ענני סערה

למרות ההצלחה המבצעית של המודיעין הישראלי וחיל האוויר, ישראל נחלה כישלון אסטרטגי מהדהד במבצע עמוד ענן. מה הרוויח החמאס, מה קורה עם אבו מאזן, והאם אפשר להציל משהו מבין ההריסות? כתבת המשך לפוסט הקודם: עמוד ענן – לאן ממשיכים מכאן? למאמר רלוונטי נוסף, ראו גם מבעד למסך העשן: להכיר את חמאס

הפוסט הזה מבטא מספר מחשבות שלי בעקבות תוצאות מבצע עמוד ענן – ולכן הוא פחות סדור ואולי פחות מושקע מאשר בדרך כלל. אבל לפעמים, צריך לומר גם דברים ישירים.

מבצע עמוד ענן, כפי שהסתיים, הוא שילוב של הצלחה מבצעית חלקית וכישלון אסטרטגי מהדהד. מבצעית, צה"ל של 2012 התגלה כיעיל ומרוסן בהרבה ממכונת המלחמה המשתוללת של עופרת יצוקה. למרות ההרוגים האזרחיים, הפגיעות באוכלוסיה אזרחית היו קלות יותר מאשר במבצע הקודם, וגם המטרות היו פחות מבולבלות ומגלומניות. השמדת טילי הפאג'ר של החמאס בתחילת המלחמה היו ללא ספק הישג מודיעיני ניכר. עד עתה החדשות הטובות, ולצערי – הן קצרות מאד.

התוצאה של מבצע "עמוד ענן" היא כישלון אסטרטגי מהדהד. כפי שהיה ידוע מראש, המדינה אינה מוכנה, ובצדק, לשלם את המחיר האסטרונומי של כיבוש עזה, וגם אינה מעוניינת למגר את חמאס- משום שאת מקומו יירשו עשרות ארגונים סלאפיים שיתחרו זה בזה בירי רקטות. הנייה וחבריו, כמובן, הבינו זאת היטב, ולפיכך חישבו שגיוס המילואים הישראלי הוא אקדח ריק מכדורים. הפסקת אש שתותיר את החמאס עומד על רגליו היתה רק עניין של זמן.

ישראל, בסופו של דבר, גם אכלה את הדגים והמסריחים וגם גורשה מהעיר. מצד אחד, שדרגנו את המעמד הבינלאומי של חמאס עד לבלי היכר (תהליך שהתחיל כבר לפני המבצע, דרך אגב)- מנהיגים, נשיאים וראשי ממשלות מכל העולם שיחרו לפתחו ולמוצא פיו, והוא הפך, לכל דבר ועניין, ליריב שווה לישראל בזירה המדינית. המדיניות שהתחילה כבר בימי אולמרט, לבודד ולהוקיע את חמאס עד שייחנק ברצועת עזה, נכשלה סוף סוף כישלון חרוץ. מצד שני, ישראל לא השכילה לנצל את המצב החדש לתועלתה. אם השלמנו עם כך שחמאס הוא ישות מדינית, למה לא לנסות ולהשיג איתו מסמך חתום, ואפילו לנסות לגרור (ולהביך אותו) בהצעה למשא ומתן ישיר? במקום זה, השגנו הבנות חמקמקות ולא כתובות שמבוססות על אותו מושג לא ברור, "הרתעה". כעת, אני משער שיש כאלה שיעלו את הדוגמא הלבנונית: הנה, מול חיזבאללה השגנו "הרתעה" לאחר מלחמת 2006. אולם למעשה, ההרתעה המפורסמת במלחמת לבנון השנייה הושגה בין היתר משיקולים של פוליטיקה פנים לבנונית. בלבנון יש עדות וקבוצות אתניות לרוב, ולחיזבאללה יש יריבים משמעותיים לא מעטים מבית. היריבים הללו ניצלו את ההרס בלבנון לאחר מלחמת 2006 כדי לתקוף אותו  (ואת בעל הברית הנוצרי שלו, מישל עוון), ולפיכך נזהר נסראללה מפתיחת סיבוב נוסף. בעזה אין לחמאס יריבים פנימיים כאלה. המתחרים שלו, אם כבר, מעוניינים לירות יותר רקטות, לא פחות. הרתעה לבדה לא תחזיק מים.

כדי להפעיל מנופי לחץ אמיתיים על יריב יש להציע גזרים ומקלות. ישראל מציעה רק מקלות ומקלות. שקט מול שקט: אם תתנהגו יפה, לא נירה עליכם. אבל הפסקות אש כאלו דינן לקרוס, ולו בשל הדינמיקה של האירועים בשטח. כשיש שני צדדים שלא מסוגלים לדבר זה עם זה (וודאי שלא ישירות), שכל אחד מהם מאמין (די בצדק) שהשני שואף להשמידו, כל תקרית גבול עלולה להידרדר להסלמה כוללת. יש שני דרכים לשפר מצב כזה: להתחיל במגעים ישירים וליצור ערוצי הידברות, או ליצור "גזרים" שנוכל לשלול מהחמאס במקרה של ירי רקטות. למשל, פתיחה של נמל הים בעזה (בכפוף לעצירת ספינות נשק במקרה הצורך), או מדיניות דומה כלפי המעברים בישראל. אבל עוד מימי חרם הכוסברה, מישהו במטכ"ל ובממשלה עדיין מאמין, ככל הנראה, שאם נחרים ונסגור מספיק את החמאס הוא ייעלם מהשטח איכשהו. רק שהוא לא נעלם, ואפילו מתחזק מיום ליום.

והדבר העצוב הוא, שגם ה"הצלחה" המבצעית העיקרית של המבצע, ההתנקשות ברמטכ"ל חמאס אחמד ג'עברי, לא שיפרה דבר – להיפך. הרי גם עכשיו, ממילא, אנחנו דורשים מהחמאס לאכוף את מרותו על שאר הארגונים. לג'עברי היה הרבה יותר קל לעשות זאת מאשר לסגנו, מרואן עיסא, שטרם צבר ניסיון בתחום זה.  בסופו של דבר הגענו למצב דומה מאד לזה ששרר כאן לפני תחילת סבבי ההסלמה האחרונים, פלוס עוד מספר "הישגים" של ביבי והחבורה: טילים על תל אביב וירושלים, ופיגוע במרכז הארץ בפעם הראשונה מאז 2005. עכשיו, בכל סבב הסלמה נוסף, תושבי מרכז הארץ יחוו את הגהנום שחווים כבר שנים אנשי שדרות, אשדוד ואשקלון. בקיצור- אכלנו אותה מכל הכיוונים. גם פתחנו במבצע שלא היה יכול, ככל הנראה, להסתיים יותר טוב מאשר הסתיים (וכנראה היה יכול להסתיים יותר גרוע, בעיקר אם היינו פותחים בפעולה קרקעית), גם שדרגנו את המעמד של חמאס וגם השגנו רק "נון פייפר" שככל הנראה יתרסק במהרה.

אחמד ג'עברי. ההתנקשות לא שיפרה דבר.

אולם כל הבעיות הללו מתגמדות לעומת הסערה שמתגברת בגדה המערבית. ההפגנות האחרונות נראות כסנונית ראשונה לפני אינתיפאדה שלישית, שאסמאעיל הנייה (הגיבור החדש של העולם הערבי) קרא לה היום במפורש. ומדוע לא? הפלסטינים בגדה רואים שאבו מאזן מתחנן לישראל, מציג בפריים טיים, בערוץ שתיים, עמדות פשרניות להפליא, ומקבל קדחת. לעומת זאת- החמאס יורה רקטות ומשיג הישגים. אז למה לא לאמץ את דרכו של החמאס?

תחשבו: במשך שנים, מחמוד עבאס מציע לשלישיית הגאונים נתניהו, ברק וליברמן משא ומתן בתנאים נוחים, אם רק יואילו להקפיא את הבנייה בהתנחלויות. מול ההנהגה הפלסטינית המתונה ביותר שהיתה כאן אי פעם, ליברמן קורא בגסות להפלת אבו מאזן, כאילו הוא בעל הבית בגדה המערבית, נתניהו אומר ששר החוץ שלו לא מייצג אותו, וממשיך לבנות בשטחים וברק – נו, טוב, בני אדם רגילים לא יכולים להבין את המתרחש בתוככי המוח האנליטי. כעת, אבו מאזן מעוניין לשדרג את מעמד הרשות למדינה משקיפה, צעד שמקובל על רוב מדינות העולם, וליברמן כרגיל מאיים למוטט את הרשות (וכמובן- להעלות את חמאס במקומה). כעת, כפי שהדברים מתפתחים, נזכה לראות בקרוב עוד אינתיפאדה שלישית בגדה (ובעקבותיה, בסבירות מסויימת, הפיכה של חמאס), או פיוס בין עזה לרמאללה שייצור רשות קיצונית ונוקשה בהרבה.

פיקח יוצא מפח שחכם לא נכנס אליו. ההנהגה הישראלית עוד יכולה להציל משהו מההריסות אם תבצע צעד אמיץ ותודיע שהיא מכירה במדינה פלסטינית משקיפה באו"ם, ומוכנה לפתוח מיד במשא ומתן עם הרשות הפלסטינית ברמאללה. כך, תראה לציבור בשטחים שלא רק דרכו של הנייה, אלא גם דרכו של אבו מאזן משתלמת. בינתיים, ליברמן חזר על כך שצעדיו של הנשיא עבאס הם "טרור מדיני", כי כידוע, כל מה שפלסטיני עושה הוא טרור. לצפות מביברמן לחשוב לטווח ארוך, מעבר לבחירות הבאות? זה כנראה כבר מוגזם.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-נובמבר 23, 2012, ב-ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 23 תגובות.

  1. המטרה האסטרטגית של ישראל היא שקט. על זה יקום ויפול דבר. כל השאר זה רעשי רקע. כפי שמלחמת לבנון השנייה התגלתה כהצלחה גדולה במבחן התוצאה, למרות הרעש האדיר והצעקות על תבוסה, כך גם יש סיכוי שהמבצע הזה יתגלה כהצלחה. ככה זה במזרח התיכון, ממתוק יוצא עז ומעז יוצא מתוק, והצלחה של מלחמות נמדדת רק בפרספקטיבה של זמן.

    • אנחנו עוד נראה כמה זמן השקט יישמר. להערכתי, לא נזכה לתקופת שקט ארוכה כמו בלבנון. את נסראללה מרסנים בלבנון פלגים רבים אחרים, ואת החמאס רק מנסים להקצין. ובכל זאת, הצלחה אסטרטגית אינה יכולה להימדד אך ורק בשקט. אם, למשל, המצב האסטרטגי שלנו יורע כך שנספוג יותר בחזיתות אחרות, או בהתקלחות הבאה, שכרנו יבוא בהפסדנו.

  2. אני חושב שעוד מוקדם להגיד.

    אם בעוד שנה החמאס ישתלט על הגדה וירי הרקטות מעזה לא ייפסק, וישראל תעמוד חסרת אונים מולו, מובן מאליו שתוכל להגיד "צדקתי". אבל זה לא התסריט היחיד.

    יש את התסריט שבו תוך שבוע-שבועיים הירי מתחדש, לישראל ולעולם נמאס סופית ושלטון החמאס מתפרק (זה בערך מה שקרה לעראפת באינתיפאדה השנייה). יש גם את התסריט, שלפני המבצע נראה הזוי לחלוטין, שהחמאס משנה כיוון, מכריז על מדינה עצמאית בעזה וחותם הסכם שלום עם ישראל בדומה לשלום שיש עם מצרים.

    אני לא אומר את זה כדי להגיד שאין טעם להתנבא, אבל מכיוון שאפשר לשלוט על המאורעות העתידיים באמצעות מה שייעשה כעת, אז אני חושב שהתסריט הפסימי הוא לא מובן מאליו.

    בכל אופן, לרשימת ההישגים האסטרגיים של המבצע הייתי מוסיף את החשוב ביותר, וזה ההתנהגות של מצרים. זה היה מבחן ראשון לשלטון האחים המוסלמים ואיך הוא ינהג בסיטואציה של עימות, ואני חושב שישראל יכולה לסמן וי גדול על מה קרה (למרות מה שקרה במהלך הביקור של הישאם קנדיל בעזה). גם העובדה שיש סוג של ערבות מצרית לשקט היא הישג גדול של ישראל.

    • בוודאי שאי אפשר לצפות את ההתנהגות של החמאס, ואני מסכים איתך בהחלט שהמאורעות העתידיים תלויים (בין היתר) במדיניות של ישראל. בדיוק בגלל זה חשוב לי שנכיר בבעייתיות של תוצאות המבצע, כי קריאה נכונה של המפה עשויה לכוון את המדיניות העתידית באופן פרודוקטיבי יותר ממה שנעשה עד כה.

      השלטון של ערפאת, דרך אגב, לא התמוטט באינתיפאדה השנייה. הוא פשוט מת, ואבו מאזן עלה במקומו.

      מסכים איתך שנמנענו מנזק גרוע במיוחד בכל הנוגע ליחסים עם מצרים, אבל קשה לי לראות את זה כ"הישג". יותר נכון לומר שתרחיש בלהות מסויים לא התממש בשל גורמים כאלה ואחרים. לא נראה לי גם נבון "לנסות" את מצרים בצורה הזאת. אני מקווה שאם מר נתניהו לוקח מכונית לבדיקה, הוא עושה את זה במוסך ולא בכביש המהיר.

  3. אני מסכים שהמצב ביו"ש מדאיג, אולי אנחנו בדרך לאינתיפדה שלישית. צריך לנהל מו"מ עם אבו מאזן, אבל לאור המתרחש צריך גם להבין ששליטת פת"ח בגדה אולי לא יציבה כמו שחשבנו. ולזכור את זה כשאנחנו דנים בלהעניק להם עצמאות ולהוציא את צה"ל.

    בקשר לחמאס, אני חושב שאתה דווקא צריך להיות מרוצה במידה מסוימת מתוצאות המבצע. בסופו של דבר ישראל ניהלה מו"מ עם חמאס שבסיומו הוא קיבל כמה וכמה גזרים. למשל פתיחה חופשית יותר של המעברים שבמקרה של הסלמה יסגרו שוב. הרי זה מה שרצית שישראל תעשה.
    ואם נוסיף למשוואה את מצריים שהיא הערבה לקיום ההסכם וגם ממנה חמאס קיבל גזרים. אז סך הכל לחמאס יש הרבה מה לאבד מהפרת הסכם הפסקת האש, מה שנותן לי תקווה לשקט בשנים הקרובות. כמובן שהמצב מאוד דינמי ואי אפשר לדעת מה יקרה מחר.

    • הבעיה שהגזרים שקיבל החמאס הם לא רשמיים, חמקמקים ומאד לא ברורים. היה עדיף לעגן את הדברים בהסכם כתוב וברור, שיהיה נהיר לכל אלו הטבות קיבל החמאס ומה הוא עשוי לאבד אם יתחדש הירי. ז"ת- אולי ישראל תוותר לחמאס בעניין המעברים ואולי לא, אבל אני לא חושב שהיא תרוויח מזה, כפי שהיתה עשויה להרוויח אם היה הסכם ברור יותר.

      אם אתה סבור שצריך לנהל מו"מ עם אבו מאזן, על מה בדיוק אתה מעוניין לדבר איתו? בקרוב הוא גם ילך לאו"ם לקבל מעמד של מדינה משקיפה. באיזו מדיניות אתה ממליץ לנקוט במקרה כזה?

      • קודם כל, אנחנו לא יודעים עד כמה הסכם הפסקת האש עם חמאס "ברור". יכול להיות שבשיחות מול מצריים כל הדברים ברורים ובהירים מאוד.
        שנית, קשה לי לדמיין את חמאס מסכים לחתום בפומבי על הסכם ברור ורישמי מול ישראל. הרי בסופו של דבר הוא לא מכיר בקיומנו.

        בגדול, אני חושב שצריך לדבר על דרכים לשיפור מצבם של הפלסטינים. למשל, לתת לרשות יותר עצמאות כלכלית, להקל על פלסטינים בכניסה לישראל לצורך פרנסה וכ'ו. אפשר גם לדבר על סלילת הדרך למדינה פלסטינית עצמאית באחד הימים(למשל הפסקת ההתנחלויות), זו צריכה להיות השאיפה שלנו. אבל צריך להיות ברור לכולם שהיום הזה, לאור המצב הנוכחי, עוד רחוק. כמו שכבר אמרתי, אם צה"ל יצא מיו"ש היום יש סיכוי טוב מאוד שהיא תהפוך למדינת חמאס בדיוק כמו עזה.
        בקשר לפניה של אבו מאזן לאו"ם, אני לא חושב שאנחנו צריכים לעשות משהו מיוחד. בסופו של דבר המעמד של הפלסטינים באו"ם לא משנה את המצב בשטח, ואבו מאזן יודע את זה.

  4. אני לא לגמרי בטוח עד כמה חמאס התחזק, ביחס למה שהוא היה לפני המבצע. לגיטימציה בינלאומית הייתה לו עוד קודם, במיוחד מאז האביב הערבי והמהפכה במצרים. גם את היכולת לירות על תל אביב הייתה לו קודם, וזה היה ברור שבמוקדם או במאוחר הוא ימצא שעת כושר לנצל אותה.

    כבר התווכחנו על זה קודם, אבל אני עדיין סקפטי ביחס לנכונות החמאס להגיע להסכם עם ישראל. החמאס הוא ארגון אידאליסטי מאוד והרעיון של קדושת המאבק המזוין חזק אצלו מאוד. בנוסף, כדאי לזכור שכל נסיון ישראלי לחזר אחרי חמאס יפגע אנושות באבו מאזן, שייצא פראייר, כפי שציינת. גם מנהיגי העולם ממשיכים להדגיש שאבו מאזן הוא הפרטנר.

    אני מסכים בקשר לצורך לחזור למו"מ עם אבו מאזן, דבר שהיה צריך להתחיל מזמן. עם זאת, צריך לזכור שעניין ההתנחלויות אינו עניין של מה בכך עבור הליכוד (בוודאי שלא עבור "הליכוד ביתנו"). יש לקוות שבכהונתו השנייה ינסה אובמה לתת לצדדים סולם לרדת מהעץ הזה ולנסות להניע מו"מ גם בלי הקפאה כוללת.

    לסיום, אני מסכים עם ראובן: נראה לי שהשינוי הגאו-אסטרטגי הגדול (והמבחן הגדול) כתוצאה מהמבצע הוא מצרים: כשמורסי עלה לשלטון, היינו בטוחים שעכשיו יהיה "איחוד משפחות" של האחים עם החמאס, שהיא סוג של בת-דודה שלהם. יש לקוות שעכשיו הצלחנו לייצר קצת מרחק ביניהם, ולפתוח מחדש ערוץ תיווך עם מצרים. זה חשוב גם ביחס לשאלת סיני. שוב, גם כאן לארה"ב יהיה תפקיד מכריע.

    • נראה לי שעם כל ההפגנות עכשיו בקהיר, למורסי יש לא מעט בעיות משלו. לא ברור כמה זמן וכוח יהיה לו לתווך בין החמאס וישראל בעתיד.

      אני מסכים איתך שיהיה קשה להגיע להסדר קבע עם חמאס, או אפילו הסדר ביניים שיפתור את רוב הבעיות של הסכסוך. התכוונתי יותר להסדר של הפסקת אש ארוכת טווח ברצועה עזה, אבל עם מו"מ רשמי והסכם כתוב. לא נראה לי שזה יחתור יותר מדי תחת אבו מאזן, כל עוד הדיון על בעיות הליבה של הסכסוך יהיה אך ורק איתו.

      אתה צודק לדעתי גם בקביעה שסיפור הקפאת ההתנחלויות היה טעות גדולה מצדו של אובמה, כי הוא יצר מן שורת תנאים עמומה שסנדלה את הצדדים והכשילה את המו"מ בכל עת. היא גם נתנה למתנחלים, שמן הסתם מעוניינים לפנצ'ר כל מו"מ, מנוף מצויין לעשות זאת – פשוט לבנות. יש לקוות שאובמה יתקן את הטעות הזאת בקדנציה השנייה.

      אבו מאזן, לפי מה ששמעתי, אמר שיחזור למו"מ ללא תנאים מיד לאחר שהרשות תשודרג למדינה משקיפה באו"ם. כמובן- הכל בהנחה שישראל לא תתחיל להשתולל מיד לאחר שיעשה זאת. אולי דבר אחד טוב יצא מהמבצע הזה: נתניהו יחשוב פעמיים לפני שינקוט בצעדים למיטוט שלטון הפת"ח בגדה.

  5. קודם כל כמו שאמרו לפני – עוד מוקדם לדעת. אולי בסוף יסתבר שאנחנו לא משחקים משחק סכום-אפס. ה"נצחון" של החמאס יכול בפירוש לעבוד לטובתינו. הכרה בינלאומית תעשה אותו תלוי בדעת הקהל הבינלאומית (אחרת הוא יפסיד אותה וההישג כביכול יהיה כלא היה) ותשים אותו בעמדה שבה אפשר יהיה לדון במשא ומתן. הקלות במצור – כביכול הישגים, למעשה גזרים שיכולים להלקח ממנו. ירי לעבר תל-אביב – יופי, עכשיו אנחנו יודעים שהוא יכול לעשות את זה, זה לא באמת חדש ולא מרתיע אותנו (כמו שהפגזות וחיסולים לא מרתיעות את החמאס, זה בדיוק הכשל של הרתעה, כמו שהפגיעות של חמאס בנו לא מרתיעות אותנו כך הפגיעות שלנו בחמאס לא מרתיעות אותו).

    בכלל, אני חושב שכל המבצעים וההסלמות האלה מזכירות דינמיקות של שביתות במגזר הציבורי: בסופו של דבר ההישגים אחרי השביתה דומים למה שניתן היה להשיג לפניה, אבל שני הצדדים רוצים ליצור מצג של קשיחות ומתבצרים בעמדות עד שבסוף מגיעים להסכמה במשא ומתן לילי. גם בינינו לחמאס אפשר היה להסכים על הפסקת אש מבלי לצאת למבצע אבל זה היה מצטייר כסוג של כניעה. אולי נמנה את עופר עיני לחבר בצוות המשא ומתן לפני המבצע הבא?

    בסופו של דבר קשה לדבר על נצחון או הפסד כי אין סתירה בין המטרות (לפחות אלו קצרות-הטווח) של שני הצדדים. העזתים רוצים הכרה והפסקה של המצור (או לפחות יראו את אלה כהישגים) ואנחנו רוצים שקט, ושני הצדדים רוצים סוג מסויים של כבוד. במובן הזה אני לא רואה שום תועלת בהצעה שתביך את החמאס, צריך לדעתי לגשת למו"מ בדרך שבה שני הצדדים ישמרו על הכבוד שלהם.

    אם יש סיבה לאופטימיות היא שהצדדים פחות או יותר הגיעו למגבלות הכח שלהם. לא משנה אם זה כי לא יכולים או לא רוצים להפעיל יותר. עוד מדברים על שבירה והשמדה, אבל זו לא באמת אופציה ריאלית. זה, בסופו של דבר, ניצחון שלנו (ושל כולם).

    • אני חושב שהעלית כאן מספר נקודות מצויינות. במיוחד אהבתי את ההשוואה בין ההסלמות הבטחוניות בעזה לשביתות במגזר הציבורי. לא חשבתי על זה קודם, ונראה לי שיש באמת דמיון מסויים בדינמיקה.

      אתה צודק שההישגים המדיניים שחמאס הציג, בפועל או כביכול, יכולים לתפקד במובן מסויים כ"גזרים". הבעיה היא שהם מאד חמקמקים. ישראל הבטיחה להיכנס למו"מ על נושא המעברים לאחר שהפסקת האש תוכיח את עצמה, ומניסיון העבר יתכן מאד שהיא תמסמס את כל העניין. המשך הדשדוש במצב הקיים עלול לחדש במהרה את טפטוף הקסאמים, כך שנחזור מהר מאד למצב הקודם, סביר להניח שאחרי הסלמה כזאת או אחרת.

      אני מסכים איתך מאד בכל מה שנוגע להרתעה ולאיזון בין הצדדים. במסקנה שנייה- אני חוזר בי ממה שאמרתי בנוגע להבכת חמאס. אכן, שמירה על הכבוד של שני הצדדים חשובה מאד. ובכל זאת, אולי כדאי למצוא ערוצי הידברות מסורבלים פחות וישירים יותר מהמודיעין המצרי.

  6. אני חושב שקיימת סתירה פנימית בין משך הזמן שחלף והיכולת להסיק מסקנות אסטרטגיות ובמיוחד מסקנות מהדהדות. אם גם אתה בתגובות אומר שנחיה ונראה, לא היה מוטב לחכות לפני המסקנות?
    אגב, לא התייחסת ל"מובאראקיזציה" שעשו למורסי בזוף המבצע והשלכותיה האסטרטגיות (שגם אותן מוקדם להעריך, לדעתי).

    • דניאל,

      זה קצת מזכיר לי את ההיסטוריון שאמר שעברו רק 200 שנה מאז המהפכה הצרפתית ועוד מוקדם להסיק מסקנות. בעיקרון – תמיד עדיף לקחת מרווח של זמן כדי להתבונן על הדברים בפרספקטיבה. דא עקא, שהעולם משתנה במהירות מול עינינו, ולקחי המבצע חשובים מאד להתנהלות המדינית בטווח המיידי ממש. מסכים איתך שיתכן מאד ודברים יתפתחו באופן אחר משצפיתי, במקרה כזה אהיה הראשון להודות בטעות.

  7. דבר אחד אתה לא מתייחס אליו – החלופה.

    ישראל יכלה לא לצאת למבצע.
    המשמעות היא העברת היוזמה לידי החמאס.
    מה היה קורה במקרה זה?

    אני מניח שמתקפות חמורות יותר על תל אביב לפני חיסול המשגרים.
    יותר פיגועים מתואמים. מבחינת הישגים של החמאס – יותר, ואולי אפילו היינו נגררים לכניסה קרקעית – שהחמאס היה יותר מוכן אליה.

    יכול להיות שעדיף לקחת את היוזמה, אפילו (ואני מסכים איתך) שהמבצע הוא לא הצלחה מסחררת.

    • לא בהכרח. יתכן והיה אפשר להגיע להסכם דומה גם ללא מבצע. חיסול מאגר הרקטות אינו הישג אסטרטגי, כי מניסיון העבר אנחנו יודעים שהחוסרים יתמלאו במוקדם או במאוחר. אפילו אם היה צריך לצאת למבצע, חיסול ג'עברי היה טעות. הרי ההסכם שהגענו אליו מחייב את החמאס להטיל את מרותו על שאר הארגונים. נראה שג'עברי היה מסוגל לעשות את זה יותר טוב מאשר יורשו.

      • חיסול מאגר הרקטות אינו הישג אסטרטגי, אני מסכים – כי הם יחליפו אותן. אבל בכך שישראל נטלה את היוזמה היא הצליחה למזער את השפעת הרקטות רחוקות הטווח בסבב לחימה זה.
        אם חמאס היה פותח בסבב הלחימה ומפתיע את ישראל, המצב היה יכול להיות שונה מאוד.

        הצגת ג'עברי כ"קבלן" של ישראל שתפקידו היה לרסן את הארגונים היא נכונה במידה מוגבלת – רק כל עוד ג'עברי מקיים את תפקידו. הארגונים הקטנים הפכו יותר יותר נועזים מתחת לידו של ג'עברי – במה זה פודע בישראל לחסל אותו, אם אינו ממלא את התפקיד?

      • אני חושב שבתקופות מסויימות הוא מילא את התפקיד לא רע, והיה עדיף (אם כבר) לפגוע במטרות חשובות אחרות כדי לאלץ אותו למלא את התפקיד טוב יותר. אם ממילא אנחנו מצפים מחמאס שישלוט בשטח, אז עדיף שלא להוריד מהבמה את המנהיג הצבאי החזק והיעיל ביותר שלהם. אני יודע שזה קצת ציני, אבל נראה לי שהבחנה כזאת נגזרת בבירור מהמצב האסטרטגי.

  8. אתה שוכח לקחת בחשבון שהסכם השלום מול מצרים היה בסכנה, לכן גוייס כח חירום של מילואימניקים.
    אנחנו לא מכירים את כל הצדדים הביטחוניים. קח למשל שארה"ב ורוסיה שניהן שלחו לאיזור משחתות למקרה שתפתח מלחמה בין ישראל למצרים, כל מדינה והאינטרס שלה בעזרה למדינת החסות שלה.
    כוחות המילואים היוו כח ראשוני כנגד התקפה כלשהי ממצרים אם הייתה באה (דבר שאני בספק לגביו, מצרים לא מוכנה – מבחינה צבאית – להלחם בנו בחמש השנים הקרובות), אבל המודיעין דיווח על כך והתריעה על כך.
    בנוסף ישנם התפרעויות בירדן – שאותן יש לקחת בחשבון.
    לבנון שקטה יחסית בגלל מחלוקות פנימיות, וסוריה… סוריה במלחמה בינה לבין עצמה, אבל בקלות היא יכולה להסית לכיוון ישראל את האש (כבר קרה כמה פעמים).
    איך שלא נסתכל על זה המצב שלנו נפיץ מאוד.

    • תרחיש של התקפה מצרית נראה לי לא כל כך סביר. היה חשש שמורסי ינתק יחסים בדומה למה שעשתה טורקיה, אבל מלחמה ממש? לא שמעתי בשום מקום שכוחות המילואים נועדו לתרחיש הזה דווקא, ובישראל קשה לשמור סודות.

  9. בפועל, נראה שההבנות הולכות ומיושמות בשטח, וה"נון-פייפר" שאתה חששת שהוא שביר מדי הולך ומתגבש בהמשך תיווך מצרי לעסקת חבילה (יש סבב מגעים נוסף עכשיו במצרים) – זה מאתגר את טיעונך המרכזי בדבר העובדה שהסדר השקט שבסיום המבצע הוא חסר משמעות

    • זה בהחלט מאתגר את הטיעון המרכזי שלי. אם אכן ה"נון פייפר" יהפוך להסכם ממשי יותר, והמציאות החיובית בשטח תמשיך, אהיה הראשון להודות שטעיתי. עם זאת, בכל מקרה – עכשיו הכדור עובר לגדה. נראה לי שבידה של ישראל למנוע אסון, אם תשלים עם מהלך המדינה הפלסטינית של אבו מאזן ולא תנקוט צעדים למוטט את הרשות כפי שהיא מאיימת.

  10. כחלק מ מבצע עמוד ענן צה"ל חיסל פעילים בכירים בחמאס, ביניהם מפקד הזרוע הצבאית אחמד ג'עברי , והפציץ מאגרי נשק ובנייני ממשל ברצועה. בתגובה למבצע הגבירה חמאס את הירי הארטילרי לעבר ישראל יחד עם ארגוני טרור אחרים מעזה, ולראשונה ירתה רקטות אל עבר גוש דן ואזור ירושלים .

  1. פינגבק: מתי ומדוע הפסקנו לנצח במלחמות « במחשבה שלישית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: