"כאשר אינטרסים מתחרים מצטלבים, התוצאה תמיד אינה ידועה, ולעיתים קרובות הרת אסון". האם אלוהים משחק בקוביות, ועד כמה אנחנו טובים במשחק? בינשוף החדש של השבוע נדבר על מוחמד מורסי, משחקי קוביה, והגאון שחושב שהוא מחזיק במפתחות למזרח התיכון.

מאמר זה התפרסם, בגירסה אחרת, באתר קומפרס. הוא יתפרסם גם באתר "במחשבה שנייה".

עוד לא תמו גלי ההלם של הבחירות לנשיאות מצרים, וכבר פרשננו מספקים לנו שפע של ניתוחים, תחזיות ונבואות ותוהים עד כמה המתרחש טוב, או ליתר דיוק רע ליהודים. בן דרור ימיני מבטיח לנו שהאחים המוסלמים יביאו את האזור כולו לתקופת חושך, והבחירה שעומדת בפניהם היא בין המודל הטורקי הרע של איסלאמיזציה זוחלת, למודל האיראני הגרוע אף יותר. רון בן ישי סבור שהשלום עומד להישמר, אם כי גם הוא מניח שימים קשים עומדים בפתח.

זחוח מכולם הוא כרגיל גיא בכור, האיש שמחזיק לדעתו הוא במפתחות לחוקי המזרח התיכון. עוד לא התאושש בעל המפתחות מתחזיתו המדויקת להפליא, שהעקרונות הנצחיים המושלים במצרים מאז ימי הפרעונים יותירו את מובארק על כסאו, וכבר הוא יוצא בסדרה של תחזיות, פרשנויות ונבואות חדשות.  חלק מהניתוח של בכור מעניין ומבוסס (למשל דבריו על הפילוג בציבור המצרי, ועל יחסי הצבא עם האחים), למרות הטון היהיר המלווה אותו, אבל כדאי לבחון את מאמרו כנייר לקמוס לבעיה עקרונית יותר מיכולת החיזוי שלו עצמו.

בכור, למשל, מניח שהמתרחש במצרים הוא מין אשמה בלעדית  של הנשיא אובמה שהפיל את מובארק ואחר כך העלה את האחים המוסלמים לשלטון, ככל הנראה בגלל אהבתו לאסלאם הקיצוני או תמימותו הבלתי נסלחת. בכל מקרה שהוא, הניסיון לייחס תהליכים חברתיים, פוליטיים וצבאיים סבוכים להחלטה אחת של מנהיג – ועוד זר – היא איוולת. ארצות הברית לא יכלה לשנות את מהלך האירועים במצרים באופן מהותי ללא התערבות צבאית. התהליכים הפנימיים במצריים לא היו תגובה להחלטותיו של אובאמה וספק רב אם הצהרת תמיכה אמריקנית במובארק הייתה מותירה אותו על כסאו.

פרשן בכיר נוסף, בן דרור ימיני, מניח שלאחים יש מעין תוכנית אב לחליפות אסלאמית מזרח תיכונית, אסטרטגיה שלא ניתן לשנותה, וכל יתר הדברים הם פשוט טקטיקה. דבריו מזכירים את הטיעון הרווח על האנטישמיות הבלתי נמנעת של הגויים: לא משנה מה היהודים יעשו, הגויים תמיד יקומו עליהם לכלותם. מדבריו של ימיני עולה שהיחסים ההדדיים בין ישראל ומצרים אינם תלויים כלל בישראל ומעשיה והידרדרותם בלתי נמנעת – משום שהם נובעים מאופיים הבסיסי של האחים.

ימיני אינו לבד. רוב הפרשנים בישראל, למעשה, אוחזים בתפיסה המניחה שתוכניות, מצעי מפלגות, נאומים ומסמכים אידיאולוגיים כאלו ואחרים מכתיבים התנהלות של פוליטיקאים, בפרט אסלאמיים. קיצוני מכולם הוא אולי צבי מזאל, השגריר לשעבר במצרים (שורה תחתונה: "לאחים המוסלמים לא אכפת מהכלכלה כי הם לא מוכנים להפסיק להאמין באיסלאם"), שמאמריו המתוחכמים להפליא מעלים תהיות נוגות אלו אנשים ממנה ישראל לתפקידיה הדיפלומטים הרשמיים. פרשנים כאלו דשים שוב ושוב באומנת חמאס, בנאומים במסגדים בעזה או בקהיר, בהצהרות רשמיות, מבלי לתהות על הפער העצום בין ההצהרות למדיניות. כאשר מזהים הצהרות או פעולות הסותרים את ההנחה המקודשת, אפשר לפרש אותן כניסיון להרדים את העולם, לרמות, לשקר וכיוצא בזה. ברגע שמניחים את קיומה של קונספירציה כל תסמין הוא תסמין של אותה מחלה..

אלא שהמחלות רבות והתסמינים השונים אינן הסברים שונים לאותה הנחת עבודה–לא כי לארגונים אסלאמיים אין כוונות אפלות, אלא כי יש הבדל בין כוונות, לבין היכולת לממש אותן בפועל. מוחמד מורסי, כבכיר באחים המוסלמים, בוודאי היה רוצה לבטל את הסכם השלום עם ישראל, שבו ראה תמיד חטא ואיוולת. הבעיה היא שיש לו מדינה לנהל, וכלכלה מתמוטטת, ותיירות קורסת, שלא לדבר על צלו של הצבא. איום בביטול הסכם השלום ככל הנראה אינו מעשי בתנאים הנוכחיים. כפי שגיא בכור כותב בצדק, אף אחד לא ילווה למצרים אגורה אם תעשה זאת. משאות הלב חשובות הרבה פחות מהתנאים הפוליטיים המאפשרים את מימושן.

אין פירוש הדבר שהסכם השלום אינו עומד בסכנה, אבל העתיד אינו נתן לחיזוי פשוט על סמך עיון בהצהרות האידיאולוגיות של השחקנים והוא לעולם גם אינו תלוי בשחקן בודד. שינויים קיצוניים נוצרים בדרך כלל בשל שילוב בין החלטות של שחקנים שונים, שמובילות לאירועים לא צפויים. "כאשר אינטרסים מתחרים מצטלבים," כתב הסופר האמריקאי סקוט בייקר, "התוצאה תמיד אינה ידועה, ולעיתים קרובות הרת אסון." אם מורסי לא יכול לבטל את הסכם השלום עכשיו, אין פירוש הדבר שלא יוכל להתקדם לכיוון זה אם, למשל, ישראל תערוך בעזה מבצע גדול בסגנון עופרת יצוקה. מבצעים כאלו, מניסיון העבר, פורצים בדרך כלל מהתלקחות לא צפויה שנגרמת בשל פיגוע "מוצלח" מדי, קסאם שפוגע בגן ילדים, או פשוט קשר בתקשורת בין הצדדים. צירופי מקרים אסוניים כאלו, שנובעים בעצמם מרצף הכרעות של שחקנים שונים, הם אינסופיים. במצב נפיץ ורגיש כמו שלנו, אנחנו משחקים מדי יום ביומו בקוביה: הטלה חסרת מזל אחת, ואנו עלולים למצוא את עצמנו על עברי פי פחת.

לא צריך לטעות: ההשפעה שלנו רחוקה מלהיות בלעדית. אנחנו תלויים באותה מידה בהחלטות של אחרים, בהתפתחויות מחוץ לגבולותנו, בתהליכים רחבים יותר וסתם במקרה העיוור. אבל אנחנו חלק מהמשחק, והצעדים שתנקוט מדינת ישראל עשויים להיות חשובים, ובמקרים מסויימים אף מכריעים. לעולם לא נוכל לאפס את הסיכויים לאסון, או לבטל את משחק הקוביה, אבל נוכל להטות אותו לטובתנו: להפחית את הסיכויים להתרחשות שלילית, ולהגדיל את הסיכויים לתרחיש חיובי יותר. כל סבב אלימות מזדמן עם חמאס, למשל, הוא הטלת קוביה שאחת מתוצאותיה האפשריות היא קטסטרופה כוללת. עלינו לשנות את התנאים שמאפשרים את ההתפרצויות הללו על ידי פתיחת המעברים בעזה והשגת הבנות שקטות עם החמאס, במקביל למשא ומתן מדיני עם הפת"ח. לישראלים יש די מקלות וגזרים להפעיל מול עזה, כדי לוודא שלצד השני יהיה אינטרס לשמור את מפלס האלימות במינימום. כך, רק כך, יהיה ניתן להבטיח לטווח הארוך את השלום בין ישראל למצרים.

בחיים האמיתיים אין כמעט "בלתי נמנע", ותוכניות מתגשמות לעיתים רחוקות. אלוהים, כפי שאמר איינשטיין, אולי לא משחק בקוביות, אבל אנחנו כן – כל הזמן. כדאי שנתחיל לדעת לשחק בהן היטב.