אימפריה בהכחשה: הדרקון הסיני לאן?

רבים רואים את סין ככוח העולה בזירה העולמית. טיוואן מפחדת ממנה, ארצות הברית מכרה חלק גדול מהחוב הלאומי שלה לממשלתה, אזורים שלמים באפריקה הופכים להיות תלויים בה יותר ויותר. אז למה, לכל הרוחות, סין טוענת בכל תוקף שהיא אינה מעצמה?

חיילים סינים צועדים. מעצמה? אנחנו?

מאמר זה התפרסם קודם, בגירסה אחרת, באתר קומפרס. הוא יתפרסם גם באתר "במחשבה שנייה".

למאמר קודם שלי בנושא ראו: הגמל ודבשתו – מי מפחד מסין העממית?

ב-1974, בעוד המנהיג הסיני הכל יכול מאו דזה-דונג הולך ודועך, נסע יורשו המיועד, דנג שיאו-פינג, לעצרת הכללית של האו"ם בניו יורק. את נאומו הקדיש דנג, בראש ובראשונה, להתקפת מחץ על "מעצמות העל". את הנאום יש להבין על רקע איבתה של סין דאז לארצות הברית ולברית המועצות כאחד, אולם יש לו שורשים היסטוריים עמוקים יותר- וצליליו מהדהדים במסדרונות הכוח הסיניים והבינלאומיים עד היום:

"מעצמת על היא מדינה אימפריאליסטית שמשעבדת מדינות אחרות, בכל מקום, באמצעות תוקפנות, התערבות, שליטה, חתרנות, ביזה ושאיפה להגמוניה עולמית. מעצמות העל, כבריונים גדולים המתעללים בחלשים מהם ועשירים המדכאים את העניים, עוררו התנגדות חזקה בעולם השלישי וברחבי העולם כולו."

דנג הוסיף גם אזהרה בכל הנוגע לסין עצמה:

"אם, יום אחד, סין תשנה את עורה ותהפוך גם היא למעצמת-על; אם גם היא תשחק את תפקיד הרודן העולמי, ותשעבד בכל מקום עמים אחרים לבריונותה, תוקפנותה ומדיניות הניצול שלה, עמי העולם צריכים להוקיע אותה כמדינה סוציאל-אימפריאליסטית, לחשוף אותה, ולעבוד ביחד עם העם הסיני כדי להפיל את המשטר שלה."

מנהיג סין דנג שיאו-פינג: אם נהיה מעצמה – הפילו אותנו!

כיום, כמעט ארבעים שנה לאחר אותו נאום, סבורים משקיפים ברחבי העולם כולו שסין קרובה מאד להיות "מעצמת על", אותו סטטוס מאוס שדנג הוקיע ב-1974. הרפורמות הכלכליות וה"פתיחות" שהוא עצמו הוביל, לצד צעדי דיכוי האופוזיציה והטבח בטיינאנמן, הפכו את סין למשטר ייחודי: קפיטליסטי ודיקטטורי, עם צנזורה וצמיחה אדירה, תאגידי ענק במסווה תעמולתי קומוניסטי. סין מחזיקה באחד הצבאות החזקים ביותר במזרח אסיה, ומנהלת מדיניות חוץ תקיפה בכל פעם שהיא סבורה שאי מי פוגע בזכויותיה. למעשה, למדינה הסינית הנוכחית יש סכסוכי גבול ימיים קשים עם רבות משכנותיה: יפן, וייטנאם, הפיליפינים, שלא לדבר על טייוואן, וגם סכסוך יבשתי סבוך עם הודו. הפחד מהתוקפנות הסינית הניע אפילו את וייטנאם, לא יאומן כי יסופר, לבקש מארצות הברית, אויבת הנפש שלה לשעבר, מעין שיתוף פעולה צבאי חצי רשמי, במסגרתה נשלחה נושאת מטוסים אמריקאית לאזור.

ובכל זאת, בעוד מדינות מתפתחות חזקות אחרות, כמו הודו למשל, מתהדרות בתואר "מעצמה", הסינים עדיין מתעקשים שאינם כאלו. "הרשה לי לתקן אותך – אנחנו לא מעצמת על", אמר ראש ממשלת סין הפופולרי, וון ג'ה-באו, לכתב ניוזוויק פריד זכאריה. וון הוסיף שסין עדיין מדינה חלשה כלכלית, וייקח זמן רב עד שתהפוך להיות מפותחת. מעבר לכך – היא מתנגדת למלחמות ולהתערבות בעניינים של מדינות אחרות, בניגוד למעצמות העל שעושות זאת כל הזמן.

סין, לפיכך, היא "מעצמה בהכחשה". להכחשה הזאת סיבות רבות, עם שורשים עמוקים בהיסטוריה הסינית. המילה הסינית למעצמה, לִיֵה-צִ'יאנג (Lie Qiang, 列强), נושאת קונוטציות שליליות מאד. אטימולוגית, היא מורכבת משתי סימניות שפירוש כל אחת מהם היא "כוח", "עוצמה" או "כפייה", צירוף שיוצר תחושה של כוח גס וברוטלי. בראייה היסטורית, היא מזכירה לכל סיני משכיל את המעצמות המערביות, שדרסו את סין במהלך המאה ה-19, וכמובן את הכיבוש היפני האכזרי במלחמת העולם השנייה. התפיסה המדינית הסינית, לפיכך, נובעת בראש ובראשונה מטראומה: המדינה שהיתה רגילה לראות עצמה כקורבן, אינה רוצה להשתמש באותו התואר של מקרבניה לשעבר.

אין פירוש הדבר שמנהיגי סין, או הציבור שלה, מתנגדים לשימוש בכוח: ההיפך הוא הנכון. אבל הכוח הזה אינו נראה בעיניהם ככוח מעצמתי. הכיבוש בטיבט אינו נתפס ככיבוש כלל, אלא כחזקה על שטח ריבוני סיני. טיבט היתה, להלכה, חלק משטחי הקיסרות הסינית לשעבר – שטחים שנתפסים על ידי רוב הסינים כחלק מה"מולדת" שלהם. דבר דומה נכון גם לגבי הסכסוך בטייואן, מחלוקת הגבולות עם הודו, וסכסוכי הגבולות הימיים האינסופיים עם יפן, וייטנאם והפיליפינים.

טיבט: הסינים רואים אותה כשטח ריבוני

 גם ההתערבות הסינית הכלכלית באפריקה ורוסיה, דורסנית וכוחנית ככל שתהיה, אינה נתפסת בעיני הסינים כמדיניות מעצמתית, אלא כפעילות כלכלית-עסקית גרידא. נכון שיזמים סינים משתלטים על חלקים גדלים והולכים של הכלכלה האפריקאית והרוסית, לעיתים תוך כדי פיטורי עובדים מקומיים בקנה מידה גדול, אולם מכיוון שלא מדובר בפעילות שמכוונת על ידי המדינה אלא בראש ובראשונה בידי יזמים פרטיים, היא לא נתפסת כאימפריאליסטית או מעצמתית.

מה ההשלכות לעתיד של היותה של סין "מעצמה בהכחשה"? לדעתי, מדובר בחבילה מעורבת. מצד אחד, הרתיעה המתמדת מפני האשמות ב"מעצמתיות" עלולה להרתיע את סין מצעדים קיצוניים מדי, כמו גם מכיבוש ישיר של שטחים מחוץ לגבולותיה. מצד שני, ההכחשה היא גם מסוכנת. היא יוצרת שילוב מסוכן בין תוקפנות לתחושה קורבנית, שמי כמונו יודע עד כמה היא הרסנית ונפיצה. אם סין אינה "מעצמה", אין היא צריכה לקחת על עצמה אחריות של מעצמה, ולפיכך אינה חייבת דיווח, או דין וחשבון, על פעולות העלולות לסכן את שלום האזור. וזה יכול להיות מסוכן – אפילו מאד.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-יולי 14, 2012, ב-ינשוף היסטורי, ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 13 תגובות.

  1. הממ.. עם שהוא קורבן לטראומה שנמצא בהכחשה לגבי הטראומה שהוא גורם לאחרים. מאיפה זה נשמע מוכר?

  2. כתבת מעניינת מאוד. אני סבור שההתכחשות הסינית היא בסך הכל טקטיקה מבריקה. דווקא מדינות קטנות יותר וחלשות בהרבה, כמו יפן, עושות לעצמן נזק תוך שימוש בלשון חריפה בכל הנוגע לסוגיות הטריטוריאליות באיזור. רק לפני כמה ימים, ראש ממשלת יפן, נודה יושיהיקו, עמד על זכותה המלאה של יפן לרכישתם על קבוצת איים באוקינאווה. סין, לעומת זאת, "דורסת ורומסת" מבלי לעורר הדים. זו טקטיקה הרבה יותר אפקטיבית.

    • אבל האם אתה בטוח שהניסיון לא לעורר הדים עוזר לסין? העובדה היא, שכל מדינות מזרח אסיה כמעט מפחדות ממנה ומנסות להדק את הקשרים עם ארה"ב, כולל וייטנאם- מדינה קומוניסטית כביכול עם היסטוריה ארוכה של מלחמה נגד אמריקה.

      מעבר לכך, אני חושב שהסלידה מהתואר "מעצמה" כן משמעותי, למרות כל הצביעות. למשל – אני משער שסין תהסס יותר מארה"ב, למשל, להתערב בעניינים הפוליטיים, להבדיל מהכלכליים, של מדינות אחרות.

  3. ביני לביני אני תוהה עד כמה ה"הכחשה" הזו היא חריגה. מאז ומתמיד – או לפחות בעידן המודרני – אימפריות נתנו צידוקים שונים ומשונים להתפשטותן. ארה"ב תמיד האמינה שהיא מפיצה בעולם את ערכי החירות והדמוקרטיה, ברית המועצות האמינה שהיא מפיצה את ערכי הסוציאליזם. גם המעצמות האירופאיות, שחילקו ביניהן את אפריקה כמו חתיכות פיצה, דיברו במונחים כאלה: לצרפתים היה את ה-Mission civilisatrice, ולבריטים כידוע את "משא האדם הלבן". ואפשר להזכיר כאן את העובדה שעד 1958 הודו נשלטה רק באופן עקיף, באמצעות חברת הודו המזרחית.

    אולי בעצם מה שאנחנו רואים כאן הוא "אימפריאליזם עם מאפיינים סיניים"?

  4. אז זו בדיוק הנקודה: אין לסינים כיום (בניגוד למצב בתקופת מאו!) גירסה משלהם למשימת התרבות הצרפתית או משא האדם הלבן, או אפילו הדגש האמריקאי על דמוקרטיה וזכויות אדם. אימפריאליזם עם מאפיינים סיניים? יתכן מאד – אבל אני מתעניין מאד במאפיינים הסיניים האלה, וכיצד הם מעצבים וייעצבו את מדיניות החוץ של סין בעתיד.

    • חבר שלי ביקר בסין לפני 15 שנה וחזר מאוכזב מאד. להבדיל מארצות אחרות ששם יש איזו אידאולוגיה או דת כל מה שהוא מצא אצל הסינים הייתה חמדנות ועוד חמדנות

      • אני דוחה את הגישה הזאת מכל וכל. הייתי בסין שלוש פעמים, בפעם האחרונה חייתי שם חודשיים, חרשתי את הארץ לאורכה ולרוחבה, אני דובר את השפה וניהלתי שיחות עומק עם הרבה מאד אנשים, לפעמים ברכבות לילה ארוכות. אני מכיר גם הרבה מאד סטודנטים סינים שלומדים בחו"ל. לדעתי זו השקפה סטריאוטיפית ולא הוגנת. אין ספק שיש הרבה דברים רעים בסין, ואין גם ספק שאנשים שם הם "קפיטליסטים טבעיים". אני יכול לספר לך כמה סיפורים מאד משעשעים על דברים שאני ראיתי. אבל הרבה סינים הם גם אנשים מאד חמים ונחמדים לזרים, מרתקים ומהירי מחשבה, ומאד נכונים לעזור ולסייע.

        דרך אגב, הצמיחה של הדתות המסורתיות בסין, במיוחד הדת העממית, היא מהירה ביותר. המקדשים מלאים בצעירים שמגיעים להתפלל. כשראיתי את זה ממש לא האמנתי.

    • ההכחשה היא חלק מהמאפיינים. כשם ש"סין העממית" מכחישה את היותה קפיטליסטית, כך היא מכחישה את שאיפותיה הגלובליות. וזה לא לגמרי שקר, כלומר מדובר בשכנוע עצמי עמוק שנטוע בתרבות ובהיסטוריה הסינית. חוקרים (חלקם פוסט-קולוניאליסטים), שאתה בוודאי מכיר טוב יותר ממני, הציעו כל מיני הסברים (משכנעים יותר או פחות) ל"הגיון הפנימי של האימפריאליזם", שמספק לעצמו צידוקים. יכול להיות שזה מה שסינולוגים צריכים לעשות.

