האין לממשלה עיניים?

"האין לממשלה עיניים? אין לממשלה ידיים, איברים, צורה, חושים, מאוויים, רגשות? ולא כמו המורדים מאותו הלחם היא אוכלת, באותם כלי נשק היא נפצעת, באותן מחלות היא מתייסרת, באותן רפואות היא מתרפאת, באותו קיץ חם לה ובאותו חורף קר לה? אם תדקרו אותנו – לא נזוב דם? אם תדגדגו אותנו – לא נצחק? אם תרעילו אותנו – לא נמות? ואם תתעללו בנו – האם לא נתנקם?"

מבוסס על ויליאם שייקספיר, הסוחר מונציה, מערכה שלישית, תמונה ראשונה (תרגום: אברהם עוז, 1971)

האם גם ממשלה יכולה לחוש רגשות? השאלה הזאת עולה על השולחן, בהקשר של המלחמה האכזרית של ממשלת הודו נגד המורדים המאואיסטים, בג'ונגלים האפלים, בכפרי בני המיעוטים ומעל דפי העיתונות. התשובה עליה היא מפתח חשוב להבנת הדינמיקה של מלחמות אזרחים – אבל לשם כך, יש לדלג על פח יקוש ומפתה.

מאמר זה פורסם גם באתר "במחשבה שנייה"

על רגשות ואלימות- הסוציולוגית ננדיני סונדאר

האם ממשלה יכולה לחוש רגשות? האם, כמו אזרחים המתקוממים כנגדה – היא חשה זעם, תסכול, שנאה או אהבה? השאלה הזאת, שנראית מגוחכת במבט ראשון, עומדת במרכז דיון מאתגר של הסוציולוגית ההודית ננדיני סונדאר במאמר שפרסמה לא מזמן בכתב העת Third World Quarterly. המאמר עוסק במלחמת הדמים הארוכה והטרגית שממשלת הודו מנהלת כנגד המורדים המאואיסטים במחוזות עניים במרכז המדינה. מורדים אלו, הדוגלים באידיאולוגיה מהפכנית קומוניסטית לפי המודל הסיני (הישן, לא הנוכחי) פופולריים בקרב קבוצות אתניות שבטיות עניות שחשות עצמן מודרות, מקופחות ומתוסכלות. סונדר, כמו חוקרים אחרים מהשמאל הרדיקלי ההודי, מציגה תמונה לא מחמיאה של ממשלת ארצה: ויג'ילנטים (אזרחים חמושים) מטעם הממשלה, כמו גם שוטרים ואנשי כוחות הביטחון, טובחים בבני השבטים המקומיים ומבצעים מעשי אונס ורצח המוני במסגרת המלחמה במאואיסטים. המטרה, לפי תזה שהעלתה כבר הסופרת הרדיקלית ארונדהטי רוי, היא אנוכית לחלוטין: שוד המשאבים הטבעיים של בני השבטים על מנת לפתח תעשייה שתועיל, כמובן, רק לקומץ פוליטיקאים וקפיטליסטים מושחתים.

נאבקים למען העם הפשוט? מורדים מאואיסטים בהודו

התזה הזאת פופולרית ומקובלת בקרב רדיקלים הודים, ואינה שונה בהרבה מזו של מקביליהם באליטה האקדמית ברחבי העולם כולו. לתקוף את ישראל וארצות הברית, כך מסתבר, זה כבר משעמם ומובן מאליו, והרדיקלים, שפרנסתם על "מחאה" ו"התנגדות", עוברים לתקוף מטרות אחרות, טריות ומעניינות יותר, כמו הודו. מדינת הענק הזאת, טוענת הסופרת ארונדהטי רוי, אינה "הדמוקרטיה הגדולה בעולם" אלא כוח קולוניאלי דורסני ואכזרי, וממשלתה משרתת רק אליטה דקה של מושחתים שהתחנכו במערב. המורדים המאואיסטים, לעומת זאת, כמו מקביליהם האיסלאמיים בקשמיר, הם לוחמי חירות המשרתים מיעוטים מנוצלים ומקופחים. כל הכלים האנליטיים והביקורתיים מופנים לפירוק ולהלעגה של ה"תעמולה" מתוצרת המדינה. אבל אפילו כאשר הביקורת הזאת נמתחת במיומנות רבה, קשה להתנער מההרגשה שהרדיקלים ההודים, בכסות של תחכום אקדמי, מציגים בפנינו תזה פשטנית ואפילו ילדותית- המדינה רעה, והמורדים טובים. האליטות מנוולות, וה"עם" הפשוט ונציגיו החמושים בסך הכל נאבקים למען צדק חברתי. העולם פשוט, ומורכב משחור ולבן. העובדה שמורדים מאואיסטים הביאו לא רק למעשי טבח אלא גם למוות ברעב ובעינויים של מליונים כאשר עלו לשלטון בסין, אינה מעלה ואינה מורידה.

לרגע נראה שננדיני סונדאר מתעלה מעל החכמה הרדיקלית הרגילה, בבואה לדון בתפקידם של רגשות כזעם, עצב ותסכול בדינמיקה של מלחמות אזרחים. האם הממשלה ותומכיה גם מונעים בידי רגשות, ולא רק בידי שיקולים כלכליים רציונליים? כיצד רגשות של מורדים ואליטות שליטות מצטלבים, ומה התפקיד של התמהיל הנפיץ הזה בהידרדרות והסלמה צבאית? אולם בהמשך מאמרה של סונדאר, מסתבר שכעומק הציפייה כך עומק האכזבה. הכותבת אינה מצליחה להשתחרר מהדוגמות שלה עצמה. היא מתארת אמנם, במיומנות רבה, כיצד בשיח הממשלתי רק החיילים שנספו (למשל במארב מאואיסטי שהפיל 78 קורבנות) הם בני אדם הראויים לאבל ולרחמים, ואילו בני השבטים שנהרגים בידי הממשלה אינם ראויים לכל רגש, כאילו לא חיו מעולם. ולאור זאת, מדהים שהיא עצמה נופלת לאותו הפח אותו היא מתארת. לא רק שלממשלה ההודית אין כל רגשות- והדבר היחיד שמעניין אותה הוא להעשיר קפיטליסטים ותעשיינים תוך כדי "ניצול" התושבים המקומיים (העובדה שתעשייה יכולה להועיל דווקא לאוכלוסיה ולספק מקומות עבודה זוכה להתעלמות מוחלטת). אפילו תומכיה של אותה ממשלה, כמו למשל האזרחים החמושים הנלחמים במורדים מאואיסטים ומוסלמים, מכונים בבוז "אספסוף הינדי". המדינה היא "ערמומית" (cunning), וכל עיסוקה ברגשות הוא על מנת לתמרן בני אדם באופן ציני למטרות אנוכיות לחלוטין. בעיני סונדאר, כל מי שאינו נכנס לקטגוריה של ה"מדוכא" הוא או מניפולטור שאינו יכול לחוש רגשות כלל (מנהיגי הודו) או בובה טפשה על חוט המתומרנת בידי אותם מנהיגים (ה"אספסוף ההינדי").

ראש ממשלת הודו ד"ר מנמוהאן סינג – האם רגשות משפיעים גם עליו?

וזה עצוב- כי סונדאר עלתה על נקודה חשובה ומעניינת מאד, שמשקיפים מתעלמים ממנה בדרך כלל. רגשות הם חשובים- אפילו חשובים מאד. "ממשלה", בסופו של דבר, אינה גוף אמורפי אלא אוסף של בני אדם. בדיוק כמו אזרחים מן השורה, גם שרים, נשיאים וראשי ממשלה מונעים משילוב של רגשות (פחד, זעם, נקמה, כבוד ולעיתים גם אידיאלים) ושיקולים רציונליים (כסף, כוח, אינטרסים). השילוב בין הרציונלי לבלתי רציונלי, בין הרגש לאינטרס, ועוד יותר מכך- ההשפעה ההדדית בין רגשות של ממשלות ותומכיהן לרגשות של מורדים ומהפכנים, הם קריטיים להבנת דינמיקה של כל מרד ומלחמת אזרחים שהיא, בהודו ומחוצה לה. גם אצלנו, בסכסוך הישראלי-פלסטיני, נשכיל אם נבין גם את השפעתם העזה של רגשות ולא רק של אינטרסים. בתפקידם של רגשות "לא רציונליים" שכאלו בכל הנוגע להתנהגות תנועת החמאס, למשל, ובכשלונה המוחלט של ישראל להבין זאת, אדון באחד השבועות הבאים.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-יוני 16, 2012, ב-ינשוף היסטורי, ינשוף פוליטי-מדיני, ינשופי מגדל השן: סיפורים מתוך האקדמיה ותויגה ב-, , , , , , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 15 תגובות.

  1. האם זה ספור אמיתי או רק אלגוריה למה שקורה כאן?

  2. יש כאן שאלה של הגדרת מושגים.

    מה פירוש "לממשלה יש רגשות"? נדמה לי שאחת מהנחות היסוד של מדע המדינה המודרני היא שהמדינה היא כלי למימוש רצונות אזרחיה. אם תרצה: לבצע רציונליזציה של רגשותיהם של האזרחים. הרעיון שלמדינה יש רגשות נראה על פניו מסוכן – מי מוסמך לתבוע את עלבונה של המדינה ולבוא על סיפוקה? זה הרי הבסיס לכל תביעות ה"רבאנש" שאנחנו מכירים מתנועות ראקציונריות שגרמו כל כך הרבה נזק בעבר.

    האם לא נכון יותר לומר שמיליארד אזרחים הודים (נניח) נפגעו מקריאת התיגר של המורדים על ריבונותם ועל הדמוקרטיה והסמיכו את המדינה לפעול בשמם? הביקורת הרדיקלית לדורותיה (אני לא מכיר ממש את החוקרת שהבאת כאן) מתאפיינת ביחס חשדני מאוד כלפי רעיונות הדמוקרטיה המערביים ועוד יותר כלפי מדינת הלאום הריבונית, ומכאן הרומנטיזציה של המורדים והדמוניזציה של הממשלה.

    • אני מתייחס לעניין מגישה פרקטית לחלוטין. פחות מעניין אותי מי מוסמך לתבוע את עלבונה של המדינה מבחינה תיאורטית-פילוסופית, והרבה יותר מי מסוגל לעשות זאת באמצעות הכוח הנמצא בידו. בהקשר זה, אני מתעניין מאד ברגשותיהם של האנשים השולטים במדינה- נשיאים, שרים, ראשי ממשלה, גנרלים, יועצים למיניהם. האנשים האלה, כך מסתבר, מושפעים מאד מתחושות ורגשות "לא רציונליים", לא פחות ולפעמים יותר מאשר מ"אינטרסים" טכניים. זו הנקודה העיקרית שלי.

    • לא נראה לי שמישהו ניסה לטעון שלמנהיגי מדינות אין רגשות, או שלרגשות אלו אין השפעה על החלטות מדיניות. מה שהשמאל הרדיקלי טוען (או לפחות רומז) הוא שרגשותיה של המדינה הן דמעות תנין. אם האינטרס של המדינה הוא לדכא את המורדים "הצודקים והנרדפים", והמדינה נעלבת כאשר המורדים מתמידים במאבקם, אז עלבונה הוא עלבונו של "הקוזק הנגזל" שאינו ראוי להבנה. יש בזה צדק מסוים, לפחות על פי השקפת העולם הרדיקלית: רגשותיו של הקורבן ראויים להזדהות הרבה יותר מאלו של הבריון.

      • כאן הטענה כבר שונה. לא שאין למנהיגי המדינה רגשות, אלא שהרגשות הללו אינם "מוסריים", או ראויים פחות להתחשבות. דא עקא, שהחלוקה הרדיקלית של העולם ל"קורבן" ו"תוקפן" היא שורש הרע, והגורם העיקרי לילדותיות הכללית שלהם. כי העולם אינו מחולק באמת לשתי הקטגוריות הנ"ל. הממשלה מייצגת אינטרסים של אנשים גם כן, וגם אלו שנמצאים בשטח השלטון של המורדים נתונים לאלימות קשה מצדם. אז מי כאן הקורבן ומי התוקפן? האם בכלל ניתן לחלק את העולם לשתי קטגוריות כאלה? אני בספק. מלבד זאת, אני סבור שהטענה במאמר היתה קצת שונה. מצד אחד, סונדאר דנה על תפקידם של רגשות בפוליטיקה של מלחמות אזרחים. מצד שני, ראשי המדינה לדעתה רק מתפעלים ומתמרנים רגשות, אבל אף פעם לא ראיתי אצלה התייחסות לעובדה שאולי אפילו הם מופעלים מבחינה רגשית.

      • נכון אבל לא מדוייק. הרעיון הוא למצוא את שביל הזהב בין שמרנות צרת האופקים וילדותית לבין קבלה פוסט מודרנית מטומטמת ונטולת שיפוט של כל מה שנתקלים בו.

      • נכון, וזה קשה. ובדיוק משום שזה קשה, לאנשים רבים יותר נוח להתנחם בצדקנות עצמית וילדותית משמאל או מימין.

  3. מאמר פרובוקטיבי ומרתק. אני חושב שנושא התנהלות ממשלתית באופן במתמקד במרכיביה האנושיים (על היפה והמכוער שבהתנהגות האנושית…) לא משמש מספיק בשיח הציבורי בישראל. קח למשל את נושא העובדים הזרים/מסתננים/פליטים… הרי ברור לכל שיש בממשלה מי שגוזר קופון שמן מפעילותם של הנ'ל, שלא לדבר על סקטורים שלמים בכלכלה הישראלית (חקלאות, תיירות, בניין) שנשמת אפם תלויה בנכחותם של אנשים אלה (המסתננים…) כמו גם על שמירת כוח המיקוח שלהם נמוך ומוחלש (כוח עבודה זול שיהיה אסיר תודה על נוכחותו פה, על התעסוקה שניתנת לו וכו')… וכך נוצר אבסורד שמשרד הפנים ביד אחת "מגרש" דרום-סודאנים וביד השניה מנפק אשרות… על האיוולת הזו יש גם שר-לשעבר מורשע שיושב בכלא (בניזרי) ועדיין- המדינה כגוף מתנהלת באופן לא רציונלי ומאוד אנושי…. 🙂
    בכל מקרה- תודה דני ושבוע טוב, רותם

    • הי רותם, תמיד כיף לקרוא תגובות שלך, ותודה. לעניין עצמו, אני חושב שאתה מערבב בין שני נושאים קשורים אך לא זהים: העובדים הזרים (שמגיעים עם אשרות או בלי אשרות), והמתסננים שמגיעים בניגוד לחוק. אני חושב שיש הגוזרים קופונים מהם, אולם הפניקה שהם מעוררים בציבור, בצדק ובעיקר שלא בצדק, גדולה מספיק כדי שהממשלה תתעלם מהאינטרסים האלה ותנסה לגרש אותם עד כמה שהיא יכולה. חשוב מאד להדגיש שבציבור הכללי קיימת אימה גדולה בהרהב מהמסתננים מאשר מהעובדים הזרים, חוקיים ולא חוקיים, ויש להפריד בין השניים.

  4. לדעתי זה פשוט נובע מהגישה העכשווית להפוך טרוריסטים ללוחמי חירות וממשלה חוקית לרודנות סמל לתזה השמאלנית "הפרט נגד הכלל" כחלק מההתמקדות בטובת האינדבדואל לעומת ההתעלמות מהציבור והעם כיחידה וכאן בארץ זה מתבטא בפוסט ציונות,

  5. ברור שא"א להפוך כל מורד לטרוריסט אבל הנקודה היא כזאת א) לממשלה נבחרת יש לגיטימיות רבה לעומת לוחמי צדק מטעם עצמם, ב) השאלה אם המורדים אכן טובים יותר מהממשל הקיים, (האם היו אי פעם מהפכנים שבאמת השתדלו שלא יפגעו מהם חפים מפשע ?) לדוגמא במצרים רוב הסיכויים שהשלטון העולה יהיה גרוע יותר מהקודם מבחינה דמוקרטית ושמירת זכויות האדם.

    • לדעתי זה משתנה מאד ממקרה למקרה- ואסור להכליל. לעיתים ממשלה טובה יותר ממורדים, ולעיתים להיפך. מה שנכון- הוא שמכיוון שהמורדים בד"כ עוד לא היו בשלטון, ההתנהגות שלהם לאחר מכן הוא נעלם יותר גדול. גם לא בטוח שיוכלו להחזיק בשלטון לאחר מכן- ואם לא, לא ידוע מי יעלה לשלטון לאחריהם.

  6. או קיי, בסך הכל אנחנו מסכימים ברעיון הכללי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: