מאמר זה התפרסם קודם באתר קומפרס

קוונטין סקינר, מגדולי ההיסטוריונים של הרעיונות במאה העשרים, הזהיר פעם כי משמעותן של מילים מוכרות כ"זכויות", "חירות", "ידע" וכיוצא בזה, עלולה להשתנות באופן קיצוני בין תקופות  ותרבויות ואפילו בין יחידים שונים. לא רק "פורנוגרפיה היא ענין של גאוגרפיה". אי הבנות לשוניות ומושגיות מסוג זה נפוצות גם ביחסים הבינלאומיים, ובפרט בדיאלוג האסטרטגי המורכב בין סין לארצות הברית. במאמר קודם, כתבתי על ההבדל המהותי שבו נתפסת המילה "מעצמה" במערב ובסין, ועל האופן שבו משפיעים ההבדלים הללו על מדיניות החוץ הסינית. ברשימה זו אדון במספר מושגי יסוד השגורים בפי קובעי מדיניות בסין ואמריקה כאחד, אולם משמעותם שונה לחלוטין בכל אחת מן המדינות.

הסדר הבינלאומי

הממשלים האמריקאיים השונים, דמוקרטיים ורפובליקאים כאחד, נוטים לחלק את העולם ל"בעלות ברית" ול"יריבות". לחלוקה הפרקטית הזאת נלווית לעיתים קרובות חלוקה אידיאולוגית–בין מדיניות דמוקרטיות, למדינות שאינן כאלו, מתוך הנחה שדמוקרטיות נוטות לשמור על השלום והסדר הבינלאומי יותר מדיקטטורות (תיאורית "השלום הדמוקרטי"). חרף העובדה שבין בעלות בריתה של ארצות הברית ישנן מדינות לא דמוקרטיות בעליל, כמו למשל ערב הסעודית, אין לזלזל בחשיבות תיאורית "השלום הדמוקרטי" בשיח האמריקאי. שלטון עריצות, למשל, עשוי לשמש כעילה לפלישה למדינת אויב. התפיסה האמריקאית של הסדר הבינלאומי מושתתת על שני אדנים עיקריים: לגיטימציה להתערבות אידיאולוגית בענייניהן של מדינות סוררות, והגנה על האינטרסים של בעלות ברית.

התפיסה הסינית הבסיסית של הסדר הבינלאומי, כותבים החוקרים אנדרו נתן ואנדרו סקובל, היא שונה לגמרי. היא מבוססת על דוקטרינה הנקראת "ריאליזם אופנסיבי". דוקטרינה זו, השואבת במידה רבה מהמרקסיזם הקלאסי, גורסת יחס חשדני מאד ל"מעצמות" המערביות באשר הן, מתוך הנחת יסוד שמטרתן היתה ונשארה לנצל מדינות חלשות מהן. זוהי תפיסה שמרנית במהותה השואפת לשמר את הסטטוס קוו. בעיני הסינים, "סדר בינלאומי" מושתת על מסחר חופשי בין מדינות ריבוניות, תוך הקפדה על חוסר התערבות בענייניהן הפנימיים, במיוחד ברמה הפוליטית-אידיאולוגית (יש לציין כי סין אינה בוחלת בהתערבות כלכלית, אפילו גסה, באפריקה ובדרום מזרח אסיה, במסגרת המסחר החופשי כביכול). על פי תפיסה זו, ארצות הברית נתפסת כגורם חתרני המעודד אי יציבות. הבחישה הפוליטית האינסופית שלה במזרח אסיה, אזור האינטרסים הטבעי של סין, בריתות ההגנה שלה עם מדינות כוייטנאם ויפן הנוגסות בשטחים השייכים לסין ופוגעות בריבונותה, תמיכתה בטייוואן ובעיקר- נטייתה להשתמש בכוח צבאי מנימוקים אידיאולוגיים, מפרים את הסדר הבינלאומי כפי שסין מבינה אותו.

כאן יש להדגיש פעם נוספת, שמדובר במחלוקת ברמה המושגית, לא רק האסטרטגית. בניגוד ליפן בראשית המאה העשרים, למשל, סין לא רואה את עצמה כמדינה רוויזיוניסטית הנלחמת בסדר בינלאומי "אמריקאי" מדכא ומשפיל. להיפך, בעיני עצמה, סין היא שומרת הסדר הבינלאומי, כוח צודק המגן על מדינות אחרות מפני התערבות אימפריאלית. ארצות הברית, לפי גישה זו, אינה רודנית המשליטה סדר מעוות, אלא בדיוק להיפך – גורם מהפכני ופרוע המפר את הסדר בכל רחבי הגלובוס.

על מנת להתמודד עם התערבות זו ולהגן על הסדר הבינלאומי, שירטטו האסטרטגים הסינים ארבעה מעגלים, או "טבעות" דמיוניות מסביב לסין: בטבעת הראשונה, הפנימית ביותר, נמצאת סין עצמה שעל  השלמות הטריטוריאלית שלה ועל יציבות משטרה יש להגן מפני כל התערבות אמריקאית בשם  ה"דמוקרטיה". הסינים רואים בטייואן חלק ממדינתם, ממש כמו טיבט. בעיניהם המדיניות האמריקנית מאז המהפכה לא נועדה להגן על בעלת ברית, אלא לפגוע בסין. ארצות הברית, כפי שכתב הגנרל בדימוס לוּאוֹ יוּאָן, סגן המזכיר הכללי של האגודה הסינית למחקר צבאי, משתמשת בטייואן כ"כלי שחמט הנועד לבלום את עלייתה של סין." בטבעת השנייה נמצאת מזרח אסיה שהיא אזור ההגמוניה "הטבעי" של סין. יש להילחם בניסיונות לקרוא תיגר על הגמוניה זו . בטבעת השלישית נמצאים אזורים כמו מרכז ודרום אסיה שלסין יש בהם אינטרסים כלכליים מובהקים שאין להפריע להם. בטבעת הרביעית נמצא שאר העולם.  לסין זכות לפעול בנתיבי הים והאוויר וגם במדינות עצמן בצורה סבירה, ללא הפרעה. דוקטרינת הריאליזם האופנסיבי  שונה  מהותית מתפיסת הסדר הבינלאומי האמריקאי. היא שוללת נחרצות התערבות אידיאולוגית בענייניהן של מדינות אחרות, ורואה במערכת הבריתות האמריקאית– בסיס הסדר הבינלאומי בעיני ארצות הברית—ניסיון פסול להשגת הגמוניה נצלנית בעולם כולו.

זכויות אדם

החשדנות כלפי מניעיה של ארה"ב גורמת לסינים, לדחות את הדאגה האמריקאית, כביכול, לזכויות האדם בארצם. התפיסה המרקסיסטית הרווחת עדיין בסין, חרף הכלכלה הקפיסטליסטית שלה, גורסת שנימוקים אידיאולוגיים מסוג זה אינם אלא כסות לפוליטיקה מעצמתית ולניצול כלכלי. מטרתם האמיתית של האמריקאים, כתב לי צ'וּן, עסקן בכיר במפלגה הקומוניסטית, "אינה להגן על המושג הקרוי זכויות אדם, אלא להשתמש בתירוץ הזה כדי להשפיע ולהגביל את הצמיחה הכלכלית של סין, ולמנוע מהעושר והעוצמה של סין מלאיים על ההגמוניה העולמית שלהם."

 אולם מעבר לכך, ישנה אי הבנה בסיסית יותר בין הצדדים בכל הנוגע לעצם מהותו של המושג "זכויות אדם". האמריקנים, שתפיסתם משתקפת היטב בדוחות התקופתיים על מצב זכויות אדם בסין, מתמקדים בעיקר בזכויות הפרט: חופש דת, התכנסות, התאספות, דיבור וכיוצא בזה. כאשר מגדירים כך זכויות אדם, אין ספק שהן נרמסות בסין. אולם הסינים מוציאים גם הם דוחות על מצב זכויות האדם בארצות הברית. דוחות אלו מציירים תמונה לא מחמיאה של עוני המוני, ביטוח בריאות לעשירים בלבד, בתי כלא גדושים, אוכלוסיות ללא חינוך ראוי ואפלייה של שחורים ומיעוטים אחרים. האשמות אלו, כפי שכתבה החוקרת אליזבת פרי מאוניברסיטת הרווארד, אינן אפולוגטיקה צינית גרידא, אלא תוצאה של הבנה שונה של זכויות אדם שיש לה בסיס הן במרקסיזם והן בפילוסופיה הסינית. המשטר וחלק גדול מהעם בסין רואים בזכויות החברתיות את העיקר ובזכויות הפרט את הטפל. לא חופש הפרט חשוב, אלא רווחתו של העם כולו. מכיוון שסין חילצה מיליונים מעוני מחפיר, הרי שהיא שומרת על "זכויות האדם" האמיתיות של אזרחיה, וזאת בניגוד לארצות הברית, המשמרת את העוני ואף מחריפה אותו.

התפיסה השונה של סין וארצות הברית מביאה אותן להאשים זו את זו בפגיעה בסדר הבינלאומי, בריבונות של מדינות ובזכויות אדם. כיוון ששתי המדינות חלוקות לא רק בנוגע למציאות הרצויה, אלא גם בנוגע להגדרות הבסיסיות – השיח ביניהן הוא לעיתים קרובות שיח חרשים.