דני, אתה יודע, הזמן הקצר שבין 1988 ו1993 (ועוד יותר שבין 1991 ו1993) הוא זה שגרם לאנשים להסיק בדיוק את המסקנה ההפוכה מזו שאתה הסקת – לא שכבר ב1988 עראפת היה מתון אלא שב1993 הוא לא השתנה והחתימה על ההסכם לא היתה יותר מצעד פרגמטי זמני. אני בכל אופן לא מנסה למצוא רציונליות חיובית כלשהי בפעולות של ערפאת, בעיני המנהיג הלאומי הגרוע ביותר במאה העשרים (ולא ניכנס לדוגמה האחרת הבלתי נמנעת).

אני לא מכיר הצהרה פלשתינית שמכירה ב-242 מ1988 (אם כן הנה הבא אותה) אבל את ההצהרות שעוסקות בתכנית החלוקה אני מכיר היטב, והן שלביסטיות מובהקות. הן לא אומרות "אנחנו מכירים בתכנית החלוקה ולכן אנחנו מכירים בפרט במדינת ישראל". הן אומרות "תכנית החלוקה הכילה דברים טובים – מדינה לפלשתינים – ודברים רעים, בואו תתחילו ליישם את הדברים הטובים". כשזה מגיע ארבעים שנה אחרי הדחייה המוחלטת של תכנית החלוקה ועוד נתפש כפשרנות זה עצוב ופתטי, אבל אלה החיים.

הנה ציטוט לדוגמה מתוך הנאום שלו מ1988, אחד הטקסטים באמת המדהימים ביותר בכל מה שקשור לטיפוח אשליות עצמיות ולנכונות לקנות שקרים, שקופים ככל שיהיו (הדוגמה הכי מובהקת זה ה"גינוי" שיש שם לטרור):

"The United Nations bears an historic, extraordinary responsibility toward our people and their rights. More than forty years ago, the United Nations, in its Resolution 181, decided on the establishment of two states in Palestine, one Palestinian Arab and the other Jewish. Despite the historic wrong that was done to our people, it is our view today that the said resolution continues to meet the requirements of International legitimacy which guarantee the Palestinian Arab people"s right to soverignty and national independence"

במלים אחרות – האו"ם גרם עוול לפלשתינים בכך שהוא הסכים למדינה יהודית. האחריות שלו היא לתקן עוול זה, על ידי אכיפת החלק בהחלטה שלו אנחנו מסכימים – הזכות הפלשתינית למדינה.

כמו שאמרתי, זו פרשנות שהיא בעיני לחלוטין קריאה ממאוויי הלב, ועראפת ידע את זה מצוין כשהוא ניסח את זה ככה. האם אתה יכול להצביע על מהלך אחד של אש"ף מאותם ימים שיאשש את ההנחה הזו? דיברת על 1988 מול 1993, אבל אם תיקח את 1982 למשל, אז שם עראפת (אם ראית את הסרט המצוין על אורי אבנרי) הודיע "מדינה אחת" לגדול תומכיו הישראלים שניסה לדבר איתו על שתי מדינות.

זה נכון שלא חייבים להגיד הכל במפורש, אבל במקרה של הכרה במדינה יהודית, אמירה מפורשת כזו היתה נותנת לאש"ף אינספור נקודות זכות במו"מ, וזה הדבר העיקרי שציפו ממנו להגיד (השני היה ביטול האמנה הפלשתינית). כשאני רואה מישהו מתפתל כל כך כדי להימנע מלהגיד בדיוק את זה, אני מעדיף פרשנות אלטרנטיבית (מה גם שזו הגיונית הרבה יותר בעיני).

אני בכל אופן רואה את הטקסט הזה וקורא אותו לחלוטין ברוח הטקסט הבא: "אש"ף ייאבק בכל האמצעים, ובראשם המאבק המזוין, כדי לשחרר את האדמה הפלשתינית ולהקים שלטון העם הלאומי העצמאי הלוחם על כל חלק מהטריטוריה הפלשתינית שישוחרר" (זה סעיף ב' בתכנית השלבים, הסעיף החביב עלי ביותר למעט סעיף ג').

אגב, לא רק לנאום 1988 אלא אפילו לתכנית השלבים המקורית היו לא מעט שהתייחסו כהתמתנות של אש"ף וכמוכנות לפיתרון של שתי מדינות. וגם אז זו היתה הונאה מכוונת במקרה הרע והונאה עצמית במקרה הטוב.

ועוד אגב אחד – הבאת בכמה הקשרים את הדוגמה הגרמנית הסוציאליסטית. קח בחשבון שהדוגמה שעמדה לנגד עיני הפלשתינים היתה דוגמה אחרת לגמרי, והיא הדוגמה הוויאטנאמית (זה מתועד שההשראה לתכנית השלבים הגיעה משם). הם לא ראו תהליך שבו תנועה אידיאולוגית מתמתנת בהדרגה, אלא תהליך שבו עם מוכן להילחם 30 שנה כדי להשיג את מטרותיו המלאות, גם אם בדרך הוא מסכים לויתורים זמניים.

בשורה התחתונה – כשמדובר באש"ף, אירגון בעל אידיאולוגיה ואסטרטגיה קיצוניות והרסניות, אני מצפה לראיות של ממש לשינוי מחשבתי, ובטח שלא טקסטים שאפשר לפרש אותם לכאן או לכאן. ואני מעדיף לא להיכנס לשאלת מה בדיוק קרה באוסלו, כי זו שאלה אחרת לגמרי (אם צריך להסיק מסקנה כלשהי מהדיון הזה, היא תהיה הפוכה משלך).

דני, לא הבנתי, המרחק בין 1982 ו1988 גדול יותר מהמרחק שבין 1993 ו1988? אם כבר להיפך, כי בין 1988 ו1993 העולם עתיד להשתנות בצורה דרמטית, התומך העיקרי של הפלשתינים עומד להיעלם ובעל הברית העיקרי של ישראל עומד להפוך למעצמה יחידה. וכפי שאמרתי, בין שתי השנים האלה עומדת גם מלחמת המפרץ, שבה עראפת הוכיח הכל למעט את רצונו בשלום ובפיוס.

הויכוח בינינו הוא שאני טוען שב1988 עראפת לא עשה שום צעד לקראת הכרה בישראל. הוא נאם נאום מלא שקרים (אני אשמח לגשת לציטטה שבה הוא מגנה את הטרור, למשל) ובכך לא שינה כלום מהאסטרטגיה האש"ף ב-1975 (ופרשנויות ורודות לאסטרטגיה האש"פית הזו היו קיימות עוד מאז). אם אתה טוען שהפיסקה שהבאתי משקפת שינוי אמיתי – אז בבקשה, הבא לי ראיות כלשהן לכך. עד אז אני חושב שהקריאה שלי של הנאום היא מדויקת לחלוטין ולבטח לא מאולצת.

(ואגב, המושג Jewish state מופיע בנאום עראפת כחלק מהתיאור שלו של החלטה 181, כך שאם לטענתך הוא מכיר במדינה כזו מסתבר שהדרישה של ביבי נענתה כבר מזמן)

זה מה שיש לי בפייבוריטס (זה בן עשר שנים, מהימים שבהם התווכחתי על העניינים האלה בפורום של גוש שלום עליו השלום):

http://mondediplo.com/focus/mideast/arafat88-en

לצערי הראיון שעשו איתו בפלייבוי, שם הוא למיטב זכרוני חוזר על אותם הדברים בצורה הרבה יותר בוטה, כבר לא זמין ברשת.

(אני מקווה שזה יגיב לי במקום הנכון… – בכל אופן זו תגובה לבקשה לגבי נאום 1988)

אין לי כח כרגע לניתוח מקיף של הנאום. אני אסתפק בשתי הנקודות שכבר העליתי.

נתחיל בגינוי לכאורה לטרור שיש בנאום הזה. צריך להגיד שזו הפיסקה החשובה ביותר בנאום – עראפת לא סתם גינה את הטרור להנאתו, הוא עשה את זה מתוך ידיעה שזה מה שהעולם מצפה ממנו להגיד, וזה גם הרגע המצוטט והזכור ביותר מהנאום. בוא נתבונן במה שאמר:

"It has also reaffirmed its rejection of terrorism. in all its forms, including state terrorism, emphasizing its commitment to its past resolutions in this regard, to the resolution of the Arab summit in Algiers in 1988, to UN resolutions 421159 of 1987 and 61/40 of 1985, and to what was stated on this subject in the Cairo Declara-tion of 7 November 1985.

The position, Mr President, is clear and free of all ambiguity. And yet, I, as chairman of the Palestine Liberation Organization, hereby once more declare that I condemn terrorism in all its forms, and at the same time salute those sitting before me in this hall who, in the days when they fought to free their countries from the yoke of colonialism, were accused. of terrorism by their oppressors, and who today are the faithful leaders of their peoples, stalwart champions of justice and freedom."

זו דוגמה מופתית לדו-הפרצופיות הבוטה של עראפת בנאום הזה. לכאורה (וזה מה שהיה נוח לכולם לזכור) "I condemn terrorism in all its forms". למעשה הוא אומר בצורה הכי מפורשת שאפשר ש(א) הוא מתכוון לכל צורות הטרור, ובפרט טרור מדינתי (מעניין לאיזו מדינה הוא מתכוון…), ו(ב) הוא מזכיר את המנהיגים המכובדים שפעם נחשבו לטרוריסטים והיום הם נחשבים ללוחמי חופש. שוב, מעניין למה הכוונה שלו.

אני באמת מתקשה להאמין שאפשר לפרש אחרת את הפיסקה הזו, אבל מי יודע. בכל אופן בעיני היא חשובה לא רק בגלל אי-העמידה בציפיות אלא בגלל חוסר האמינות שהיא משרה על הנאום כולו, ולא שערפאת הוא מנהיג שסובל מעודף אמינות.

נעבור לפיסקה שכבר הבאתי קודם, וברשותך ננסה לנתח אותה משפט משפט:

"The United Nations bears an historic, extraordinary responsibility toward our people and their rights. More than forty years ago, the United Nations, in its Resolution 181, decided on the establishment of two states in Palestine, one Palestinian Arab and the other Jewisb. Despite the historic wrong that was done to our people, it is our view today that the said resolution continues to meet the requirements of International legitimacy which garantee the Palestinian Arab

people’s right to sovereignty and national independence."

הנה הניתוח הפרטני שלי:

1. עראפת מזכיר כאן את הצעת החלוקה ומציין מפורשות שהיא דיברה על שתי מדינות – אחת פלשתינית ואחת יהודית. אם מפרשים את הפיסקה הזו כקבלה של ההחלטה, אז נובע מכך שהעבודה של ביבי מיותרת – הפלשתינים הכירו כבר ב1988 במדינה היהודית. אז מה הבעיה?

2. קריאה שנייה מגלה שערפאת לא אומר בשום מקום "אני מקבל את החלטה 181", אחרי 40 שנה שבהם הפלשתינים פסלו את ההחלטה מכל וכל, ולאור האידיאולוגיה והאמנות הפלשתיניות שמדברות על מדינה אחת, זה אומר דרשני. מכיוון שגם סעיף 1 הוא אופטימי מדי, אז הקריאה שאומרת שאין שום הכרה בישראל על פי החלוקה היא סבירה הרבה יותר.

3. לאור 1+2, ברור למה ערפאת מתכוון כשהוא מדבר על "historic wrong" – זו כמובן ההחלטה לתת איזשהו חלק של הארץ למדינה יהודית. לכן גם האו"ם נושא באחריות יוצאת דופן כלפי הפלשתינים שאותה הוא נדרש לתקן. לכן התיקון (יישום החלק בדבר מדינה פלשתינית בהחלטה) אינו מעיד על הסכמה לחלקים הגרועים בהחלטה, אלא פשוט חלק מהפיצוי שהפלשתינים צריכים וראויים לקבל.

אז מה יש לנו – אי הכרה במדינה היהודית וזכותה להתקיים, דרישה להקים מדינה פלשתינית בשטחי 67, ואי ויתור על שום שטח אחר בארץ. יתרה מזאת, ישראל מוזכרת כמדינה טרוריסטית שקיומה הושג כעוול היסטורי לפלשתינים. בקיצור, בדיוק מתווה תכנית השלבים: קח מה שאתה יכול לקחת עכשיו, תעשה את זה תוך הימנעות מהכרה או מסיום הסכסוך, ואחר כך תמשיך לדרוש עוד.

כמובן, זו פרשנות מחמירה, שמתבססת על ההתנהלות של אש"ף לאורך למעשה מעשרים שנה ועל המודל הויאטנאמי. אני לא רואה שום בעיה בהעמדת הדברים בקונטקסט.

דבר אחרון, אין ספק שהנאום הזה הוא מתון יחסית, עובדה שהוא קורא למו"מ בהמשך הדיון ובכלל מתנסח בזהירות (אבל צריך גם לזכור שכלפי העולם אש"ף תמיד התנסח במתינות יחסית – גם תכנית השלבים היו חלק מהחלטות סודיות ונחשפו רק בהמשך, אם כי ע"י גורם ערבי או על ידי אבו איאד עצמו). אבל התהליך הזה, שבו הגישה הקיצונית מוצגת כמתונה ופשרנית קיימת כבר ביחס לתכנית השלבים המקורית, שם זה מגוחך אפילו יותר, אם קוראים את הסעיפים שעוסקים במאבק המזוין והסירוב לכל הכרה. הנה ציטטה מהספר על אש"ף של יובל ארנון-אחנה ואריה יודפת (שיצא ב1985, ומהדורה ראשונה אנגלית ב1981, כך שאין בו שום אנכרוניזם). ציטטה של אדוארד סעיד בכבודו ובעצמו (יש דוגמאות נוספות, למשל של אריק רולו, הביוגרף של אבו איאד):

"בהזדמנויות חוזרות ונשנות הודיע אש"ף על נכונותו לקבל מדינה פלסטינית בגדה המערבית ובעזה. שני כינוסים של המועצה הלאומית הפלסטינית ב-1974 וב-1977 חייבו את כל הקהילה הלאומית לרעיון זה. ובכך ניתן רמז להכרה בישראל כשכנה"

הכותבים מבקרים את סעיד על שלא הזכיר בכלל את עיקרון אי-ההכרה בתכנית השלבים, ואז מוסיפים: "ואכן, דעת הקהל בעולם, שאינה מתמצאת בסבך הצהרותיו, תפיסותיו והאידיאולוגיה המורכבת של אש"ף הגיבה בחיוב. אחרים אשר אמנם מתמצאים בסבך זה, והבינו כי מדובר ביעד שלבי, העדיפו להתעלם או להניח כי במהלך הדברים יסתבך אש"ף באחד השלבים ויחדל מתביעותיו".

נשמע מוכר…

בהמשך, הם מביאים הודעה של אש"ף במסגרת ועידת טריפולי (1977), שמוכיחה את הגיחוך בפרשנות המתונה:

"תערך פעולה לשם מימוש זכות העם הפלסטיני לשיבה ולהגדרה עצמית במסגרת מדינה לאומית פלסטינית עצמאית על כל חלק מהאדמה הפלסיטינית שישוחרר, ללא שלום, ללא הכרה, וללא משא ומתן, כמטרה שלבית של המהפכה הפלסטינית"

בקיצור – אני מוצא את ההבדלים שבין 1977 ו1988 זניחים וטקטיים. אין שום עיקרון שמוצהר עליו בשנות ה70 שמופר בנאום 1988, ולעומת זאת יש בדיוק חזרה על אותה הרטוריקה ואותם התירוצים והאשליות, כולל ההנחה שאלה סתם דיבורים ומתישהו אש"ף יפסיק להילחם.

עד כאן מה שיש לי להגיד. אני אשמח להמשיך בדיון (אם אתה רוצה), אבל אנא – אני אשמח להתייחסות פרטנית לנקודות שלי ולא לאמירות כלליות.