הגמל ודבשתו – מי מפחד מסין העממית?

בימים טרופים אלה, יותר ויותר כותבים, עיתונאים ומעצבי דעת קהל מתנבאים כי סין עתידה להיות המעצמה העולמית החדשה, אולי תוך כדי דחיקתה הצידה של ארצות הברית. מדוע נאבקים סטודנטים סינים-אמריקאיים בחוקי האפלייה המתקנת? מה צופה מזכיר המדינה לשעבר הנרי קיסינג'ר, ומי מפחד מהשתלטות סינית על המערב? והגמל – הוא לעולם אינו רואה את דבשתו שלו. ההמשך למטה.

מאמר זה מבוסס על רשומה שפרסמתי באתר קומפרס.

החיים באוניברסיטה אמריקאית מרכזית כמו הרווארד, מספקים סיבות רבות לחשוב שהעולם שלנו משתנה ללא היכר. מוסדות להשכלה גבוהה מ"ליגת הקיסוס", שפעם היו מועדונים אקסלוסיביים לילדיה של האליטה הלבנה בארצות הברית, מתחילים ללבוש גוון רב תרבותי יותר ויותר. בהרווארד, אגודת הסטודנטים התוססת והפעילה ביותר היא זו הסינית. סטודנטים מסין תופסים נתח הולך וגדל מהדוקטורנטים ומהסטודנטים לתואר ראשון כאחד, והאסייאתים האמריקאים, באופן כללי, תופסים יותר ויותר את המקום שפעם מילאו היהודים בעולם ההשכלה הגבוהה. המגמה החדשה הזאת משתקפת במקרה מעניין שמתרחש בימים אלו באוניברסיטת פרינסטון: סטודנטים אסייאתים-אמריקאים עותרים לבית המשפט כנגד תקנות האפלייה המתקנת, המבטיחות "גיוון אתני" בקמפוס. הסיבה פשוטה מאד: אם פעם קידמו התקנות הללו את הקהילה האסייאתית-אמריקאית, עתה הן מפריעות לה. מסתבר שציוניהם של תלמידים אסייאתים הם כה גבוהים, עד שאילמלא האפלייה המתקנת, האחוז שלהם בקהילת הסטודנטים היה גבוה בהרבה.

תלמידים סינים-אמריקאים. הם כבר לא יצטרכו אפליה מתקנת. (למצולמים אין קשר לכתבה).

המגמות החדשות הללו משתלבות בשיח הולך וגובר על "עלייתה של סין" שהדיו הולכים ומתחזקים בציבוריות האמריקאית. הנרי קיסינג'ר, מזכיר המדינה האגדי שעמד מאחורי חידוש היחסים בין סין לארה"ב בשנות השבעים, הפך בשנים האחרונות לנביאה של סין החדשה. בספרו החדש על סין, משבח ומהלל קיסינג'ר את הציביליזציה הסינית, וקורא לשיתוף פעולה סיני-אמריקאי בהנהגת העולם. ההיסטוריון ניל פרגוסון, שנודע ביחסו האוהד לאימפריות האירופיות הותיקות, חוזה שסין ואמריקה ינהיגו בעתיד את העולם ביחד, מודל אותו הוא מכנה סינמריקה.

מזכיר המדינה לשעבר הנרי קיסינג'ר. הנביא של סין החדשה.

האווירה המורכבת הזאת, שתקווה, הערצה וחרדה משמשות בה בערבוביה, עומדת ביסודה של ספרות פופולרית חדשה העוסקת בעלייתה של סין. כל מי שנכנס לחנויות ספרים אמריקאיות בימים אלו, לא יכול לפספס את הספרים הללו בערימות רבי המכר המונחים ליד הקופה. בראש הערימה נמצא לרוב ספרו של מרטין ז'אק, "כאשר סין תשלוט בעולם: סוף העולם המערבי והולדתו של סדר עולמי חדש". בספרו, טוען ז'אק כי סין אינה עוד מדינה בסדר העולמי החדש. היא לא מקבלת את הסדר העולמי המערבי המבוסס על מדינות לאום, ומצייתת לו רק בעל כורחה. בפועל, מעוצבת מדיניות החוץ הסינית בידי תרבות עתיקה בת אלפי שנים, שרואה את סין במרכז ואת כל יתר המדינות כלווייניה. עם התחזקותה של סין, טוען ז'אק, סביר להניח שתפיסת העולם המיוחדת שלה תבוא לידי ביטוי, ואנו נאלץ לחיות בסדר עולמי חדש שיעוצב בידי התרבות הסינית. ספרו של ז'אק, כפי שניתן לשער, עורר התלהבות רבה בסין. התרגום הסיני שלו הפך מניה וביה לרב מכר, והצטרף לספרים סיניים המגיעים למסקנות דומות. הבולט מבין הכותבים הסינים, קולונל ליו מינג-פו, טוען כי סין איבדה את מקומה הראוי כמנהיגת העולם רק מפני שנטשה את "ערכיה הצבאיים". אולם כעת, למרבה השמחה, הופכת סין להיות מעצמה, והחזרה לערכיה המלחמתיים מימים עברו תוביל אותה להחליף את ארצות הברית בהנהגת הגלובוס.

סין חייבת להשיב לעצמה את ערכיה הצבאיים. קולונל ליו מינג-פו

מרתק לא פחות לראות את קבלת הפנים החמוצה והצוננת שספרים אלו מקבלים בממסד הסינולוגי, שנשלט עדיין בידי אנשי אקדמיה שהתחנכו ברוח השמאל החדש של שנות השישים. לאחרונה, יצא ההיסטוריון ויליאם קלהאן להתקפה חריפה כנגד הכותבים הפופולריים על עלייתה של סין, אותה פרסם ב"כתב העת ללימודים אסייאתיים", הבמה היוקרתית ביותר בתחום. נביאי הזעם למיניהם, מקיסינג'ר וז'אק ועד ליו מינג-פו, הוא טוען, אינם אלא "אוריינטליסטים חדשים". ומדוע? כי הם אוחזים בגישה "מהותנית", כאילו ישנה תרבות סינית עתיקה "אחת" ו"יחידה", הקשורה למדינת הלאום הסינית, והקוד התרבותי הזה ייקבע גם את התנהגותה של סין בעתיד. אם ננסח את דבריו של קלהאן במילים אחרות, הכותבים הללו הם מעין גמל שלא רואה את דבשתו שלו. כל הניתוח שלהם, אפילו אם הוא נראה הגיוני, מבוסס על הנחות יסוד פשטניות ומופרכות. קלהאן מרחיק לכת מכך: גם היסטוריונים "רציניים" מהאקדמיה שמנתחים באופן מורכב את עברה של סין ומנסים להסיק מסקנות בנוגע לעלייתה טועים ומטעים. כל ניסיון לדון בקשר בין ההיסטוריה לעלייתה של מדינת הלאום הסינית פשוט מחזק הנחות לאומניות, ולפיכך מיותר ומזיק.

מרטין ז'אק. מואשם באוריינטליזם ולאומנות.

הדבר המשעשע הוא, שבדיוק כמו הכותבים שהוא מבקר, גם קלהאן לא רואה את דבשתו שלו. אם יש דבר שמאפיין את השמאל החדש באקדמיה האמריקאית, הוא שנאה יוקדת למדינות לאום, לממסדים צבאיים ופוליטיים, ולכל ניסיון לקשור בינם לבין "תרבות עתיקה" או "עבר מפואר". לכך יש חריג אחד: אם המדינות הללו חלשות ומדוכאות, מותר להשלים עם הלאומיות שלהם ואפילו להלל אותה, כי היא הרי חלק מ"מאבק של שחרור". ואכן, בעבר הלא רחוק, היללו סינולוגים מהשמאל את הלאומיות הסינית (בגירסתה הקומוניסטית, כמובן) ואת מאבקה של סין נגד "האימפריאליזם האמריקאי". מכאן עולה, שהאופנה החדשה בממסד האקדמי לבקר בחריפות את הלאומיות הסינית והמיתוסים שלה, אינה אלא אינדיקציה נוספת לעלייתה של סין. היא חזקה ואלימה מספיק, ולפיכך יצאה ממועדון המקופחים ועברה למועדון המקפחים- עוד ממסד פוליטי מאוס שיש להיזהר ממנו ולחשוד בו.

"מה עם סין והעולם יוכלו להסתדר בסדר עולמי חדש שיקדם שוויון וצדק חברתי בזירה הפנימית והבינלאומית?" שואל קלהאן, ובכך חושף את דבשתו האידיאולוגית לעין כל. בדיוק כמו ליו מינג-פו ומרטין ז'אק, גם לו יש הנחת יסוד אידיאולוגית לא מודעת. ליו וז'אק מניחים שהעולם נשלט בידי מעצמות המונעות בידי קודים תרבותיים "עתיקים". באותה מידה, קלהאן מניח שהמערכת הבינלאומית אמורה, איכשהו, לשאוף לסדר עולמי אידיאלי המבוסס על "שוויון וצדק חברתי". וכל מי שטוען אחרת, אינו אלא "לאומן", "אוריינטליסט" או שלל כינויים נוספים.

לפיכך, הויכוח המערבי על עלייתה של סין אינו רק, או בהכרח, על סין. ניתן להשתמש בו כמעין מראה לחלומות, לתקוות, לפחדים וגם לדבשות האידיאולוגיות של מובילי דעת הקהל הפוליטית והאקדמית בארצות הברית עצמה.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-מאי 25, 2012, ב-ינשוף פוליטי-מדיני, ינשופי מגדל השן: סיפורים מתוך האקדמיה ותויגה ב-, , , , , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 26 תגובות.

  1. מעניין ומחכים כתמיד.
    דני- אני סקרן לשמו על יחסם של הסינים "שנותרו מאחור" (קרי בסין העממית) לבין קרוביהם הסינים-האמריקנים. האם הם רואים בקרובים אלה מעין "ראש-גשר" שנועד לסייע בהגירה החוצה, או בדיוק להיפך -סוכן המתווך/ המחבר בין סין העממית לבין תרבות המערב?
    מההיכרות (המועטה, יש לומר) שיש לי עם סינים המתגוררים בכל מיני פינות בעולם (טהיטי, מלזיה, פיליפינים, ומדינות המערב כמובן) אני מתרשם שיש קווים של דמיון ושוני אלינו היהודים, כקבוצה מובחנת אשר קהילותיה בפזורות השונות מצליחות בו בזמן לקיים זו עם זו קשרי-תועלת הדדית, וגם תחרות (גלויה וסמויה) על יוקרה, משאבים ועוצמה.
    כך, לדוגמה, אני סקרן כיצד התקבלה חתונתו של מארק צוקרברג (אפרופו "גאוות העדה"…) עם בת מבנות הקהילה הסינית-אמריקאית. מאחר ופייסבוק עדיין נתפסת כאתר שיש לו מימד חתרני- האם חתונה זו נתפסת כ"הזדמנות", או כ"בגידה"?

    • רותם,

      השאלות שלך מרתקות, אבל על רובן אני לא יודע לענות (למשל על התגובות לחתונה של מרק צוקרברג). נראה לי באופן כללי, שבארה"ב חתונה בין אסייאתים לאנשים שאינם אסייאתים מתקבלת כדבר טבעי למדי, והיא בהחלט מקובלת מבחינה חברתית.

      ההקבלה בין הסינים ליהודים מקובלת מאד באופן כללי, הן בסין והן מחוצה לה. מעניין לציין שבסין מקובלים סטריאוטיפים אנטישמיים (היהודים חכמים מאד, שולטים בעולם, אוהבים כסף ועסקים) אבל הסינים נוטים לייחס לסטריאוטיפים הללו משמעות חיובית ולא שלילית. גם הקבלות אחרות בין סין ליהודים נפוצות- השוואות בין היהדות לקונפוציאניזם, למשל. הסימפטיה של הסינים ליהודים כ"עם נרדף" מקורה בתנועה האינטלקטואלית הגדולה של ה-4 במאי 1919, שגרסה כי על הסינים להזדהות ולתמוך בכל העמים הנדכאים בעולם. לאחר מלחמת העולם השנייה, סברו סינים רבים שיש שותפות גורל בינם לבין היהודים, שהרי שני העמים סבלו ממעצמות הציר ה"פשיסטיות"- גרמניה הנאצית ויפן הקיסרית, בהתאמה.

      באשר ליחסים בין סינים אמריקאים לסינים ממש- הנה אנקדוטה מעניינת. לא מזמן פרסמה איימי צ'ואה, פרופסור למשפטים מאוניברסיטת ייל, ספר שנקרא "המנון הקרב של אמא נמרה", ובו היא מתפארת בשיטות החינוך הסיניות הנוקשות עד כאב שהפעילה על שתי בנותיה. היא מייחסת את השיטות הללו למסורת הסינית, ומנגידה אותם למסורת המערבית המפנקת, שמקלקלת לדעתה את הילדים. הספר כמובן תורגם לסינית, והתגובות בסין העממית היו מפתיעות. למעשה, משקיפים סינים אחדים טענו כי בסין לא מחנכים ילדים ככה, וש"שיטות החינוך הסיניות" של צ'ואה הם במידה רבה יצירה של סינים אמריקאיים, שכמו מהגרים רבים אחרים שואפים להצטיין במקום החדש באמצעות חינוך, וגם להמציא מסורת מפוארת שתבדל אותם מאמריקאים אחרים.

      • איימי צ'ואה (נשואה ליהודי, למיטב זכרוני) רואינה בטלוויזיה לא מזמן וסיפרה שכאשר שתי בנותיה עברו לחטיבה עליונה בתיכון, היא הפסיקה לחנכן בשיטתה. לדבריה, חינוך כזה חיוני לילדי 12-5, ואחר-כך אפשר להניח לילדים, כי כבר קיבלו הרגלי עבודה ראוים WORK ETHICS. אחרי גיל 12 יש לאפשר לילדים להיות עצמאיים. מסיבה זו היא לא מציקה לבנותיה שלומדות באוניברסיטה.

      • טוב, עד כמה אפשר להציק להן? צריך להיות איזשהו גבול, לא? מעניין עד כמה הבנות שלה באמת מצליחות, ובעיקר- עד כמה הן יצירתיות ומורגלות בחשיבה עצמאית ולא רק בשינון וציות.

  2. כתבה מעניינת, רק חבל שהכותרת מטעה, שהלא המאמר אינו עוסק בסין, אלא באקדמיה העוסקת בחקר סין 🙂
    מכל מקום, אם יש תסריט אימים שאינו מדיר שינה בעיני* זה האפשרות שסין תשתלט על העולם. ראשית, כמו שאמר ג'ורג' ו. בוש על אפריקה "זו מדינה עם המון בעיות". רק השבוע קראתי מאמר על התוצאות הקשות של חוק הגבלת הילודה בסין, ועל התוצאות העוד יותר קשות הצפויות עם ביטול החוק.
    מעבר לזה, הכלי העיקרי בשלטון על העולם הוא טכנולוגיה, וטכנולוגיה נסמכת על מדע. הסינים אומנם עושים מאמץ עצום לקדם את המדע, אבל לדעתי מבחינה תרבותית הם מסוגלים רק להתקדמות בתוך פרדיגמה, ולא לביצוע מהפכים פרדיגמטיים המקדמים את המדע באמת. האם אזרח סין באמת יכול לעמוד בשנים של בדידות ונידוי על מנת לקדם את האמת המדעית שלו, כפי שצפויה להיות מנת חלקו של מדען הקורא תיגר על הממסד? לפי דעתי הקונפורמיות והשייכות החברתית הרבה יותר מידי חזקות בתרבות הסינית מכדי לאפשר את זה.

    ==================
    * בהשאלה, כמובן. הדבר היחיד שמדיר שינה מעיני פיזית זה עבודות שצריך להגיש למחרת ב-8 בבוקר.

    • הייתי מאד מהסס לפני שהייתי משתמש בהכללות על התרבות הסינית, שהרי לא מדובר בישות אחידה ומאוחדת אלא באוסף מנהגים היסטוריים שהשתנה ומשתנה תדירות. בסין היו מספיק אנשים, הוגים ומלומדים, שהמשיכו בשלהם למרות הנידוי החברתי (ואנג יאנג מינג הוא רק דוגמא אחת), ולא נראה שמבחינה זו יש למערב יתרון על סין. מלבד זאת, התקדמות כלכלית וטכנולוגית היום היא ממילא בתוך הפרדיגמה המדעית הקיימת- ולא קשורה דווקא להמצאת פרדיגמה חדשה.

  3. דני – ברור שחתונה כזו תיתפס בארה'ב כדבר טבעי ולגיטימי …. השאלה היא איך חתונה מהסוג הזה נתפסת בסין… 🙂 במיוחד משום שהחברה הסינית היא חברה ששמה את ערכי המשפחה אולי בראש סולם הערכים והסדר החברתי (גם אחרי מהפכת התרבות…).
    אשר למאמא טייגר- מוכר גם כן… אע'פ שבחברה התחרותית של סין העממית כיום (6 מבוגרים המשגיחים על צעדיו של כל ילד/ה) קשה לי להאמין שהמודל החינוכי המקובל הוא ליברלי בהרבה ממה שמאמא טייגר מטיפה לו… דרך אגב- כאשר גל הביקורות נגדה באמריקה גבה והעכיר, אחד הטיעונים המעניינים שהיא נתנה במטרה להגן על תפיסת החינוך שלה היה משהו בסגנון "אני לא יותר אובססיבית מכל אמא יהודייה…". לכך תרמה העובדה שבעלה ואבי בנותיה הוא יהודי בעצמו….
    בברכת שבת שלום וחג שבועות שמח ומאושר

    • הוא בוודאי לא ליברלי כמו במערב – אבל נראה לי שאיימי צ'ואה מקצינה אותו מאד כדי ליצור זהות סינית "ייחודית" בארצות הברית, ועם יש גם זיקה לקבוצה מכובדת כמו היהודים- מה טוב. אכן בעלה יהודי- היא כתבה את זה עוד בספרה (המצויין) על עלייתן ונפילתן של אימפריות.

      חג שבועות שמח!

      • ובנוגע לתפיסת הנישואין בסין- משהו שיעניין אותך ואולי גם את יתר המגיבים. לפני שנה בערך שהיתי חודשיים בבייג'ינג כדי ללמוד סינית. זו היתה תוכנית מטורפת של הרווארד, במסגרתה הורשינו לדבר אך ורק סינית (אפילו בינינו, אפילו בחדרים). אחת מהמטלות הרבות שלנו, היתה לתפוס סינים ברחוב ולראיין אותם בכל מיני נושאים. באחד השבועות, הנושא היה נישואין. שאלתי כמה סינים (נהג מונית, סטודנטית וכיוצא בזה) בדיוק את השאלה שלך, רותם: מה תהיה העמדה שלהם אם הילד יתחתן עם בת זוג זרה (או להיפך- הילדה תתחתן עם בן זוג זר). היו כאלה שאמרו לי שהיום הילדים מחליטים וזו לא בעיה בכלל. תשובה יותר מעניינת היתה כדלהלן.

        כידוע, אצלנו בישראל הרגישות הגבוהה ביותר היא על הבנות. אם בחורה יהודיה מתחתנת עם בחור ערבי- זה נוטה לעורר המון זעם. לעומת זאת, עם בחור יהודי מתחתן עם בחורה לא יהודיה (אפילו ערביה) החברה תקבל את זה (יחסית) בשלוות נפש, אולי עם הסתייגות קלה. בסין, לפי חלק מהמרואיינים שלי, המצב הפוך לחלוטין. הורים נוטים להסכים שהבת שלהם תתחתן עם זר, אבל להסתייג מכך שהבן שלהם יתחתן עם זרה. הסיבה היא שבסין הבן הוא הממשיך של השושלת המשפחתית, מסורתית- מי שאחראי על פולחן האבות הקדמונים (מורשת שהדיה קיימים גם במשפחות שלא מקיימות את הפולחן הזה). אם הבן מתחתן עם זרה ועובר לחו"ל, יש המפרשים זאת כקטיעת השושלת המשפחתית. לעומת זאת, בסין נהוג שהבת מחפשת את מזלה בשדות זרים, ואם היא מתחתנת עם זר עשיר ומצליח, הורים רבים דווקא מאד ישמחו על זה.

  4. הי דני,
    כרגיל כתבה מרתקת. הייתי רוצה להוסיף שתי נקודות ביחס ליהדות ולמערב.
    בשנת 2000 במסגרת תפקיד בקומברס שימשתי יועץ שיווקי לחברות טלקום כיצד להחדיר לשוק שירותים כמו תא קולי ואס אם אס. זו הייתה חוויה נדירה, פגשתי תרבות מדהימה וחברה צעירים, משכילים ושאפתנים המוכנים להשקיע בלימוד ובעבודה. בארוחות הערב היו הרבה שיחות נפש עם צעירים אלו, הם דיברו בהערצה על שתי תרבויות עתיקות של העמים היהודים והסינים. אי ספק לגבי הסטראוטיפים בתפיסה שלהם.
    דבר נוסף שעלה בשיחות היא הגישה למערב, אני טענתי נגד הגישה של חברות כמו הוואוי או ZTE המעתיקות קוד תוכנה ופוגעות בזכויות הקניין הרוחני שנבנה בעמל רב. הטענה שלהם הייתה כי המערב דיכאה ופגע בהם במאות הקודמים והם זכאים לגמול ואין להם רגשי אשם.

    • לצערי הרב זו תופעה ידועה. במאה העשרים נהוג להצדיק כל עוולה, ולפעמים גם מעשי נבלה בנימוקים קורבניים של שתו לי אכלו לי. ולא צריך להרחיק עד לסין כדי לראות דוגמאות לתופעה המגונה הזאת.

  5. מה שמרתק ביחסי סין-ארה"ב הוא הממד הכלכלי. סין מוכרת לארה"ב כמויות אדירות של סחורות, ובתמורה ארה"ב נותנת לסין "חתיכות נייר ירוקות". העניין הוא שלאף אחת משתי המדינות אין אינטרס להפסיק את ההסדר מחשש ליציבות כלכלתה. לאחרונה היינו עדים למשבר דיפלומטי על רקע הפעיל הסיני צ'ן גואנגצ'נג שביקש מקלט בשגרירות ארה"ב, אשר המחיש את הרגישות שבעניין.

    בינתיים סין משתמשת בעתודות המטבע האדירות שברשותה כדי להשתלט על מדינות באפריקה ובאסיה. אתמול נתקלתי בכתבה מעניינת על מעורבותה של סין באפגניסטן, שבה ארה"ב עדיין שקועה.

    http://nationalinterest.org/commentary/china-digs-afghanistan-6961?page=show

    השאלה היא לאן כל זה מוביל? מלחמה קרה חדשה?

    • יצא לי לראות פעם קריקטורה על יחסי סין ארה"ב: ספינת קרב אמריקאית מתקדמת בים הצהוב ונתקלת בצוללת סינית שקוראת לעברה: "עצרי ופני אחורה, או שאני מוכרת את כל אגרות החוב!"

      זה מה שמעניין ביחסי סין ארצות הברית. מצד אחד יש ביניהן יריבות פוליטית, ומצד שני הן תלויות אחת בשנייה כלכלית. יש האומרים שזו לא ערובה שלא יהיה עימות צבאי. לפי אותו קו טיעון, גם בין אנגליה לגרמניה היו יחסים כלכליים ענפים לפני מלחמת העולם הראשונה. אני נוטה לפקפק בטיעון הזה, אבל הוא בהחלט נותן חומר למחשבה.

      תודה על המאמר על אפגניסטן. הוא בהחלט מרתק. מרשים לראות שלסינים כלום לא בוער, ואולי בניגוד לאמריקאים (שלא לדבר עלינו) הם משקיעים מחשבה רצינית באינטרסים שלהם לטווח ארוך, אפילו ארוך מאד.

      • גם אני לא צופה עימות צבאי ישיר בין ארה"ב לסין, אבל בהחלט תיתכן מלחמת התשה באמצעות שלוחות (proxy). למשל, לדעתי אחת הסיבות המרכזיות לכך שארה"ב סובלת את "בעלת הברית מהגיהינום", פקיסטן, היא החשש מפני חבירה של זו לסין. סין גם מנסה לדחוק את רגלי המערב ממדינות באפריקה, ומעניין יהיה לעקוב אחר התגובה הסינית לטלטלות בעולם הערבי.

      • אני מסכים איתך שעימות באמצעות פרוקסי סביר יותר, אבל ההיסטוריה הוכיחה שעימותים כאלו (במיוחד בשל אי הבנות) יכולים להוביל בסופו של דבר לעימות ישיר- אם אין מנהיגים נבונים מספיק שיעצרו את הסחף.

        באשר לעולם הערבי- נראה לי שהעיקרון המנחה את מדיניות סין הוא אי התערבות בעניינים פנימיים של מדינות מסיבות הומניטריות או אחרות. יש לכך מספר סיבות: הסינים לא רוצים ליצור תקדים של התערבות בענייניהם, וגם- מדיניות חוסר ההתערבות היא ניגוד מושך מאד מבחינת מדינות רבות למה שנתפס כיהירות אמריקאית.

      • בקשר לפקיסטן, נתקלתי פעם בהשקפה שסין משתמשת בפקיסטן כפרוקסי פוטנציאלי נגד הודו ושהמעורבות האמריקאית שם היא בהקשר הזה. אנקדוטה חביבה בהשקפה הזו היא שחיסול בן לאדן בלב המדינה היה איתות לסין שהתחילה להתחזק באוקינוס האטלנטי.

        ואחרי שאמרתי את כל זה אני אסייג ואגיד שאני ממש לא מתמצא בתחום ואין לי מושג כמה ההשקפה הזו מבוססת.

      • גם אני לא ממש מתמצא בתחום הזה, אבל מהמעט ששמעתי- יש לכך היסטוריה ארוכה ומרתקת, שקשורה לעימות המשולש סין-ברית המועצות-ארצות הברית. בזמן המלחמה הקרה, הודו לא היתה שייכת אמנם לגוש המזרחי, אבל תחת שלטון הקונגרס היתה לה אוריינטציה פרו-סובייטית – ובו בזמן היא התעמתה עם סין. לפיכך, ארצות הברית (בשיתוף פעולה מסויים עם סין- מאז שנות השבעים) נטתה לתמוך בפקיסטן. המציאות הזאת כמובן עברה תהפוכות רבות, וניתן לומר שכיום ארצות הברית מנסה לנווט בין הודו לבין פקיסטן, בלי לאבד את האחרונה. כפי שאמרת, לכל חלל שארצות משאירה סין יכולה להיכנס, וחייבים להביא זאת בחשבון בכל צעד או מהלך במדיניות החוץ.

    • גם אני רחוק מלהיות מומחה בתחום, ואני עדיין מחכה למישהו שמבין שיסביר לי כמו שצריך את כל משולש היחסים הודו-פקיסטן-סין. נראה לי שהסכסוך בין הודו לפקיסטן הוא אותנטי מאוד, ויש האומרים שהיריבות עם הודו היא בעצם הדבר היחיד שמחזיק את האומה הפקיסטנית ביחד. הסיפור כאן, לדעתי, הוא שפקיסטן מבינה את חולשתה מול הודו, ולכן היא עושה "אאוטסורסינג" של הסכסוך לסין. יש למשל מחוז בצפון קשמיר שנקרא גילגיט-בלטיסטן, ויש כנראה דיבור על כך שפקיסטן תחכיר אותו לסין.

      http://www.memri.org/report/en/0/0/0/0/0/0/6076.htm

      • אתה רציני? אם פקיסטן תחכיר מחוז לסין זה בלי ספק "שובר שוויון" בכל משולש היחסים המורכב הזה. כרגע, עם הפוליטיקה הפקיסטנית הסוערת עד שיתוק, קשה לי להאמין שמישהו בפקיסטן יעז לעשות דבר כזה, אבל אולי אני טועה.

        הסכסוך עם הודו הוא בלי ספק חלק חשוב מאד מהזהות הפקיסטנית, ואולי בגלל זה הוא נותר על כנו שנים רבות כל כך. ענייני הזהות קשורים בקשר הדוק גם לסוגיית קשמיר. המדינה הזאת, הרי, היא מוסלמית ברובה, אבל בזמן מתן העצמאות היתה שייכת לראג'ה אוטונומי. הראג'ה, שהיה הינדי אם אני לא טועה, העדיף להסתפח להודו, בעוד לפי עיקרון הרוב הדתי, המדינה היתה אמורה להסתפח לפקיסטן- וזה מקור הסכסוך והויכוח. השאלה היא כאן מה קובע את הזהות- ריבונות ממשלתית או זהות דתית-עדתית, וזו שאלת מפתח בפוליטיקה ההודית בכלל.

        סין תמכה באופן עקבי בפקיסטן, דרך אגב. כאשר הודו החליטה לסייע לבנגלדש במלחמת העצמאות שלה (1970-1), היא חיכתה לחורף שההימלאיה תהיה חסומה בשלגים וסין לא תוכל לסייע לפקיסטנים.

      • אולי החכרה היא חזון רחוק. אבל מדובר במחוז שפקיסטן גם ככה מתקשה להשליט בו את ריבונותה (והוא לא היחיד), והאפשרות שסין לאט לאט תשתלט עליו באמצעות פרויקטים כלכליים שיזכו ל"אבטחה" צבאית הולכת וגוברת, לא נראית עד כדי כך מופרכת.

        אני מניח שסין תמכה בפקיסטן משום שלסין יש סכסוך משלה נגד הודו, לפחות מאז המלחמה ב-1963. מעניין, אגב, איך זה מסתדר עם המלחמה הקרה ועם הפיצול הסיני-סובייטי. לא ידעתי על "שיקול החורף" הזה במלחמת 1971. מעניין.

      • כמובן שזה משתלב עם הפיצול הסיני-סובייטי. הודו היתה קרובה מאד לברית המועצות, ולכן (בין היתר) סין תמכה בפקיסטן, וכמובן שגם מלחמת הודו-סין (המלחמה ההודית-סינית) היתה גורם חשוב.

        אין להגזים בדרמטיות של החכרת מחוז פקיסטני לסין, או נוכחות בטחונית סינית במחוז פקיסטני. עד היום, וחשוב מאד להדגיש את זה, סין לא טענה לבעלות באף מחוז או חבל ארץ שלא היה שייך לקיסרות צ'ינג במאה ה-19. למעשה, ג'יאנג קאי שק, מנהיג סין הלאומנית, הסכים לוותר על מחוז אחד שהיה שייך לצ'ינג- מונגוליה החיצונית- וגם סין הקומוניסטית אינה תובעת אותו. סין מעולם, אבל מעולם, לא ניסתה לחרוג מהגבולות הללו או להתפשט בטחונית (להבדיל מכלכלית) מעבר להם. אם היא תעשה זאת- זה יהיה מהפך רציני מאד במדיניות החוץ שלה.

  6. מרתק ומעורר מחשבה כרגיל. גם התגובות השכילוני מאוד. דני – אני מאחלת לך שכשתהיה פרופסור מדופלם ומפורסם, תצליח לראות את הדבשת שלך (אני מקווה כמובן שלא תהיה לך דבשת, אבל יוצאת מנקודת הנחה שלכולם יש, רק בגדלים שונים).
    ולסיום – ציטוט חביב שנוגע גם ליחסי סין-פקיסטן-ארה"ב וגם להשוואות עם יהודים, מתוך כתבה בנושא באל-ג'זירה:
    "כאשר נציג אמריקני שאל פעם דיפלומט סיני אודות תמיכתה הבלתי מתפשרת של ארצו בפקיסטן, השיב לו הסיני בסרקסטיות – 'פקיסטן היא ישראל שלנו'".

    • כמובן שאני לא אצליח לראות אותה- אחרת היא לא תהיה דבשת….

      והתגובה על פקיסטן מעניינת- אבל נראה לי שהדיפלומט הסיני טעה. הבעיה עם פקיסטן היא שהיא חשובה מדי לארצות הברית כדי להיות "ישראל" של סין…

  7. זה גם מסביר את הפחד מעלייתה של אירן, האימפריה הפרסית העתיקה תחזור?! או שהאימפריה העותמנית העתיקה תחזור מהטורקים? או אולי תקופת הפרעונים המיצרית?! הכל שטויות!

  1. פינגבק: אימפריה בהכחשה: הדרקון הסיני לאן? « הינשוּף

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: