כסף או עופרת: הטעות של קרטלי הסמים

אם יציעו לכם בחירה בין כסף או עופרת, מה הייתם לוקחים? לא, לא מדובר בעסקת רכש של מתכות, אלא בדילמה אכזרית שעומדת בפני אינספור פקידים בכירים, מושלים, מפקדי משטרה ושופטים במקסיקו: לקבל שוחד מקרטלי הסמים הענקיים, ששולטים על חלקים נרחבים במדינה, או להישחט באכזריות ביחד עם האישה והילדים. מאז עלייתו לשלטון, הכריז הנשיא פיליפה קלדרון מלחמת חורמה בקרטלי הסמים, אך מפלס האלימות רק עלה. אולי דווקא השחצנות של הקרטלים תביא לחורבנם? מבט צבאי על מלחמה חמקמקה ואכזרית.

עיר במדינת מיקואצ'אן, מקסיקו – מעוזו של קרטל הסמים "לה פמילייה"

פוסט זה מבוסס על מאמר שפרסמתי באתר קומפרס. הוא יפורסם גם באתר "במחשבה שנייה"

באביב 2010 הגיע עיתונאי אמריקאי בשם ויליאם פיניגן, שליח כתב העת ניו יורקר, לעיירה ציורית במדינת מיקואצ'אן במערב מקסיקו, על מנת לסקר את המלחמה של הממשלה הפדרלית בקרטלי הסמים רבי העוצמה, ובראשם התמנון המקומי, לה פמילייה מיקואצ'אנה. בצומת המרכזי של העיירה קידמה את פניו גופה מרוטשת של אדם, שחלקיו השונים ניתלו ברחבי הצומת. השלט שניתלה על הגופה המבותרת אמר בפשטות: "דיבר יותר מדי".

פיניגן, שחשב בטעות שהוא מגיע לסקר מלחמה בפשיעה, גילה במקום זאת שהגיע לנחלתו של אדון פיאודלי שאכזריותו אינה יודעת גבולות. בחלקים נרחבים במדינת מיקואצ'אן, לה פמילייה אינו ארגון פלילי גרידא, אלא משטר אימים המחזיק בצבא, משטרה ויחידות מיוחדות, מטוסים, טנקים, ספינות קרב ואפילו צוללות. מעבדות הסמים, הביורוקרטיה והיחידות החמושות של הקרטל מספקות חלק ניכר ממקומות העבודה לצעירים המקומיים; אנשיו בוררים בסכסוכים וגובים חובות, ומספקים שירותי בריאות ורווחה לאוכלוסיה. איל צ'איו, המנהיג רב העוצמה של "לה פמילייה", מאמין נלהב בתורות נוצריות מיסטיות, אף כפה חוקי מוסר נוקשים על האוכלוסיה, ואוי למי שהעז להמרות את פיו. בסתיו 2006, זמן קצר לפני שנכנס נשיא מקסיקו הנוכחי, פליפה קלדרון, לתפקידו, השליכו אנשי לה פמילייה חמישה ראשים כרותים לרחבת הריקודים של מועדון מקומי. למען ייראו וייראו.

נשיא מקסיקו היוצא פליפה קלדרון

הנשיא קלדרון, שמיומו הראשון בתפקיד "הכריז מלחמה" על ארגוני הפשע, גילה שהמערכת שעליה הוא מופקד עובדת עבור אויביו. רוברט בונר, לשעבר בכיר ברשות האמריקאית למלחמה בסמים, כתב בגיליון האחרון של המגזין Foreign Affairs כי המשטרה הפדרלית ומערכת המשפט היו נגועים בשחיתות עד העצם, והמשטרות המקומיות גרועות אף יותר. רק כדי לסבר את האוזן: שיעור ההרשעה במקסיקו על עברות הקשורות לקרטלים הוא רק 1.8 אחוז, בעוד בארצות הברית השיעור המקביל הוא מעל לתשעים אחוז. רבים מהמושלים וראשי הערים ניקנו על ידי הקרטל. מי שסרב לקבל את הכסף, נרצח ביחד עם כל משפחתו. "כסף או עופרת" – זו היתה הבחירה שעמדה בפני כל פוליטיקאי או פקיד בכיר במדינות שעמדו תחת שליטת הקרטלים.

כדי להתמודד עם הקרטלים, נקט הנשיא קלדרון במדיניות פנים משולחת רסן. הוא העלה משמעותית את שכר אנשי כוחות הביטחון, אך במקביל פירק את המשטרה הפדרלית ובנה אותה לחלוטין מהיסוד עם כוח אדם צעיר ומשכיל. בינתיים, במקום המשטרה המושחתת והחלשה, הכניס למחוזות הקרטלים את הצבא והצי. גופים אלה, שלא היו מעורבים במלחמה בסמים בעבר, לא היו נגועים בקשרים לקרטלים. אבל התושבים המקומיים- שהתרגלו כבר לשלטון של לה פמילייה, ראו בכוחות הנשיא קלדרון צבא כיבוש המפר את מערכת האיזונים שאליה התרגלו. אירגון לה פמילייה החל להמיג את עצמו כנציגם של העניים והמדוכאים הנלחם ברודן האכזרי ממקסיקו סיטי. בעיני רבים מתושבי מיקואצ'אן, לא היו אלו סיסמאות גרידא.

מבוקשים – מנהיגי קרטל "לה פמילייה"

עד כמה הצליח הנשיא קלדרון? התשובה תלויה באופן שבו נגדיר  "הצלחה". מצד אחד, תומכיו של הנשיא מצביעים על סטטיסטיקות מרקיעות שחקים של מעצרים, חיסולים והרשעות. במקרים מסויימים, כותב רוברט בונר, שאינו מסתיר את הערצתו לקלדרון, נעצרו מנהיגי הקרטלים ביחד עם כל סגניהם ויורשיהם האפשריים. איל צ'איו נורה על ידי המשטרה הפדרלית החדשה, כאשר הוביל התקפת ענק צבאית שנועדה לכתר את עיר הבירה של מיקוצ'אן. אחד מעמיתיו חוסל בסיכול ממוקד של הצי. המודיעין הצבאי פיצח את הקודים של הקרטלים, והאזנה יעילה לתקשורת שלהם סייעה לחסל את הרשתות באיבן. לדעתו של בונר, אחדים מהקרטלים, במיוחד "לה פמילייה", הוחלשו עד מאד. ויליאם פיניגן מהניו יורקר חולק עליו. לדעתו, ולדעת מומחים אחרים, מדיניותו של הנשיא אלימה ולא חכמה. היא מביאה להרעה ביחסים עם האוכלוסיה המקומית, לשלטון כיבוש צבאי במחוזות נרחבים, להפרה נרחבת של זכויות אדם ולתמיכה הולכת וגוברת בקרטל. מעבר לכך, טוען אדגרדו בוסקגליה, חוקר מאוניברסיטת קולומביה, קלדרון מתרכז מדי באספקט הצבאי ולא באספקט הכלכלי. במקום להתפאר בחיסול ראשי הקרטל, עליו להילחם במקורות המימון הכלכליים שלו, לאתר ולהחרים את נכסיו.

דבר אחד בטוח: מלחמתו של קלדרון בקרטלי הסמים רק הגבירה את האלימות במקסיקו. הקרטלים, חשים כי הקרקע רועדת תחת רגליהם, פתחו בהשתוללות רצחנית של פיגועים מזוויעים.ורחובות מקסיקו בטוחים פחות מאי פעם. פיניגן רואה בכך עדות לכישלון. אולם ניתן לטעון שהאלימות גברה לא משום שהמדיניות נכשלה, אלא דווקא בשל הישגיה הרבים. קלדרון הבין, בניגוד לדבריהם של מומחים ליברליים וחסידי זכויות אדם, כי לפניו לא עומד ארגון פלילי גרידא, אלא אויב חמוש השולט בשטחים בגלוי, ולפיכך- אין לנהל נגדו מערכת אכיפת חוק, אלא מלחמה. מלחמה כזאת, שתימשך כנראה שנים רבות, מביאה באופן טבעי להגברה מסיבית של מפלס האלימות. אולם, כפי שכותב רוברט בונר, מי שסבור שאין להשלים עם שלטון של ארגוני פשע אכזריים בחלקים נרחבים של המדינה, חייב לקבל הן את הקורבנות והן את הפגיעה בזכויות אדם. אין דרך אחרת לנצח ארגונים המחזיקים במערך צבאי משוכלל, שחלק ממייסדיו קיבלו את הכשרתם בכוחות המיוחדים של ארצות הברית.

הצלחה או כישלון? תלוי איך מגדירים. איש קרטל נעצר בידי המשטרה הפדרלית.

ההיבריס של לה פמילייה, וקרטלים אחרים, עשוי להביא בסופו של דבר לחורבנם. לו שמרו על פרופיל נמוך והסתפקו בפעילות גרילה , היה הרבה יותר קשה להילחם בהם. צבאות, כפי שאנו יודעים היטב מאזורנו שלנו, אינם מצטיינים במלחמת גרילה. משגבה ליבם של מנהיגי לה פמילייה והם הפכו את הארגון שלהם לצבא סדיר- חשפו את עצמם לשיטות צבאיות קונבנציונליות, ואפשרו לקלדרון להפעיל כנגדם את הכוחות היחידים שנותרו נאמנים לו- הצבא והצי (תופעה דומה התרחשה בעבר בקולומביה, ומתרחשת כעת בברזיל).

האם תצליח מקסיקו למגר את קרטלי הסמים, שמאיימים על עצם ריבונותה וקיומה כמדינה? התשובה עודנה חבויה בערפילי העתיד.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-יוני 22, 2012, ב-ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , , , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 8 תגובות.

  1. אני תוהה לפעמים מהו מקור ההזדהות של אנשים עם הקרטלים האלה? מה מאפשר להם לצבור כזו עוצמה ולהפגין כזה ארגון? הרי אין להם (לפחות לפי הבנתי) בסיס אתני, דתי או לאומי משותף.

    יש פילוסופים פוליטיים, במיוחד אנרכיסטים או ליברטריאנים (רוברט נוזיק עלה כרגע בראשי), שנוהגים לתאר את ראשיתה של המדינה במיסוד של מונופול של "סוכנות" אלימה כלשהי על עסקי ה"פרוטקשן" של אוכלוסיה בשטח מסויים. אח"כ אותה סוכנות אלימה (שהפכה לממשלה) מתחילה להיות שאפתנית ולהתחיל לפתח זהות ייחודית עבור האזרחים.

    מבט על מה שקורה באותם אזורים במקסיקו מעלה תהיות. לפי התיאור, האזרחים סומכים על הקרטל עד כדי כך שהם מצייתים לו במקום – במקום, לא במקביל – לממשלה. וכאשר הממשלה מנסה לכפות את ריבונותה, הם דורשים מהקרטל לסלק אותה ואף מוכנים להתגייס כדי להדוף את ה"פלישה"… וייתכן שבסופו של דבר הממשלה תיאלץ להגיע לסוג של הסדר מדיני עם הקרטלים.

    כבר היו מקרים של קשר הדוק בין סחר בסמים לבין מיליציות (הטליבן באפגניסטן, חיזבאללה בלבנון), אבל כאן זה ממש נראה כמו מדינה שצומחת מתוך קרטל סמים.

  2. זו באמת תופעה מדהימה, שנראית לי ייחודית לדרום אמריקה – והיא התרחשה גם בקולומביה, גם בברזיל וגם במקסיקו. קרטלי הסמים הפכו את עצמם למעשה למיני-מדינות. באשר לאזרחים, אתה צודק- והתגובה שלך הזכירה לי את דבריו של אדוארד לוטוואק, אחד מגדולי החוקרים של ההפיכה הצבאית, שכתב שהאזרחים שסייעו לוייטקונג בזמן מלחמת וייטנאם, לא עשו זאת כקומוניסטים מושבעים שחירפו את נפשם לסייע למרד. הם עשו זאת, למעשה, כאזרחים מן השורה המשלמים מיסים לממשלה. פשוט באזורי הכפר של דרום וייטנאם נוצר מצב, שהוייטקונג היה הממשלה האמיתית, גם מבחינת שירותים וגם מבחינת מונופול על אלימות, והנוכחות שלו היתה יותר מסיבית ויעילה מזו של הצבא.

    נראה שבמקסיקו מתרחשת תופעה מאד דומה. הקרטל מספק שירותים לאוכלוסיה, בעיני רבים יותר טובים מאלו של הממשלה, וכמו כן משמן הרבה מאד תומכים מקרב האליטה המקומית (כמו אותם פוליטיקאים "ליברלים" שתוקפים את ההתערבות של הצבא באזור- וברור שהם ממומנים בידי הקרטל). תוסיף לזה את העובדה שהעונש על חוסר שיתוף פעולה עלול להיות מחריד- ותקבל את התוצאה שתיארת.

    בהערת אגב כדאי להוסיף תופעה שונה מאד אבל מפחידה לא פחות, עליה עמד מויזס נעים במאמר בגיליון האחרון של Foreign Affairs: ארגוני פשע שלא מקימים מדינה בתוך מדינה, או פועלים במחתרת בתוך המדינה, אלא משתלבים איתה עד לבלי היכר ויוצרים "מדינת מאפייה". בין המדינות שנעים מגדיר כך הן בולגריה, בלארוס, גינאה ביסאו ואוקראינה. אני לא יודע אם הוא לא מגזים בנוגע לחלק מהן – אבל גם התופעה הזאת מפחידה ומעוררת מחשבה. לדעתו של נעים היא מסוכנת במיוחד, מכיוון שאי אפשר לטפל במדינות באמצעים משפטיים ומשטרתיים, ובמדינות מאפייה האינטרסים של ארגון הפשע שלובים בלי היכר באלו של המדינה.

  3. מעניין.

    בקשר לוייטקונג: להם בכל זאת הייתה אידאולוגיה קומוניסטית, גיבוי מסיבי סובייטי ואהדה מצד השמאל העולמי, הייתה להם א'גנדה אנטי-קולוניאלית, ותק של הניצחון על הצרפתים ואת המנהיגות הכריזמטית של הו צ'י מין. ברור שבסוף היום הם גבו מסים מהאוכלוסייה, אבל עדיין לכאורה הפופולריות שלהם נראית סבירה יותר משל קרטלי הסמים.

    בקשר ל"מדינות מאפיה": כן, אבל זה כבר עניין של שחיתות. מקסיקו תמיד הייתה ידועה כבעייתית מהבחינה הזו (היו אנשים שהעידו שכשהמשטרה עוצרת אותך בכביש במקסיקו סיטי, זה בגלל שהם רוצים שוחד). קשרים בין המשטרה למאפיה ידועים גם במדינה מתקדמת כמו איטליה, אז קל וחומר שסביר שייתכנו במדינות מתפתחות.

    • נראה לי שגם בויטנאם, רוב האנשים לא תמכו בוייטקונג בגלל אידיאולוגיה אלא בגלל שיקולים פרגמטיים. העובדה היא, שגם הוייטקונג עצמם מינו מנהיגים בכירים לא קומוניסטים כמסווה לכוונות האמיתיות שלהם (בהערת אגב: זה לא היה באמת השם שלהם- וייטקונג זה ראשי תיבות ל"בוגדים קומוניסטים וייטנאמים").

      באשר למדינות מאפיה, לפי ההגדרה של מויזס נעים זו לא רק שחיתות, או קשרים בין השלטון למאפייה כמו באיטליה למשל. זה מצב שבו המאפייה מתערבבת עם הממשלה עד שלא ניתן להבחין בין השתיים, והמדינה כולה- כגוף – עובדת עבור האינטרסים של המאפייה. וגם הפוך- המאפייה עובדת עבור האינטרסים של המדינה.

  4. היי דני,
    ממש מעניין מה שכתבת! אני יכולה להיסיף שהממשלה של קלדרון מואשמת לא פעם בכך שהם נוקטים בעינויים של ממש ואף הוצאות להורג לא רשמיות במסגרת המלחמה בקרטלי הסמים. כמו כן, גם אם מוגשים כתבי אישום נגד חיילים בצבא הם מוגשים דווקא לבית דין צבאי ולא אזרחי. חלק מהפעולות של הצבא ממש לא יכולות להיות מוצדקות (למשל אונס של נשים באיזורים מבודדים וירי ללא הבחנה באיזורים מיושבים בצפיפות), אבל דברים אחרים, כגון "לחץ פיזי מתון" להוצאת מידע גרמו לי לתהות מהם הגבולות שצריך לשים לגורמים הרשמיים כאשר הם נלחמים באוייב כל כך אכזרי וחזק כגון קרטלי הסמים.
    אגב, גם בפיליפינים יש איזורים שלמים שנשלטים באופן מלא על ידי חמולות ש"נבחרות" כבר עשרות שנים מחדש, והדבר מהווה מעין ערבוב של גורמי מאפיה שנמצאים בתפקידים רשמיים. לפני כשנתיים כאשר גורם אופוזיציה ניסה להיבחר לראשות מחוז מסויים הוא, משפחתו ועשרות עיתונאים שליוו אותו נרצחו ביריות. רק בעקבות לחץ בין- לאומי התחילה ממשלת הפיליפינים לשפוט את נוגעים בדבר. אומנם לא כל המשפטים הסתיימו, אבל נראה שדווקא המתקפה הברוטאלית הזאת היא זאת שערערה באופן משמעותי את הכוח של המשפחה באיזור.

    • הי ורה,

      תמיד מעניין לקרוא תגובות שלך, ואני חושב שהעלת כאן כמה שאלות מאד חשובות.

      פעולות כמו אונס או ירי ללא הבחנה הן כמובן תמיד מתועבות ואין להן שום נסיבות מקלות, אבל הנושא של עינויים והוצאות להורג של אנשי קרטל הוא מסובך יותר. קודם כל, חשוב להבין שהמלחמה בקרטלים אינה פעולה משטרתית, אלא מלחמה כנגד צבא סדיר. אבל בניגוד לצבאות סדירים רבים, לקרטל אין שום חוקים והוא אינו כפוף לשום אומנות או כללים.

      כאן, אני נזכר בקלאוזביץ, שטען כי כאשר רק צד אחד לוקח על עצמו הגבלות למיניהן, הצד השני מיד ינצל זאת לטובתו, והתוצאה היא רדיקליזציה מתמדת של שני הצדדים. כאן הדברים מסתבכים – כי קלאוזביץ הכיר בכך שמלחמות אינן מגיעות לשיא בד"כ כי אחד הצדדים או שניהם מתעייפים באיזשהו שלב. אבל באשר לקרטל, נראה לי שאם ממשלת מקסיקו תנהג לפי הכללים מול ארגון כל כך אכזרי וכל כך חסר מעצורים, המלחמה אבודה מראש.

      בקשר לפיליפינים- לא ידעתי על זה. מעניין. בהסתמך על מה שכתבת, נראה שאותה משפחה לקתה בהיבריס דומה לזה של קרטלי הסמים במקסיקו. כל עוד האלימות שלה היתה על אש יותר קטנה, אי אפשר היה להזיז אותם מהמקום. אבל כשהם חשבו שמותר להם לעשות הכל, וביצעו מעשה טבח מזעזע כל כך, דווקא זה יכול לאחד נגדם כוחות יותר חזקים.

      • היי דני,

        אני מסכימה שללכת בדיוק לפי הכללים מול קרטלים כנראה ינחל כישלון, אבל השאלה היא מה הגבול שבו הממשלה יכולה להרשות לעצמה לנקוט באותם הצעדים. האם זה יהיה לגיטימי מבחינתנו שממשלת מקסיקו תתלה חלקי גופות של סוחרי סמים כאות אזהרה לאחרים? נראה לי שלא, למרות שנראה שזו שיטה מאוד נפוצה בצד השני.
        והנה קישור לערך בוויקיפדיה על הטבח בפיליפינים עליו כתבתי:
        http://en.wikipedia.org/wiki/Maguindanao_massacre#Human_Rights_Watch_report

      • תמיד חייבים לשמור על יתרון מוסרי על הצד השני, בזה אני מסכים איתך. השאלה היא עד כמה האמצעי הלא מוסרי נחוץ לשם הצלחה במערכה, ולא נראה לי שתליית גופות בפומבי עומדת בקריטריון הזה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: