ההיסטוריון בן עמי שילוני טוען כי פצצה גרעינית איראנית תתרום לשלום וליציבות במזרח התיכון, תוך הסתמכות על הנחות היסטוריות הלקוחות מהמציאות של המלחמה הקרה. האם הוא צודק, או שמא הניתוח שלו מבוסס על השלכה בעייתית של העבר על ההווה?

מאמר זה פורסם גם באתר "במחשבה שנייה"

לאחרונה, כתב פרופ' בן עמי שילוני, מומחה בינלאומי נודע להיסטוריה של יפן המודרנית, מאמר בעיתון הארץ ובו טען כי גרעין איראני לא רק שלא יסכן את השלום במזרח התיכון, אלא להיפך- יתרום לו ויייצב אותו. למותר לציין, ששילוני לא התכוון לגרעין אזרחי, אלא דווקא לפצצה גרעינית של ממש. לדברי שילוני, המפתח ליציבות אזורית הוא איזון גרעיני. פצצות הגרעין של ברית המועצות וארצות הברית תרמו להרתעה הדדית והפחיתו את הסיכויים למלחמת עולם שלישית. באותו האופן, גם ההרתעה הגרעינית ההדדית של הודו ופקיסטן מונעת מלחמה רחבת היקף בדרום אסיה, ובהקשר זה יש לציין כי לפני פיתוח הפצצות, שתי המעצמות האזוריות הללו נלחמו זו בזו ישירות לפחות שלוש פעמים. זאת ועוד: אפילו פצצה גרעינית שפותחה בידי "מדינה מטורפת" כמו צפון קוריאה, לא פגעה בסופו של דבר ביציבות במזרח אסיה. להיפך: הפצצה הצפון קוריאנית אפשרה למשטר קים ג'ונג איל להרגיש בטוח יותר, ובכך הפחיתה את התמריצים להרפתקאות צבאיות מול ארצות הברית, דרום קוריאה או יפן. איראן, מרגיע שילוני את קוראיו, לא תשליך פצצת אטום על ישראל. האוכלוסיה הפלסטינית הצפופה וקרבתם של האתרים הקדושים בירושלים בוודאי ירתיעו משטר דתי מוסלמי, כמו זה האיראני, מלעשות זאת.

שילוני, היסטוריון ותיק ומיומן, תומך בעמדתו הפוליטית-אקטואלית באמצעות טיעונים היסטוריים. טיעונים אלו מבוססים על ההנחה, שניתן ללמוד מדפוסי העבר גם על התפתחות ההווה והעתיד. הנחה זו בשום אופן אינה מוסכמת על הכל. ההיסטוריונית ברברה טוכמן טענה פעם, כי ההיסטוריה אינה אלא "פנס בירכתי האונייה", היינו – היא מאירה אך ורק את המים שמאחורינו, את העבר שהיה ואינו. העתיד עודו נתון באפלה, ויהיה זה מסוכן לנסות ולנבא אותו מתוך הסתמכות על אירועי העבר.

טוכמן אולי קיצונית מדי בהנחתה. אפשר וכדאי ללמוד מהניסיון העשיר של העבר כאשר אנחנו מנתחים סוגיות אקטואליות, אולם חשוב מאד לעשות זאת בזהירות רבה, מפני שההקשרים ההיסטוריים, החברתיים והפוליטיים של העבר וההווה אינם דומים בהכרח, אפילו אם האירועים מזכירים אלו את אלו. כך, למשל, המושל האמריקאי הראשון של עיראק, פול ברמר, ניסה ליישם במדינה הכבושה דפוסי שלטון שעבדו בהצלחה רבה במהלך כיבוש יפן, כשישים שנים קודם לכן: פירוק מוחלט של הצבא, מפלגת השלטון וגופים "מדכאים" אחרים, בכדי לסלול את הדרך לרפורמות דמוקרטיות מעמיקות. אולם הבדלי הנסיבות בין עיראק ליפן הפכו את ניסיון זה "ללמוד מההיסטוריה" לכישלון קולוסאלי. במקרה העיראקי, פירוק הצבא לא סלל את הדרך לדמוקרטיה, אלא להיפך- שחרר לרחובות עשרות אלפי צעירים מובטלים וחמושים, שהזינו את המרד המזויין כנגד ארצות הברית. האנרכיה שנוצרה בעקבות מהלך מוטעה זה רודפת את עיראק עד היום.

לדעתי, בן עמי שילוני עושה טעות דומה כאשר הוא מנסה ליישם דפוסים היסטוריים מימי המלחמה הקרה, במזרח התיכון של המאה העשרים ואחת. אם פצצה גרעינית בידי ברית המועצות תרמה לשלום העולמי, אין פירוש הדבר שפצצה גרעינית בידי איראן בהכרח תייצב את השלום במזרח התיכון. למעשה, ההקשרים ההיסטוריים השונים והבדלי הנסיבות בין שני המקרים עלולים להביא לתוצאה שונה לחלוטין.

שילוני בוודאי צודק בטענתו, שחרדות השואה הגרעינית של חלק גדול מהציבור הישראלי מופרזות ומוגזמות. אכן, קשה להאמין שאיראן תסתכן בהרס של מסגד אל-אקצה, הקדוש לכל המוסלמים, על ידי השלכת פצצה גרעינית. עם זאת, לפצצה גרעינית איראנית עלולות להיות השלכות קשות אחרות, שיערערו משמעותית את היציבות באזור כולו.

בניגוד לברית המועצות, איראן אינה מעצמה עולמית, ואין לה כל אחריות לשמירת היציבות הבין-גושית. היא גם אינה מעצמה אזורית בלבד, כמו פקיסטן, המתרכזת אך ורק באינטרסים מקומיים. תחת זאת, ניתן לתאר את איראן כמעצמה אזורית השואפת להגמוניה רחבה יותר מגבולותיה, ועושה זאת תוך כדי שיתוף פעולה עם ארגוני טרור קטנים, רבים ומגוונים במדינות רבות ושונות. במצב עניינים זה, זליגה של חומרים גרעיניים ופצצות מלוכלכות לידי ארגונים מסוג זה היא סכנה שאין לזלזל בה. ארגונים כאלו, שדומים להם לא היו קיימים בתקופת המלחמה הקרה, מוזנים בידי איראן אך אינם נשלטים בידיה לחלוטין. קשה לדעת מה יקרה כאשר אחד מהם ישיג גישה לחומרים גרעיניים, ויכניס את המזרח התיכון כולו לתקופה של לוחמת טרור בלתי קונבנציונלית. גרוע מכך-  פצצה איראנית עשויה ליצור מירוץ חימוש גרעיני באזור כולו, המלא במדינות רעועות ולא יציבות. הסכנה לזליגת חומרים גרעיניים לידי ארגוני טרור, לפיכך, תגבר ככל שמירוץ החימוש הזה ימשיך. בעיה שלישית היא התחזקות העמדה האיראנית ברחבי המזרח התיכון כולו, שתעודד את משטר האייאתולות להיכנס להרפתקאות שיערערו, לא יחזקו, את היציבות באזור.

בדברים שלעיל, אין כוונתי לטעון שיש לטפל בבעית הגרעין האיראני בהכרח על ידי הפצצה. למעשה, אני חושב שפעולה ישראלית ישירה נגד הגרעין האיראני עשויה להיות הרת אסון. המחיר שנשלם, בחיי אדם, עשוי להיות כבד מנשוא, התועלת של המהלך נתונה בספק, סימני השאלה רבים והסיכוי להתפתחויות מסוכנות ולא צפויות גדול מדי. עם זאת, דווקא מתנגדי התקיפה באיראן חייבים להכיר בכך שלפנינו בעיה קשה ולהציע פתרונות אחרים מלבד מלחמה, במקום לצייר את הגרעין האיראני כהתפתחות חיובית ומבורכת.

מה יש לעשות בדיוק? רבים וטובים הציעו פתרונות חלופיים לא מעטים. בקרוב מאד, כאן בינשוף, אציע אלטרנטיבה משלי לתוכניות המלחמה שעומדות על הפרק.