"האין לממשלה עיניים? אין לממשלה ידיים, איברים, צורה, חושים, מאוויים, רגשות? ולא כמו המורדים מאותו הלחם היא אוכלת, באותם כלי נשק היא נפצעת, באותן מחלות היא מתייסרת, באותן רפואות היא מתרפאת, באותו קיץ חם לה ובאותו חורף קר לה? אם תדקרו אותנו – לא נזוב דם? אם תדגדגו אותנו – לא נצחק? אם תרעילו אותנו – לא נמות? ואם תתעללו בנו – האם לא נתנקם?"

מבוסס על ויליאם שייקספיר, הסוחר מונציה, מערכה שלישית, תמונה ראשונה (תרגום: אברהם עוז, 1971)

האם גם ממשלה יכולה לחוש רגשות? השאלה הזאת עולה על השולחן, בהקשר של המלחמה האכזרית של ממשלת הודו נגד המורדים המאואיסטים, בג'ונגלים האפלים, בכפרי בני המיעוטים ומעל דפי העיתונות. התשובה עליה היא מפתח חשוב להבנת הדינמיקה של מלחמות אזרחים – אבל לשם כך, יש לדלג על פח יקוש ומפתה.

מאמר זה פורסם גם באתר "במחשבה שנייה"

האם ממשלה יכולה לחוש רגשות? האם, כמו אזרחים המתקוממים כנגדה – היא חשה זעם, תסכול, שנאה או אהבה? השאלה הזאת, שנראית מגוחכת במבט ראשון, עומדת במרכז דיון מאתגר של הסוציולוגית ההודית ננדיני סונדאר במאמר שפרסמה לא מזמן בכתב העת Third World Quarterly. המאמר עוסק במלחמת הדמים הארוכה והטרגית שממשלת הודו מנהלת כנגד המורדים המאואיסטים במחוזות עניים במרכז המדינה. מורדים אלו, הדוגלים באידיאולוגיה מהפכנית קומוניסטית לפי המודל הסיני (הישן, לא הנוכחי) פופולריים בקרב קבוצות אתניות שבטיות עניות שחשות עצמן מודרות, מקופחות ומתוסכלות. סונדר, כמו חוקרים אחרים מהשמאל הרדיקלי ההודי, מציגה תמונה לא מחמיאה של ממשלת ארצה: ויג'ילנטים (אזרחים חמושים) מטעם הממשלה, כמו גם שוטרים ואנשי כוחות הביטחון, טובחים בבני השבטים המקומיים ומבצעים מעשי אונס ורצח המוני במסגרת המלחמה במאואיסטים. המטרה, לפי תזה שהעלתה כבר הסופרת הרדיקלית ארונדהטי רוי, היא אנוכית לחלוטין: שוד המשאבים הטבעיים של בני השבטים על מנת לפתח תעשייה שתועיל, כמובן, רק לקומץ פוליטיקאים וקפיטליסטים מושחתים.

התזה הזאת פופולרית ומקובלת בקרב רדיקלים הודים, ואינה שונה בהרבה מזו של מקביליהם באליטה האקדמית ברחבי העולם כולו. לתקוף את ישראל וארצות הברית, כך מסתבר, זה כבר משעמם ומובן מאליו, והרדיקלים, שפרנסתם על "מחאה" ו"התנגדות", עוברים לתקוף מטרות אחרות, טריות ומעניינות יותר, כמו הודו. מדינת הענק הזאת, טוענת הסופרת ארונדהטי רוי, אינה "הדמוקרטיה הגדולה בעולם" אלא כוח קולוניאלי דורסני ואכזרי, וממשלתה משרתת רק אליטה דקה של מושחתים שהתחנכו במערב. המורדים המאואיסטים, לעומת זאת, כמו מקביליהם האיסלאמיים בקשמיר, הם לוחמי חירות המשרתים מיעוטים מנוצלים ומקופחים. כל הכלים האנליטיים והביקורתיים מופנים לפירוק ולהלעגה של ה"תעמולה" מתוצרת המדינה. אבל אפילו כאשר הביקורת הזאת נמתחת במיומנות רבה, קשה להתנער מההרגשה שהרדיקלים ההודים, בכסות של תחכום אקדמי, מציגים בפנינו תזה פשטנית ואפילו ילדותית- המדינה רעה, והמורדים טובים. האליטות מנוולות, וה"עם" הפשוט ונציגיו החמושים בסך הכל נאבקים למען צדק חברתי. העולם פשוט, ומורכב משחור ולבן. העובדה שמורדים מאואיסטים הביאו לא רק למעשי טבח אלא גם למוות ברעב ובעינויים של מליונים כאשר עלו לשלטון בסין, אינה מעלה ואינה מורידה.

לרגע נראה שננדיני סונדאר מתעלה מעל החכמה הרדיקלית הרגילה, בבואה לדון בתפקידם של רגשות כזעם, עצב ותסכול בדינמיקה של מלחמות אזרחים. האם הממשלה ותומכיה גם מונעים בידי רגשות, ולא רק בידי שיקולים כלכליים רציונליים? כיצד רגשות של מורדים ואליטות שליטות מצטלבים, ומה התפקיד של התמהיל הנפיץ הזה בהידרדרות והסלמה צבאית? אולם בהמשך מאמרה של סונדאר, מסתבר שכעומק הציפייה כך עומק האכזבה. הכותבת אינה מצליחה להשתחרר מהדוגמות שלה עצמה. היא מתארת אמנם, במיומנות רבה, כיצד בשיח הממשלתי רק החיילים שנספו (למשל במארב מאואיסטי שהפיל 78 קורבנות) הם בני אדם הראויים לאבל ולרחמים, ואילו בני השבטים שנהרגים בידי הממשלה אינם ראויים לכל רגש, כאילו לא חיו מעולם. ולאור זאת, מדהים שהיא עצמה נופלת לאותו הפח אותו היא מתארת. לא רק שלממשלה ההודית אין כל רגשות- והדבר היחיד שמעניין אותה הוא להעשיר קפיטליסטים ותעשיינים תוך כדי "ניצול" התושבים המקומיים (העובדה שתעשייה יכולה להועיל דווקא לאוכלוסיה ולספק מקומות עבודה זוכה להתעלמות מוחלטת). אפילו תומכיה של אותה ממשלה, כמו למשל האזרחים החמושים הנלחמים במורדים מאואיסטים ומוסלמים, מכונים בבוז "אספסוף הינדי". המדינה היא "ערמומית" (cunning), וכל עיסוקה ברגשות הוא על מנת לתמרן בני אדם באופן ציני למטרות אנוכיות לחלוטין. בעיני סונדאר, כל מי שאינו נכנס לקטגוריה של ה"מדוכא" הוא או מניפולטור שאינו יכול לחוש רגשות כלל (מנהיגי הודו) או בובה טפשה על חוט המתומרנת בידי אותם מנהיגים (ה"אספסוף ההינדי").

וזה עצוב- כי סונדאר עלתה על נקודה חשובה ומעניינת מאד, שמשקיפים מתעלמים ממנה בדרך כלל. רגשות הם חשובים- אפילו חשובים מאד. "ממשלה", בסופו של דבר, אינה גוף אמורפי אלא אוסף של בני אדם. בדיוק כמו אזרחים מן השורה, גם שרים, נשיאים וראשי ממשלה מונעים משילוב של רגשות (פחד, זעם, נקמה, כבוד ולעיתים גם אידיאלים) ושיקולים רציונליים (כסף, כוח, אינטרסים). השילוב בין הרציונלי לבלתי רציונלי, בין הרגש לאינטרס, ועוד יותר מכך- ההשפעה ההדדית בין רגשות של ממשלות ותומכיהן לרגשות של מורדים ומהפכנים, הם קריטיים להבנת דינמיקה של כל מרד ומלחמת אזרחים שהיא, בהודו ומחוצה לה. גם אצלנו, בסכסוך הישראלי-פלסטיני, נשכיל אם נבין גם את השפעתם העזה של רגשות ולא רק של אינטרסים. בתפקידם של רגשות "לא רציונליים" שכאלו בכל הנוגע להתנהגות תנועת החמאס, למשל, ובכשלונה המוחלט של ישראל להבין זאת, אדון באחד השבועות הבאים.