מלחמות החומוס והעשבים: תעתועי רפואה ומזון מסין עד לבנון

למי שייכת הרפואה הסינית, ואיפה נמצא החומוס האמיתי? מלחמות רפואה ומזון – מסין עד ישראל ולבנון – פותחות אשנב מרתק לתעתועי התרבות והלאומיות המודרנית….

עשבים לרפואה סינית, או אולי יפנית, או קוריאנית?

מאמר זה פורסם קודם באתר קומפרס.

ולמי שרוצה זווית משעשעת ביותר על העניין כולו – בלינק הבא תמצאו סרטון של רשת פיצריות קוריאנית, הטוען שמרקו פולו גנב את הפיצה מקוריאה… (ותודה לעמרי רייס)

סין, כך נראה לאחרונה, אינה מפסיקה להמציא פטנטים כדי להרגיז את כל המדינות השכנות, במסגרת ניסיונות בלתי פוסקים לחזור לתפקידה המסורתי ככוח הגמוני של מזרח אסיה. אם לא די בסכסוכים הקיימים בין האימפריה החדשה לשכנותיה על איים, גבולות יבשתיים וימיים, משאבי טבע, דייג וכיוצא בזה, נראה שוויכוח חדש ומוזר הולך ומתהווה, ויכוח שבמרכזו הרפואה הסינית המסורתית.

במסגרת המגמה הגלובלית של חזרה למסורות "רוחניות" קדם-מודרניות, הרפואה הסינית הולכת וצוברת תאוצה ברחבי העולם כולו. אקדמיות וקליניקות צצות כפטריות אחרי הגשם, טיפולים כמו דיקור סיני ותרופות צמחיות סיניות מוצעים לכל דורש. מערכות בריאות לא מעטות, לרבות בישראל, מציעות טיפולים סיניים כחלק מחבילות הרפואה המשלימה שלהן. הצמיחה המהירה הזאת, כפי שהעלה תחקיר של הטלוויזיה היפנית NHK באפריל השנה, הובילה לעלייה חדה במחירים של מרכיבי התרופות, עד פי ארבעה בחלק מהמקרים. וכמו בכל תחום שמתפתח במהירות, הרווחים העצומים מושכים שרלטנים תאבי בצע המוציאים שם רע לתחום כולו.

תרשים חמשת היסודות מהרפואה הסינית – ההצלחה מושכת שרלטנים

כדי לפתור את הבעיה, יצאה ממשלת סין ביוזמה חדשה. היא פנתה לגופים הבינלאומיים המוסמכים בהצעה לייסד תקן בינלאומי לרפואה סינית. ההצעה זכתה להתנגדות נמרצת ממטפלים וגורמי ממשל בדרום קוריאה ויפן. לדעתם, לא מדובר ביוזמה ברוכה שנועדה להרחיק שרלטנים מהתחום, אלא בטריק אימפריאליסטי שמאחוריו אינטרסים כלכליים רבי עוצמה, ושכל מטרתו לכבול את המדינות השכנות בעבותות לכלכלה של סין. מי שירצה לזכות בתקן הבינלאומי הנכסף יהיה חייב לקנות חומרי גלם "באיכות גבוהה", שמקורם כמובן בשוק הסיני. ואם לא די בכך, התקן, שסין תהייה דומיננטית בקביעתו, יכפוף את דרום קוריאה ויפן לחקיקה הסינית. חומרי הגלם של תרופות מסוימות, למשל, מופקים מדגים וצמחים נדירים שסין מטילה מגבלות של ממש על המסחר בהם. הממשלה הסינית תוכל להעלות ולהוריד כרצונה את מחירי המרכיבים והתרופות, ולכוון בפועל את השוק כולו.

אולם ההיבט המעניין ביותר בוויכוח אינו הכלכלי, אלא הלאומי. קצפם של המתנגדים ביפן ובצפון קוריאה יוצא לא רק על ההיבט הכלכלי של ההצעה, אלא על ההגדרות הלאומיות העומדות בבסיסה. מי קבע, הם שואלים, שאוסף הפרקטיקות הקרוי במערב "רפואה סינית" הוא דווקא סיני? הרי ביפן וקוריאה ישנה מסורת עשירה, בת מאות רבות של שנים, של רפואה מאותו הסוג בדיוק. למה להשתמש אפוא בשם "רפואה סינית" ולא, למשל, "רפואה יפנית" או אולי קוריאנית? במילים אחרות, המתנגדים להצעה חוששים שסין מעוניינת להשתלט על המדינות השכנות אליה לא רק כלכלית, אלא גם תרבותית.

למי שייכת אפוא הרפואה הסינית? האם היא סינית בכלל? הוויכוחים הללו אינם מוגבלים רק לסין. לפני כעשר שנים ניסתה ממשלת איטליה לייצר תקן עולמי למסעדות איטלקיות "אותנטיות". התנאי לקבלת האישור היה, כצפוי, שימוש בחומרי גלם איטלקיים בלבד. ליוונים זה הצליח יותר. בית הדין האירופי פסק שרק גבינה המיוצרת ביוון תוכל להיקרא בשם פטה. התקדים לפסיקה היה הקביעה כי רק יין נתזים ממחוז שמפאן ראוי להיקרא "שמפניה", ורק ברנדי מחבל קוניאק זכאי לשם "קוניאק". לאחרונה ניסתה לבנון לאסור על ישראל לייצא מוצרים הנקראים בשם "חומוס". המאכל שנקרא בשם זה, טענה אגודת התעשיינים של מדינת הארזים, הוא לבנוני – ולא ישראלי. לפיכך, רק חומוס המיוצר בלבנון יוכל לזכות בשם הנכסף חומוס. אבו חסן מיפו יאלץ לחפש לממרח גרגרי החמצה שלו שם אחר.

רק רגע, איך קוראים לזה?

המשותף לכל המאבקים האלה, שמעוררים זעם רב אצל לאומנים מכל הסוגים, הוא ניסיון להשליך את הזהות הלאומית המודרנית אל העבר. הרפואה המכונה "סינית" אכן הייתה סינית, אבל הסיניות הזאת אינה תואמת את המדינה הסינית המודרנית בגבולותיה הנוכחיים. היא נוצרה בצלה של הציביליזציה הסינית שכללה גם מדינות כווייטנאם, יפן וקוריאה – ישויות שלא היה כפופות פוליטית לסין, אבל אימצו חלקים ניכרים מן הציביליזציה שלה. המשכילים במדינות הללו שלטו בסינית קלאסית, שנחשבה לשפה הבינלאומית של התקופה ממש כמו הלטינית בימי הביניים האירופיים, הצרפתית במאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה, או האנגלית כיום. חלק גדול מהעולם התרבותי שלהם היה קשור לתרבות הסינית, שלבשה צורות שונות לא רק בתוך גבולותיה של סין אלא במזרח אסיה כולה. הרפואה "הסינית" התפתחה בכל המרחב התרבותי הזה, ואין קשר מוחלט בינה לבין מדינות לאום בגבולותיהן הנוכחיים.

גבינת פאטה- ניתן לקרוא לה כך רק אם הגיעה מיוון

באותה מידה, ה"חומוס" היה מאכל מקובל בחלקים נרחבים של המזרח התיכון ומעולם לא זוהה אקסקלוסיבית עם הישות הלאומית הנקראת לבנון המנסה לנכס אותו כחלק מבניית הזהות הלאומית שלה. ואוכל איטלקי? במידה רבה הוא המצאה של מהגרים איטלקים באמריקה (רובם מן הדרום) שדמיינו את המולדת האבודה דרך הפסטה והפיצה. קודם לכן היה רק אוכל אזורי–מילאנזי, ונציאני, נפוליטני וכדומה. לא היה אוכל "איטלקי". בצפון איטליה לא ידעו מה זה פיצה עד חלקה השני של המאה העשרים והמאכל הבסיסי שם היה אורז ולא פסטה.

ובינתיים, המאבק על התקן הבינלאומי לרפואה סינית נמצא בעיצומו, ואיש אינו יודע כיצד יוכרע. סביר להניח שהוא יסתיים בלא כלום, בדיוק כמו מאבקי החומוס של ישראל ולבנון. הלאומנים מכל הצדדים ימשיכו להתכתש, ולעצב את זהויותיהם הייחודיות לא רק דרך הפוליטיקה הרשמית, העיתונות והספרות, אלא גם דרך הקליניקה והמטבח.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-יולי 27, 2012, ב-ינשוף היסטורי, ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , , , , , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 16 תגובות.

  1. דני
    מאמר מרתק, אבל פחות חשוב מהשאלה היכן נמצא החומוס הכי טוב…ולדעתי יש מקום לפתוח תת-דיון בנושא. למרות שאני גר בשכנות לאבו-גוש, החומוסהכי טוב נמצא בוואדי ג'וז בירושלים.

    • איפה בדיוק? פרטים, פרטים….

      • את המכונית הישנה נהגתי לתקן בואדי ג'וז והיה צריך להמתין שעה שעתיים – מה עושים מחפשים מקום לשבת. יש בסביבה מסעדות פועלים קטנות שמסתתרות בכל מיני בנינים – אבל המקום הכי הכי טעים הוא מסעדונת אם אפשר לקרוא לחדר הזה מסעדה. יש כחמישה שולחנות קטנטנים מקרר שתיה ומעין דלפק שמאחוריו שולחן הגשה ומטבחון. המסעדה נפתחת בסביבות 10 וסוגרת כאשר נגמר החומוס לאותו יום. בישיבה ניתן לקבל חומוס אלוהי עם תבלינים עשירים ובצבע זהוב, המרקם לא עדין מדי ולא גושי אלא בדיוק הדבר הנכון. המחירים הם של מסעדת פועלים. הפאלפלים הכי טעימים ומשתווים לפאלפלים של נאגי מאבו גוש. המנה מגיעים עם ירקות חתוכים כולל פלפל ירוק חריף, בצל סגול קטן וזיתים מקומיים. מאכלים על האש או מאכלים מבושלים יש בהכנות יומיות – זה מה יש רוצה תזמין – אין תפריט קבוע.
        איך מגיעים בירידה מהכביש הראשי לואדי גו'ז עוברים את הכיכר ומצד שמאל רואים סדרת חנויות כולל מאפיה וחלקי חילוף- ממשיכים לרדת עוד גוש חנויות ומצד שמאל רואים חנות עם דלתות מתכת אדום-חום ללא שלטים וללא פרסומת. אם אתה מגיע לאונברסיטה העברית במקום לאכול בקפיטריה תן קפיצה ותראה אם אני צודק.

      • נשמע מדהים. תודה על ההמלצה! אולי נלך ביחד פעם. אני ממליץ גם על "המסעדה הלבנונית" בכניסה לאבו גוש- חומוס מדהים ממש. ולמי שמגיע לטוקיו- המסעדה הישראלית "שמיים" שליד תחנת אקודה יכולה להתחרות בליגת העל של החומוסיות בישראל.

  2. כשהייתי בקוריאה גיליתי שהקוריאנים טוענים שהם אלו שלימדו את היפאנים לבנות פגודות.

    • לא יודע בקשר לפגודות, אבל ידוע שחלק גדול מהידע הקונטיננטלי שהגיע ליפן, בוודאי שבאמצע המילניום הראשון לספירה, הגיע דרך קוריאה ובתיווכה.

  3. אכן, הדברים האלה מגיעים לפעמים לרמות טרגי-קומיות, אבל בגלל האינטרסים המסחריים הרבים, זה נהיה רציני. הדוגמה הראשונה שאני חשבתי עליה כשראיתי את הפוסט היא מקסיקו והטקילה, שלדעתי מקסיקו אוכפת די בקפדנות.

    הדוגמה היותר טובה מאזורנו היא הפלאפל, ש"הולאם" על ידי ישראל והפלסטינים כבר מזמן מאשימים אותנו ב"גניבה" וב"קולוניאליזם תרבותי". מה שעוד מצחיק הוא מה שנקרא אצלנו "סלט ערבי", ובארה"ב הוא מכונה "סלט ישראלי". עוד שווה אזכור: הפתיתים, שהומצאו בישראל בתחילת שנות החמישים, משווקים בעולם כ"קוסקוס ישראלי".

    • גם אני תהיתי תמיד על עניין הקוסקוס הישראלי. פלאפל, דרך אגב, הומצא במצרים בשם "טעמיה" – אבל הפלאפל הישראלי/פלסטיני/סורי לבנוני הרבה יותר טעים לדעתי. הפלאפל המצרי מוגש יבש ומחוספס יחסית, בפיתה עם קצת סלט – בלי חומוס וטחינה.

      באשר לאינטרסים המסחריים- אתה כמובן צודק. זה גם העניין עם הרפואה הסינית, ובגלל זה ההתנגדות מיפן וקוריאה עזה כל כך. אולי תעיף מבט בסרטון שקישרתי אליו (בראש המאמר- עדכנתי עכשיו)- הוא הופק בידי רשת פיצריות דרום קוריאנית, וטוען (באופן שנראה לי קומי יותר מאשר רציני) שמרקו פולו גנב את הפיצה מקוריאה….

      • נראה לי די ברור שהפרסומת הקוריאנית היא בדיחה, לא? משעשע.

        לא ידעתי על מקורו המצרי של הפלאפל. גם מה שנקרא בזמנו "פלאפל תימני" הוא בלוף, ובתימן לא ממש אוכלים את זה. מה שכנראה כן ישראלי מקורי זה הסביח, אבל לא נראה לי שיש לו הרבה ביקוש בחו"ל.

      • אני מתעב חצילים וכל מה שקשור אליהם תיעוב עמוק – אז אף פעם לא אכלתי סביח. אבל אני לא בטוח שזה ישראלי – ואני לא אתפלא אם מגישים גם את זה בלבנון.

        אתה יודע, בקשר לסרטון הקוריאני – גם אני חושב שזה בדיחה, אבל מצד שני אי אפשר לדעת. יש כל כך הרבה אנשים מוזרים על פני הגלובוס…

  4. נדמה לי שסביח זה עיראקי. ואני חדש פה, אז אולי שייך לציין שאחלה מאמר

  5. עדכון בקשר לפלאפל: 1.) הירדנים עקפו אותנו בסיבוב; 2.) מסתבר שבגודל כן קובע…

    http://www.menafn.com/menafn/1093539675/Jordan-earns-Guinness-record-for-worlds-largest-falafel

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: