הענק המדשדש – מחירו של הבוץ האפגאני

איזה כשל עמוק, בסיסי, עומד מאחורי הדשדוש האמריקאי באפגניסטן? בין הרים אכזריים, במדרונות קרח ובוץ, תורת הלחימה המערבית מוצאת את עצמה מול שוקת שבורה. הינשוף במבט חדש על אסטרטגיה צבאית.

 

מאמר זה פורסם גם באתר במחשבה שנייה

מילים רבות נכתבו כבר על המלחמה האמריקאית באפגניסטן, יתרונותיה, חסרונותיה, הישגיה וכשלונותיה. גם ההשוואות למלחמת וייטנאם הופכות, בעת האחרונה, תכופות יותר ויותר. אולם מעטים מקדישים תשומת לב מספקת להיבט מכריע של המלחמה: חוסר התאמה בסיסי של תורת הלחימה האמריקאית לארץ האפגנית עצמה- לגיאוגרפיה ולתוואי השטח. הכישלון הבסיסי הזה, תוצאה של כשלים מבניים באסטרטגיה האמריקאית, מתואר בפירוט מצמרר במאמר שהתפרסם לא מזמן בכתב העת Foreign Affairs, הבמה המרכזית של הממסד הדיפלומטי והבטחוני האמריקאי. הכותבת, ואנדה פלבאב-בראון, מתארת את המלחמה מאחד ההיבטים האפורים, אך המכריעים שלה: התובלה והאספקה האמריקאית לאפגניסטן, שהופכת ליקרה, בזבזנית, קשה ומסוכנת יותר ויותר.

מלחמה בזבזנית ויקרה – משאית אספקה של נאטו באפגניסטן

גם בימים הטובים של שיתוף הפעולה עם פקיסטן, שחלפו עברו להם מזמן, האמריקאים התקשו להעביר די הצורך אספקה לאפגניסטן. נתיבי המשאיות עברו מעיר הנמל קראצ'י, דרך הנופים המאובקים של בלוצ'יסטאן ומסביב למעבר ח'ייבר השורץ בשודדים ואנשי טליבן. ממשלת פקיסטן דרשה לפטור אותה מאחריות לנזקים בדרך, ואלו היו רבים: כנופיות מזויינות, פיגועי טליבן, סתם שודדים ובוזזים, סופות, אסונות טבע, תאונות. לאחר שממשלת פקיסטן אסרה על ארה"ב להעביר אספקה משטחה בנובמבר שנה שעברה (בעקבות הפצצת נאט"ו שבה נהרגו בטעות 24 חיילים פקיסטנים) נתיב האספקה הפך לבלתי אפשרי עד סחרור. בהעדר זכות מעבר דרך פקיסטן, האמריקאים נאלצו להשתמש במה שמכונה ה-Northern Distribution Line- NDL, סדרה של דרכים צרות ובוגדניות שעוברות במדינות מרכז אסיה. הרודן האוזבקי המושחת, איסלאם קרימוב, מיהר לנצל את המצב, וגבה מחירים מופקעים (מעל אלף דולר) עבור כל משאית אמריקאית העוברת בשטחו. לפי הערכתו של שר ההגנה האמריקאי, ליאון פנאטה, התשלומים לקרימוב, ביחד עם כל יתר הקשיים, ייקרו את העברת האספקה ביותר ממאה מיליון דולר בחודש. ואם לא די בכך, מצב הדרכים בגבול אוזבקיסטן-אפגניסטן מזעזע. בתור מי שטייל באזורים האלה, בעיני ראיתי שמדובר בדרכים צרות שבקושי מיניבוסים יכולים לעבור בהן. האמריקאים מנסים להעביר ברכי ההרים המתפתלות הללו עשרת אלפים (!) משאיות בחודש. התנועה הולכת גם בכיוון ההפוך, כי נאטו מוציאה גם כוחות וציוד מאפגניסטן לקראת הנסיגה הקרבה (שכלל לא ברור אם תגיע). האספלט שהניחה באזור ממשלת טורקיה בזמנו התפורר כבר מזמן. בחורף, הדרך הופכת למלכודת בוץ, ומשאית אחת שנתקעת, או מתנגשת באחרת, עלולה לתקוע אותה לימים ארוכים. ואכן, צידי הנתיב מלאים בשלדי מכוניות ומשאיות – קורבנות נתיב האספקה הבלתי אפשרי הזה.

מעבר סלאנג בזמן סופת שלגים – כאן אמורות לנוע עשרת אלפים משאיות בחודש

המצב רע עוד יותר בתוך אפגניסטן עצמה. כדי להגיע לקאבול, האמריקאים נאלצים להשתמש במנהרה בשם מעבר סלאנג, שהכוחות הסובייטים בנו בזמן המלחמה הכושלת שלהם באפגניסטן. דא עקא, שמעבר סלאנג נועד מלכתחילה למעבר של אלף משאיות ביום – האמריקאים מנסים להעביר בו עשרת אלפים. העפר קורס תחת העומס, תקרת המנהרה דולפת גשם קפוא, בחורף סופות שלגים הופכות את קצותיה לאמבט מצליף של מי כפור – בקיצור, סיוט מסוכן להחריד, שמייקר עוד יותר את העלויות הבלתי אפשריות של המלחמה הזאת. ואם העומס על הכביש הגרוע הזה יימשך (עומס של פי עשרה מאשר הוא מיועד לו!) אסון קולוסאלי הוא רק שאלה של זמן. אמנם פקיסטן הסכימה לאחרונה לחדש את מעבר הכוחות האמריקאים דרכה, אולם כוחות נאטו זקוקים לכל כך הרבה ציוד ואספקה, עד שאין מנוס להמשיך ולהשתמש גם ב-NDL, ובקנה מידה גדול מאד. התשתיות לא משתפרות, והצרכים הצבאיים, כך נראה, רק הולכים וגדלים.

זו אינה בעיה טכנית בלבד. נראה שהתו"ל (תורת הלחימה) האמריקאית הבסיסית אינה מתאימה, באופן עמוק, למציאות ולתוואי השטח של אפגניסטן. כוחות נאטו רגילים לא רק לתנאי חיים מעל ומעבר למקובל באזור, אלא גם רגילים לבזבז נשק ותחמושת בכמויות גדולות ולהסתמך על סיוע אווירי כבד. במילים אחרות, הצרכים שמכתיבה תורת הלחימה שלהם אינם מתאימים לקשיי האספקה שמכתיבה הגיאוגרפיה והטופוגרפיה הבסיסית של האזור. לא סתם, אפגניסטן נשלטה רק לעיתים רחוקות ביעילות על ידי אימפריות, בוודאי שלא לאורך זמן. מי שרוצה לשלוט בשטח הזה, חייב לדעת לנוע באופן קל, ולהסתפק במועט – גם מבחינת אספקה וגם מבחינת תחמושת – בדיוק כמו לוחמי הטליבן. למרבה האירוניה, האמריקאים התחילו כך. בשלבים הראשונים של המלחמה, פעלו באפגניסטן כוחות מיוחדים קלים לצד לוחמי הברית הצפונית. אולם ככל שהמעורבות באפגניסטן נמשכה, גדלה ההשקעה, גדלו המשאבים וכחות הצבא דרשו יותר ויותר אספקה, שהשינוע שלה הולך ונעשה יקר יותר ויותר. במצב עניינים זה, האמריקאים הופכים להית תלויים יותר ויותר בפקיסטן – אבל שיטת ההפצצות האוויריות שלהם, שאינה מסוגלת למנוע נזק קולטרלי (היינו – הרג לא מכוון של אזרחים) מביאה בהכרח לעימותים חוזרים ונשנים איתה, גם בלי להתחשב במערכת היחסים הבעייתית של גורמים במודיעין הפקיסטני עם הטליבן באפגניסטן.

לנוע קל – להסתפק במועט. לוחמי טליבאן באפגניסטן

מי שמכיר את ההיסטוריה של המלחמה האמריקאית בוייטנאם, יודע כי ארצות הברית נפלה שם במלכודת דומה. הצבא היה זקוק לאספקה כה רבה, והיה כה כבד ומגושם, עד שהתקשה לתפקד בג'ונגלים ובתוואי השטח הקשה של וייטנאם. לעומת זאת, לוחמי הוייטקונג, שנעו בקלילות והיו מורגלים לשטח, הצליחו לעשות זאת. גרוע מזה- התו"ל האמריקאי, שהצריך סיוע אווירי תמידי, מסכי אש ובזבוז אדיר של נשק ותחמושת, הסתמך למעשה על ההנחה שהמשאבים הצבאיים הם בלתי נדלים. ההוצאה על המלחמה, שלא הובילה לשום מקום, הלכה וגדלה, ובמצב עניינים זה, אין פלא שהיא נמאסה בסופו של דבר על רבים בציבור האמריקאי. הטרגדיה הפכה לפארסה לאחר נסיגת האמריקאים. צבא דרום וייטנאם, שלמד את האסטרטגיה שלו מצבא ארצות הברית, היה רגיל לבזבז נשק ותחמושת בשיטת מסכי האש והסיוע האווירי הצפוף, כאילו אין מחר. הוא לא ידע, ולא היה יכול לעשות משהו אחר, ומנהיגיו לא גילו שאר רוח מספיק לשנות את האסטרטגיה שלהם באופן יסודי – כאשר הציוד שהשאירו האמריקאים טרם התכלה ועוד נותר להם מרחב תמרון. אי אפשר להבין את הקריסה המהירה של צבא דרום וייטנאם מול כוחות הצפון, בלי לתפוס את הכשל הבסיסי הזה. הצבא הדרומי הורגל להילחם במשאבים שאין לו, ובאסטרטגית אספקה זרה שלא מתאימה לארץ ולתוואי השטח.

כעת, האמריקאים באפגניסטן ניצבים מול בעיה דומה. לדעתם של משקיפים רבים, עליהם לחשוב באופן יסודי על האסטרטגיה הבסיסית שלהם. אולי, כדי להשיג הישגים של ממש לפני הנסיגה מאפגניסטן, יש לדון לא רק על המספר הרצוי של לוחמים בארץ הקשה הזאת, אלא על עקרונות תורת הלחימה שמנחה אותם. מדובר באמת שנעה כחוט מקשר בהיסטוריה הצבאית לכל אורכה: מי שלא חושב מספיק על בעיות אספקה, מוצא את עצמו בסופו של דבר מול שוקת כלכלית שבורה. נקווה שהאמריקאים יסיקו את המסקנות הנכונות בזמן.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-יולי 20, 2012, ב-ינשוף היסטורי, ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , , , , , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 26 תגובות.

  1. דני הבעייה שאתה מציין מאפיינת לא רק את הצבא האמריקני אלא גם את זה הישראלי. באופן פרדוקסלי דווקא הטכנולוגיה והקידמה הפכו את הצבאות לכבדים ומסורבלים. כאשר אתה מסתמך על כוח אש מאסיבי מישהו צריך לסחוב את הכדורים, הפצצות והפגזים. כלי הנשק הפכו אמנם לקלים יותר אבל זה לא הוביל להגדלת הניידות להיפך. בנוסף ראיית לילה דורשת המון אנרגיה וכך גם מערכות קשר וניווט מתוחכמות. יתרה מכך החיילים כיום אפילו ביחידות המיוחדות אינם מסוגלים להתקיים מהשטח משום שהם רגילים לאורח החיים המודרני. המשקל שנושא עליו כל לוחם היום כבד בכ-20 -30% מזה שנשא עליו חייל במלחה"ע השנייה. וזה מבלי להזכיר את ההיכרות עם השטח וההיטמעות באוכלוסיה המקומית.
    תודה על המאמר המעניין
    ארז

    • כן, אני מסכים איתך לחלוטין לגבי הדמיון של בעיות צה"ל בלבנון, למשל – אם כי תוואי השטח שם לא קשה באותה מידה.

      מרטין ואן קרפלד דן ארוכות בבעיות הללו בספר הקלאסי שלו על פיקוד ושליטה. לדעתו, חלק גדול מהבעיות במלחמת וייטנאם נבעו מרצון אובססיבי ומוגזם של מערכת הפיקוד לשלוט ולכוון כל דבר ודבר בשדה הקרב באמצעות טכנולוגיה. ההצעה שלו היא להרפות קצת, ולמקד זרקורים של פיקוד באמצעות מערכת ניטור ניידת, במקום לנסות להיות בכל המקומות בו זמנית. בדרך הזאת, הוא סבור שהשומן והכובד של הצבא המודרני יקטן, וגם הטכנולוגיה שלו תהפוך ליותר פשוטה וקלה.

  2. מאמר מעניין.

    אני לא מומחה לענייני לוגיסטיקה במלחמות גרילה, שזה בוודאי עניין מסובך מאוד. אפגניסטן, בגלל המבנה הגאוגרפי שלה, היא מקרה קשה במיוחד. וזה לא התחיל בפלישה האמריקאית וגם לא הסובייטית. מספרים שאוסמה בין-לאדן הגדיר אותה כ"בית קברות לאימפריות". דווקא לצבא האמריקאי, עם חיל האוויר המשוכלל (והמל"טים בפרט) יש יתרון שלא היה לקודמיו.

    הבעיה הבסיסית של האמריקאים באפגניסטן היא הפוליטיקה המקומית. כבר 10 שנים שהם לא מצליחים לייצב שם משהו שדומה לשלטון יציב, והגורמים היחידים שמתפקדים מתגלים עד מהרה כאנטי-אמריקאים. קשה לפתח תו"ל כשקשה אפילו להגדיר את האויב.

    ואם כבר הוזכרו כאן פקיסטן והפוריין פוליסי, נזכרתי במאמר שפורסם שם לפני כשבועיים על עימות אפשרי בין פקיסטן לאפגניסטן.

    http://www.foreignpolicy.com/articles/2012/07/05/this_week_at_war_the_next_afghan_war?page=0,0

    עוד חומר למחשבה.

    • והמאמר שקישרת אליו מעניין מאד (דרך אגב, פוריין פוליסי ופוריין אפרס הם כתבי עת שונים). זה מצב ביזארי מאד, שגם אפגניסטן וגם פקיסטן משתמשות בטליבאן אחת כנגד השנייה, ובסופו של דבר שתיהן מפסידות.

      • אכן, שני כתבי עת שונים. סתם חוסר תשומת לב מצדי.

        בכל מקרה, מה לדעתך צריכה להיות אסטרטגיית היציאה של ארה"ב מאפגניסטן? איך מונעים השתלטות פקיסטנית/טליבאנית? מה תפקידן של שכנותיה של אפגניסטן בעניין? אלה השאלות שכנראה יטרידו את הממשל האמריקאי הבא, בין אם של אובמה או של רומני.

      • הגישה שהאויב של האויב שלי הוא ידידי פשטה את הרגל, כולם מסתכלים על הטווח הקצר, וזה קרה כמובן גם לאמריקאים בתמיכתם בטאליבן בזמן מלחמתם עם הסוביטים, וגם לנו שתמכנו בהתחלה בחמאס ובכוחות שנלחמו בלבנון. איפה שאין מוסר אין מקום לשותפות גם אם זה משרת זמנית את האינטרסים שלך, מה שיפה שהיום המשטרים הערבים משלמים את המחיר ונכנסים לכאוס של מחבלים מתאבדים וזה אחרי שנים שהיה נוח להם לטפטף שנאה וגיהאד כנגד ישראל, והבאים בתור יהיו כמובן האירופאים הצבועים שעוצמים עין מתרבות הטרור הפלסטינית, גם הם יזכו למנת חלקם

      • סליחה גל, אבל אני דוחה מכל וכל את הגישה הישראלית הטיפוסית הזאת על ה"אירופים הצבועים". ומה – ישראל היתה תמיד ישרה והגונה וחסרת פניות בכל התנהגותה?

      • ברור שישראל גם פעלה לא כראוי וגם כתבתי את זה, ולא חסר גם רודנים איומים ששתפנו איתם פעולה, לזכתנו אפשר לומר שלא הציבור עשה זאת אלא המנהגים שלנו אצל האירופאים כולם שותפים לצביעות ולטמטום. אתה לא חייב להסכים זה בסדר השאלה על מה אתה לא מסכים?
        לדעתי האירופאים גם יסבלו מהאיסלם הרדקלי השאלה מתי, זכותך לחשוב שזה לא יקרה

      • האם תוכל להביא לי ראיה ש"כולם" (מה זה כולם? כמה אחוזים?) שותפים למה שאתה מכנה "הצביעות והטמטום"?

    • נדב,

      הבעיה היא שתמיד, ברגע שנכנסת, מאד לא פשוט לצאת. יציאה סתם כך יכולה להיות מסוכנת מאד. דומה הדבר לסכין שנכנסה לגוף. מאד גרוע שהיא בפנים, אבל יכול להיות יותר גרוע להוציא אותה סתם כך- בחוסר תבונה. החולה עלול למות.

      אסטרטגית, ארצות הברית צריכה למצוא את הדרך להשיג הבנות בין פקיסטן לאפגניסטן, ולהשאיר נוכחות מדודה של כוחות מיוחדים ומדריכים שיוכלו לעזור לצבא האפגני. חשוב מאד להימנע מהתסריט של ארה"ב בוייטנאם וישראל בדרום לבנון – נוכחות של מדריכים שנגררת ככדור שלג להתערבות צבאית רחבת היקף. למעשה, זה תרגיל בהתאפקות, ספיגה ודחיית נקמות: גם כשנהרגים לך אנשים, אתה לא מכניס עוד כוחות כדי להגן עליהם.

  3. בן לאדן צדק באמירה הזאת. אפגניסטן היתה אכן בית קברות לאימפריות, בכל מהלך ההיסטוריה שלה, כמו שהבריטים למדו היטב כאשר ניסו להיכנס לשם במאה ה-18, ואחריהם הסובייטים במאה ה-20.

    הפוליטיקה המקומית היא אכן בעיה קשה, וחיל האוויר המשוכלל נותן יתרון. הבעיה היא שבתנאים של היום, הישגים של ממש לעולם לא נקצרים אך ורק בידי חיל אוויר (ראה מלחמת לבנון השנייה), ויש להכניס כוחות קרקע. ברגע שאתה מכניס כוחות קרקע מסורבלים הם זקוקים לאספקה רבה, שהיא בעייתית ויקרה מאד בתנאים הגיאוגרפיים הנתונים. זו הבעיה בתמציתה. באפגניסטן זה בינתיים רק מטרד איום ונורא, אבל בוייטנאם זה תרם באופן משמעותי מאד לתבוסה הסופית, גם של האמריקאים ובוודאי ובוודאי של בעלי בריתם מצבא דרום וייטנאם (ARVN).

  4. רק חסר לי הציטוט מדבריו של ויזיני ב״הנסיכה הקסומה״: Never start a land war in Asia 🙂

  5. חיפשתי במאמרך את הניתוח של מהפכת אפריל 2011 בקירגיזסטן, בה הרוסים כרגע שולטים למעשה והאמריקנים שהודרו מאוזבקיסטן תלויים ברצון הטוב של הרוסים באפשרות אספקה חלופית מוטסת כאלטרנטיבה לדרכי פקיסטן
    למותר לציין שלא מצאתי איזכור לכך וניתוח לזאת

    • אני צריך לקרוא עוד על הנושא הזה כדי להביע דיעה אינטליגנטית. נכון לעכשיו, למיטב ידיעתי, הרוסים נותנים רשות להעביר דרך שטחם רק ציוד צבאי שאינו נשק ממש. אני משער שדרך קירגיזסטן יהיה אפשר להעביר, אבל ככה"נ זה יהיה יקר מאד. כסף ומשאבים זה כל התמונה. קרימוב עשק אותם קודם, ועכשיו השליטים החדשים של קירגיזסטן יעשו את זה בחסות רוסית (מי שולט שם עכשיו? אותה אישה שהיתה אחרי המהפכה, או שכבר הדיחו אותה?)

      • העניין הוא לא מסובך
        האמריקנים בנו על דרך אספקה ראשית ואלטרנטיבה משנית. הראשית ימית/יבשתית דרך מדינה אוהדת שהיא פקיסטן, והמשנית בהטסה משדה קרוב במרכז אסיה. כדבריך קרימוב הדו-פרצופי והחמדן מפריע להם והם בנו על קירגיזסטן בה עשו את מהפכת הצבעונים וזרקו את אסקר אקייב החבר של פוטין. למרות ששדה התעופה הסובייטי קרוב לאמריקני היתה אפשרות לאמריקנים להשתמש בשדה ליד בישקק להטסת חירום לאפגניסטן. ביזמת מדבדב ופוטין עשו ב-2010 מהפכה הפוכה וקירגיזסטן הפכה להיות שוב פרו רוסית בראשות רוזה אוטונבייבה שהוחלפה בדצמבר האחרון, אבל קירגיזסטן שהיתה ראש הגשר האלטרנטיבי של האמריקנים הפכה להיות כמעט מדינת חסות קזחסטנית/רוסית, דבר השורף את נתיב ההשתלטות והאספקה האלטרנטיבי של האמריקנים. מכאן נתחיל מאמרך המתאר את הבעיות בנתיב הראשי והרי לך הבוץ בו נמצאים האמריקנים שמתעקשים לא ללמוד כלום ממלחמותיהם הלא-מוצלחות במקומות ללא הנהגה כגון וייטנאם, סומליה, עירק ואפגניסטן וודאי עוד כאלה. הם עדיין מאמינים ביכולתם להכריע מלחמות בלתי-סימטריות אם כי כבר למדו משהו מישראל שמלחמות כאלה יש להכריע בניתוק מקורות המימון מחד-גיסא והפיכת המלחמה לאישית עם חיסולים וטרור אישי נגדי מאידך-דיסא. הם כמובן גם מתעקשים לא ללמוד את אפגניסטן ומורשת השבטים בה, ואת המורשת הצבאית של ארבעת המאות האחרונות, וגם לא להקיש כלום מהמאבק הצ'צ'ני/אבחזי ודומיהם, הדומה במידת מה לזה האפגני.

    • תודה על ההסבר המפורט והממצה. אכן, הבנת האירועים בקירגיזסטן היא השלמה הכרחית לתמונה הכללית של נתיבי האספקה באפגניסטן. יש לי רק ספק אחד בנוגע לדברים שכתבת. לטענתך, אפשר להכריע מלחמות כאלו באמצעות חיסולים. חיסולים בד"כ לא מכריעים מלחמות, אלא אם ניצב מולך מנהיג כגון היטלר (למשל), או להבדיל – אחמד שאה מסעוד (המנהיג המיתולוגי של הברית הצפונית) שכל המערכת תלויה בהישרדותו. האם אתה מכיר מנהיג כזה אצל הטליבן? לדעתי מדובר בקונפדרציה של לוחמים, שהאליטה שלהם מקבלת החלטות תוך קונצנזוס ולא שומעת לדבריו של מנהיג אחד גדול. אולי אני טועה, ואז אשמח לשמוע ראיות המצביעות על מציאות אחרת.

      ישנו גם מקרה ביניים – והוא המקרה של החמאס. החמאס, כפי שישראל יודעת היטב, אינו תלוי באדם אחד, גם לא שניים או שלושה. לפיכך, חיסולים לא הצליחו לא יצליחו ככה"נ להכריע את החמאס. להיפך- ברוב המקרים החיסולים פתחו פערים בשדרת הפיקוד, ויצרו מעין "אבולוציה" שאפשרה לצעירים מוכשרים (כמו אחמד ג'עברי) לטפס להנהגה במהירות. אבל, יש לכך חריגים, חיסוליים ערכיים במיוחד שאמנם לא מסוגלים להכריע את המלחמה, אבל כן עשויים להטות אותה לטובתך או להשיג יתרונות מסויימים במסגרת ניהול העימות. הדוגמא הראשונה היא חיסולו של יחיא עייאש- אדם עם ידע מבצעי רב שהיה קשה להחליפו. השנייה, והיותר מעניינת לפי דעתי, הוא החיסול הכפול של יאסין ורנטיסי. חיסולם של שני מנהיגים בכירים לא בבת אחת, אלא אחד אחרי השני, הניע את החמאס להשיג הסדר שקט עם ישראל להפסקת פיגועי ההתאבדות תמורת מורטוריום על חיסול של מנהיגים בדרג הזה. ההסדר כובד, פחות או יותר, עד עופרת יצוקה. ז"ת – ערך אסטרטגית של חיסול תלוי לא רק בתפקידו של המחוסל, אלא בקונסטרציה הרשתית הנוכחית שבו הוא נמצא באותו הרגע, ובתנאים האסטרטגיים הכלליים. בכל מקרה (לבד ממקרים נדירים מאד שציינתי בפסקה הקודמת) חיסולים אינם מסוגלים להכריע מערכה לחלוטין.

      • אולי לא הבהרתי את עצמי היטב:
        בלחימה לא סימטרית כנגד טרור השילוב של הורדת היכולת הרצון הידע והמימון הם התמהיל שיכול לעבוד. בלי ניתוק מקורות המימון תמיד ימלאו את השורות אנשים בעלי רצון חדשים – לא תמיד עם הידע המספק. גם בנושא האירני, בו הידע במקומות מצומצמים, הרצון קיים והמימון זורם, הדרך בנוסף לחיסולי המוסד המעכבים, עוברת בסגירת ברז הממון. כך לדעתי נלחמו גם באירגוני פשע, או לפחות כך היה ראוי להילחם בהם. רצון התנגדות אפגאני תמיד יהיה, אבל פחד מנהיגים מחיסול, חיסול בעלי ידע וסגירת הברז הכספי עשויים להיות הדרך הטובה ביותר לדיכוי גם אם לא להפסקה טוטאלית של הטרור האפגני.

      • מה הם מקורות המימון של הטליבאן? אני חושב שהם לא זקוקים למימון כל כך נרחב, כי ההוצאות שלהם לא גבוהות במיוחד- בוודאי לא כמו אלו של הצבא האמריקאי. במקרה של החמאס, למשל, חסימת מימון הרבה יותר חשובה. ועדיין – לא הצלחנו ואנחנו לא מצליחים לעשות את זה, למרות כל המאמצים (אני לא מדבר על הכסף שמועבר לרצועת עזה לאחר השתלטות החמאס, שישראל חייבת להמשיך ולהעביר מסיבות בינלאומיות, אלא על הניסיונות הכושלים לחסום את ברז המימון לחמאס לפני ההפיכה).

  6. זה בכללי הבעיה של LAC קרב בעצימות נמוכה, שבו צבא אחד נלחם מול "צבא" בלי ראש, כוחות גרילה נטולי הנהגה מרכזית בד"כ, נטולי מדים, שמתחפרים במקומות נידחים,או יושבים ומסתתרים בקרב אוכלוסייה אזרחית.
    זה לא קרב שיכול להיות מוכרע בניצחון אחד בקרב, אלא סדרת קרבות בלתי נלאית, כשכל פעם בשטח שכבר בטוחים שאין בו את כוחות האויב, הם שוב מופיעים, מזדנבים, מכים ובורחים…
    זה למעשה הטקטיקה האהובה על טרוריסטים מאז וויטנאם, והיא בהחלט מנוגדת לאמנת ג'נווה הרביעית, שבה כוחות לוחמים צריכים להיות עם מדים שיסמנו אותם ויבדילו אותם מהאוכלוסייה האזרחית.
    עד כה, בכל המקרים הללו, כוחות הגרילה ניצחו את הצבא הרגיל , המסודר, שנסוג מהשטח. (ויטנאם, עירק ובוודאי יש עוד דוגמאות.
    דני, האם איי פעם צבא סדיר ניצח כוחות גרילה למעט ביפן במלחמת העולם השניה? (היה שם שימוש בטקטיקה של גרילה,אבל עדיין היה פיקוד מרכזי) .

    • טקטיקה של גרילה היתה בכל הצדדים במלחמת העולם השנייה- קוראים לזה יחידות מיוחדות. במקרה היפני אולי זה נראה יותר כמו גרילה, משום שאמצעי הפיקוד והשליטה של המפקדה העליונה היו גרועים יותר, בעיקר כשהמלחמה התקדמה, ובעיקר בגלל תוואי השטח הקשה (הרים טרופיים, ג'ונגלים).

      • העלתי את הקרב הזה, כי זה בעצם היה הקרב הראשון שזה לא היה שני צבאות בדירים, אחד מול השני בעימות שהוכרע בצורה רגילה, בסיגנון דומה לזה של הוויט קונג בוויטנאם.

        השאלה היא, האם לאור היכרותך עם ההיסטוריה, האם נתקלת במצב שבו צבא סטנדרטי מצליח לנצח במצב של LAC , עימות בעצימות נמוכה או מלחמת גרילה?
        הרי בוויטנאם, האמריקאים נכשלו מול הוויט קונג.
        בעירק, האמריקאים ונאטו מתבוססים בדמם ורוצים לסגת.
        באפגניסטן, נכשלו ורוצים לסגת.
        ישראל חיזבאללה, הוכרע ע"י גורם חיצוני ולא הכרעה טקטית.

  7. כן, בהחלט.

    הדוגמא הראשונה שעולה לי בראש היא דווקא מהזמן האחרון: הניצחון המוחלט (כך נראה) של צבא סרי-לנקה על הנמרים הטמילים. אני לא יודע את הפרטים המדוייקים, אז קח את מה שאני אומר מאד בזהירות. אבל נראה לי שהניצחון הזה התאפשר גם בגלל חוסר עניין יחסי של העולם במה שמתרחש שם, וגם משום שסרי-לנקה סוף סוף הגיע להבנות עם הודו שאפשרו לחסל את ה"גב" של הנמרים הטמילים בדרום הודו.

    הדוגמא של מלחמת וייטנאם היא בדיוק הפוכה. הגרילה של הוייטקונג הצליחה כל כך, בין היתר כי זכתה לסיוע מתמיד מצפון וייטנאם, מדינה שלא היה ניתן לכובשה מסיבות פוליטיות (כי הדבר היה מביא כנראה למלחמה חמה מול סין, ואולי אפילו מול ברית המועצות). כאשר לגרילה יש מקור סיוע מתמיד שאתה לא יכול לייבש אותו, אתה בבעיה חמורה. כך, למשל, הפלסטינים נתמכים במידה כזו או אחרת על ידי כל המדינות השכנות. ישראל אמנם יכולה להילחם בהם, אבל לא יכולה לעשות דברים דומים לאלו שעשתה סרי לנקה, גם בגלל התעניינות העולם, וגם בגלל ה"גב" שמקבלים הפלסטינים ממדינות ערב.

    כך שבנוסף לתוואי השטח ולתו"ל, בעיות עליהן דיברתי במאמר, ישנו את נושא ה"גב" מבחוץ- שהוא חשוב מאד ב-LAC בין גרילה לצבא.

    דוגמא נוספת מאד מעניינת, היא עוד מלחמת גרילה ידועה פחות- המלחמה בין צבא וייטנאם (המאוחדת) לבין החמרוז' בקמבודיה. במלחמת הודו-סין השלישית (1979), החמרוז', באקט שקשה לי להגדיר אותו במשהו אחר מלבד טירוף, החלו לפשוט לדרום וייטנאם ולבצע שם מעשי טבח. וייטנאם נאלצה להגיב, ובשלב כזה או אחר החליטה לחסל את החמרוז' ולהשליט בקמבודיה משטר קומוניסטי "סטנדרטי" יותר מטעמה. הוייטנאמים, שנתמכו על ידי ברית המועצות, פלשו לקמבודיה ומיגרו את משטר החמרוז'. הם העלו לשלטון איש חמרוז' לשעבר בשם הון סן (עדיין ראש ממשלת קמבודיה, דרך אגב). אבל אז התחילה מלחמת גרילה ארוכת שנים של החמרוז' נגד הוייטנאמים ומשתפי הפעולה שלהם. לחמרוז' היה גב: תמכו בהם קבוצות רבות ושונות שהתנגדו לכיבוש קמבודיה, כולל (לא יאומן כי יסופר) הכוחות המלוכנים של הנסיך סיאנוק. פחות או יותר כל המעצמות מלבד ברית המועצות: סין, ארצות הברית ומדינות דרום מזרח אסיה, תמכו בחמרוז', שעינו את הוייטנאמים במלחמת גרילה ארוכה מאד. במידה מסויימת, הוייטנאמים טעמו מהתבשיל שהם עצמם האכילו את האמריקאים במשך שנים: צבא כבד ומסורבל שנתקע בג'ונגלים וסובל מגרילה שמזנבת בו כל הזמן. צבאית – הוייטנאמים לא הצליחו להביס את החמרוז'.

    החמרוז'- בסופו של דבר- חוסלו, אבל לא בגלל פעולה צבאית של הוייטנאמים אלא בגלל טעות קריטית שלהם עצמם. לקראת שנות התשעים, כשברית המועצות עמדה להתמוטט, הפסיק הסיוע לוייטנאם. גם הכוחות שסייעו לחמרוז', במיוחד ארצות הברית, היו נבוכים מהברית המוזרה וחיפשו דרכים לצאת. הפיתרון היה מעין הסכם שלום מורכב בין כל הפלגים בקמבודיה. וכאן- החמרוז' עשו את טעות חייהם. הם הסכימו בהתחלה לשאת ולתת, ואז – לבדם – התחרטו וסרבו לקבל את ההסכם. התוצאה היתה שינוי מוחלט במערך הכוחות: כל בעלי הברית הלא קומוניסטים של החמרוז', כולל המלוכנים, מצאו את עצמם בהסכם שלום ושלטון משותף עם הפרו-וייטנאמים, בעוד החמרוז' הפכו פתאום לאויב של כולם. מכאן, נסללה הדרך לחיסול שלהם.

    אז גם הדוגמא הזאת מבהירה את מה שאמרתי קודם: כל עוד היה לחמרוז' גב פוליטי, מסין, ארה"ב ומדינות דרום מזרח אסיה, אי אפשר היה לחסל את הגרילה שלהם. ברגע שהתמיכה הזאת אבדה, הם התחילו לחיות על זמן שאול. במקרה הזה- לא היה פתרון צבאי, אלא בסופו של דבר רק פתרון מדיני. הוייטנאמים, לאחר שנים של התשה וגיהנום, קיבלו בדיוק מה שהם רצו.

  8. דני , תודה רבה על זה שהקדשת זמן לענות ולהבהיר את הנקודה האקוטית הזו.
    נהנתי לקרוא את הפוסט המקורי.

    אני פסימי וקשה לי להאמין שבזמן הקרוב יסגרו את הברז הכלכלי שמאפשר לחמאס להישאר בשילטון ברצועה או לחיזבאללה לפעול ולהקים בתי ספר, בתי חולים, ומסגדים לתועלת האזרחים בלבנון .
    חיזבאללה יש להם מקור מימון אחד וודאי, שזה הסמים, מעבר לתמיכה הכספית או הצבאית מאיראן .

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: