפילוב) תוך ידיעה, כי היא שקרית…

להחליט, האם אריקסון הבין שז'וקוב שיקר, עזר לי מאמרו בכתב העת הבריטי History Today מיולי 2001. המאמר נקרא "ברבארוסה יוני 1941: מי תקף את מי?", ולו תת-כותבת "ג'ון אריקסון סוקר את הפולמוס האחרון על פלישת היטלר לברה"מ"[12]. במאמר גדול זה אין מראי-מקום (כתב העת הפופולארי אינו דורש אפראט מדעי שהכרחי לפרסום אקדמי), ורק בסופו מציע אריקסון כ"קריאה נוספת" כמה ספרים של מתנגדי סובורוב: גלאנץ, גורודצקי, אוורי ואחרים.

המאמר מתחיל בהצהרה שבעשר השנים האחרונות "ההבנה של המלחמה הגרמנית-סובייטית, שקודם נודעה כמלחמת המולדת הגדולה של ברה"מ 1945-1941, השתנתה באופן דרמטי הן ברוסיה והן במערב". אחר-כך נידונים במאמר: משקל-יתר ששנים רבות ניתן לתיעוד ולפרשנות הגרמניים; "מיתוס הגבורה" של התעמולה הסובייטית; דה-סטאליניזציה ורה-סטאליניזציה – וכן הלאה. בהמשך מתואר העשור של 2001-1991 שבו הכוונות של הגרמנים והסובייטים נחשפו, סופסוף, הודות לנגישות החדשה של הגנזכים.

אבל לפתע, ממשיך אריקסון, "הדיון הרגוע יחסית", כפי שקראו לו הרוסים, <…> הופר בגסות ב-1992 כשהופיעה ברוסיה פצצה ספרותית, Ledokhod של ויקטור סובורוב…" בהמשך כותב אריקסון על הקריירה הצבאית והספרותית של סובורוב, ועל העימות שלו עם היסטוריון ישראלי גבריאל גורודצקי.

הדאיגה אותי הערתו העוקצנית של אריקסון על כך שסובורוב יוצר, ביד אומן, את "הרושם (אך לא את המהות) של שימוש בארכיונים אמיתיים". בדקתי הן את LEDOKOL ברוסית והן את ICEBREAKER[13] באנגלית – והתברר שסובורוב כתב שם את ההיפך הגמור:

…היה לי המזל לעבוד, זמן לא רב, בארכיון מיניסטריון ההגנה הסובייטי, אך לגמרי במודע אני משתמש מעט מאוד בחומר ארכיוני. גם חומר רב מארכיונים צבאיים גרמניים יש לי, אבל גם בהם איני משתמש, למעשה. המקור העיקרי שלי הוא פרסומים סובייטיים גלויים. גם הם מספיקים בהחלט להעמדת הקומוניסטים הסובייטיים אל עמוד הקלון ולהושיבם על ספסל הנאשמים לצד הנאצים הגרמניים, ואולי אף לפניהם. <…> החשיבות של מקורותיי היא בכך שהפושעים מספרים על פשעיהם…

ברור שאריקסון לא קרא את סובורוב, או שקרא וסילף, כדי לפגוע במוניטין של בר-פלוגתא. בהמשך המאמר מפוזרות גם עקיצות לא מנומקות נגד סובורוב, ובסיום נקראים רעיונותיו של סובורוב "פנטזיות, עלילות ובדיות". מעניין שאנשי אקדמיה שתומכים ברעיונות של סובורוב לא קיבלו במאמר יחס כה מזלזל ופוגע.

אבל אפשר למצוא פנינה גם בערימת מלל לא-אובייקטיבי בעליל. הנה התיאור של משחקי המלחמה בינואר 1941:

… המשחקים הצבאיים האסטרטגיים בשני חלקים, "אדומים נגד כחולים"[14], שנערכו בשבוע הראשון של ינואר 1941, הפכו לחוליה בעלת חשיבות קריטית בהתפתחות התכנון הצבאי הסובייטי ובהכנה המבצעית. כעת יש לנו הרישום המפורט של משחקים צבאיים אלה שתוכננו עוד באוקטובר 1940 ונועדו לבחון את תוכנית המלחמה המתוקנת. הגנרלים פאבלוב וז'וקוב שיחקו לסירוגין את התוקף ואת המתגונן. המשחק הראשון בזירה הצפונית הראתה שהשטח והביצורים של מזרח פרוסיה יהפכו כל "מתקפת–נגד" סובייטית למשימה ממושכת. בזירה הדרום–מערבית יצר ז'וקוב "מתקפת–נגד" מוצלחת באופן מזהיר, מה שנראה כאישור הטענה שזירה זו צריכה לקבל תגבור מועדף.

כאן אריקסון תיאר נכונה את הכול. הכיוון הדרומי הועדף לא משום ששם ציפו לפלישת האויב לשטח ברה"מ, אלא משום שמשם נוח יותר לצבא האדום לפלוש לשטח האויב. מוצדקות המירכאות שאריקסון צירף למלה "מתקפת נגד": היו אלה מתקפות ממש מצד הצבא האדום, לא מתקפות-נגד. שני המשחקים החלו דווקא מהתקדמות "מזרחיים" לעומק שטח האויב. לעומת זאת, כלל לא שוחקו מתקפות מצד "מערביים", רק הוזכר במבוא שהן התרחשו לפני תחילת המשחקים. כיצד בדיוק הדפו ה"מזרחיים" את המתקפות מצד "מערביים" –לא צוין, משום שזה קרה לפני תחילתם של המשחקים.

ובכן, קטע זה במאמר מ-2001 תואם בדיוק רב את סיכום המשחקים ואת מאמריו של בוביליוב. הוא תואם גם את התיזה של סובורוב על הכוונות ההתקפיות של הסובייטים, אך מנוגד באופן קוטבי לדברי אריקסון במבוא ל"הדרך לסטאלינגרד" שצוטטו כאן קודם.

המאמר אפשר לי לומר בוודאות שבין מהדורת 1975 של "הדרך לסטאלינגרד" למהדורת 2003, למד אריקסון את האמת והחליט לאפשר לקוראיו להגיע אליה במאמריו של בוביליוב. בו בזמן השאיר אריקסון ב"הדרך לסטאלינגרד" ללא שינוי את שקריו של ז'וקוב אודות "חוליה בעלת חשיבות קריטית בהתפתחות התכנון הצבאי הסובייטי ובהכנה המבצעית".

לקורא שאינו מומחה למלחמה הנאצית-סובייטית, אין פנאי לקרוא מקורות, והוא לא יגלה את הסילוף. ובתור סיפור פשוט, "הדרך לסטאלינגרד" נראה "יסודי, מעניין ואינפורמטיבי"[15]. אני אפילו מוכן להניח שלהיסטוריון צבאי מותר לא לדעת שז'וקוב שיקר. אבל מדוע עמיתיו של אריקסון לא שמו לב לליקוי חמור באפראט המדעי של "הדרך לסטאלינגרד"? מכל המבקרים שמצאתי, רק אחד, איבאן מאודסלי, פרופסור להיסטוריה[16], ציין את היעדר ההפניות. אבל – רק כליקוי משני, "טכני", כמו היעדר מפות ואי-דיוקים באינדקס. מלבד זאת, בביקורת זו ובאחרות יש רק דברי שבח. והרי כל אחד מהפרופסורים להיסטוריה המהללים את אריקסון היה נותן ציון "נכשל" לעבודת-סמינריון של סטודנט עם אפראט מדעי כמו זה שלו.

אבוי, סלחנותם אינה מפתיעה. ריצ'רד פייפס, שהיה משך 38 שנה פרופסור מן המניין בהרוורד, האוניברסיטה הטובה בעולם, מספר על אנשי-אקדמיה במדעי הרוח[17]:

חיי אקדמיה אינם כולם אור ומתיקות. מבחינה פסיכולוגית, אנשי–אקדמיה פחות חזקים מרוב בני–אדם: ככלל, אחרי שעוברים את גיל הביניים, הם מדהימים אותי בחוסר המנוחה שלהם. איש–עסקים יודע שהוא מצליח כאשר מרוויח כסף; פוליטיקאי – כאשר הוא זוכה בבחירות; ספורטאי – כאשר הוא מנצח בתחרויות; סופר – כאשר ספריו נעשים רבי–מכר. אך לאיש–אקדמיה אין תבחינים קבועים כאלה להערכת הצלחתו, וכתוצאה הוא חי במצב תמידי של חוסר ודאות שהולך ועולה עם הגיל, משום שאנשי–אקדמיה צעירים ושאפתנים ממרפקים את דרכם אל קדמת הבמה ומבטלים את מחקריו כמיושנים.

התבחין העיקרי של הצלחתו הוא הכרת העמיתים. כתוצאה, הוא חייב לרצותם, מה שמביא קונפורמיות ו"חשיבה קבוצתית". מצופה מהחוקרים שיצטטו אחד את השני בדרך חיובית, שיבקרו בכינוסים, שיערכו כינוסים ויתרמו להם את מאמריהם. קהילות מקצועיות מקדמות מטרות אלה. מי שאינו משחק לפי הכללים או סוטה באופן ניכר מהקונסנזוס, מסתכן בנידוי. הדוגמה הקלאסית של נידוי כזה היא היחס כלפי אחד הכלכלנים וההוגים חברתיים של המאה הקודמת, פרידריך פון האייק, זה שביקורתו חסרת הפשרות של תכנון כלכלי וסוציאליזם גרמה לגירושו מחוגי המקצוע. הוא חי מספיק זמן כדי לראות שהשקפותיו מנצחות, ופרס הנובל לו זכה שיקם את המוניטין שלו לחלוטין, אבל לא כולם בני–מזל כמוהו. התנהגות כזו, הנצפית גם אצל בעלי–חיים, מעלה את לכידות הקבוצה ומגבירה את תחושת הביטחון של כל אחד מחבריה, אבל מדכאת יצירתיות.

הארכתי בציטוט, כי הרהוריו של הפרופסור ריצ'רד פייפס מסבירים לא רק את הסלחנות מצד עמיתיו של אריקסון כלפי כתביו, אלא גם את עוינותם כלפי סובורוב שבכלל אינו שייך ל"מועדון שלהם". 

בהקשר זה מעניינת הסיבה להיעדר ההפניות ב"הדרך לסטאלינגרד" ו"הדרך לברלין"[18]. אין לכך תקדים בהיסטוריוגרפיה רצינית. אין גם להסביר את היעדר ההפניות בכך שזו שיטתו הרגילה של אריקסון: בספרו הקודם, מונוגרפיה בת 800 עמודים, ישנו אפראט מדעי מסודר וסטנדרטי.

לדעתי, אריקסון בכוונה הקשה על בדיקת מקורותיו ובו בזמן הציג לעמיתים חלופה נוחה: להסתמך על ספריו-שלו כעל מקור. העמיתים התפתו, וכך הפך הוא לאחד ההיסטוריונים המצוטטים ביותר בתחום המלחמה הנאצית-סובייטית. עמיתיו, מצדם, נמנעו מלמתוח ביקורת על "אחד משלנו" בגין היעדר מנגנון הפניות לקוי.

הצגתי את השערתי זו לכמה היסטוריונים מקצועיים, והם הצטערו שלא חשבו על דרך זו אל התואר הנכסף "המחבר המצוטט ביותר".

לתשומת לב נפרדת ראויים היחסים בין אריקסון לסובורוב.[19] התכתבותם ושיחות הטלפון נמשכו מאמצע שנות 1980 והסתיימו בפגישה ביולי 1990. סובורוב שלח לאריקסון העתק של ICEBREAKER שזה עתה יצא לאור, ואריקסון הזמין אותו לאדינבורו. אחרי שיחה ידידותית כתב אריקסון הקדשה לסובורוב על כריכת "הדרך לסטאלינגרד":

לוויקטור באיחולים מיטביים ותודה על הזדמנות להחליף דעות בעניין כה חשוב – עם אחד כמו ויקטור, זה שיודע. ג'ון אריקסון, אדינבורו, 1 ליולי, 1990".

אבל אריקסון סירב אז, בלי כל הסבר, לכתוב ביקורת על ICEBREAKER – לא חיובית ולא שלילית. כדי להבין את סירובו, יש לדעת את הרקע של יחסיו עם הקרמלין, ולשם כך אני ממליץ לקרוא מאמר לזכרו שפורסם בבריטניה אחרי מותו ב-2002[20]. מעניין ללמוד שם, למשל, כיצד ממש מביקורו הראשון במוסקבה ב-1963התחבב אריקסון על הגנרלים הסובייטיים: הוא דחה בזעם את חשדם שהוא מאמין ב"מעשי אכזריות שהכוחות הסובייטיים ביצעו, כביכול, בברלין"[21]. מאז היה הוא אורח רצוי במוסקבה, אירח עמיתים סובייטיים בבריטניה, ייסד את "שיחות אדינבורו" (שנמשכו גם במוסקבה) בין מנהיגים צבאיים ואזרחיים של סקוטלנד ושל ברה"מ.

לכן אני חושב שביולי 1990, כשסובורוב ביקש ממנו לכתוב ביקורת על ICEBREAKER, אריקסון עוד לא ידע, לאן נושבת הרוח במוסקבה. שם הכריזו כבר על "GLASNOST’" (פתיחות) ו"PERESTROIKA"  (בנייה מחדש), אבל לא הביעו דעה אודות גרסת סובורוב על הגורמים למלחמת העולם השנייה. מה יכול היה פרופסור בריטי, אשר מאמצע שנות ה-1960 שיתף פעולה עם הסובייטים, לכתוב על ICEBREAKER, כשטרם נודעה דעתו של הקרמלין על ספר זה?

וב-2001, עת כתב אריקסון את מאמרו ב-HISTORY TODAY, הכול התבהר במוסקבה: סטאלין הוכרז "מנהל יעיל", ז'וקוב – כ"מציל המולדת". אריקסון נרגע ואחרי שנים של שתיקה כתב במאמרו, שעבודותיו של סובורוב הן "פנטזיות, עלילות ובדיות".