"רק מבצע משטרתי": מדוע מדינות כבר לא מכריזות מלחמה?

מדוע מדינות כבר לא מכריזות מלחמה? למעשה, מאז תום מלחמת העולם השנייה קשה למצוא דוגמאות למלחמות שהוכרזו באופן רשמי. תחת זאת, מדינות מעדיפות לכנות את המלחמות שלהן "סכסוך מזוין", "מבצע משטרתי", "פעולה נגד הטרור" או אפילו, לפעמים, "מבצע לשלום הגליל". כך, הכרזת המלחמה- מסורת בת אלף שנה ויותר- נמוגה מההיסטוריה בקול דממה דקה. למה זה קרה? ינשוף צבאי-אסטרטגי על מלחמות, חוקים ומשפטנים שיורים לעצמם ברגל.

 

לפיכך יש לי את הכבוד להודיעך, שאם, לא יאוחר משעה 11 בבוקר, זמן בריטניה, היום ה-3 לספטמבר, יתקבלו הבהרות מניחות את הדעת מהממשלה הגרמנית לממשלת הוד מלכותו בלונדון, ישרור מצב מלחמה בין המדינות החל מאותה שעה.

לורד הליפאקס, שר החוץ הבריטי – איגרת למשרד החוץ הגרמני, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה

שר החוץ הבריטי לורד הליפקס. הכרזת מלחמה מנומסת.

"יש לי את הכבוד להודיעך"? מדהים לראות שמלחמת העולם השנייה, אחת המלחמות האכזריות ביותר בהיסטוריה, התחילה בהכרזה מנומסת להפליא. בספטמבר 1939 העשן טרם עלה במשרפות של אושוויץ, מיליוני חיילים עוד לא קפאו למוות בסטלינגרד, ואזרחים טרם נרצחו בהמוניהם, עונו בעינויים והומתו ברעב. גם הקהילות היהודיות עמדו עוד על תילן. ערי גרמניה ובריטניה טרם עלו בלהבות מאכלות של מפצצי תבערה. מלבד פולין, שהחלה לחוות את הכיבוש הנאצי האכזרי כבר באותה שעה, העולם היה עדיין רגוע. מלחמת העולם השנייה החלה לפי כל כללי הטקס האביריים: הכרזת מלחמה, חילופי איגרות, פינוי מסודר של הדיפלומטים משני הצדדים. בסביבות ה-4 בספטמבר, למשל, נפגש איש אופוזיציה גרמני עם ציר מהשגרירות הבריטית, כשאנשי ס"ס חמושים התקרבו פתאום לשולחנם. איש האופוזיציה העיד לימים כי אנשי הס"ס אפילו לא נזפו בו שסעד עם דיפלומט בריטי לאחר פרוץ המלחמה. הם רק דיווחו לציר על הסידורים לפינוי השגרירות הבריטית.

באביב 1945 שקע האבק על יבשת אירופה החרבה, והעמים השונים – מנוצחים ומנצחים כאחד- ליקקו את פצעיהם ופנו לעבודה הארוכה והאפורה של שיקום ההריסות. ובין אודי העשן, מעטים, אם בכלל, שמו לב למוסד אירופי-מערבי בין מאות שנים שנדם ונמוג, ולא ישוב עוד. הכרזת המלחמה – אבן יסוד במסורת הלחימה האירופית – כמעט ונעלמה מהעולם. ב-1939 הכריז נוויל צ'מברליין, ראש ממשלת בריטניה, מלחמה על גרמניה. היטלר אמנם תקף את ברית המועצות בהפתעה, אבל בכל זאת – במחווה צינית אכזרית – דאג להכריז מלחמה שעות ספורות לאחר מכן. על ארצות הברית הוא דווקא הכריז מלחמה באופן מסודר. גם היפנים השמידו חלק גדול מהצי האמריקאי ללא כל אזהרה, אולם בכל זאת – דאג הקיסר להכריז מלחמה לאחר המבצע. כמובן, המהלכים של הירוהיטו והיטלר, בניגוד להכרזת המלחמה של צ'מברליין, היו לעג לרש בדיעבד, צל חיוור של המסורת העתיקה. אבל מ-1945 ואילך, מנהיגים מכל קצוות העולם לא טרחו לעשות אפילו את זה. הכרזת המלחמה חלפה מן העולם. הכיצד?

אחת מהכרזות המלחמה האחרונות בהיסטוריה. הנשיא רוזוולט מכריז מלחמה על גרמניה הנאצית.

הכרזת המלחמה האירופית היא מנהג ותיק, בן אלף שנה כמעט, ששורשיו נטועים במסורת האבירית ובתפיסה הנוצרית של "מלחמה צודקת". לפי אבות הכנסייה, כמו אוגוסטינוס הקדוש, מלחמה מוצדקת היא אך ורק מלחמה שנועדה להגן על חסרי הישע בפני תוקפן מרושע. המסורת של האצולה בימי הביניים הצדיקה, בנוסף לכך, גם מלחמה שנועדה להגן על כבוד פגוע או להשיג זכויות "לגיטימיות" (אדמות, למשל) שנלקחו שלא בצדק.

במאה השש והשבע עשרה, עם דעיכת כוחה של הכנסייה, היתה אירופה מחולקת למדינות וממלכות שונות שנלחמו לעיתים קרובות זו בזו. הניסיון של מלכים ושליטים להקים צבאות מרכזיים, מהם התפתחו הצבאות הלאומיים לאחר מכן, הגביר את הצורך במשמעת ורגולציה של המלחמה. מעבר לכך, ניסו הוגים ומשפטנים רבים לנסח חוקים שיסדירו את המלחמה בין המדינות. המפורסם שבהם, ההומניסט ההולנדי הוגו גרוטיוס, פרסם ב-1625 את ספרו "משפט המלחמה והשלום". בספר זה, הגדיר גרוטיוס תנאים ל"מלחמה צודקת": למנוע פלישה, עלבון כלפי אלוהים, מטרה מוסרית, אפשרות לניצחון, ופרופורציה בין האמצעים שמשתמשים בהם למטרה שמשיגים בסופו של דבר. החוקים של גרוטיוס מתייחסים הן ל"זכות לצאת למלחמה" (Jus ad Bellum) והן, במידה מועטה יותר, לדרך בה יש לנהל מלחמה צודקת (Jus in Bello). לדעתו, מלחמה חייבת להיות מוכרזת באופן רשמי על ידי הרשויות המוסמכות של כל אחד מהצדדים. בכך, הוא מסתמך בעיקר על המסורת היוונית-רומית:

הזכרנו כבר, שבהתאם לדעתם של גדולי המחברים, מלחמה לרוב מוכרת כצודקת לא בשל העילה שבגינה פרצה, או […] בשל המעשים הגדולים שנעשים בה, אלא בשל זכות והשלכותיה הספצפיות. ניתן להבין את טיבה של מלחמה זו באמצעות ההגדרה של המשפטנים הרומאים ל"אויב". פומפיניוס אומר: 'אויבים הם אלו שמכריזים עלינו מלחמה באופן פומבי, או שאנו מכריזים מלחמה נגדם. היתר [אלו שלא מכריזים מלחמה] אינם אלא פיראטים או שודדים […]ליוויוס אומר, שמלחמה צודקת מוכרזת באופן פומבי ובאופן רשמי. ולאחר שהוא כותב, כי האקרננים השחיתו את אדמות אתונה, הוא מוסיף כי זה היה תחילתו של הסכסוך, אולם לאחר מכן הם עברו למלחמה רשמית – בצו מוכרז על ידי המדינות.

הוגו גרוטיוס, מחבר "משפט המלחמה והשלום"

עם עליית המדינה הריכוזית במאה השמונה עשרה, ומדינת הלאום במאה ה-19, הפכה הכרזת המלחמה לעניין של "ריבונות". למדינה ריבונית מותר להכריז מלחמה, משום שלממשלה יש מונופול מוחלט על אלימות פוליטית. לעיתים קרובות, מלווה הכרזת המלחמה בפינוי הדדי של דיפלומטים ואזרחים משני הצדדים, והיא – כאמור – תנאי שהופך את המלחמה לצודקת. יש לשים לב, בכל זאת, לדוגמא האחרונה שמביא גרוטיוס – ששיקפה באופן מעניין את המציאות בתקופתו וגם לאחר מכן. לעיתים, מדינות מתחילות במעשי איבה בפועל, ורק לאחר מכן עוברות למלחמה רשמית ומוכרזת (כמו היטלר בפלישה לברית המועצות, או היפנים והאמריקאים לאחר פרל הרבור). מעבר לכך, גם בתקופה זו לא כל המלחמות היו מוכרזות – ולעיתים התנהלו סכסוכים מזויינים קטנים ללא הכרזה כלל. מיותר לומר שהצורך להכריז מלחמה לא חל על מדינות לא אירופיות, ומלחמות קולוניאליות נגד "פראים" (כביכול) לא היו כפופות לחוק הבינלאומי וחוקי הכבוד הרגילים.

פעמוני מותה של הכרזת המלחמה החלו מצלצלים עם גל הפציפיזם הפרוע ששטף את אירופה לאחר מלחמת העולם הראשונה. דורות של אירופים נשטפו בבוץ ובדם, ומיליוני הרוגים נספו באופן שנראה כל כך סתמי, עד שמיאוס כנגד מלחמה שטף חלקים ניכרים מהיבשת. ב-1928 יזמו שר החוץ האמריקאי פרנק קלוג ושר החוץ הצרפתי אריסטיד בריאן, חוזה בינלאומי שיוציא את המלחמה אל מחוץ לחוק. על החוזה חתמו יותר מחמישים מדינות, כולל גרמניה, אנגליה, צרפת, יפן וארצות הברית. ניתן לחשוב שלאור אירועי שנות השלושים, כמו הפלישה של איטליה לאתיופיה וראשית התחמשותה של גרמניה הנאצית, החוזה היה אות מתה ואף אחד לא לקח אותו ברצינות. זה לא נכון. לאותו חוזה פציפיסטי היתה השפעה דרמטית על עתיד המלחמה, אולם באופן שמחבריו לא שיערו לעצמם אפילו בסיוטי הלילה שלהם.

החלום הנאיבי הפך לסיוט. טקס חתימת חוזה קלוג-בריאן

באופן מפתיע, המדינה היחידה כמעט שלקחה את חוזה קלוג-בריאן ברצינות היתה אחת המעצמות התוקפניות ביותר בעולם – הקיסרות היפנית. כאשר יפן הלכה והסתבכה בסין בשנות השלושים, היא סירבה בתוקף להכריז עליה מלחמה, ואף להכיר בקיומה של מלחמה. הסיבה העיקרית היתה חשש מסנקציות, אולם בשיקולי המדינאים היפניים, כך מסתבר, שיחק חוזה-קלוג בריאן תפקיד משמעותי. בעוד יפן משתוללת בסין, טובחת ערים שלמות (כמו ננג'ינג) וחייליה שוקעים בבוץ למשך שנים ברחבי המדינה כולה, טענה הממשלה היפנית בתוקף שהיא לא נמצאת במלחמה, שאסורה עליה לפי החוק הבינלאומי. כדי להימנע מההגדרה הזאת, היא הקימה שלטון בובות בבירה הסינית ננג'ינג, ואז הצדיקה את פעולותיה הצבאיות כ"פעולות שיטור" שנועדו לעזור לשלטון החדש להשליט חוק וסדר במדינה הפרועה. הסירוב היפני המוחלט להכיר במצב מלחמה הניע את הצבא היפני, שלא היה יכול להקים שלטון צבאי רשמי בשום מקום בסין, לייסד ממשלי בובה רבים ושונים ברחבי המדינה כולה. ריבוי ממשלי הבובה הללו הכשיל כל ניסיון למשא ומתן מדיני בין יפן לסין, האריך את המלחמה עד בלי די ובסופו של דבר – באופן עקיף – הוביל את יפן למלחמת חורבן והשמדה מול ארצות הברית. הוא גם הכניס את המנהיגים היפנים להלוך רוח מסוכן, כאילו הם לא נלחמים באויב לגיטימי בסין אלא ב"מורדים" ו"בוגדים" – הלך רוח שהצדיק מעשי זוועה רבים ונוספים. באופן אירוני, דרך אגב, הוצאו רבים ממנהיגי יפן וגרמניה להורג לאחר מלחמת העולם השנייה, בין היתר בשל הפרת חוזה קלוג-בריאן, שכאמור – הוציא את המלחמה אל מחוץ לחוק….

מלחמה? מה פתאום. חיילים יפנים רוצחים שבוי סיני במהלך אונס ננג'ינג.

המגמה הזאת החריפה והתגברה לאחר מלחמת העולם השנייה. עם הקמת האומות המאוחדות, נקבע כי למדינות אסור להפעיל כוח תוקפני אחת כנגד השנייה או לכבוש שטחים זו מזו. מלחמות לא הפסיקו כמובן. טנישה פזאל, חוקרת מאוניברסיטת קולומביה, מראה כי מספר המלחמות לא פחת. פשוט הפסיקו להכריז עליהן. אם אסור להיות תוקפני ולצאת למלחמה, אבל בכל זאת רוצים להילחם, הבה נילחם בלי להכריז על כך.

אחד המקרים הראשונים היה ממש כאן, בארץ ישראל. באביב 1948, פלשו מדינות ערב לארץ כדי לסכל את תוכנית החלוקה, ולמעשה – כדי לגרוף לעצמן שטחים רבים ככל האפשר. כמובן שהן לא הכריזו מלחמה על ישראל, שבקיומה לא הכירו. כאשר החלה ישראל לנצח במלחמה ולהשיג הישגים טריטוריאליים, הבינו מנהיגי המדינה הצעירה, למורת רוחם, ששליחי האו"ם מנסים לעצור בעדם בכל פעם שהם מתקדמים באמצעות הפסקות אש והפוגות. אחד הפתרונות היצירתיים לבעיה הזאת היה תגובה ציונית הולמת בשם "מבצע שוטר". ביולי 1948 שררה בארץ ההפוגה השנייה, הפסקת אש בחסות האו"ם, ובאופן רשמי לשני הצדדים אסור היה לצאת למבצעים צבאיים. שלושה כפרים ב"משולש הקטן", במורדות הדרומיים של הכרמל, הטרידו את מנוחת מצביאי צה"ל משום שחלשו על כביש חיפה תל- אביב. הפיתרון? מבצע צבאי נרחב לכיבושם. אולם כסנונית ראשונה לרוח החדשה שנשבה בעולם, סירבה מדינת ישראל להודות שמדובר במבצע צבאי. המשולש הקטן, כך טענו קברניטי הממשלה, נמצא בכלל בשטח ישראל, ולפיכך מדובר בפעולת שיטור כנגד פורעי חוק. זה היה ניסיון (מוצלח) אחד להימנע מההשלכות הרשמיות של מלחמה על ידי הכחשתה. בעתיד, כמעט כל המלחמות בעולם יהיו כאלה.

הפסיקו להכריז מלחמה. טנישה פזאל.

כאן, נכנסה לתמונה התפתחות חדשה, שחיסלה את הכרזת המלחמה באופן סופי. בעשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה, התפתח לא רק המשפט הבינלאומי שאוסר מלחמה תוקפנית (Jud ad Bellum), אלא גם דינים רבים המגבילים את התנהלות המדינות במלחמה עצמה. דינים אלו, ששייכים למסורת ההתנהגות במלחמה צודקת (Jus in Bello), הלכו והסתעפו במשך השנים, חלק מגוף הולך וגדל של חוק הומניטרי-בינלאומי (IHL). הכוונה, ללא ספק, היתה טובה. במלחמת העולם השנייה התבצעו פשעים מחרידים לא רק נגד אוכלוסיות לא חמושות, אלא גם נגד חיילים ושבויי מלחמה. החוק ההומניטרי הבינלאומי נועד להגדיר מה מותר ומה אסור לעשות במלחמה (עינויים, למשל, אסורים), באלו כלי נשק מותר להשתמש (כדורים רגילים) ובאלו אסור (כדורי דומדום, פצצות זרחן), כיצד מתנהגים לאוכלוסיה נכבשת, מה היחס הראוי לשבויי מלחמה, וכיוצא בזה.

אולם, כך טוענת טנישה פזאל, קברניטי החוק הבינלאומי ההומינטרי ירו לעצמם ברגל. כמו כל אליטה בירוקרטית שנוטה להאדיר את התחום עליו היא אמונה, משפטני האו"ם ובעלי בריתם באקדמיה המציאו עוד ועוד חוקים במשך השנים, חלקם מנותקים לחלוטין מהמציאות. פרופ' ריצ'רד פאלק, שליח זכויות האדם של האו"ם, למשל, אמר שאם ברור שיהרגו במלחמה אזרחים רבים כנזק קולטרלי (נכון לכל מלחמה כמעט בימינו), אזי עצם היציאה למלחמה היא פשע. משפטנים אחרים מוסיפים על דבריו ואומרים שב"מלחמה תוקפנית" אפילו הרג חיילים הוא רצח ופשע מלחמה. המשפטנית הצרפתיה ססיל פאבר, למשל, גורסת כי במהלך כיבוש "שאינו מוצדק" לכוח הכובש אין כל זכויות לפי הדין הבינלאומי, ואסור לו לדכא התנגשות חמושה. לעומת זאת, עדיין מוטלת עליו החובה לדאוג לאוכלוסיה האזרחית.

ירו לעצמם ברגל. הכרזת זכויות האדם של האו"ם.

בתנאים הנוכחיים, צבא שרוצה לקיים את החוק ההומניטרי הבינלאומי חייב להשקיע מיליארדים של דולרים ולקבל על עצמו נטל אסטרטגי עצום. צבא ארצות הברית, שבניגוד לתדמיתו לוקח את החוק הבינלאומי מאד ברצינות, השקיע סכומים אסטרונומיים, דמיוניים כמעט, בהדרכת גייסות, הכשרת גדודים של משפטנים והקמת מנגנונים שיפקחו על קיום החוק המסובך בכל מנגנוניו וזרועותיו השונות של הצבא. גם שם, כפי שהוכיחו פרשיות שהתרחשו בעיראק (ההתעללויות בכלא אבו גרייב, למשל), זה לא ממש עובד. מעבר לכך, האמריקאים הקימו מגנונים עוקפים שיאפשרו להם להתנהל בלא המשקולת של החוק ההומינטרי, כמו מחנה המעצר המפורסם בגואנטנמו או בתי כלא סודיים של ה-CIA  ברחבי העולם.

צבאות קטנים ועניים יותר מצבא ארצות הברית, כמובן, אינם יכולים להשקיע סכומים דומים, ומבחינתם – ציות לחוק ההומינטרי הבינלאומי הוא פשוט מגוחך. הדבר נכון במיוחד לצבאות שמרגישים שהמלחמה נוטה נגדם, וסביר שלא ירצו לקשור משקולת אסטרטגית לרגליהם הכושלות. לפיכך, מדינות נמנעות שוב ושוב מהכרזת מלחמה – כדי לא להיות מחוייבות באופן רשמי לקורפוס החוקים של ה-IHL. מחקרה של פזאל מראה כי המדינות היחידות כמעט שהכריזו מלחמה באופן רשמי מאז 1945 היו הודו ופקיסטן, שצבאותיהם עדיין משמרים מסורות בריטיות שכוחות.

יש להדגיש, שאי הכרזת מלחמה אינה פוטרת מדינה בהכרח מהחוק ההומניטרי הבינלאומי, אבל היא בהחלט מאפשרת לה (לפעמים) יותר מרחב תמרון באו"ם ובקהילה הבינלאומית. אם המלחמה שלנו היא רק "מבצע לשלום הגליל", "מבצע נגד הטרור" או "פעולת הגנה", אפשר לנסות, לא תמיד בהצלחה, להימנע מסנקציות ולמשוך זמן יקר.

אלוף דן אבן, מפקד חטיבת אלכסנדרוני, וקציניו במהלך מבצע שוטר, יולי 1948. לא מלחמה – רק דיכוי פורעי חוק.

לפעמים מגיעים הדברים לידי אבסורד של ממש. במלחמת פוקלנד, למשל, הטילה בריטניה מצור ימי על ארגנטינה, אולם נמנעה מלכנות אותו "מצור". הסיבה: החוק הבינלאומי מחייב את המדינה המטילה את המצור לקיים אותו "באופן אפקטיבי", וכדי לעשות זאת היה צריך להביא לפוקלנד כוח צבאי עצום שבריטניה לא רצתה להקצות. במקרים אחרים, תרצה המדינה לעקוף את חוקיה שלה, שמגדירים במפורש את חובותיה בזמן מלחמה. לדעתי, אהוד אולמרט נמנע במשך זמן רב מהגדרת מלחמת לבנון השנייה כ"מלחמה", כי הדבר היה משית על הממשלה התחייבויות כספיות אסטרונומיות כפיצויים לתושבי הצפון.

לא מיהר להכריז מלחמה. אהוד אולמרט בטקס לציון מלחמת לבנון השנייה.

מבחינה כלכלית – מותה של הכרזת המלחמה הוא מעין "תגובת שוּק" (Market Response). כאשר עומד השוק בפני חוקים לא ריאליסטיים המגבילים אותו בניגוד לרצונם של הצדדים, הוא ימצא את הדרך לעקוף אותם באופן יצירתי. אם אי אפשר לצאת למלחמה בלי להיות פושע מלחמה, אם כל מלחמה שנייה מוגדרת כ"תוקפנות" וכל פעולה שנהרגים בה אזרחים מפרה את החוק הבינלאומי ועלולה להביא לתביעה בהאג – אז עדיף פשוט להילחם ולא להודות בכך. באופן זה, מביסים משפטני החוק הבינלאומי את עצמם. אם חוקי המלחמה הבינלאומיים היו מתונים וסבירים יותר, אז אולי היה אפשר לאכוף אותן על מדינות סוררות ביתר קלות. דווקא הקיצוניות שלהם גורמת למדינות להתעלם מהן לחלוטין. מערכת החוק הבינלאומית יכולה, לכל היותר, לתפוס מדי פעם קורבן חלש שהפסיד במלחמה ולהפוך אותו לדוגמא ומופת, אבל לא יותר מכך, וחבל.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-נובמבר 3, 2012, ב-ינשוף היסטורי, ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 33 תגובות.

  1. מעניין מאוד. ראשית כמה הערות/תהיות:

    בקשר להכרזת המלחמה הבריטית ב-1939: מעניין שדווקא הכרזה זו פתחה את מה שמכונה "המלחמה המזויפת", שישה חודשים של מלחמה דה יורה, אך ללא לחימה דה פקטו.

    בקשר למלחמת סין-יפן השנייה: האם אתה סבור שיש קשר בין "חוזה קלוג-בריאן" לבין ההחלטה היפנית לביים את "תקרית מוקדן" כאמתלה לפלישה למנצ'וריה?

    http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%A7%D7%A8%D7%99%D7%AA_%D7%9E%D7%95%D7%A7%D7%93%D7%9F

    בקשר למבצע "שוטר": חשוב לזכור שהפלסטינים לא היו צד להפוגה (הם גם לא הכריזו מלחמה), ולכן ישראל ראתה עצמה כרשאית לפעול נגדם. אילו מבצע שוטר היה מכוון נגד הצבא העיראקי, נגיד, ספק אם מישהו היה קונה את זה שמדובר בשיטור בלבד.

    והערה יותר מהותית: אני חושב שהדעיכה במעמדה של הכרזת המלחמה קשור גם לשינוי אופי הסכסוכים. אם בעבר רוב מלחמות היו מה שמכונה "מלחמות קונבנציונליות" בין מדינות ריבוניות עם צבאות סדירים (למעט המלחמות הקולוניאליות שהזכרת), הרי שמאז תום מלחמת העולם השנייה, וביתר שאת מאז תום המלחמה הקרה, רוב המלחמות היו או מלחמות אזרחים, או מלחמות בין מדינה לבין כוח שאינו מדינתי. לכן, לא בדיוק ברור נגד מי מוכרזת המלחמה.

    אם ניקח את מלחמת לבנון השנייה כדוגמה, הרי שישראל הקפידה להכריז שאין לה סכסוך עם לבנון, וגם לא עם העם הלבנוני, אלא רק עם חיזבאללה. לא ברור מה היה דינה של הכרזת מלחמה נגד ארגון גרילה הפועל משטחה של לבנון.

    • נדב,

      אני לא חושב שיש קשר הכרחי בין הכרזת המלחמה לבין המלחמה המזוייפת (או "מלחמת הדמדומים", כפי שצ'רצ'יל כינה אותה). המלחמה המזוייפת, שמעולם לא היתה לחלוטין מזוייפת (בזירה הימית למשל היא התחילה כמעט מיד), נבעה משיקולים כלכליים, פוליטיים ואסטרטגיים. קשה לי להעלות על דעתי שממשלת הוד מלכותו היתה נכנסת למלחמה נגד מעצמה אירופית בלי הכרזה, בין אם המלחמה מזוייפת ובין אם היא אמיתית.

      הנושא של תקרית מוקדן מעניין מאד. זה סיפור ששנוי במחלוקת קשה, אבל לדעתי, לפחות, הממשלה היפנית לא יזמה את התקרית. התקרית התחילה בשטח כיוזמה פרטית של חבורת קצינים, שציות זה הדבר האחרון שעניין אותם. למעשה, הם לא האמינו שלממשלה יש סמכות אמיתית לתת להם הוראות. בהנחה שהממשלה תעצור אותם, הם אפילו תכננו לוותר על האזרחות היפנית באופן זמני ולכבוש את המקום בעצמם. הממשלה, שחלקים בה אהדו אותם ממילא, לא העזה לעצור אותם בדרך היחידה שהיא היתה יכולה – לסתום להם את ברז התקציב. לפיכך, לא הייתי מקשר דווקא את את לחוזה קלוג-בריאן. תזכור ב-1931, הן הממשלה הסינית והן איל המלחמה של מנצ'וריה הורו לצבא הסיני שלא להתנגד לכובשים היפנים, ואלו שהתנגדו עשו זאת על דעתם שלהם. רק ב-1937, כאשר פרצה מלחמה מלאה בין סין ליפן, הויכוח בתוך הצמרת היפנית האם להכריז מלחמה הפך לרלוונטי.

      בנוגע למבצע שוטר, הייתי מוסיף עוד משהו לנקודה החשובה שהעלית: החשיבות לא היה רק שדובר בפלסטינים, אלא על כך שהשטח היה בתור תחום המדינה היהודית (אאל"ט) או לפחות אי בתוך שטחי שליטה יהודיים. לפיכך, התירוץ שמדובר ב"שיטור פנימי" היה תקף יותר.

      אתה צודק לחלוטין בנוגע לאופי הסכסוכים, וזו נקודה חשובה נוספת שיכולה להסביר את אותה תופעה. לאחר מלחמת העולם השנייה, חלה עלייה חדה בכוחם של סכסוכים בין מדינות לבין גורמים לא מדינתיים. אבל בכל זאת, גם במלחמות שהיו בין מדינות כמעט ולא הכריזו מלחמה.

      באשר לאולמרט – נראה לי שהבעיה כאן היא פחות שאלת המלחמה מול לבנון/חיזבאללה, אם כי גם זה שיחק תפקיד, ויותר מחויבויות הממשלה שנובעות מצרכים פנימיים (פיצויים לתושבי הצפון).

      • אני מקבל את ההערות על המלחמה המזויפת ועל תקרית מוקדן. כנראה שהאימפריה היפנית הייתה פחות היררכית וממושמעת ממה שהיה נדמה לי.

        אולי זה עוזר להאיר סיבה נוספת לכך שמלחמות כבר לא מוכרזות: המעבר ממצב של "שלום" למצב של "מלחמה" אינו בינארי. לעתים קרובות קשה לקבוע בוודאות מתי פרצה המלחמה ומי יזם אותה. המעורבות הזוחלת של ארה"ב בווייטנאם היא אולי דוגמה טובה. באיזו נקודה בדיוק הייתה ארה"ב אמורה להכריז מלחמה?

        המקרה של הסכסוך הישראלי-ערבי מורכב אף יותר, משום שהמלחמות שבמסגרתו לא פרצו כביטול/הפרה של הסכם שלום קיים, אלא כהמשך למצב מלחמה (לכל היותר עם שביתות נשק עמומות). עיראק, למשל, לא חתמה עם ישראל אפילו על שביתת נשק בסיום מלחמת העצמאות. אז האם היא הייתה צריכה להכריז מלחמה בעת ששלחה חילות משלוח נגד ישראל ב-1967 וב-1973, או כששיגרה סקאדים לעבר ישראל במלחמת המפרץ? והאם ישראל הייתה צריכה להכריז מלחמה בעקבות הפצצת הכור ב-1981?

      • עיראק וישראל זו אולי הדוגמא הקיצונית ביותר לתהליך שתיארת כאן – עמימות מוגברת בעצם ההגדרות של מלחמה ושל שלום. זו נקודה שלא חשבתי עליה ממש – ובהחלט ראוי לבדוק כיצד היא משתלבת עם ההתפתחויות האחרות שנידונו כאן בפוסט ובתגובות. עם סוריה ולבנון, דרך אגב, יש לישראל שביתת נשק – מושג שבכל זאת יש לו מעמד משפטי אפילו בראייה של מלחמה מסורתית. השיח של המתונים בלבנון, למשל, הוא לחזור להסכם שביתת הנשק עם ישראל. על שלום אף אחד לא מעז לדבר, אבל עובדה ששביתת הנשק היא מעין נקודת ציון, טיעון שאפשר להעלות אותו בשיח הפנימי-לבנוני מול חיזבאללה.

      • דרך אגב, אי הציות בצבא היפני זה נושא הדוקטורט שלי. אולי בשבוע הבא אני אכתוב פוסט שייגע בשאלה הזאת, ובדמיון המפתיע בין עמימות הכוח בקיסרות היפנית ו… חסידות חב"ד.

      • כן, כך אתה כותב ב"אודות". אפשר לשאול על אילו תקופות/אירועים אתה כותב?

        חב"ד? טוב, אז נתכונן לביאת המשיח (או לפחות הפוסט)

      • המחקר שלי עוסק במרידות מזויינות, התנקשויות פוליטיות או אי ציות פוליטי בחבר הקצינים היפני משלהי התקופה הסמוראית (תקופת טוקוגאווה- 1853) עד לדיכוי המרד הצבאי הגדול בפברואר 1936.

  2. דני,
    ללא ספק בלוג פוסט מעניין.
    שאלה -האם לדעתך הירידה בכמות המלחמות מאז 1945 נובעת בעצם מאי הכרזתם כפי שכתבת או שבאמת יש מגמה של פחות מלחמות בעולם?

    אורן

    • אורן, למעשה – לפי המחקר של טנישה פזאל לפחות, אין ירידה במספר המלחמות, והוא נותר יציב פחות או יותר. פשוט לא מכריזים עליהן.

      • תודה על התשובה המהירה! יש לך מושג על אלו נתונים המחקר מבוסס או לינק למחקר עצמו. התפיסה הרווחת גורפת כי יש ירידה במספר המלחמות\סכסוכים. אבל אני אשמח לקרוא עוד חומר בנושא.

      • הנה הלינק למחקר של טנישה. היה לי הכבוד להיות המגיב כשהיא הציגה אותו בהרווארד, כך שהייתי נוכח בדיון הממשי על התיאוריה. חלק גדול ממה שנכתב במאמר הוא מסקנות של הדיון המאלף שניהלנו אז.

        אני אוסיף את הלינק גם למאמר עצמו.

  3. אבל אפילו לפי הדוגמאות שהבאת מדינות (או ממלכות או אימפריות) התעלמו מהכללים כשהיה נוח להן והנוהג להתחיל במעשי תוקפנות ואז להכריז על מלחמה הוא נוהג עתיק. לא ברור לי מניין המחשבה שאם נרפה את הכללים יהיה קל יותר לאכוף אותם.

    מה שיכול להפסיק מלחמות הוא מצב שבו אין למדינות אינטרס, ואולי גם יכולת, להכנס אליהן. בינתיים אם יש אפשרות להעמיד לדין, לפחות מדגמית מה טוב.

    ובכל מקרה אני שמח שהמוסד של מלחמה מוכרזת עבר מהעולם.

    • הסיבה היא פשוטה. אם אי אפשר לקיים את הכללים באופן מעשי, לא יתחשבו בהם בכלל. אם הם מעשיים, יותר קל לאכוף אותם, לפחות באופן חלקי. זה נכון לדעתי לחוקים באופן כללי.

      למה אתה שמח שהמוסד של מלחמה מוכרזת דווקא עבר מהעולם? כפי שהראיתי מהדוגמא של מלחמת סין-יפן השנייה, היות המלחמה בלתי מוכרזת תרם לא מעט לאכזריותה ולהתמשכותה עד בלי די.

      • הצרה היא שכך או אחרת אין ממש מי שיאכוף את הכללים, מכאן, שזה לא ממש משנה מה הכללים. גם אם הכללים פחות נוקשים עדיין יצייתו להם רק מי שממש רוצים, בד"כ מי שיש לו מספיק כח כדי לנצח גם כשהוא משחק לפי הכללים מצד אחד, ודעת קהל שלילית יכולה לפגוע בו מצד שני. אם זה אומר שמדינות מערביות ישתדלו לפגוע פחות באזרחים ואפשר יהיה לשפוט עריצים שהפסידו במלחמה, מה רע?

        לגבי התארכות המלחמות – אולי בתקופת המעבר שבה עוד לא היה ברור מה זה. היום לא נראה לי שמישהו במערכת הבינלאומית יחכה להכרזת מלחמה. כך נוצר לחץ בינלאומי להפסקת אש בינינו לבין החיזבאללה והחמאס, למשל, גם בלי שאנחנו מכריזים על מלחמה. אם יש אש צריך לראות איך מפסיקים אותה ולא לחשוב על איך קוראים לזה בדיוק. וזה לא שיש שינוי במספר הסכסוכים. וממילא גם כשהמוסד היה קיים התייחסו אליו רק מי שהיה מתאים לו,

      • קח בדיוק את הדוגמא הזאת. מדינה יכולה "לספוג" את הכללים, אבל במחיר מסויים. מצד שני, היא גם מושפעת מדעת קהל שלילית ומתחשבת בה. אם הכללים כל כך נוקשים שהיא ממילא לא יכולה לקיימם, ולא משנה עד כמה תתאמץ ממילא תוגדר כפושעת מלחמה, אז היא תתגבר על דעת הקהל השלילית ותתעלם מהכללים לחלוטין או במידה רבה. לעומת זאת, עם הכללים הגיוניים, יתכן ושיקול דעת הקהל השלילית יתגבר ואותה מדינה תתחשב בהם במידה רבה יותר.

      • מצד שני מדינה חזקה יכולה לספוג כללים נוקשים יותר, ואלה גם המדינות שיכולות לגרום יותר נזק. כם יש מדרג – רשמי או לא – של עבירות כשבקלות יותר דעת הקהל תהיה חצויה או אפילו תתייחס בהבנה. מה שכותבים המשפטנים הוא לא יותר מ- Guidelines כל עוד אין גוף שיכול לאכוף את זה חוץ מדעת הקהל. אני מעדיף שה- Guidelines יהיו מחמירים ככל שניתן, ומי שרוצה לסטות מהם יצטרך להסביר את עצמו לדעת הקהל העולמית והמקומית. ממילא לא נראה לי שהפתרון הוא משפטי, המשפט הבינלאומי ומוסדות כמו הצלב האדום והאו"ם יכולים להקל ולסייע ולעשות כל מני דברים טובים אבל לא למנוע פשעי מלחמה. גם בית המשפט הבינלאומי לא מסוגל לזה (לכל היותר הוא יכול להעניש חלק מהפושעים) – הפתרון בסופו של דבר יצטרך להיות פוליטי וכלכלי – משהו כמו מבנה פדרטיבי של כל מדינות העולם שייתר את הצורך בצבאות כל עוד הוא מחזיק.

      • הפיתרון הישן של עמנואל קאנט. לא נראה לי שהוא מעשי היום יותר מאשר היה בזמנו…

      • לפחות ברמה המקומית הוא עובד. בזמנו של קאנט היו מלחמות בין מדינות שהיום הן חלק מגרמניה, היום אירופה פחות או יותר מאוחדת. ברמה הגלובלית זה לא אפשרי כרגע – מצד שני אני לא רואה כיוון אחר ואני לא רואה אלימות כדרך לגיטימית ליישוב סכסוכים – לא בין אנשים ולא בין מדינות.

  4. תודה לך על מאמר מרתק!

    כשאני חושבת על זה, על אף שבמדינת ישראל פורצת מלחמה כל איזה 5 שנים בממוצע, מאז הקמתה היו רק 2 מלחמות רשמיות – מלחמת ששת הימים ב-1967 ומלחמת יום כיפור ב-1973. לאור זאת, נראה שמלחמת לבנון השניה אינה היחידה שלא הוגדרה מלחמה כדי לא לשלם פיצויים לתושבי המדינה… למשל, מלחמת ההתשה.. לא כך?

    • מלחמת ההתשה לא היתה ממש מלחמה, אלא יותר סדרה של התכתשויות גבול. גם במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום כיפור לא היתה הכרזת מלחמה, אלא התקפת פתע. במקרה הראשון של ישראל, ובמקרה השני של סוריה ומצרים. זו שאלה טובה, שכדאי מאד לבדוק אותה, האם שולמו פיצויים לנפגעים אזרחיים במלחמת ההתשה. האם למשל מעניק צה"ל עיטור מיוחד לותיקי מלחמת ההתשה, כפי שהוא מעניק לותיקי מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור? האם התקבלה החלטת ממשלה שהגדירה את מלחמת ההתשה כמלחמה? שווה לבדוק.

      • בנוגע לפיצויים אני לא יודע להגיד אבל משנת 2003 כל אדם ששירת חודש ימים בין 11.6.1967 ל-8.8.1970 זכאי לקבל את אות מלחמת ההתשה.

  5. רשומה טובה כתמיד.
    דבר אחד שאני חושב שיש להדגיש באופן בהן מתנהלות (ומוכרזות) מלחמות מסוף המאה ה-19 והלאה הוא הדמיון בהעברת הדגש מרומנטיות לפרקטיות כפי שרווח בתעשיות רבות, אם במלחמת העצמאות האמריקאית צליפה בקצין ממרחק רב נחשבה למעשה לא יאה לג'נטלמן הרי שבמלחמת העולם הראשונה הבינו את הפרקטיות שבפגיעה בחלק גבוה ככל הניתן בשרשרת הפיקוד כנ"ל לגבי הכרזת מלחמה שנחשבה לדבר הנכון לעשות הפכה ברבות השנים לדבר שמסרבל את הצדדים בדרך להכרעה. אותו תהליך עבר על חלקים רבים אחרים בניהול לחימה ומלחמה ואותם חוקים (IHL) הגיעו כתגובת נגד ובמטרה לרסן את הפרקטיות האכזרית שהחלה לשטוף את תעשיית המלחמה ממש כשם שחוקי עבודה סוציאליים היו תגובת נגד לפרקטיות הרצחנית של מפעלי התעשייה הגדולים. כבכל תעשייה אחרת (העברת מתפרות לבנגלדש ובכלל העברת מפעלים למדינות בהן אין חוקי עבודה סוציאליים) גם קברניטי תעשיית המלחמה מצאו דרכים לעקוף את החוקים (כפי שאתה הדגמת).

    • נוי,

      כאן אני חושב שאפשר וכדאי להעזר בהגותו של קארל פון קלאוזביץ, אולי התיאורטיקן הצבאי הגדול ביותר בכל הזמנים. שתי נקודות מספרו, "על המלחמה", שנכתב במהלך שלושים השנים הראשונות של המאה ה-19, רלוונטיות לרעיון שהעלת בתגובה שלך. קלאוזביץ קבע שלושה חוקים חשובים מאד שנקראים "שלושת חוקי ההדדיות". לא כאן המקום לפרט עליהם בהרחבה, אבל התמצית של שלושתם היא כדלהלן: כמו אבן שנוטה ליפול למטה, כך מלחמה נוטה להידרדר לקיצוניות מוחלטת, או בלשונו של קלאוזביץ – מלחמה אידיאלית (הכוונה לא לאידיאל במובן המקובל, אלא לאידיאה במובן האפלטוני, דבר בצורתו הטהורה). ההידרדרות הזאת מתרחשת בגלל תחרות הקצנה בין הצדדים. אם צד אחד משית על עצמו הגבלות הנובעות ממוסר, דת או חוק בינלאומי, הצד השני מיד ינצל זאת כדי להשיג יתרון. הצד הראשון ינטוש את ההגבלה, והצדדים ילכו ויקצינו עד שלא יישאר לאן להקצין. אולם שלושים שנה מאוחר יותר, כאשר שכתב את "על המלחמה" ממש לפני מותו, תהה קלאוזביץ מדוע מלחמות בדרך כלל לא מגיעות ל"מצב האידיאלי", למרות שהן אמורות להגיע אליו. הפיסה החסרה בפאזל הוא "עיקרון החיכוך" או "עיקרון השחיקה". גם כאן הפרטים מסובכים למדי, אבל באופן עקרוני ובשל דינמיקה בין התוקף למגן, מלחמות נוטות לזלול משאבים יותר מאשר התוקף תכנן מלכתחילה. החיכוך הופך את המלחמה לכדאית פחות ופחות לצד התוקף, עד שהוא – בסופו של דבר – מוכן להגיע לפשרה.

      בעולם ששלטה בו אריסטוקרטיה צרה, בינלאומית וקוסמופוליטית במידה רבה, היה לכל הצדדים אינטרס לא לזעזע את היבשת יותר מדי, במיוחד לאחר ההרס העצום שהותירו אחריהן מלחמות הדת במאה השש עשרה, או מלחמות נפוליאון בראשית המאה ה-19. מכאן שכולם קיבלו עליהם הגבלות על המלחמה, והכרזת המלחמה היא אחת מהן. אולם קלאוזביץ, כבר בתקופתו, חזה שברגע שהמלחמות יהפכו למלחמות עממיות, פופולריות, הן יהיו קיצוניות הרבה יותר. במקרה כזה, זו אומה נגד אומה, חיים נגד מוות, הישרדות נגד השמדה, ובמלחמה כזאת אפשר להשתמש בכל אמצעי. זה מתחבר עם הנקודה שהעלת (התיעוש של המלחמה) – מין קומה עליונה יותר של חוקי ההדדיות, כאשר ה"ההגבלה האריסטוקרטית" כבר אינה קיימת, והחיכוך קטן הרבה יותר. מי שמשווה את מלחמות הקבינט של המאה ה-18 למלחמת העולם השנייה – למשל – יכול לראות את ההבדל העצום שבין מלחמה בין שליטים, לבין מלחמה של עמים שלמים אחד נגד השני. האחרונה הרבה יותר אכזרית מהראשונה.

      • היי דני,

        מסכים איתך בנוגע לכך שקלאוזוביץ הינו גדול, אולי אחד הגדולים ביותר. עם זאת, לדעתי המקום ה-1 שמור לסן-טסו, זאת מכיוון שהתיאוריה הטהורה שלו נשארה רלוונטית לאורך כל התקופות ואילו זו של קלאוזוביץ- למרות מספר עקרונות אוניברסאליים-אלמותיים נכונים שהעלתה – אינה רלוונטית תמיד וטהורה לגמרי.

        אשמח לשמוע את דעתך בנוגע להשוואה בין שני ההוגים הללו.

      • גולדן-בראון,

        ראשית כל, קלאוזביץ הוא די "חדש" יחסית לסון-דזה, אז קשה לדעת האם הגותו תמשיך להילמד עוד אלף שנים מהיום.

        אני מסכים איתך שסון-דזה הוא הוגה צבאי (ואף יותר מכך – פילוסוף) דגול, אך ההבדל בינו לבין קלאוזביץ הוא בכניסה לפרטים. אין כוונתי לפרטים מבצעיים דווקא. בכל הנוגע לשאלות מבצעיות של ממש, הן קלאוזביץ והן סון-דזה אינם רלוונטיים בימינו. מאז המאה ה-16 המלחמה התפתחה בקצב מהיר, על אחת כמה וכמה שבמאה ה-19, ועוד יותר במאה ה-20. קלאוזביץ, למשל, כלל לא הכיר בחשיבותם של מודיעין ואספקה, אלמנטים קריטיים במלחמה של ימינו.

        חשיבותם של שני ההוגים שהזכרת, אם כן, הוא בדיון התיאורטי שלהם. כאן – אני חושב שקלאוזביץ חשוב ורלוונטי יותר. הדיון התיאורטי של סון-דזה מרתק, אבל מאד כללי ועמום. הוא קובע עקרונות ("עדיף לנצח ללא קרב", למשל) אבל לא ממש מפרט את הדרך למימושם, והקורא יכול לפרש את הגותו באינסוף דרכים, לפחות בחלק מהמקרים. קלאוזביץ, לעומת זאת, נכנס באופן עמוק ומפורט יותר לניתוח העקרונות התיאורטיים של מהות המלחמה. רעיונות כמו "שלושת חוקי ההדדיות" (הקצנה הדדית במלחמה), חיכוך (התשה מהירה יותר של התוקף ביחס למגן), "מלחמה אידיאלית" וכדומה- מעניינים ורלוונטיים לימינו לא פחות מאשר לתקופתו. והוא נכנס לעקרונות האלה בפירוט ומסביר אותם לעומק.

        אני לא רוצה להותיר רושם שקלאוזביץ ברור ובהיר. הוא לא. במידה רבה (ובדומה לסון דזה) גם הוא מפורש באופן הפוך לחלוטין על ידי אנשים שונים. די לחשוב על מעריציו הפשיסטים והנאצים מחד, ומעריציו הדמוקרטים-ליברלים (קולין פאוול למשל) מאידך. המנחה שלי להיסטוריה צבאית, פרופ' קהאל נולאן מאונ' בוסטון, נהג לומר שקלאוזביץ הוא כמו התנ"ך מבחינת ריבוי הפרשנויות. הסיבה לכך, דרך אגב, היא ששלושים שנה לאחר כתיבת "על המלחמה", קלאוזביץ התחיל לשכתב אותו לחלוטין ושינה כמה מהרעיונות העיקריים, אבל מת לאחר שכתוב הסיכום והפרק הראשון. לכן, יש ב"על המלחמה" למעשה שתי גישות תיאורטיות שונות שלא פשוט לשלב ביניהן. אבל בניגוד לסון-דזה, קלאוזביץ לפחות מפורט ומספק יותר חומר לדיון.

  6. מעניין ומאלף כרגיל,
    במקרה קראתי על ספר חדש שיצא הרגע בהוצאת הרווארד ובו טענות דומות למה שתואר כאן.
    http://www.hup.harvard.edu/catalog.php?isbn=9780674067141&utm_source=Mailing+List+%7C+Harvard+University+Press&utm_campaign=5d6cc6cf46-HUP_News_November_2012_11_7_2012&utm_medium=email

    רק שאלה לי לבעל הבית: בהנחה שהבנתי אל נכון את הפוסט ואת תיאור הספר, האם אפשר לסכם את הטענה שהמלחמה היא טבעית, במובן זה או אחר של המילה, והניסיון להתגבר עליה באמצעות וועדות משפטיות רק הופך אותך ליותר אכזרית?

    • אהרון,

      לא קראתי את ספרו של ויטמן, אבל לפי התקציר בקישור שהבאת, נראה לי שהוא מגזים במידה רבה לכיוון השני. ראשית כל, אני חושד שראייתו את מלחמות המאה ה-18 "אידיאלית" מדי. כלומר – הוא שופט אותן לפי הצורה שבהן נתפסו במקורות התקופה, ולא בהכרח כפי שהיו באמת. קשה לי מאד להאמין, למשל, ששליט כמו פרידריך הגדול קיבל תבוסות כ"צו שמיים" והאמין שהגיע לו להפסיד. זה פשוט לא מסתדר עם העובדות. קשה לי גם לקבל את העובדה שמלחמה עבור עקרונות נעלים יותר היא תמיד מרושעת – כפי שהוא טוען.

      בנוגע לטענה שלי עצמי – מעולם לא טענתי שחוקי המלחמה מזיקים תמיד, בכל צורה. אני רק נגד הפרשנות הקיצונית שלהם, שלא מאפשרת לצדדים להילחם בלי משקולות כבדות מדי קשורות לרגליהם. אני חושב שחוק מתון יותר יהיה עדיף וגם קל יותר לאכיפה.

  7. תודה,
    הספר יצא ממש הרגע, כך שברור שלא קראת. פשוט היה נראה לי שהתיאור שם בקישור דומה לדברים כאן. דומני גם שהטענה הולכת אחורה לביקורתו של קרל שמיט על הליברליזם שסירב לקבל את התוקפנות הגרמנית במלחמה העולם כחלק לגיטימי מחוקי המשחק ולכן הסתבך בחוזה וורסאי.

    ואם כבר אנו בניים דרופינג ובספרים חדשים, אני בונה עליך באשר לסקירה על ספרו החדש של אדוארד לוטוואק. סין והגות צבאית, האין זה מתחומי העניין שלך?

    • הכנסתי לרשימת הקריאה. אדוארד לוטוואק הוא חוקר מאד מעניין, במיוחד ספריו על הפיכות צבאיות. יש לי קצת השגות, עם זאת, על כך שאדם שאינו שולט בשפה הסינית (בוודאי שלא הקלאסית) מתיימר לכתוב ספר מעמיק על סין.

  8. לא צריך להיסחף, אתה לא צריך ממש לקרוא את הספר. מספיק לסכם כמה ביקורות וסקירות, וזהו.
    דומני אגב שהטענה על ידיעת השפה הועלתה גם כנגד ספרו הידוע על האסטרטגיה הצבאית הרומית, ואעפ"כ הספר זכה למעמד קלאסי.

  9. מעניין כרגיל, אבל אני חולקת על הטלת האשמה על המשפטנים – אחרי הכול, כיום אפשר להישפט על פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה גם בלי שהמלחמה תהיה מוכרזת (ע"ע רואנדה). אני מבינה שאתה התכוונת להשפעה על התנהלות של מדינות תוך כדי לחימה, אבל בסופו של דבר, החוקים עומדים למבחן הדין.

  10. גילי,

    זה נכון שאי הכרזת מלחמה לא מגנה באמת על מדינות מבחינה משפטית, בטח לא כשמדובר בפשעים נוסח רצח עם. אבל העובדה נותרת בעינה, שמדינות נמנעות מהכרזת המלחמה הרשמית, ולו כדי לתת לעצמן יותר מרווח תמרון והתחמקות דיפלומטי. אולי בכל זאת ינסו לאכוף עליהם את החוקים, אבל באופן חלש ומהוסס יותר. מעבר לכך, גם להכרזת המלחמה עצמה יש משמעויות רבות (במיוחד בכל הנוגע לחוקים נגד תוקפנות).

    הבעיה העיקרית, בכל זאת, היא ריבוי מוגזם של חוקי ה-Jus in Bello, באופן שהופך אותם לגזירה שהציבור לא יכול לעמוד בה (הציבור- בהקשר זה, הוא ציבור המדינות). קשה לנהל מלחמה כאשר צריך להתייעץ עם משפטן לפני כל הפצצה. וככל שהחוק הופך לריאליסטי פחות, מפתה יותר להתעלם ממנו בכללותו. אני חושב שדווקא חקיקה מתונה יותר תוכל להיאכף ביתר קלות.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: