רבים רואים את סין ככוח העולה בזירה העולמית. טיוואן מפחדת ממנה, ארצות הברית מכרה חלק גדול מהחוב הלאומי שלה לממשלתה, אזורים שלמים באפריקה הופכים להיות תלויים בה יותר ויותר. אז למה, לכל הרוחות, סין טוענת בכל תוקף שהיא אינה מעצמה?

מאמר זה התפרסם קודם, בגירסה אחרת, באתר קומפרס. הוא יתפרסם גם באתר "במחשבה שנייה".

למאמר קודם שלי בנושא ראו: הגמל ודבשתו – מי מפחד מסין העממית?

ב-1974, בעוד המנהיג הסיני הכל יכול מאו דזה-דונג הולך ודועך, נסע יורשו המיועד, דנג שיאו-פינג, לעצרת הכללית של האו"ם בניו יורק. את נאומו הקדיש דנג, בראש ובראשונה, להתקפת מחץ על "מעצמות העל". את הנאום יש להבין על רקע איבתה של סין דאז לארצות הברית ולברית המועצות כאחד, אולם יש לו שורשים היסטוריים עמוקים יותר- וצליליו מהדהדים במסדרונות הכוח הסיניים והבינלאומיים עד היום:

"מעצמת על היא מדינה אימפריאליסטית שמשעבדת מדינות אחרות, בכל מקום, באמצעות תוקפנות, התערבות, שליטה, חתרנות, ביזה ושאיפה להגמוניה עולמית. מעצמות העל, כבריונים גדולים המתעללים בחלשים מהם ועשירים המדכאים את העניים, עוררו התנגדות חזקה בעולם השלישי וברחבי העולם כולו."

דנג הוסיף גם אזהרה בכל הנוגע לסין עצמה:

"אם, יום אחד, סין תשנה את עורה ותהפוך גם היא למעצמת-על; אם גם היא תשחק את תפקיד הרודן העולמי, ותשעבד בכל מקום עמים אחרים לבריונותה, תוקפנותה ומדיניות הניצול שלה, עמי העולם צריכים להוקיע אותה כמדינה סוציאל-אימפריאליסטית, לחשוף אותה, ולעבוד ביחד עם העם הסיני כדי להפיל את המשטר שלה."

כיום, כמעט ארבעים שנה לאחר אותו נאום, סבורים משקיפים ברחבי העולם כולו שסין קרובה מאד להיות "מעצמת על", אותו סטטוס מאוס שדנג הוקיע ב-1974. הרפורמות הכלכליות וה"פתיחות" שהוא עצמו הוביל, לצד צעדי דיכוי האופוזיציה והטבח בטיינאנמן, הפכו את סין למשטר ייחודי: קפיטליסטי ודיקטטורי, עם צנזורה וצמיחה אדירה, תאגידי ענק במסווה תעמולתי קומוניסטי. סין מחזיקה באחד הצבאות החזקים ביותר במזרח אסיה, ומנהלת מדיניות חוץ תקיפה בכל פעם שהיא סבורה שאי מי פוגע בזכויותיה. למעשה, למדינה הסינית הנוכחית יש סכסוכי גבול ימיים קשים עם רבות משכנותיה: יפן, וייטנאם, הפיליפינים, שלא לדבר על טייוואן, וגם סכסוך יבשתי סבוך עם הודו. הפחד מהתוקפנות הסינית הניע אפילו את וייטנאם, לא יאומן כי יסופר, לבקש מארצות הברית, אויבת הנפש שלה לשעבר, מעין שיתוף פעולה צבאי חצי רשמי, במסגרתה נשלחה נושאת מטוסים אמריקאית לאזור.

ובכל זאת, בעוד מדינות מתפתחות חזקות אחרות, כמו הודו למשל, מתהדרות בתואר "מעצמה", הסינים עדיין מתעקשים שאינם כאלו. "הרשה לי לתקן אותך – אנחנו לא מעצמת על", אמר ראש ממשלת סין הפופולרי, וון ג'ה-באו, לכתב ניוזוויק פריד זכאריה. וון הוסיף שסין עדיין מדינה חלשה כלכלית, וייקח זמן רב עד שתהפוך להיות מפותחת. מעבר לכך – היא מתנגדת למלחמות ולהתערבות בעניינים של מדינות אחרות, בניגוד למעצמות העל שעושות זאת כל הזמן.

סין, לפיכך, היא "מעצמה בהכחשה". להכחשה הזאת סיבות רבות, עם שורשים עמוקים בהיסטוריה הסינית. המילה הסינית למעצמה, לִיֵה-צִ'יאנג (Lie Qiang, 列强), נושאת קונוטציות שליליות מאד. אטימולוגית, היא מורכבת משתי סימניות שפירוש כל אחת מהם היא "כוח", "עוצמה" או "כפייה", צירוף שיוצר תחושה של כוח גס וברוטלי. בראייה היסטורית, היא מזכירה לכל סיני משכיל את המעצמות המערביות, שדרסו את סין במהלך המאה ה-19, וכמובן את הכיבוש היפני האכזרי במלחמת העולם השנייה. התפיסה המדינית הסינית, לפיכך, נובעת בראש ובראשונה מטראומה: המדינה שהיתה רגילה לראות עצמה כקורבן, אינה רוצה להשתמש באותו התואר של מקרבניה לשעבר.

אין פירוש הדבר שמנהיגי סין, או הציבור שלה, מתנגדים לשימוש בכוח: ההיפך הוא הנכון. אבל הכוח הזה אינו נראה בעיניהם ככוח מעצמתי. הכיבוש בטיבט אינו נתפס ככיבוש כלל, אלא כחזקה על שטח ריבוני סיני. טיבט היתה, להלכה, חלק משטחי הקיסרות הסינית לשעבר – שטחים שנתפסים על ידי רוב הסינים כחלק מה"מולדת" שלהם. דבר דומה נכון גם לגבי הסכסוך בטייואן, מחלוקת הגבולות עם הודו, וסכסוכי הגבולות הימיים האינסופיים עם יפן, וייטנאם והפיליפינים.

 גם ההתערבות הסינית הכלכלית באפריקה ורוסיה, דורסנית וכוחנית ככל שתהיה, אינה נתפסת בעיני הסינים כמדיניות מעצמתית, אלא כפעילות כלכלית-עסקית גרידא. נכון שיזמים סינים משתלטים על חלקים גדלים והולכים של הכלכלה האפריקאית והרוסית, לעיתים תוך כדי פיטורי עובדים מקומיים בקנה מידה גדול, אולם מכיוון שלא מדובר בפעילות שמכוונת על ידי המדינה אלא בראש ובראשונה בידי יזמים פרטיים, היא לא נתפסת כאימפריאליסטית או מעצמתית.

מה ההשלכות לעתיד של היותה של סין "מעצמה בהכחשה"? לדעתי, מדובר בחבילה מעורבת. מצד אחד, הרתיעה המתמדת מפני האשמות ב"מעצמתיות" עלולה להרתיע את סין מצעדים קיצוניים מדי, כמו גם מכיבוש ישיר של שטחים מחוץ לגבולותיה. מצד שני, ההכחשה היא גם מסוכנת. היא יוצרת שילוב מסוכן בין תוקפנות לתחושה קורבנית, שמי כמונו יודע עד כמה היא הרסנית ונפיצה. אם סין אינה "מעצמה", אין היא צריכה לקחת על עצמה אחריות של מעצמה, ולפיכך אינה חייבת דיווח, או דין וחשבון, על פעולות העלולות לסכן את שלום האזור. וזה יכול להיות מסוכן – אפילו מאד.