איזה כשל עמוק, בסיסי, עומד מאחורי הדשדוש האמריקאי באפגניסטן? בין הרים אכזריים, במדרונות קרח ובוץ, תורת הלחימה המערבית מוצאת את עצמה מול שוקת שבורה. הינשוף במבט חדש על אסטרטגיה צבאית.

מאמר זה פורסם גם באתר במחשבה שנייה

מילים רבות נכתבו כבר על המלחמה האמריקאית באפגניסטן, יתרונותיה, חסרונותיה, הישגיה וכשלונותיה. גם ההשוואות למלחמת וייטנאם הופכות, בעת האחרונה, תכופות יותר ויותר. אולם מעטים מקדישים תשומת לב מספקת להיבט מכריע של המלחמה: חוסר התאמה בסיסי של תורת הלחימה האמריקאית לארץ האפגנית עצמה- לגיאוגרפיה ולתוואי השטח. הכישלון הבסיסי הזה, תוצאה של כשלים מבניים באסטרטגיה האמריקאית, מתואר בפירוט מצמרר במאמר שהתפרסם לא מזמן בכתב העת Foreign Affairs, הבמה המרכזית של הממסד הדיפלומטי והבטחוני האמריקאי. הכותבת, ואנדה פלבאב-בראון, מתארת את המלחמה מאחד ההיבטים האפורים, אך המכריעים שלה: התובלה והאספקה האמריקאית לאפגניסטן, שהופכת ליקרה, בזבזנית, קשה ומסוכנת יותר ויותר.

גם בימים הטובים של שיתוף הפעולה עם פקיסטן, שחלפו עברו להם מזמן, האמריקאים התקשו להעביר די הצורך אספקה לאפגניסטן. נתיבי המשאיות עברו מעיר הנמל קראצ'י, דרך הנופים המאובקים של בלוצ'יסטאן ומסביב למעבר ח'ייבר השורץ בשודדים ואנשי טליבן. ממשלת פקיסטן דרשה לפטור אותה מאחריות לנזקים בדרך, ואלו היו רבים: כנופיות מזויינות, פיגועי טליבן, סתם שודדים ובוזזים, סופות, אסונות טבע, תאונות. לאחר שממשלת פקיסטן אסרה על ארה"ב להעביר אספקה משטחה בנובמבר שנה שעברה (בעקבות הפצצת נאט"ו שבה נהרגו בטעות 24 חיילים פקיסטנים) נתיב האספקה הפך לבלתי אפשרי עד סחרור. בהעדר זכות מעבר דרך פקיסטן, האמריקאים נאלצו להשתמש במה שמכונה ה-Northern Distribution Line- NDL, סדרה של דרכים צרות ובוגדניות שעוברות במדינות מרכז אסיה. הרודן האוזבקי המושחת, איסלאם קרימוב, מיהר לנצל את המצב, וגבה מחירים מופקעים (מעל אלף דולר) עבור כל משאית אמריקאית העוברת בשטחו. לפי הערכתו של שר ההגנה האמריקאי, ליאון פנאטה, התשלומים לקרימוב, ביחד עם כל יתר הקשיים, ייקרו את העברת האספקה ביותר ממאה מיליון דולר בחודש. ואם לא די בכך, מצב הדרכים בגבול אוזבקיסטן-אפגניסטן מזעזע. בתור מי שטייל באזורים האלה, בעיני ראיתי שמדובר בדרכים צרות שבקושי מיניבוסים יכולים לעבור בהן. האמריקאים מנסים להעביר ברכי ההרים המתפתלות הללו עשרת אלפים (!) משאיות בחודש. התנועה הולכת גם בכיוון ההפוך, כי נאטו מוציאה גם כוחות וציוד מאפגניסטן לקראת הנסיגה הקרבה (שכלל לא ברור אם תגיע). האספלט שהניחה באזור ממשלת טורקיה בזמנו התפורר כבר מזמן. בחורף, הדרך הופכת למלכודת בוץ, ומשאית אחת שנתקעת, או מתנגשת באחרת, עלולה לתקוע אותה לימים ארוכים. ואכן, צידי הנתיב מלאים בשלדי מכוניות ומשאיות – קורבנות נתיב האספקה הבלתי אפשרי הזה.

המצב רע עוד יותר בתוך אפגניסטן עצמה. כדי להגיע לקאבול, האמריקאים נאלצים להשתמש במנהרה בשם מעבר סלאנג, שהכוחות הסובייטים בנו בזמן המלחמה הכושלת שלהם באפגניסטן. דא עקא, שמעבר סלאנג נועד מלכתחילה למעבר של אלף משאיות ביום – האמריקאים מנסים להעביר בו עשרת אלפים. העפר קורס תחת העומס, תקרת המנהרה דולפת גשם קפוא, בחורף סופות שלגים הופכות את קצותיה לאמבט מצליף של מי כפור – בקיצור, סיוט מסוכן להחריד, שמייקר עוד יותר את העלויות הבלתי אפשריות של המלחמה הזאת. ואם העומס על הכביש הגרוע הזה יימשך (עומס של פי עשרה מאשר הוא מיועד לו!) אסון קולוסאלי הוא רק שאלה של זמן. אמנם פקיסטן הסכימה לאחרונה לחדש את מעבר הכוחות האמריקאים דרכה, אולם כוחות נאטו זקוקים לכל כך הרבה ציוד ואספקה, עד שאין מנוס להמשיך ולהשתמש גם ב-NDL, ובקנה מידה גדול מאד. התשתיות לא משתפרות, והצרכים הצבאיים, כך נראה, רק הולכים וגדלים.

זו אינה בעיה טכנית בלבד. נראה שהתו"ל (תורת הלחימה) האמריקאית הבסיסית אינה מתאימה, באופן עמוק, למציאות ולתוואי השטח של אפגניסטן. כוחות נאטו רגילים לא רק לתנאי חיים מעל ומעבר למקובל באזור, אלא גם רגילים לבזבז נשק ותחמושת בכמויות גדולות ולהסתמך על סיוע אווירי כבד. במילים אחרות, הצרכים שמכתיבה תורת הלחימה שלהם אינם מתאימים לקשיי האספקה שמכתיבה הגיאוגרפיה והטופוגרפיה הבסיסית של האזור. לא סתם, אפגניסטן נשלטה רק לעיתים רחוקות ביעילות על ידי אימפריות, בוודאי שלא לאורך זמן. מי שרוצה לשלוט בשטח הזה, חייב לדעת לנוע באופן קל, ולהסתפק במועט – גם מבחינת אספקה וגם מבחינת תחמושת – בדיוק כמו לוחמי הטליבן. למרבה האירוניה, האמריקאים התחילו כך. בשלבים הראשונים של המלחמה, פעלו באפגניסטן כוחות מיוחדים קלים לצד לוחמי הברית הצפונית. אולם ככל שהמעורבות באפגניסטן נמשכה, גדלה ההשקעה, גדלו המשאבים וכחות הצבא דרשו יותר ויותר אספקה, שהשינוע שלה הולך ונעשה יקר יותר ויותר. במצב עניינים זה, האמריקאים הופכים להית תלויים יותר ויותר בפקיסטן – אבל שיטת ההפצצות האוויריות שלהם, שאינה מסוגלת למנוע נזק קולטרלי (היינו – הרג לא מכוון של אזרחים) מביאה בהכרח לעימותים חוזרים ונשנים איתה, גם בלי להתחשב במערכת היחסים הבעייתית של גורמים במודיעין הפקיסטני עם הטליבן באפגניסטן.

מי שמכיר את ההיסטוריה של המלחמה האמריקאית בוייטנאם, יודע כי ארצות הברית נפלה שם במלכודת דומה. הצבא היה זקוק לאספקה כה רבה, והיה כה כבד ומגושם, עד שהתקשה לתפקד בג'ונגלים ובתוואי השטח הקשה של וייטנאם. לעומת זאת, לוחמי הוייטקונג, שנעו בקלילות והיו מורגלים לשטח, הצליחו לעשות זאת. גרוע מזה- התו"ל האמריקאי, שהצריך סיוע אווירי תמידי, מסכי אש ובזבוז אדיר של נשק ותחמושת, הסתמך למעשה על ההנחה שהמשאבים הצבאיים הם בלתי נדלים. ההוצאה על המלחמה, שלא הובילה לשום מקום, הלכה וגדלה, ובמצב עניינים זה, אין פלא שהיא נמאסה בסופו של דבר על רבים בציבור האמריקאי. הטרגדיה הפכה לפארסה לאחר נסיגת האמריקאים. צבא דרום וייטנאם, שלמד את האסטרטגיה שלו מצבא ארצות הברית, היה רגיל לבזבז נשק ותחמושת בשיטת מסכי האש והסיוע האווירי הצפוף, כאילו אין מחר. הוא לא ידע, ולא היה יכול לעשות משהו אחר, ומנהיגיו לא גילו שאר רוח מספיק לשנות את האסטרטגיה שלהם באופן יסודי – כאשר הציוד שהשאירו האמריקאים טרם התכלה ועוד נותר להם מרחב תמרון. אי אפשר להבין את הקריסה המהירה של צבא דרום וייטנאם מול כוחות הצפון, בלי לתפוס את הכשל הבסיסי הזה. הצבא הדרומי הורגל להילחם במשאבים שאין לו, ובאסטרטגית אספקה זרה שלא מתאימה לארץ ולתוואי השטח.

כעת, האמריקאים באפגניסטן ניצבים מול בעיה דומה. לדעתם של משקיפים רבים, עליהם לחשוב באופן יסודי על האסטרטגיה הבסיסית שלהם. אולי, כדי להשיג הישגים של ממש לפני הנסיגה מאפגניסטן, יש לדון לא רק על המספר הרצוי של לוחמים בארץ הקשה הזאת, אלא על עקרונות תורת הלחימה שמנחה אותם. מדובר באמת שנעה כחוט מקשר בהיסטוריה הצבאית לכל אורכה: מי שלא חושב מספיק על בעיות אספקה, מוצא את עצמו בסופו של דבר מול שוקת כלכלית שבורה. נקווה שהאמריקאים יסיקו את המסקנות הנכונות בזמן.