      • מסכים לחלוטין. במיוחד מפני שאני חושב, שלשכנוע העצמי הזה יש תוצאות והשלכות על מדיניות החוץ. אם האמונה האמריקאית, הבריטית או הצרפתית במשימת התרבות שלהם השפיעה (מאד!) על האופן שבו הם רכשו או ניהלו קולוניות (או נמנעו מלעשות זאת), אין ספק שהגישה ההפוכה בסין תשפיע מאד גם על הנתיב שלה לעוצמה עולמית.

  5. אהלן דני, מה שלומך? בפעם האחרונה נפגשנו לדעתי לפני איזה חמש-שש שנים כשעוד למדנו סינית אצל ג'אנג פינג אבל מאז דרכנו נפרדו. אני המשכתי להתעמק דווקא בסוגיות הביטחון ומדיניות החוץ הסינית. יש נקודה אחת מאוד משמעותית כאשר מנסים להשוות את סין לאימפריאליסטים האחרים. לעומת כל מדינה אימפריאליסטית אחרת סין לא כבשה.נלחמה על שטחים אשר אינם צמודים לגבולותיה. כל שאר האימפריאליסטים שאנו מכירים שלחו כוחות מזויינים ליבשות אחרות על מנת לא רק לעשוק אחרים אלא גם לא לתת לאותם האחרים להתנגד. לעומת זאת סין "כובשת/כבשה/מתמודדת על" שטחים שצמודים לגבולותיה. הפעילות שלה באפריקה רחוקה מאוד מהגדרה של אימפריאליזם/קולוניאליזם. זה בדיוק מה שהתרחש בסין עצמה לפני כמה עשורים – באו מדינות עשירות והתחילו לנצל את משאביה של סין. עכשיו תורה לעשות אוטסורסינג ולנצל משאבים של אחרים. מה ההבדל בין חברות סיניות באפריקה לבין חברות איטלקיות, בריטיות, אמריקאיות, סינגפוריות ששואבות נפט באפריקה והורסות שם את המדינות בלי להחזיר כלום? או בדרום אמריקה? בוודאי שמעת על הנזקים העצומים שנגרמו שם על ידי החברות האמריקאיות. לפחות סינים בונים באפריקה בתי חולים, גשרים, שדות תעופה, שכונות שלמות? הסוגיות של "אימפריאליזם/קולוניאליזם הסיני" לא כל כך פשוטות וחשוב לדעת להחליף משקפיים ומילון כאשר מביטים על האירועים הקשורים באינטרסים של המעצמות.

    • הי רוני!

      זו הפתעה מאד נעימה לראות אותך מגיב כאן. מתפרסמים כאן לא מעט מאמרים על מזרח אסיה – אז אני בטוח שתמצא עוד דברים מעניינים. גם אני המשכתי ללמוד סינית, בטוקיו, בהרווארד ובפעם האחרונה בבייג'ינג.

      לעניין עצמו, המאמר שלי לא נועד להאשים או לגנות את סין בהכרח, אלא להבין את הדפוסים. נכון – סין באופן מסורתי היתה אימפריה יבשתית, כלומר – נלחמה רק על שטחים הקרובים לגבולותיה. דא עקא, שלפעמים (כמו למשל בזמן שושלת הטאנג) השטחים האלה היו עמוק בתוך מרכז אסיה. מהבחינה הזאת, סין הקיסרית היתה דומה לרוסיה הצארית. שתיהן היו אימפריות יבשתיות.

      באשר לפעילות של סין באפריקה, בדיוק כמו הפעילות של חברות מערביות, יש אספקטים חיוביים ושליליים, וכמובן – תלוי למי (גם בתוך המדינות האפריקאיות הללו). גם חברות מערביות בונות תשתיות, ובשני המקרים יש שילוב של תועלת וניצול. לפי מה שהבנתי, ואני לא מומחה גדול בנושא, שתי הבעיות העיקריות בפעילות הסינית הן: א. היזמים הסינים נוטים להביא עובדים מסין, ולפיכך האוכלוסיה המקומית נשארת מודרת וזועמת במקרים רבים. ב. האיכות של התשתיות שהחברות הסיניות מייצרות היא לעיתים קרובות מאד גרועה. הבדל נוסף, וכאן אני כבר מדבר על הפעילות הפיננסית הסינית באפריקה, הסינים – בניגוד לבנק העולמי למשל – לא מתנים את ההלוואות שלהם בשקיפות, רפורמות מבניות וכיוצא בזה.

  1. פינגבק: שלום דמוקרטי, ריאליזם אופנסיבי: שיח החרשים בין סין לבין ארצות הברית « הינשוּף

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: