בימים טרופים אלה, יותר ויותר כותבים, עיתונאים ומעצבי דעת קהל מתנבאים כי סין עתידה להיות המעצמה העולמית החדשה, אולי תוך כדי דחיקתה הצידה של ארצות הברית. מדוע נאבקים סטודנטים סינים-אמריקאיים בחוקי האפלייה המתקנת? מה צופה מזכיר המדינה לשעבר הנרי קיסינג'ר, ומי מפחד מהשתלטות סינית על המערב? והגמל – הוא לעולם אינו רואה את דבשתו שלו. ההמשך למטה.

החיים באוניברסיטה אמריקאית מרכזית כמו הרווארד, מספקים סיבות רבות לחשוב שהעולם שלנו משתנה ללא היכר. מוסדות להשכלה גבוהה מ"ליגת הקיסוס", שפעם היו מועדונים אקסלוסיביים לילדיה של האליטה הלבנה בארצות הברית, מתחילים ללבוש גוון רב תרבותי יותר ויותר. בהרווארד, אגודת הסטודנטים התוססת והפעילה ביותר היא זו הסינית. סטודנטים מסין תופסים נתח הולך וגדל מהדוקטורנטים ומהסטודנטים לתואר ראשון כאחד, והאסייאתים האמריקאים, באופן כללי, תופסים יותר ויותר את המקום שפעם מילאו היהודים בעולם ההשכלה הגבוהה. המגמה החדשה הזאת משתקפת במקרה מעניין שמתרחש בימים אלו באוניברסיטת פרינסטון: סטודנטים אסייאתים-אמריקאים עותרים לבית המשפט כנגד תקנות האפלייה המתקנת, המבטיחות "גיוון אתני" בקמפוס. הסיבה פשוטה מאד: אם פעם קידמו התקנות הללו את הקהילה האסייאתית-אמריקאית, עתה הן מפריעות לה. מסתבר שציוניהם של תלמידים אסייאתים הם כה גבוהים, עד שאילמלא האפלייה המתקנת, האחוז שלהם בקהילת הסטודנטים היה גבוה בהרבה.

המגמות החדשות הללו משתלבות בשיח הולך וגובר על "עלייתה של סין" שהדיו הולכים ומתחזקים בציבוריות האמריקאית. הנרי קיסינג'ר, מזכיר המדינה האגדי שעמד מאחורי חידוש היחסים בין סין לארה"ב בשנות השבעים, הפך בשנים האחרונות לנביאה של סין החדשה. בספרו החדש על סין, משבח ומהלל קיסינג'ר את הציביליזציה הסינית, וקורא לשיתוף פעולה סיני-אמריקאי בהנהגת העולם. ההיסטוריון ניל פרגוסון, שנודע ביחסו האוהד לאימפריות האירופיות הותיקות, חוזה שסין ואמריקה ינהיגו בעתיד את העולם ביחד, מודל אותו הוא מכנה סינמריקה.

האווירה המורכבת הזאת, שתקווה, הערצה וחרדה משמשות בה בערבוביה, עומדת ביסודה של ספרות פופולרית חדשה העוסקת בעלייתה של סין. כל מי שנכנס לחנויות ספרים אמריקאיות בימים אלו, לא יכול לפספס את הספרים הללו בערימות רבי המכר המונחים ליד הקופה. בראש הערימה נמצא לרוב ספרו של מרטין ז'אק, "כאשר סין תשלוט בעולם: סוף העולם המערבי והולדתו של סדר עולמי חדש". בספרו, טוען ז'אק כי סין אינה עוד מדינה בסדר העולמי החדש. היא לא מקבלת את הסדר העולמי המערבי המבוסס על מדינות לאום, ומצייתת לו רק בעל כורחה. בפועל, מעוצבת מדיניות החוץ הסינית בידי תרבות עתיקה בת אלפי שנים, שרואה את סין במרכז ואת כל יתר המדינות כלווייניה. עם התחזקותה של סין, טוען ז'אק, סביר להניח שתפיסת העולם המיוחדת שלה תבוא לידי ביטוי, ואנו נאלץ לחיות בסדר עולמי חדש שיעוצב בידי התרבות הסינית. ספרו של ז'אק, כפי שניתן לשער, עורר התלהבות רבה בסין. התרגום הסיני שלו הפך מניה וביה לרב מכר, והצטרף לספרים סיניים המגיעים למסקנות דומות. הבולט מבין הכותבים הסינים, קולונל ליו מינג-פו, טוען כי סין איבדה את מקומה הראוי כמנהיגת העולם רק מפני שנטשה את "ערכיה הצבאיים". אולם כעת, למרבה השמחה, הופכת סין להיות מעצמה, והחזרה לערכיה המלחמתיים מימים עברו תוביל אותה להחליף את ארצות הברית בהנהגת הגלובוס.

מרתק לא פחות לראות את קבלת הפנים החמוצה והצוננת שספרים אלו מקבלים בממסד הסינולוגי, שנשלט עדיין בידי אנשי אקדמיה שהתחנכו ברוח השמאל החדש של שנות השישים. לאחרונה, יצא ההיסטוריון ויליאם קלהאן להתקפה חריפה כנגד הכותבים הפופולריים על עלייתה של סין, אותה פרסם ב"כתב העת ללימודים אסייאתיים", הבמה היוקרתית ביותר בתחום. נביאי הזעם למיניהם, מקיסינג'ר וז'אק ועד ליו מינג-פו, הוא טוען, אינם אלא "אוריינטליסטים חדשים". ומדוע? כי הם אוחזים בגישה "מהותנית", כאילו ישנה תרבות סינית עתיקה "אחת" ו"יחידה", הקשורה למדינת הלאום הסינית, והקוד התרבותי הזה ייקבע גם את התנהגותה של סין בעתיד. אם ננסח את דבריו של קלהאן במילים אחרות, הכותבים הללו הם מעין גמל שלא רואה את דבשתו שלו. כל הניתוח שלהם, אפילו אם הוא נראה הגיוני, מבוסס על הנחות יסוד פשטניות ומופרכות. קלהאן מרחיק לכת מכך: גם היסטוריונים "רציניים" מהאקדמיה שמנתחים באופן מורכב את עברה של סין ומנסים להסיק מסקנות בנוגע לעלייתה טועים ומטעים. כל ניסיון לדון בקשר בין ההיסטוריה לעלייתה של מדינת הלאום הסינית פשוט מחזק הנחות לאומניות, ולפיכך מיותר ומזיק.

הדבר המשעשע הוא, שבדיוק כמו הכותבים שהוא מבקר, גם קלהאן לא רואה את דבשתו שלו. אם יש דבר שמאפיין את השמאל החדש באקדמיה האמריקאית, הוא שנאה יוקדת למדינות לאום, לממסדים צבאיים ופוליטיים, ולכל ניסיון לקשור בינם לבין "תרבות עתיקה" או "עבר מפואר". לכך יש חריג אחד: אם המדינות הללו חלשות ומדוכאות, מותר להשלים עם הלאומיות שלהם ואפילו להלל אותה, כי היא הרי חלק מ"מאבק של שחרור". ואכן, בעבר הלא רחוק, היללו סינולוגים מהשמאל את הלאומיות הסינית (בגירסתה הקומוניסטית, כמובן) ואת מאבקה של סין נגד "האימפריאליזם האמריקאי". מכאן עולה, שהאופנה החדשה בממסד האקדמי לבקר בחריפות את הלאומיות הסינית והמיתוסים שלה, אינה אלא אינדיקציה נוספת לעלייתה של סין. היא חזקה ואלימה מספיק, ולפיכך יצאה ממועדון המקופחים ועברה למועדון המקפחים- עוד ממסד פוליטי מאוס שיש להיזהר ממנו ולחשוד בו.

"מה עם סין והעולם יוכלו להסתדר בסדר עולמי חדש שיקדם שוויון וצדק חברתי בזירה הפנימית והבינלאומית?" שואל קלהאן, ובכך חושף את דבשתו האידיאולוגית לעין כל. בדיוק כמו ליו מינג-פו ומרטין ז'אק, גם לו יש הנחת יסוד אידיאולוגית לא מודעת. ליו וז'אק מניחים שהעולם נשלט בידי מעצמות המונעות בידי קודים תרבותיים "עתיקים". באותה מידה, קלהאן מניח שהמערכת הבינלאומית אמורה, איכשהו, לשאוף לסדר עולמי אידיאלי המבוסס על "שוויון וצדק חברתי". וכל מי שטוען אחרת, אינו אלא "לאומן", "אוריינטליסט" או שלל כינויים נוספים.

לפיכך, הויכוח המערבי על עלייתה של סין אינו רק, או בהכרח, על סין. ניתן להשתמש בו כמעין מראה לחלומות, לתקוות, לפחדים וגם לדבשות האידיאולוגיות של מובילי דעת הקהל הפוליטית והאקדמית בארצות הברית עצמה.