פוסט אורח: אישה בברלין

שגיא יודוביץ' מפרסם בינשוף פוסט אורח: ביקורת על הספר אישה בברלין. ספר זה, קטעי יומן של אישה אלמונית המתארת את החוויות הקשות שעברה במהלך כיבוש ברלין בידי הצבא האדום, עורר הדים רבים הן בגרמניה והן בישראל. המחברת, שביקשה להישאר אלמונית, התגלתה בראשית שנות האלפיים כמרתה הילרס, עיתונאית גרמניה, שהתפרנסה במהלך המלחמה מכתיבת תעמולה נאצית (בעיקר חוברות המאיצות בצעירים להתגייס). האם עלינו, כיהודים, לגלות סימפטיה לאישה שנאנסה שוב ושוב על ידי חיילים ברוטליים, למרות עברה הבעייתי? כיצד בכלל עלינו להתייחס לסבל הגרמני במהלך מלחמת העולם השנייה, ולאור השואה? להלן תשובתו של שגיא לשאלה הזאת.

"אישה בברלין – רשימות יומן מה-20 באפריל עד 22 ביוני 1945" מאת:  אלמונית, בהוצאת עם עובד, 2005, בתרגום טלי קונס., אחרית דבר מאת אילנה המרמן.

ביקורת מאת שגיא יודוביץ'

"אישה בברלין" הוא יומן אישי של אישה גרמנייה כבת שלושים פלוס, המתעד את חייה בשלהי המצור הסובייטי על ברלין ובימי כיבוש העיר על ידי הצבא האדום. לקורא הישראלי, ובפרט לקורא היהודי-ישראלי, משמש הספר מבחן תודעתי לא קל.

מדובר במסמך היסטורי ממקור ראשון המתעד את אשר עבר על נשים גרמניות רבות שנפלו קורבן ליצרי הנקם, האלימות והאכזריות של חיילי הצבא הכובש.

מחד, כל אדם בעל רגישות אנושית צפוי לחוש הזדהות עמוקה עם מנת הייסורים שניחתה על אוכלוסיה נכבשת, ובפרט על הנשים שבאוכלוסיה זו. מאידך, עלולים להיות קוראים ישראלים שיחושו לא בנוח להזדהות עם הצד הגרמני. שלל נימוקים – "הם פתחו במלחמה", "הם הביאו את זה על עצמם", "היה להם בכל זאת אוכל ובית והם לא הושמדו כפי שארע לעם היהודי", "הכרה בסבל הגרמני עשויה לסייע לאנשים בגרמניה להיחלץ מעמדת הנאשם" – עומדים לכאורה לצידם של המתנכרים לסבל הגרמני. הספר "אישה בברלין" לכאורה מקל על היכולת להתכחש לסבל זה.

הכותבת לא הייתה נאצית, הגם שככל הנראה התפרנסה לא במעט מחיבור תעמולה נאצית. היא בהחלט לא הייתה מתנגדת משטר, אך מאידך גם לא הייתה אנטישמית. היא הייתה קונפורמיסטית והשתייכה לרוב הדומם שעמד מהצד. ביומנים היא לא עושה לה ולבני עמה הנחות. היא מתארת כיצד רבו הטיפוסים הרברבניים שדקלמו את התעמולה הנאצית בטרם הפלישה, ולאחר קריסת הרייך השלישי הפכו פתאום בדיעבד למתנגדי השלטון הנאצי, והחלו להתגאות ביהודים המקורבים אליהם.

ביזה במהלך הכיבוש הסובייטי של ברלין, 1945

כנות וישירות זו מחייבת את הקורא להתמודד עם ה"אני מאמין" המוסרי שלו, שכן המחברת מתארת בפירוט רב כיצד נאנסה על-ידי ארבעה חיילים מזדמנים, מה שהביא אותה לידי החלטה  למצוא "אנס קבוע" בדרגה בכירה. תוכניתה מצליחה חלקית.
לקורא הישראלי המתעקש להמשיך ולהתעלם מסבלה של אותה אישה, מזמנים החיילים הסובייטים אתגר נוסף: ביומניה הכותבת מתארת כיצד עורך דין גרמני לא יהודי ואשתו היהודייה חיכו בברלין בכיליון עיניים לכיבושה על ידי הצבא האדום. וכשהחיילים הסובייטים פרצו למרתף בו שהו בעת כיבוש העיר, רצחו אותו החיילים הללו ואנסו את האישה – למרות צרחותיה "אני יהודייה! אני יהודייה!".

הקושי בהזדהות עם סבלם של האזרחים הגרמנים – ואף החיילים הנאצים שנפלו בשבי – בעת כיבוש ארצם איננו מובן לי כלל. פשעים נגד האנושות הם מעשים שיש לגנותם בכל תוקף! יש לגלות אמפתיה והבנה לאנשים שהינם קורבנות לכיבוש, לטיהור אתני, להתעמרות והתעללות, לביזה, לאונס, לרצח ובוודאי להשמדת עם. לו היו אדולף היטלר ואווה בראון לא מתאבדים אלא נופלים לידי חיילי הצבא האדום, היה מן הראוי לדרוש את העמדתו של אדולף היטלר לדין ולהבטיח כי השניים יזכו לטיפול הצודק וההוגן על ידי רשויות הצבא הכובש. העדר רגש של אמפתיה כלפי אדם, כאשר הוא נכבש, מוחלש, מדוכא ומנושל הינו דבר חמור מאוד, ופשעי מלחמה כאמור הם דבר שיש לדחותו קטגורית.

 

להלן מספר ביקורות שנכתבו בישראל על הספר, חלקן מגלות אמפתיה כלפי הכותבת וחלקן, לצערי, לא:

ד"ר מיכל בן חורין מן האוניברסיטה העברית:
http://www.haaretz.co.il/literature/1.1086822
הערך על הספר בויקיפדיה: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%99%D7%A9%D7%94_%D7%91%D7%91%D7%A8%D7%9C%D7%99%D7%9F.
ד"ר תום שגב, "הארץ": http://www.haaretz.co.il/misc/1.1062906

דן לחמן: http://www.e-mago.co.il/Editor/history-981.htm

לא מכבר הסתיימה באולפני ספריית על"ה (העמותה לסטודנטים עיוורים ולקויי ראייה בירושלים) הקלטת הספר "אישה בברלין" מאת אלמונית.

עיוורים ולקויי ראייה מוזמנים להזמין ספר זה בספריית על"ה, עמותת על"ה, בטלפון 02-5882155

 

 

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-ספטמבר 4, 2012, ב-ינשוף היסטורי ותויגה ב-, , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 21 תגובות.

  1. שגיא, אני מסכים איתך באופן עקרוני. קל לי להבין מדוע ישראלים רבים אינם מוכנים לשמוע על הסבל הגרמני במלחמה (אם כי זו לא הגישה שלי), אבל במיוחד צורמת לי הביקורת של אלו, כמו תום שגב, הנוזפים בגרמנים, כיצד הם מעזים להתעסק בנושא הזה.

    פן מעניין שעולה מהרשומה שלך, היא הבעייתיות בחלוקה של טובים ורעים. בתודעה היהודית של השואה, בעלות הברית הן בצד ה"טוב", ולפיכך רבים, גם אלו שאינם מגלים סימפטיה לקומוניזם, מזהים את הצבא האדום עם ה"טובים" ש"שחררו את אושוויץ". איני מערער על זכויותיו של הצבא האדום בעניין זה, אולם אסור לשכוח שצבאו של סטלין לא הגיע כדי לשחרר את היהודים, ולעיתים הם סבלו מברוטליות לא פחות משכניהם הלא יהודים. סיפור אונס האישה היהודיה בברלין ורצח בעלה- מוכיח את זה כאלף עדים.

    דרך אגב, גם סבתא שלי עליה השלום, שעברה את השואה ברומניה, סיפרה כיצד היהודים עמדו ברחובות לברך את הצבא האדום המשחרר, ובתגובה חיילי ה"שחרור" בזזו להם את התכשיטים ושעוני היד.

  2. לא לגמרי ברור לי על מה מבסס המבקר את הקביעה לפיה ה"קורא הישראלי…מתעקש להמשיך ולהתעלם מסבלה של אותה אישה". אולי ישנם קוראים ישראלים שדווקא כן מזדהים איתה (עובדה שהוצאה מכובדת וממסדית הוציאה את הספר, וכנראה שלא מעט אנשים רכשו אותו)? אולי יש אפילו קוראים ישראלים שהזדהו איתה יותר מקוראים לא ישראלים מסוימים?

    ברית המועצות לא ממש זכורה לטוב בציבור הישראלי, כך שלא עד כדי כך קשה לישראלים להזדעזע ממעשיהם של חיילי הצבא האדום. נדמה לי שהתמודדות עם פשעי מלחמה שבוצעו על ידי הצבא האמריקאי יותר מאתגרים את הזיכרון הפופולרי על שחרור אירופה.

    לעצם העניין: בוודאי שיש מקום לאמפתיה לסבל שעבר העם הגרמני בסוף המלחמה, והנשים הגרמניות בפרט (המקרה הספציפי שמובא בספר ודאי לא היה היחיד. הערכות מלומדות מדברות על מאות אלפי נשים גרמניות שנאנסו, ויש שמדברים על מיליונים!) אולי יש מקום להבין את הזעם האדיר שחשו הכובשים הסובייטים, אבל אין סיבה לומר שפשעי הנאצים מצדיקים את פשעי הנקמה.

    וסתם שאלה, בקשר לסיפור על האישה היהודייה: כמה יהודים נשארו בברלין בסוף המלחמה?

    • אני מסכים איתך שבכל הנוגע לקוראים הישראלים יש כאן הכללה גורפת מדי. אבל בהחלט מדובר בגישה קיימת- ותעיד התגובה של אסף שגיב בדיון שנפתח עכשיו בפייסבוק שלי בעניין.

      לא ידוע לי כמה יהודים נשארו בדיוק בברלין בסוף המלחמה, אבל לדעתי מדובר בכמה מאות (הערכה בלבד), לרוב יהודים שהיו נשואים לבני זוג ארים.

      אתה צודק בהחלט שדיון על פשעי האמריקאים מתאגר הרבה יותר את הזיכרון הפופולרי (ויעידו הדיונים על פצצת האטום בהירושימה), אבל גם לצבא האדום, במיוחד אצל הדור המבוגר יותר, שמור מקום של כבוד כמשחרר אושוויץ. אפילו אנשים שבדרך כלל מסתייגים מהקומוניזם, לא בהכרח רוצים לשמוע על פשעי הצבא האדום נגד גרמנים במלחמת העולם השנייה.

      והערה חשובה: הצבא האדום נהג בדרך מאד דומה- אונס ורצח המוני- גם במנצ'וריה, כלפי קוריאנים וסינים שלא נלחמו בו כלל, ולא היתה כל סיבה לחוש זעם כלפיהם.

      • כמובן שאלמלא הסכם ריבנטרופ מולוטוב אולי לא היה צריך כלל לשחרר את אושוויץ. אפרים קישון תיאר כיצד כניצול שואה שוחרר על ידי הצבא האדום ומאז הפך לסאטיריקן – לא הייתה לו שום ברירה אחרת כשראה את התנהגות המשחררים

      • נכון בהחלט – והאמירה של אפרים קישון חדה כתער. אבל בכל זאת, למרות כל הביקורת שלי על הצבא האדום והמשטר הסובייטי, את שחרור אושוויץ ובאופן כללי המחנות במזרח אי אפשר לקחת מהם.

      • דני,
        לא מזמן נתקלתי בדעתו של יולי מרגולין, המחבר של "המסע לארץ האסירי" (בקרוב, באיחור של 65 שנה, יפורסם בעברית, בהוצאת "כרמל"), על האנטי-גרמניוּת בישראל.

        אומנם ב-1960, כשמרגולין כתב את מאמרו נגד מפלגת "חרות", האנטי-גרמניות טרם הפכה לממוסדת: זה קרה ב-1977, 6 שנים אחרי מותו של מרגולין. אבל הניתוח שלו תקף גם היום:
        – "חרות" חששה להיאבק בברה"מ, כי אויב זה של העם היהודי היה חי, בועט ומסוכן;
        – לכן "חרות" תיעלה את שינאת בוחריה למסלול האנטי-גרמני הלא-מסוכן בעליל;
        – כך חברה "חרות" לטענת הנאצים שהעם הגרמני כולו הינו אויב של העם היהודי;
        – לשפל מוסרי ירדה "חרות" כששמחה לאסונם של מזרח-גרמניים שנכבשו על-יד הקומוניסטים.

        עם זאת, הבין מרגולין את אלה ששנאו גרמנים, כל עוד שינאה זו אינה הופכת למדיניות.

        תרגמתי את מאמרו של מרגולין לעברית, ואם תרצה – תפרסם בבלוג שלך.

      • זה מעניין מאד ואני אשמח לשקול את זה. תוכל לשלוח לי את המאמר באימייל?

    • שגיא יודוביץ'

      נדב,
      אני אהיה הראשון לשמוח על התגלית כי החברה הישראלית הינה בעצם מכילה וליברלית, ואינה נרתעת מגילוי אמפתיה כלפי סבלם של אזרחים גרמנים. הביקורות הצוננות מחד והיעדרן של ביקורות רבות על הספר מאידך ברשת האינטרנט, מעוררות בקרבי את החשש כי הציבור הישראלי אינו חסיד של אמפתיה לסבל אנושי, בלי קשר לזהות נשוא אותו הסבל.

      • שלום שגיא,

        אם אתה תהיה הראשון "לשמוח על התגלית…" אז אני אשמח להיות השני. גם אני לא סבור שניתן לומר על החברה הישראלית שהיא "מכילה וליברלית", אבל אני בכל זאת חושב שיש ישראלים שמוכנים לקרוא על נושאים כאלה בראש פתוח. בכל מקרה, אני לא משוכנע שהחברה הישראלית גרועה במיוחד בתחום הזה.

        אני מזהה לפעמים נטייה בקרב מבקרי תרבות ישראלים למנף את הביקורת באמצעות זלזול בקהל הישראלי, בבחינת "זוהי יצירה חשובה, משום שהישראלים הפרימיטיביים האלה לא מסוגלים להתמודד עם כאלה רמות של מורכבות, חתרנות וכו'". לעתים זה משדר התנשאות ופלצנות, וזה מיותר. בדיעבד, אולי התגובה שלי הייתה קצת לא הוגנת כלפיך.

        גם אני סבור שרצוי לחשוף את החברה הישראלית לנושאים כמו סבלם של הגרמנים לאחר המלחמה, אבל אולי עדיף לעשות זאת בלי לנפנף לעברם אצבע נוזפת.

  3. קראתי את הספר לפני כמספר שנים, ולא היה לי שום קושי להזדהות עם סבל הגיבורה והנשים האחרות שם. מזכירה בהקשר זה ספר בשם "הבן האובד" של הנס אולריך טרייכל, המתאר את סיפורה של משפחה גרמנית החוזרת בסוף המלחמה מהמזרח מערבה לגרמניה, ואת סיפורה של אם המשפחה המאבדת את בנה התינוק כאשר חיילי הצבא האדום פושטים על הפליטים ואונסים את נשותיהם.
    בשני הספרים לא מתוארים חייהם של שחקנים ראשיים בדרמה הנאצית, אלא של האדם הפשוט, הקונפורמיסטי, אשר חי את חייו כאשר ההסטוריה גועשת סביבו בלי להיות גיבור גדול – ואם נהיה כנים עם עצמינו וננסה לבחון את עצמינו במבחן "לבד בברלין" של הנס פלאדה – הרי שלא בטוח כלל שאנחנו היינו בוחרים להיות לוחמי רזיסטנס נועזים או אפילו מחלקי גלויות חתרניות כאשר מגפי הגסטפו מונחות על צווארינו וכל אחד משכנינו עלול להתגלות כמלשין אופורטוניסט.

    • מסכים איתך לחלוטין. בספר שלי ניסיתי לבדוק מהן התכונות המבדילות לוחמי התנגדות מאנשים אחרים שסביבם, אבל בפועל – כמעט בלתי אפשרי לדעת מה היינו עושים אם היינו נתונים במצב של אותו "אדם קונפורמיסטי". מעבר לכך, ההתנהגות הפוליטית בפועל בתנאים של משטר טוטליטרי תלוייה גם בנסיבות, חלקן מקריות, ולא רק באומץ לב ושכנוע פנימי של האינדיבידואל.

      • שגיא יודוביץ'

        ריקי ודני, הוצאתם לי את המילים מהמקלדת. רק הערה או תהייה: האמנם הספר "לבד בברלין" מתאר נכונה את המציאות בברלין תחת המשטר הנאצי? האמנם היו כה רבים שהשתוקקו להציל יהודים, שנאו את המשטר הרודני ועשו כל מאמץ לחבל בסתר במכונת המלחמה הגרמנית, כפי שעולה מדפי ספרו של האנס פאלדה?
        לי נראה למרבה הצער כי דווקא מרטה שנטען כי הינה מחברת היומנים האלמונית, מאפיינת הרבה יותר את הטיפוס הרווח. היא מבקרת את עצמה ביומניה על נטייתה להיות קונפורמיסטית.

      • למרות הנטייה הברורה בחוגים גרמניים מסויימים להציג את כולם חוץ מהיטלר, גרינג והימלר כמתנגדי משטר, בוודאי שמרתה (וגרועים ממנה בהרבה) היו הדומיננטיים, ומתנגדי המשטר היו מיעוט קטן מאד, אם כי כזה שחשוב להזכירו ולהוקירו.

  4. אני לא ממש מצליח להבין את הפאונטה, גם סרט דוקומנטרי על נסראללה יגרום לנו להזדהות איתו, ואם נקבל סיפור של אם ערביה שכולה שאיבדה את בנה שהיה מחבל מתאבד נוכל בקלות להזדהות עם הכאב והצער שלה, הפחד הוא שסיפורים אנושים יגרמו לפספוס התמונה הכוללת, ובה גם אם הטוב הוא לא טוב מוחלט ולרע יש גם צדדים אנושים, ברור מי הטוב ומי הרע בסיפור

    • בכל הנוגע למלחה"ע השנייה זה ברור כבר מזמן. למעשה, הנחת העבודה של כולנו היא שגרמניה הנאצית היתה הצד הרע בסיפור. עכשיו, אם אנחנו רוצים להבין באמת מה קרה שם, לעומק, צריך להמשיך מעבר להגדרות הפשטניות של טוב ורע ולבחון את המציאות ההיסטורית באופן מורכב.

  5. שגיא יודוביץ'

    דני וכל המגיבים והמגיבות שלום רב,

    לפי שעה איני יכול להגיב לתגובותיהם של אנשים באופן מיידי, אז ארשום כעת מספר תגובות במרוכז.
    ראשית, על פי התרשמותי כן קיימים ישראלים רבים המסרבים להסתכל על הסבל האנושי של אנשים, בפרט במלחמת העולם השנייה, אלא מתעקשים לעשות זאת דרך פריזמה של "אנחנו והם".
    דני – אף אני התאכזבתי מאוד מתגובתו של תום שגב, אשר לא הפגין אמפתיה רבה כלפי מחברת היומנים, ויתרה מכך, ציער אותי מאוד חוסר יכולתו של דן לחמן לחוש אמפתיה כלפי הכותבת ואיני מבין מדוע בחר לכנות את הקצין הסובייטי "מאהב קבוע".
    לא מעט מעסיקה אותי השאלה כיצד אני הייתי נוהג כגרמני לא יהודי תחת המשטר הנאצי, בוודאי בעת המלחמה. קל לי מאוד לדמיין את עצמי מצטרף למחתרת הצלה של יהודים ומבצע פעולות מחאה נועזות כנגד המשטר. אך יחד עם זאת חוששתני, כי היה די בשיחת אזהרה לא מנומסת ביותר ממשרדי הגסטפו בכדי להופכני לעומד מהצד. אם דן לחמן ותום שגב משוכנעים כי היו נאבקים כנגד המשטר העריץ, תוך השלכת שלומם ובטחונם מנגד, לא נותר לי אלא להעריך זאת ביותר.

  6. שגיא יודוביץ'

    היי נדב,

    תודה על השיעור החשוב. אכן הפניית אצבע נוזפת רק מרחיקה אנשים מהביקורת.
    הלאומיות הישראלית לא רק שאינה מהמובילות בשנאת זרים והתעלמות מסבלו של האחר, אלא שניתן להגדירה כניצבת בקצה האחר של הסקאלה. יעידו על כך חיילי צה"ל אשר היו הם השבוע שהדליפו את דבר הפקרתם וגורלם פחות או יותר של חבורת פליטים מחוץ לגדר הנבנית בגבול ישראל-מצרים.
    נכון שההתעלמות התקשורתית הכמעט מוחלטת מהסבל האנושי שנגרם לאותם פליטים, הינה בעלת סממנים מדאיגים של מוכנות להקריב ערכים אנושיים לשם הגנה על הלאומיות. למרבה האכזבה, ביום רביעי בבוקר בשיחה שערכתי עם אנשי מערכת התוכנית "סדר יום" עם קרן נויבך, הללו הודיעו לי כי לא עסקו השבוע וגם לא יעסקו בפרשת הפליטים שמחוץ לגדר.
    לאחר שהוגשה עתירה לבג"צ וכלי תקשורת נוספים החלו לעסוק בנושא, ביום חמישי החליטו במערכת כן להתייחס וקרן נויבך אמרה באופן יבש ולקוני בראשית המשדר כי יש להכניסם לישראל.

  7. בדיוק סיימתי לקרוא את ספרך והנה אני נתקל שוב בשמך. צירוף מקרים מעניין. ד"א: נהניתי מאוד מספרך ולמדתי ממנו רבות על אף שסברתי כי קראתי כבר די על התקופה המתוארת.

    • תודה רבה! תמיד כיף לקבל מחמאות, ואני שמח מאד שנהנת מואלקירי.

      • דני שלום,
        התהלכתי בשבוע שעבר ברחובות ברלין עם מדריך הטיולים הנודע אביחי בקר. בעודנו מתבשמים מן השלג הצונח על פדחותינו כפתיתי טל, הגענו אל המקום בו הוצאו להורג חמשת הקושרים העיקריים ב – 20 ביולי 44'. משהזכרתי באוזניו של אביחי את הספר "ואלקירי", הוא התמוגג מנחת ושיבח את ספרך במילים אוהדות מאוד. מיד הקדשנו את חלקו של הסיור לפעולות המרד שלא צלחו, למרבה הצער, כנגד היטלר והנאציזם בכלל. האישה שכתבה את "אישה בברלין" לא נמנתה, כידוע, על שורות קבוצות אלה, אלא להפך – היא שידרה נאמנות למשטר הנאצי ואף נהנתה מכך הנאה חומרית. מעניינת התגובה הדומה בציבוריות הישראלית לניסיון ההפיכה של ה – 20 ביולי ואל הספר "אישה בברלין". שני המושאים הללו לא זוכים לאהדה רבה בקהל הרחב, לרבות ניסיונות נואלים להשחיר את פניהם של קושרי ה – 20 ביולי. אביחי סיבר את אוזני כי קושרים אלה תכננו לפזר את מחנות ההשמדה. אודה על האמת – לא ידעתי. אולי בגלל שלא קראתי את ספרך עדיין. מבטיח לתקן זאת במהרה.
        שלך בחום,
        שגיא

      • שגיא, ממש ממש תודה על המחמאות, ושמחתי מאד לשמוע שמדריך טיולים ידוע שבוודאי מתמצא מאד בגרמניה אהב את הספר. אכן, הקושרים תכננו להשתלט על מחנות הריכוז. זו אחת ההוראות הראשונות בקבוצת הפקודות המפורסמת של שטאופנברג ששוגרה למפקדים במהלך 20 ביולי 1944. מקווה שתהנה מהספר!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: