המהפכה האמונית
משה פייגלין, מנהיג "חטיבת מנהיגות יהודית" בליכוד, הוא אחד הפוליטיקאים החידתיים ומעוררי המחלוקת ביותר במדינת ישראל, אך מעטים ניסו לפענח את סוד הצלחתו. כיצד הצליח האדם שבנימין נתניהו החרים עד לא מזמן, להפוך לדמות עוצמתית וממליך מלכים בליכוד? הינשוף על משיחיות, מנהיגות ואסטרטגיה פוליטית "מחוץ לקופסה"
מאמר זה התפרסם גם באתר קומפרס ובאתר במחשבה שנייה
משה פייגלין הוא אחת הדמויות המעניינות בפוליטיקה הישראלית העכשווית. מדמות שולית והזויה בשולי הליכוד, הפך פייגלין לממליך מלכים, איש מפתח במוסדות המפלגה ששרים וחברי כנסת מחזרים לפתחו. החרם שנתניהו הכריז עליו בזמנו הוסר. מספר המתפקדים מטעמו הולך וגדל, ובהתאמה מתחזק מעמדו בליכוד.פייגלין הפך לכוכב תקשורת מבוקש, אדם שדעתו נשמעת לעיתים קרובות בעניינים רבים ושונים. כיצד הצליח פוליטיקאי השייך למיעוט קטן (הציבור הדתי לאומי), בעל עמדות ימניות-קיצוניות, שאינן שונות בהרבה מאלו של הרב כהנא, לפלס את דרכו בהדרגה למיינסטרים הישראלי?
התשובה לכך טמונה ביכולתו של פייגלין להציג חזון המדבר הן לציבור "שלו", והן לציבור הכללי. המפתח לשני המסרים הללו נמצא בשם התנועה שלו: "מנהיגות יהודית". בקיצור נמרץ ניתן לומר, שהמילה "מנהיגות" מכוונת לציבור הדתי לאומי, ואילו המילה "יהודית" – לציבור הכללי.
פייגלין רוכש השפעה בציבור הדתי-לאומי, למרות ההתנגדות העזה של גורמי כוח מגזריים רבים לפועלו, משום שהבחין בסתירה מהותית בין האידיאולוגיה של הציבור הלאומי דתי לבין הפרקטיקה הפוליטית שלו. מצד אחד, האידיאולוגים של הציבור הדתי-לאומי, מהרב קוק והלאה, ראו את עצמם כנושאי הדגל של מהפכה דתית-פוליטית שתגאל את עם ישראל, לא רק באמצעות הלימוד בבית המדרש, כפי שגרסו החרדים אלא גם באמצעות המעשה כפי שגרסה הציונות החילונית; לא רק באמצעות הספר, אלא גם באמצעות הסייף. להלכה המשימה שאותה בקשו למלא נגעה לציבור כולו. למעשה, כפי שפייגלין עצמו כתב פעמים רבות, פעלו מנהיגי הציבור הזה באופן שונה לחלוטין. הם הקימו מפלגות מגזריות סגורות שנועדו לקדם אינטרסים צרים ושנתפסו על ידי הרוב החילוני כמי שאפשר לסגור אתם דילים בתמורה לטובות הנאה מגזריות ולא כמתחרים על ההנהגה. פועלן של המפלגות הדתיות, כותב פייגלין, אינו אלא "הפגנה בתוך הכנסת". כאשר השלטון רוצה לפעול בניגוד לדעתן, כפי שהתרחש בהתנתקות, לא נותר להן אלא לצעוק ולמחות. לפיכך יש להצטרף לליכוד, "מפלגת העם" ולכבוש את הנהגתו כדי לשנות את מדיניות ישראל מהיסוד.
פייגלין פנה לשאיפות המנהיגות הצפונות בקוד האידיאולוגי של הציבור הדתי לאומי, וקרא לבניו להפסיק להתנהג כשדולה ולהתחיל להנהיג, לקחת את המדינה ולהוביל אותה, כפי שרק הם יודעים ויכולים. ואכן, למרות ההתנגדות העזה של אלו הדבקים באג'נדה המגזרית, הצליח פייגלין לקבץ מסביבו מעגל הולך וגדל של פעילים נלהבים ומסורים, שהצטרפו איתו לליכוד. הם עמדו בשנים של השפלות וכשלונות, משום שהם מאמינים שבסוף הדרך יזכו להנהיג את עם ישראל לעבר הגאולה, או במילותיו של פייגלין: "לתקן עולם במלכות שדי".
אבל בכך אין די. פייגלין לא היה מצליח להיקלט בליכוד, לעמוד מול חרם ומלחמה פעילה מצד מחנה שרון ולאחר מכן נתניהו, להתחזק ולהשפיע, אלמלא פנה באפקטיביות גם לציבור החילוני. ואכן, הצד השני של מטבע ה"מנהיגות" המוצע לציבור הדתי לאומי, הוא הגדרה של יהדות שמדברת גם לחילונים ומסורתיים רבים. פייגלין, לפחות מן השפה ולחוץ, הוא מתנגד נמרץ לכפייה דתית ולחוקים דתיים, אלא אם מסכימים לכך שמונים אחוז ומעלה מהאזרחים. למעשה, הוא מתנגד להפרדה בין "דתיים" ו"חילונים" בכלל, ומציע במקום החלוקה הישנה הזאת זהות "אמונית" יהודית משותפת, שיכולה לכלול בתוכה גם חילונים רבים. זהות יהודית זו מבוססת על שני מרכיבים פשוטים וקלים לעיכול: אמונה בבורא עולם מחד גיסא, ובעליונותו המוסרית המוחלטת של עם ישראל מאידך. הזהות היהודית שמציע פייגלין קוסמת לחילונים רבים, משום שהיא אינה דורשת מהם לקיים מצוות, ומשום שהיא מעודדת תפיסת ייחוד לאומנית ושנאת זרים (בעיקר ערבים) הנפוצה ממילא ברוב חלקי הציבור היהודי, דתיים כחילוניים. "כשאנחנו נהיה פשוט יהודים," כתב פייגלין פעם, "אחמד טיבי יהיה פשוט ערבי." במדינה האמונית ידחקו הערבים באופן טבעי לשוליים, ללא הסתבכויות וללא התנצלויות. לא קשה להבין מדוע המסר של פייגלין נעשה מקובל גם בקרב חילונים רבים בליכוד.
"מנהיגות יהודית"מדברת אפוא לדתיים ולחילונים כאחד, אם כי בתדרים שונים. עד שתתגשמנה תקוותיו הדתיות-פוליטיות, פייגלין מוכן להתפשר. לולא היה פוליטיקאי כה מיומן, לא היה מגיע למעמדו הנוכחי בליכוד. עם זאת, הוא אינו מוכן לוותר על מטרותיו האסטרטגיות המשיחיות, אלא רק להצניע אותן. הקמת בית המקדש על חורבות מסגד אל-אקצא– אחד המסרים הרדיקליים ביותר של פייגלין– מוצגת שוב ושוב כפרוייקט לא דתי- שישרת בראש ובראשונה את האוכלוסיה החילונית כמרכז של רוחניות יהודית-לאומית. סעיפים קשים לעיכול אחרים בתוכנית, כגון פרישה מהאו"ם, פירוק משרד החוץ, ניתוק היחסים עם גרמניה ו"מדינות אנטישמיות" וכיבושים צבאיים רחבי היקף ("תוכנית מאה הימים") הורדו מהאינטרנט באופן מסתורי כאשר נחשפו בידי עיתון "הארץ".
לאזרחים חילונים-ליברלים מהשמאל ומהמרכז, שאינם שותפים להנחות היסוד של משה פייגלין, קל לגחך על השחקן ההזוי שכוכבו דורך בימין המפה. תהיה זו טעות לעשות זאת. אין סיבה להניח שהגורמים שהביאו את פייגלין למעמדו הנוכחי, לא יובילו אותו להצלחות נוספות, במיוחד במצב של מלחמה אזורית, מצוקה כלכלית או משבר פוליטי קשה. אם יגיע אי פעם למעמד של מקבל החלטות,עלול אופיה של מדינת ישראל להשתנות ללא היכר.
פורסמה ב-אוגוסט 17, 2012, ב-ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-בית המקדש, בנימין נתניהו, הציבור הדתי לאומי, ימין, ימין קיצוני, ליכוד, מנהיגות יהודית, משה פייגלין, משיחיות. סמן בסימניה את קישור ישיר. 19 תגובות.
הינשוּף 
ראשית, שאלה פומלית: איפה בדיוק אתה רוצה את התגובות? המאמר פורסם בשלוש אכסניות שונות. בקומפרס היו הכי הרבה תגובות, אבל גם קצת טרולים, אז הגבתי פה.
ולעצם המאמר:
אני חושב שאתה קצת מגזים בהשפעת האידאולוגיה של פייגלין על הצלחתו הפוליטית. נראה לי שהוא בעיקר הצליח לנצל עיוותים מבניים במרכז הליכוד כדי להכניס לשם את תומכיו (שלפי ההערכות, אגב, רבים מהם אינם מצביעי ליכוד).
אבל אני מסכים לגמרי בכל הקשור לרטוריקה שלו. אני גם חושב שהוא לא לבד, אלא מייצג תופעה רחבה יותר ומדאיגה למדי. החברה הישראלית טרודה מאוד בחיפוש אחר זהות יהודית. היא לא היחידה, אבל אצלנו זה אולי בולט וגורלי במיוחד. בעולם הפוסט-חילוני שבו אנו חיים, הציבור החילוני מוכן יותר ויותר להיפתח כלפי ערכים דתיים ולהתפשר על ערכים ליברליים. הפייגלינים משכילים לנצל זאת לצורך הטפה לזהות שבטית, תוך שימוש בססמאות נבובות שמצליחות לשבש את הרדאר החילוני: מה פירוש "כשאנחנו נהיה פשוט יהודים"? הרי כל מי שיודע דבר וחצי דבר על ההיסטוריה היהודית יודע שהזהות היהודית מעולם לא הייתה דבר פשוט, בוודאי שלא בעידן המודרני.
כל ניתן לקדם רעיונות פונדמנטליסטיים במסווה של "קירוב לבבות", להציע את הקמת בית המקדש השלישי – אנטיתזה מוחלטת לרעיון הציוני – כ"מרכז רוחני" (מה בדיוק יעשו שם?) ובדלנות משיחית כביטוי לדמוקרטיה יהודית אותנטית.
העובדה שהחברה הישראלית הולכת ומאבדת את הנוגדנים לרעיונות כאלה (ולראיה: הקאמבק המטורף של תשעה באב) מדירה שינה מעיניי.
אני לא באמת יודע הרבה פרטים על תומכי פייגלין, אבל מההתרשמות שלי, הגרעין הקשה של תומכיו הוא מהימין הדתי. לעתים מצטרפים אליו גם גורמים אחרים, אבל נראה שאלו בעיקר אופורטוניסטים צעירים שמקווים שזה יאפשר להם להתבלט ולשכנע את הנהגת הליכוד שעדיף שהם יהיו בצד הנכון.
יש קווי דמיון בין מה שקורה בישראל לבין ארצות האיסלאם, בוודאי. אני חושב שטורקיה היא הדוגמה הטובה ביותר: מדינה שקמה על בסיס מהפכה חילונית שצופה מערבה, אבל כאשר הזהות החילונית נחלשת, הדת נכנסת בגדול לתוך הואקום שנוצר. שני המקרים גם קשורים לעובדה שאירופה, שהיוותה את מקור ההשראה לחילונים במזה"ת, הופכת בעצמה ל"רב-תרבותית", מה שמוציא הרבה רוח מהמפרשים של הכוחות שלפחות מתיימרים לדבר בשם הנאורות.
עם זאת, המקרה הישראלי יוצא דופן מכמה סיבות עקרוניות: (א) ישראל היא המדינה היהודית היחידה, בניגוד לריבוי ארצות האיסלאם. לכן, הדחף לייחס לה תפקיד משיחי גדל; (ב) היהדות היא גם דת וגם לאום, מה שמקל על הדתיים לדבר בשם הלאום; (ג) הציונות היא מה שמכונה "לאומיות פזורה" (diaspora nationalism), שחייבה אידאולוגיה שתביא יהודים לארץ ישראל (כדאי לזכור שרוב היהודים עדיין חיים מחוץ לישראל, אם כי זה הולך ומשתנה). במובן מסוים, הציונות חייבה חילון של רעיון משיחי – שיבת ציון. כאמור, כשהחילון נחלש, המשיחיות יכולה פשוט להתחפש לציונות, וזה מה שלדעתי קורה. למעשה, פייגלין ודומיו מנסים להחליף את המהפכה הציונית במה שכינית – באופן די מדויק לטעמי – מהפכה אמונית.
בתור מי שעוקב במשך כמה שנים אחרי מנהיגות יהודית, התרשמתי שתומכי פייגלין באים לא רק מהימין הדתי (אם כי חלק גדול מהגרעין הקשה הוא אכן משם) אלא מטיפוס "חילוני אמוני" חדש. לא מדובר רק באופורטוניזם. עמנואל גרטל, למשל, אחד מראשי מנהיגות יהודית ופעיליה המסורים ביותר, הוא חילוני- והוא ממש לא היחיד. מנהיגות יהודית מתהדרת בחילונים שלה.
מסתבר שקודם בטעות פרסמתי את התגובה שלי מעל של, מה שיצר סוג של בלבול כרונולוגי. אני מקווה שעכשיו זה יצא בסדר.
אולי אתה צודק בקשר לפייגלין. לי היה נדמה שה"גייסות" שלו, אלה שעושים עניין במרכז הליכוד, הם בעיקר חובשי כיפות. אבל בימין יש קשר די הדוק – אם כי לא לגמרי ברור, לטעמי – בין הימין הקלאסי, הרביזיוניסטי, לבין הימין הדתי. אריה אלדד, למשל, מהאיחוד הלאומי.
כן, כמובן. אצל פייגלין אין חילונים מובהקים שמנותקים מהדת, אלא חילונים "אמוניים". למעשה, למרות ההבדלים העמוקים מאד בין מורשתו לבין מנהיגות יהודית (גם היסטוריים, גם כרונולוגיים וגם השקפתיים) מנחם בגין היה "חילוני אמוני" במידה רבה.
מה שמחדד את השאלה: מה גורם לכל אותם אנשים ללכת אחרי פייגלין ולא אחרי נתניהו, ממשיכו הרשמי של בגין? מה הופך את פייגלין ל"יותר יהודי", מעבר לדתיותו?
מכיוון שכל אותם האנשים רוצים ייעוד, מטרה, דרך, ואת זה נתניהו לא מציע להם. נתניהו מציע רק שרידות פוליטית, תחכום, עורמה, והתנהלות מהיום להיום. פייגלין ממשיל את זה תמיד לרכבת שדוהרת לחורבן. נתניהו (וגם המפלגות הדתיות) יכולים אולי להפוך את התנאים ברכבת ליותר נוחים, אבל רק הוא מציע להשתלט על הקטר ולשנות את כיוון הנסיעה.
ואללה. אם כך, זה יותר מדאיג מכפי שחשבתי. פוליטיקה שמבוססת על יאוש ועל "אין מה להפסיד" היא פוליטיקה בסכנת אובדן שליטה. אם גם הימין החילוני נכנס להלך רוח אפוקליפטי, אז ייתכן שאנו באמת זקוקים לנס.
גם אם המאמר מתפרסם באכסניות שונות, אני תמיד מעדיף תגובות כאן- בעיקר מקרב הקוראים הקבועים בינשוף. בקומפרס יש מספיק מגיבים מתוצרת בית.
בנוגע לרטוריקה ולסכנות האידיאולוגית, אני מסכים איתך לחלוטין. האם אתה חושב שיש הקבלה בין תהליך האיסלאמיזציה במדינות השכנות לבין התהליך שאתה מתאר כאן? זה נושא שאני חושב עליו לא מעט.
באשר להשפעת האידיאולוגיה של פייגלין: אין ספק שהוא הצליח לנצל עיוותים מבניים במרכז הליכוד. השאלה הקריטית היא, כיצד יצר מסביבו גרעין כה נלהב של תומכים, שהסכים ללכת איתו למהלך כל כך קשה אידיאולוגית (חבירה לליכוד) ולהמשיך איתו יחד בשנים של מרורים, השפלות, עלבונות ואכזבות. לקח לפייגלין כמעט עשר שנים להשיג משהו, ובכל עשר השנים הללו הוא הצליח להמשיך ולהפקיד אנשים. משמעות הדבר היא שיש כוח משיכה כלשהו לאידיאולוגיה שלו, הן לדתיים והן לחילונים.
תמיד שאני מסתכל על הימין הדתי אני שואל את עצמי האם החיבור שלהם לציבור החילוני הימני הוא מבחינתם כלי וברגע שיהיה להם הזדמנות או מספיק כח ואפשרות כפייה, הם יזרקו את שותפיהם החילונים בשם הדת? לפעמים האפשרות הזאת מפחידה אותי אבל נראה לי שהאלטרנטיבות האחרות לציבור החילוני גרועות יותר.
שאלה נוספת שמענינת אותי לא פחות, היא אם אדם דתי יצטרך לקבל החלטות הרות גרול לעתידה של ישראל, האם מרכיב האמונה יהיה גדול משיקולים אחרים בקבלת ההחלטה? מה שאבסורדי בעיני זה שדוקא אותם אני מוצא רציונלים יותר מאנשי רוח ושאר הרעות החלות שהנפיק לנו השמאל הישראלי בשם דת השלום ואחוות העמים.
מעניין באמת. האם החזון של פייגלין לבודד את ישראל לחלוטין משאר האומות, לפרק את משרד החוץ, לנתק יחסים עם גרמניה ולפרוש מהאו"ם (שלא לדבר על הזוועות שהוא מתכנן לערבים) רציונלי בעיניך יותר מהחזון של השמאל הציוני?
מה שמעניין אותי בכל הסיפור הזה, הוא דווקא הציטוט שהבאת, העוסק בכן/לא ישראליותו של אחמד טיבי. אם נשיב רגע את המשפט להקשרו המקורי, האם אתה סבור שמר טיבי, "ערבי-פלסטיני עם אזרחות ישראלית, על סירובו להכיר במדינת ישראל ועל התנגדותו הכללית, הנחרצת והנצחית לעצם היותך והיותי כאן הוא, בעצם, ישראלי (רק שהוא עצמו אינו מודע לכך) ופייגלין פשוט מטעה את קוראיו?
הדיון כאן הוא על פייגלין, ולא על טיבי, וכן – האידיאולוגיה של הדרת מיעוטים לא יהודיים (לא רק ערבים, דרך אגב) היא חלק מהותי מתפיסת הזהות היהודית של פייגלין, וחשוב לחשוף את זה.
באשר לד"ר טיבי, אדם שאני מכיר אישית ומעריך עד מאד (למרות חילוקי הדיעות לעיתים קרובות) כמובן שהתיאור שלך רחוק מאד מעמדותיו האמיתיות. האם תוכל להביא לי הוכחה ל"התנגדותו הכללית, הנחרצת והנצחית לעצם היותך והיותי כאן"?
דני, עם כל החיבה שלי אליך, ההיתממויות המעושות שלך מתחילות לעייף אותי. בלי שאני אביא לך ציטוט מדויק, זה לא קצת מובן מאליו שיועצו של עראפת, מהלל השהידים, חותר להיעלמותה של מדינת ישראל דרך התביעה להכרה בזכות השיבה וכך הלאה וכך הלאה וכך הלאה, אכן מתנגד להיותך ולהיותי כאן? מה גם, שאותי ואת שכמותי הוא, צאצא של רוצחים, גנבים וגוזלי אדמות, מעז לכנות בזלזל 'מהגרים'
אני לא זקוק לשטף נוסף של הצדקת הסיפר הטיביאני, אתה בהחלט מוזמן לדלג על זה. מעבר לעובדה שהוא אדם רהוט ולעיתים אף שנון, ובמנותק מעמדתו הלא-אופיינית לגבי ההכרה בהתרחשותה של השואה (הכרה שמאפשרת לו לערוך את ההשוואה הנלוזה בין הנספים בשואה לבין החיות המזויונות שנורות בידי חיילי צה"ל והאזרחים האומללים המשמשים להם כמגנים אנושיים. "קורבנות של קורבנות", זה הביטוי שלו לזה. אכן, אין ספק, בקרב אוקיינוס מכחישי השואה הערבים, בולט הגינקולוג חסר ההתמחות שלנו כמו אקווריום צף של פיראנות), אז כאמור, מעבר לשתי "נקודות זכות" מפוקפקות אלה, כיצד בדיוק האיש הזה הוא ישראלי?
יגאל,
ד"ר טיבי הוא ישראלי, כי הוא נושא תעודת זהות ישראלית, ואזרחותו ישראלית. אזרחי המדינה מבחינתי, ולפי עקרונות מגילת העצמאות, שווים ללא הבדל מגדר, דת וגזע.
מעבר לכך, בקיצור, אני סבור שחמישים אחוז מה"עובדות" שהבאת למעלה מופרכות לחלוטין, והיתר מוקצנות ומגמתיות עד לבלי היכר (או סתם גידופים). אשמח לנהל איתך דיון על כך, אבל לא אעשה זאת לפני שנגיע להסכמה על הכללים.
כאן, בינשוף, אנחנו מנהלים דיונים פוליטיים נוקבים וחדים, ללא יהירות וללא עצבנות. אפשר לחלוק על כותב בלי להצהיר שאתה "מתעייף" מכך שאינו עובר למחנה האידיאולוגי שלך. הנחות יסוד תמיד נתונות לויכוח, וכל עובדה חייבת בראיה ובנימוק, גם כאלו שאתה או אני רואים כנכונות מעבר לכל ספק. אם אתה לא מעוניין בדיון ידידותי והוגן, מלווה בראיות ובנימוקים מתאימים, תוך כבוד להבדלי ההשקפות, אין טעם בויכוח כלל.
דרך אגב, טיבי מעולם לא הילל מחבלים מתאבדים. כפי שהוכחתי כבר במאמר אחר, הטענות של "מבט לתקשורת הפלסטינית" כאילו עשה כן, הן בישול מתוחכם של השמטות וסילופים – שעיוותו את משמעות דבריו האמיתית. הם איימו לתבוע אותי, וכשראו שאין להם קייס, התקפלו עם הזנב בין הרגליים.
אתה צודק בדבר אחד, דני, – בויכוח הזה אין טעם כלל
אוקיי. אף אחד לא הכריח אותך לפתוח בו.
פינגבק: ממלכת החלומות: כשחומות המיתוס רועדות | הינשוּף