למי שייכת הרפואה הסינית, ואיפה נמצא החומוס האמיתי? מלחמות רפואה ומזון – מסין עד ישראל ולבנון – פותחות אשנב מרתק לתעתועי התרבות והלאומיות המודרנית….

מאמר זה פורסם קודם באתר קומפרס.

ולמי שרוצה זווית משעשעת ביותר על העניין כולו – בלינק הבא תמצאו סרטון של רשת פיצריות קוריאנית, הטוען שמרקו פולו גנב את הפיצה מקוריאה… (ותודה לעמרי רייס)

סין, כך נראה לאחרונה, אינה מפסיקה להמציא פטנטים כדי להרגיז את כל המדינות השכנות, במסגרת ניסיונות בלתי פוסקים לחזור לתפקידה המסורתי ככוח הגמוני של מזרח אסיה. אם לא די בסכסוכים הקיימים בין האימפריה החדשה לשכנותיה על איים, גבולות יבשתיים וימיים, משאבי טבע, דייג וכיוצא בזה, נראה שוויכוח חדש ומוזר הולך ומתהווה, ויכוח שבמרכזו הרפואה הסינית המסורתית.

במסגרת המגמה הגלובלית של חזרה למסורות "רוחניות" קדם-מודרניות, הרפואה הסינית הולכת וצוברת תאוצה ברחבי העולם כולו. אקדמיות וקליניקות צצות כפטריות אחרי הגשם, טיפולים כמו דיקור סיני ותרופות צמחיות סיניות מוצעים לכל דורש. מערכות בריאות לא מעטות, לרבות בישראל, מציעות טיפולים סיניים כחלק מחבילות הרפואה המשלימה שלהן. הצמיחה המהירה הזאת, כפי שהעלה תחקיר של הטלוויזיה היפנית NHK באפריל השנה, הובילה לעלייה חדה במחירים של מרכיבי התרופות, עד פי ארבעה בחלק מהמקרים. וכמו בכל תחום שמתפתח במהירות, הרווחים העצומים מושכים שרלטנים תאבי בצע המוציאים שם רע לתחום כולו.

כדי לפתור את הבעיה, יצאה ממשלת סין ביוזמה חדשה. היא פנתה לגופים הבינלאומיים המוסמכים בהצעה לייסד תקן בינלאומי לרפואה סינית. ההצעה זכתה להתנגדות נמרצת ממטפלים וגורמי ממשל בדרום קוריאה ויפן. לדעתם, לא מדובר ביוזמה ברוכה שנועדה להרחיק שרלטנים מהתחום, אלא בטריק אימפריאליסטי שמאחוריו אינטרסים כלכליים רבי עוצמה, ושכל מטרתו לכבול את המדינות השכנות בעבותות לכלכלה של סין. מי שירצה לזכות בתקן הבינלאומי הנכסף יהיה חייב לקנות חומרי גלם "באיכות גבוהה", שמקורם כמובן בשוק הסיני. ואם לא די בכך, התקן, שסין תהייה דומיננטית בקביעתו, יכפוף את דרום קוריאה ויפן לחקיקה הסינית. חומרי הגלם של תרופות מסוימות, למשל, מופקים מדגים וצמחים נדירים שסין מטילה מגבלות של ממש על המסחר בהם. הממשלה הסינית תוכל להעלות ולהוריד כרצונה את מחירי המרכיבים והתרופות, ולכוון בפועל את השוק כולו.

אולם ההיבט המעניין ביותר בוויכוח אינו הכלכלי, אלא הלאומי. קצפם של המתנגדים ביפן ובצפון קוריאה יוצא לא רק על ההיבט הכלכלי של ההצעה, אלא על ההגדרות הלאומיות העומדות בבסיסה. מי קבע, הם שואלים, שאוסף הפרקטיקות הקרוי במערב "רפואה סינית" הוא דווקא סיני? הרי ביפן וקוריאה ישנה מסורת עשירה, בת מאות רבות של שנים, של רפואה מאותו הסוג בדיוק. למה להשתמש אפוא בשם "רפואה סינית" ולא, למשל, "רפואה יפנית" או אולי קוריאנית? במילים אחרות, המתנגדים להצעה חוששים שסין מעוניינת להשתלט על המדינות השכנות אליה לא רק כלכלית, אלא גם תרבותית.

למי שייכת אפוא הרפואה הסינית? האם היא סינית בכלל? הוויכוחים הללו אינם מוגבלים רק לסין. לפני כעשר שנים ניסתה ממשלת איטליה לייצר תקן עולמי למסעדות איטלקיות "אותנטיות". התנאי לקבלת האישור היה, כצפוי, שימוש בחומרי גלם איטלקיים בלבד. ליוונים זה הצליח יותר. בית הדין האירופי פסק שרק גבינה המיוצרת ביוון תוכל להיקרא בשם פטה. התקדים לפסיקה היה הקביעה כי רק יין נתזים ממחוז שמפאן ראוי להיקרא "שמפניה", ורק ברנדי מחבל קוניאק זכאי לשם "קוניאק". לאחרונה ניסתה לבנון לאסור על ישראל לייצא מוצרים הנקראים בשם "חומוס". המאכל שנקרא בשם זה, טענה אגודת התעשיינים של מדינת הארזים, הוא לבנוני – ולא ישראלי. לפיכך, רק חומוס המיוצר בלבנון יוכל לזכות בשם הנכסף חומוס. אבו חסן מיפו יאלץ לחפש לממרח גרגרי החמצה שלו שם אחר.

המשותף לכל המאבקים האלה, שמעוררים זעם רב אצל לאומנים מכל הסוגים, הוא ניסיון להשליך את הזהות הלאומית המודרנית אל העבר. הרפואה המכונה "סינית" אכן הייתה סינית, אבל הסיניות הזאת אינה תואמת את המדינה הסינית המודרנית בגבולותיה הנוכחיים. היא נוצרה בצלה של הציביליזציה הסינית שכללה גם מדינות כווייטנאם, יפן וקוריאה – ישויות שלא היה כפופות פוליטית לסין, אבל אימצו חלקים ניכרים מן הציביליזציה שלה. המשכילים במדינות הללו שלטו בסינית קלאסית, שנחשבה לשפה הבינלאומית של התקופה ממש כמו הלטינית בימי הביניים האירופיים, הצרפתית במאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה, או האנגלית כיום. חלק גדול מהעולם התרבותי שלהם היה קשור לתרבות הסינית, שלבשה צורות שונות לא רק בתוך גבולותיה של סין אלא במזרח אסיה כולה. הרפואה "הסינית" התפתחה בכל המרחב התרבותי הזה, ואין קשר מוחלט בינה לבין מדינות לאום בגבולותיהן הנוכחיים.

באותה מידה, ה"חומוס" היה מאכל מקובל בחלקים נרחבים של המזרח התיכון ומעולם לא זוהה אקסקלוסיבית עם הישות הלאומית הנקראת לבנון המנסה לנכס אותו כחלק מבניית הזהות הלאומית שלה. ואוכל איטלקי? במידה רבה הוא המצאה של מהגרים איטלקים באמריקה (רובם מן הדרום) שדמיינו את המולדת האבודה דרך הפסטה והפיצה. קודם לכן היה רק אוכל אזורי–מילאנזי, ונציאני, נפוליטני וכדומה. לא היה אוכל "איטלקי". בצפון איטליה לא ידעו מה זה פיצה עד חלקה השני של המאה העשרים והמאכל הבסיסי שם היה אורז ולא פסטה.

ובינתיים, המאבק על התקן הבינלאומי לרפואה סינית נמצא בעיצומו, ואיש אינו יודע כיצד יוכרע. סביר להניח שהוא יסתיים בלא כלום, בדיוק כמו מאבקי החומוס של ישראל ולבנון. הלאומנים מכל הצדדים ימשיכו להתכתש, ולעצב את זהויותיהם הייחודיות לא רק דרך הפוליטיקה הרשמית, העיתונות והספרות, אלא גם דרך הקליניקה והמטבח.