שלום דמוקרטי, ריאליזם אופנסיבי: שיח החרשים בין סין לבין ארצות הברית

מאמר זה התפרסם קודם באתר קומפרס

קוונטין סקינר, מגדולי ההיסטוריונים של הרעיונות במאה העשרים, הזהיר פעם כי משמעותן של מילים מוכרות כ"זכויות", "חירות", "ידע" וכיוצא בזה, עלולה להשתנות באופן קיצוני בין תקופות  ותרבויות ואפילו בין יחידים שונים. לא רק "פורנוגרפיה היא ענין של גאוגרפיה". אי הבנות לשוניות ומושגיות מסוג זה נפוצות גם ביחסים הבינלאומיים, ובפרט בדיאלוג האסטרטגי המורכב בין סין לארצות הברית. במאמר קודם, כתבתי על ההבדל המהותי שבו נתפסת המילה "מעצמה" במערב ובסין, ועל האופן שבו משפיעים ההבדלים הללו על מדיניות החוץ הסינית. ברשימה זו אדון במספר מושגי יסוד השגורים בפי קובעי מדיניות בסין ואמריקה כאחד, אולם משמעותם שונה לחלוטין בכל אחת מן המדינות.

הסדר הבינלאומי

הממשלים האמריקאיים השונים, דמוקרטיים ורפובליקאים כאחד, נוטים לחלק את העולם ל"בעלות ברית" ול"יריבות". לחלוקה הפרקטית הזאת נלווית לעיתים קרובות חלוקה אידיאולוגית–בין מדיניות דמוקרטיות, למדינות שאינן כאלו, מתוך הנחה שדמוקרטיות נוטות לשמור על השלום והסדר הבינלאומי יותר מדיקטטורות (תיאורית "השלום הדמוקרטי"). חרף העובדה שבין בעלות בריתה של ארצות הברית ישנן מדינות לא דמוקרטיות בעליל, כמו למשל ערב הסעודית, אין לזלזל בחשיבות תיאורית "השלום הדמוקרטי" בשיח האמריקאי. שלטון עריצות, למשל, עשוי לשמש כעילה לפלישה למדינת אויב. התפיסה האמריקאית של הסדר הבינלאומי מושתתת על שני אדנים עיקריים: לגיטימציה להתערבות אידיאולוגית בענייניהן של מדינות סוררות, והגנה על האינטרסים של בעלות ברית.

התפיסה הסינית הבסיסית של הסדר הבינלאומי, כותבים החוקרים אנדרו נתן ואנדרו סקובל, היא שונה לגמרי. היא מבוססת על דוקטרינה הנקראת "ריאליזם אופנסיבי". דוקטרינה זו, השואבת במידה רבה מהמרקסיזם הקלאסי, גורסת יחס חשדני מאד ל"מעצמות" המערביות באשר הן, מתוך הנחת יסוד שמטרתן היתה ונשארה לנצל מדינות חלשות מהן. זוהי תפיסה שמרנית במהותה השואפת לשמר את הסטטוס קוו. בעיני הסינים, "סדר בינלאומי" מושתת על מסחר חופשי בין מדינות ריבוניות, תוך הקפדה על חוסר התערבות בענייניהן הפנימיים, במיוחד ברמה הפוליטית-אידיאולוגית (יש לציין כי סין אינה בוחלת בהתערבות כלכלית, אפילו גסה, באפריקה ובדרום מזרח אסיה, במסגרת המסחר החופשי כביכול). על פי תפיסה זו, ארצות הברית נתפסת כגורם חתרני המעודד אי יציבות. הבחישה הפוליטית האינסופית שלה במזרח אסיה, אזור האינטרסים הטבעי של סין, בריתות ההגנה שלה עם מדינות כוייטנאם ויפן הנוגסות בשטחים השייכים לסין ופוגעות בריבונותה, תמיכתה בטייוואן ובעיקר- נטייתה להשתמש בכוח צבאי מנימוקים אידיאולוגיים, מפרים את הסדר הבינלאומי כפי שסין מבינה אותו.

כאן יש להדגיש פעם נוספת, שמדובר במחלוקת ברמה המושגית, לא רק האסטרטגית. בניגוד ליפן בראשית המאה העשרים, למשל, סין לא רואה את עצמה כמדינה רוויזיוניסטית הנלחמת בסדר בינלאומי "אמריקאי" מדכא ומשפיל. להיפך, בעיני עצמה, סין היא שומרת הסדר הבינלאומי, כוח צודק המגן על מדינות אחרות מפני התערבות אימפריאלית. ארצות הברית, לפי גישה זו, אינה רודנית המשליטה סדר מעוות, אלא בדיוק להיפך – גורם מהפכני ופרוע המפר את הסדר בכל רחבי הגלובוס.

על מנת להתמודד עם התערבות זו ולהגן על הסדר הבינלאומי, שירטטו האסטרטגים הסינים ארבעה מעגלים, או "טבעות" דמיוניות מסביב לסין: בטבעת הראשונה, הפנימית ביותר, נמצאת סין עצמה שעל  השלמות הטריטוריאלית שלה ועל יציבות משטרה יש להגן מפני כל התערבות אמריקאית בשם  ה"דמוקרטיה". הסינים רואים בטייואן חלק ממדינתם, ממש כמו טיבט. בעיניהם המדיניות האמריקנית מאז המהפכה לא נועדה להגן על בעלת ברית, אלא לפגוע בסין. ארצות הברית, כפי שכתב הגנרל בדימוס לוּאוֹ יוּאָן, סגן המזכיר הכללי של האגודה הסינית למחקר צבאי, משתמשת בטייואן כ"כלי שחמט הנועד לבלום את עלייתה של סין." בטבעת השנייה נמצאת מזרח אסיה שהיא אזור ההגמוניה "הטבעי" של סין. יש להילחם בניסיונות לקרוא תיגר על הגמוניה זו . בטבעת השלישית נמצאים אזורים כמו מרכז ודרום אסיה שלסין יש בהם אינטרסים כלכליים מובהקים שאין להפריע להם. בטבעת הרביעית נמצא שאר העולם.  לסין זכות לפעול בנתיבי הים והאוויר וגם במדינות עצמן בצורה סבירה, ללא הפרעה. דוקטרינת הריאליזם האופנסיבי  שונה  מהותית מתפיסת הסדר הבינלאומי האמריקאי. היא שוללת נחרצות התערבות אידיאולוגית בענייניהן של מדינות אחרות, ורואה במערכת הבריתות האמריקאית– בסיס הסדר הבינלאומי בעיני ארצות הברית—ניסיון פסול להשגת הגמוניה נצלנית בעולם כולו.

להאסה, בירת טיבט. הסינים רואים בה חלק משטחם הריבוני

זכויות אדם

החשדנות כלפי מניעיה של ארה"ב גורמת לסינים, לדחות את הדאגה האמריקאית, כביכול, לזכויות האדם בארצם. התפיסה המרקסיסטית הרווחת עדיין בסין, חרף הכלכלה הקפיסטליסטית שלה, גורסת שנימוקים אידיאולוגיים מסוג זה אינם אלא כסות לפוליטיקה מעצמתית ולניצול כלכלי. מטרתם האמיתית של האמריקאים, כתב לי צ'וּן, עסקן בכיר במפלגה הקומוניסטית, "אינה להגן על המושג הקרוי זכויות אדם, אלא להשתמש בתירוץ הזה כדי להשפיע ולהגביל את הצמיחה הכלכלית של סין, ולמנוע מהעושר והעוצמה של סין מלאיים על ההגמוניה העולמית שלהם."

 אולם מעבר לכך, ישנה אי הבנה בסיסית יותר בין הצדדים בכל הנוגע לעצם מהותו של המושג "זכויות אדם". האמריקנים, שתפיסתם משתקפת היטב בדוחות התקופתיים על מצב זכויות אדם בסין, מתמקדים בעיקר בזכויות הפרט: חופש דת, התכנסות, התאספות, דיבור וכיוצא בזה. כאשר מגדירים כך זכויות אדם, אין ספק שהן נרמסות בסין. אולם הסינים מוציאים גם הם דוחות על מצב זכויות האדם בארצות הברית. דוחות אלו מציירים תמונה לא מחמיאה של עוני המוני, ביטוח בריאות לעשירים בלבד, בתי כלא גדושים, אוכלוסיות ללא חינוך ראוי ואפלייה של שחורים ומיעוטים אחרים. האשמות אלו, כפי שכתבה החוקרת אליזבת פרי מאוניברסיטת הרווארד, אינן אפולוגטיקה צינית גרידא, אלא תוצאה של הבנה שונה של זכויות אדם שיש לה בסיס הן במרקסיזם והן בפילוסופיה הסינית. המשטר וחלק גדול מהעם בסין רואים בזכויות החברתיות את העיקר ובזכויות הפרט את הטפל. לא חופש הפרט חשוב, אלא רווחתו של העם כולו. מכיוון שסין חילצה מיליונים מעוני מחפיר, הרי שהיא שומרת על "זכויות האדם" האמיתיות של אזרחיה, וזאת בניגוד לארצות הברית, המשמרת את העוני ואף מחריפה אותו.

התפיסה השונה של סין וארצות הברית מביאה אותן להאשים זו את זו בפגיעה בסדר הבינלאומי, בריבונות של מדינות ובזכויות אדם. כיוון ששתי המדינות חלוקות לא רק בנוגע למציאות הרצויה, אלא גם בנוגע להגדרות הבסיסיות – השיח ביניהן הוא לעיתים קרובות שיח חרשים.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-ספטמבר 7, 2012, ב-ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 25 תגובות.

  1. מעניין מאוד

  2. סין וגם רוסיה עברו שינוי מענין בעבר הם הרי ניסו להפיץ את בשורת הקומניזים לשאר העולם בכל מיני דרכים היום הם מדברים בשפה אחרת של חוסר התערבות וזה בא לידי ביטוי בסוריה. ההסבר שנתת בהחלט מענין ונותן חומר למחשבה, בכלל למרות שאני סולד מחוסר הדמוקריטה בסין יצא לי לקרוא ראיון עם איזה בכיר סיני שנתן פרספקטיבה אחרת ומענינת. לדעתי מדניות חוסר ההתערבות של שתי המדינות הוא בעיקר כשמדובר בבני ברית שלהם ומהפחד שאחר כך יתערבו אצלם.

    • אני חושב שעלית על נקודה נכונה, לא בהכרח לגבי רוסיה אבל בוודאי לגבי סין. סין מתנגדת להתערבות, משום שהיא פגיעה (או רואה עצמה פגיעה) להתערבויות מסוג זה. האופציות הן אינסופיות: תעמולה דמוקרטית שתחולל התקוממות, התססה של המיעוטים האתניים, ועוד לא דיברנו על שאלות טיבט וטייואן. אם נסתכל על הצד ההפוך של הספקטרום, ארה"ב אולי מרבה להתערב משום שאין לה מה לחשוש מהתערבות עוינת של מדינות אצלה. אפילו גרמניה הנאצית לא הצליחה לעשות יותר מבחינה זו ממספר נסיונות ריגול מגושמים.

  3. אבל מה שמענין זה המהפך מהרצון להפיץ את הבשורה הקומנסטית לעיקרון חוסר ההתערבות, למיטב ידעתי במזרח היו כמה ארגוני גרילה ששאבו השראה וכנראה גם כסף מסין, בכלל נראה שהמונח חוסר התערבות הוא בעיקר תחת המעטפת של הקהילה הבין לאומית אני מאמין שמתחת לפני השטח סין בוחשת בלא מעט מדינות

    • בוחשת ברמה הכלכלית. קשה לי להאמין שסין תומכת עוד אקטיבית בארגוני גרילה קומוניסטיים (כמו המאואיסטים בהודו), אבל אולי אני טועה. לפחות אני לא מכיר ראיות לכך היום.

  4. האם ניתן לזהות את המקורות האינטלקטואליים של התפיסה הזו? האם מקורם בעת העתיקה או שהם מודרניים?

    אני שואל משום שניתן (לפי התיאור שלך) לעשות אנלוגיה מסוימת לרוסיה: גם לה היו "מעגלים" של אזורי השפעה – במעגל הראשון ניתן היה להציב את מזרח אירופה, במעגל השני את מרכז אסיה והקווקז, במעגל בשלישי את הקוטב הצפוני והאיים הקוריליים, ובמעגל הרביעי את שאר העולם. גם ברה"מ האמינה (לפחות ברמה האידאולוגית) שמעצמות המערב הן אלו שמעודדות משטרים ראקציונרים שנפועלים נגד הסדר ה"טבעי", וגם היא האמינה שהסדר שהיא מציעה מבטיח דמוקרטיה" ו"זכויות אדם" במובן האמיתי. כמובן שהמצב שונה ברוסיה הפוסט-קומוניסטית, אבל עדיין אפשר לזהות אלמנטים כאלה במדיניות של פוטין.

    לסיום, ניתן רק לתהות: אם מעצמת ענק כמו סין תופסת מושגי יסוד שכאלה בצורה כל כך שונה, האם באמת יש להם משמעות ברמה הגלובלית ומבחינת המשפט הבינלאומי?

    • אני חושב שההבדל המרכזי הוא שברה"מ, לפחות בגלגולה המוקדם יותר, כן ראתה את עצמה כגורם מהפכני שרוצה לשנות את העולם: בתחילה באמצעות מהפכה סוציאליסטית עולמית, ולאחר מכן באמצעות ביצור הגוש הקומוניסטי והגדלתו במידת האפשר. בשום פנים היא לא ראתה את עצמה כשומרת הסדר הבינלאומי הקיים, שלו כידוע התנגדה.

      • מה פירוש "שומרת הסדר הבינלאומי הקיים"? האם סין באמת מאמינה שמאז ומתמיד כל האזורים הימיים שהיא עכשיו מסוכסכת עליהם עם כל מדינות מזרח אסיה היו בשליטתה? האם הם תמיד סחרו בנפט איראני? האם תמיד היו להם אינטרסים אסטרטגיים במזה"ת ואינטרסים כלכליים באפריקה?

      • כמו כל תפיסה עצמית, גם כאן יש הרבה נקודות עיוורות, ולא מעט צביעות. סין דווקא כן מניחה שהשטחים שהיא תובעת במזרח אסיה היו שטחים סיניים "מאז העת העתיקה". בדרך כלל זה לא נכון היסטורית, וגם אם זה נכון – המציאות היתה מסובכת יותר (הם לא היו שייכים למדינה הלאומית הסינית, אלא לקיסרות הצ'ינג- שזה ממש לא אותו דבר).

        בנוגע ליתר הדברים שהזכרת, סין לא רואה את זה כהשתלטות, אלא כמסחר טבעי בין מדינות, חלק מסדר הדברים המקובלים. ארצות הברית, לפי התפיסה הזאת, היא מעין בריון שמפריע לסדר הזה, גורם אלים שבוחש, מטיל חרמות וסנקציות ומפריע את סדר הדברים הטבעי.

  5. מעניין מאד ומעורר מחשבה: האם ארבעת המעגלים האלה אינם המשך ישיר של תפיסת השלטון הסינית הקיסרית? או אפילו, ממש אותו דבר?

    • במבט ראשון התשובה שלי נוטה להיות שלילית. מההיכרות שלי עם תפיסת העולם הדיפלומטית של תקופת הצ'ינג, היא היתה שונה מאד ברמה הבסיסית ביותר. אבל אני אשמח לשמוע את דעתך בנושא.

  6. ובכן, סיפרת כיצד מחלקים אסטרטגים סינים את העולם – מעגל פנימי, מעגל רחב יותר וכן הלאה, 4 מעגלים. זוהי גם החלוקה של ארמון הקיסר, אשר מבנהו מייצג את העולם. זאת האסוציאציה שלי, אני לא בטוחה שבאמת יש קשר – לכן שאלתי אם יכול להיות קשר כזה

    • אה, כן, עכשיו אני רואה במפה שצירפת. לא, לא נראה לי שיש קשר. אם כבר אפשר להצביע על חלוקת העולם המסורתית לציביליזציה (סין), ברברים מבושלים (זרים שמושפעים מסין, היינו – מתורבתים יחסית ואפשר לעשות איתם עסקים), וברברים נאים- שאיתם אי אפשר לעסוק עסקים כלל. אבל זו כבר תפיסת עולם שונה מאד מזו של סין המודרנית.

  7. אני לא מצליחה לאתר משהו שראיתי/קראתי או שמעתי בזמן האקספו בשנחאי, אז הרשת התמלאה "פתאום" בהמון מידע מגוון על סין. בגלל זה התכוונתי להודות לך על ההתייחסות והתשובה המחכימה ו… זהו. בטוחה שזה פשוט איזה פרט קטן ששכחתי – ואולי בכל זאת אזכר, ניסיתי לחפש שוב, כנסיון אחרון: מה שגיליתי אומר שהזכרון תעתע בי עד הסוף – יש לסינים אמונה תפלה לגבי הספרה 4: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%97%D7%93_%D7%9E%D7%94%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%94_%D7%90%D7%A8%D7%91%D7%A2
    זה אומר, בהקשר זה, שלא ניתן לייחס שום דבר הקשור לספרה 4 למסורת האדריכלות הסינית, ואולי גם לכל דבר חיובי שהוא במסורת הסינית בכלל.
    על כן, רשמתי לפני לא להעלות יותר השערות מבלי לבדוק בהגיון אמינות הבסיס שאני חשה שיש להן.
    תודה על התייחסותך החביבה והרצינית (והמחכימה) לתעתועי הזכרון שלי.

  8. מרתק ומבאר את העניין לעומקו, הפוסט הזה בפרט וגם שאר הבלוג. כל הכבוד ושנה טובה!

    • תודה רבה, וברוך הבא לינשוף! מקווה לראות אותך בהמשך בתגובות.

    • נראה כי כמו בעבר, סין ורוסיה מתאחדות כנגד המערב וכל מה שהוא מייצג, אלו לוקחות חסות על העולם הערבי שנראה כאילו "האויב של האויב שלי הוא חברי".
      והעולם, ימשיך שלא להבין זאת ולתמוך ב"מובן מאליו" ואנחנו רק נגיד מזל שלפחות הם חשבו בבהירות בשנת 1948 ונמשיך להוציא ויזה לארצות הברית בעוד אפילו אזרחים מקטאר אין להם צורך בכך.
      איפה אנחנו ואיפה העולם.

      • משה,

        אני לא בטוח שרוסיה וסין מתאחדות כנגד ה"מערב". הן מאוחדות יותר בהתנגדות להגמוניה הבינלאומית של ארצות הברית, אבל לא נראה לי שיש להן רעיון לסדר משותף חלופי.

        מעבר לכך – אני מתקשה להבין את יתר התגובה שלך (על 1948, העובדה שחשבו בבהירות אז וסיפור הויזה). מה אתה חושב שצריכה להיות עמדתה של ישראל?

  9. טייק הכרחי שהוסיף לי עוד חלק לתצרף. תודה.
    שתי שאלות, ברשותך –
    אחת – ההישגים של הקומוניזם הסיני גם כלפי פנים וגם כלפי חוץ, הם בלתי מבוטלים, כמובן (ואין זה משנה אם משטר אחר היה מגיע גם הוא אליהם או לא), אבל גם אם מצמצמים את "זכויות העם" כמו שקראת להם לנתונים של סטטיסטיקה המונית – האם יש פרמטרים בהם סין עוקפת את ארה"ב? (שחיטות, אפלייה, כליאה ועוני המוני, קיימים, הרי, בקנה מידה היסטרי גם בסין)
    השניה, שנובעת ממנה – סין כנראה אינה אבירת זכויות האדם שהיא מנסה להצטייר ככמוה (אפילו בסטנדרטים שלה. כנ"ל, אגב, לגבי ארה"ב). אבל אני מכיר הרבה מאוד מנגנוני ביקורת ששופטים את ארה"ב בסטנדרטים מערביים והם חלק בלתי נפרד מהמנגנון הפוליטי האמריקאי. האם קיימים מנגנוני ביקורת ששופטים את סין לשבט או לחסד עפ"י סטנדרטים סיניים? אם לא, או שהם לא רלוונטיים, האם ניתן להגדיר את היעדרם כעוד מאפיין שמשפיע, בין השאר, על יחסי החוץ של סין?
    תודה,
    נעם,
    כרגע בגסטהאוס במונגוליה.

    • כמובן שכל מדינה או תרבות נוטה להיות עיוורת לכשליה שלה. זו נקודה טובה מאד שהעלת, שהכשלים שסין מייחסת לארה"ב, כגון עוני המוני וכליאה, קיימים גם בה עצמה. סין, כמובן, מפרשת את הדברים אחרת. היא מכירה בעוני ההמוני שבתוכה, אבל מצביעה על העובדה שהיא עשתה ועושה הרבה כדי להקל עליו ולחסל אותו, בעוד ממשלת ארה"ב, להשקפתה, אינה פועלת מספיק בנדון (בלשון המעטה). כנ"ל בנוגע לכליאה. את הכליאה בארצות הברית מפרשים הסינים כהזנחה שנובעת מעוני, בעוד את זו בסין כשמירת חוק וסדר, או כהגנה על העם בפני אויביו. צביעות? בוודאי, אבל זה מאד אופייני, ולא צריך להרחיק הרבה מהבית כדי להבחין בכך.

      הממשל הסיני, לפי דבריו שלו, מאפשר מתיחת ביקורת מוגבלת בחלק מהעיתונות, בעיקר על בעיות ברמה המקומית. כמובן שאין להשוות זאת, אפילו במידה חלקית, למנגנוני הביקורת שקיימים בארצות הברית. אני מסכים איתך שהעדר מנגנוני ביקורת מספיקים הוא הכשל המהותי ביותר במערכת הסינית. לדעתי המנהיגים הסינים מודעים לכך, אולם פוחדים לשחרר את הרסן מחשש לכאוס – הפחד הגדול ביותר שלהם משלהי מהפכת התרבות ועד היום.

    • ותהנה במונגוליה. שמעתי שזו מדינה מדהימה- אבל לא יצא לי לבקר למרות שמאד רציתי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: