מעורב ירושלמי

לפעמים מדהים עד כמה הקשר בין הפרשנויות הפוליטיות למציאות בשטח קלוש. ראיות? ביסוס? הצחקתם את שלום ירושלמי. אז קחו מנת מעורב, שבו מול המחשב – ועל הדרך – גלו מי נשלח על ידי הקב"ה כדי להציל את עם ישראל.

גילוי נאות (1): בבחירות האלה אני תומך במפלגת העבודה, ולכן איני מתיימר להיות אובייקטיבי. אולם התופעה של פרשנויות מופרכות קיימת לצערי לכל רוחב המפה הפוליטית, ומלבד גיא רולניק וכמה אחרים, רוב הפרשנים מתמחים בהפרכת בלונים. אז אם יש לכם דוגמאות לפרשנויות מופרכות כנגד המפלגה החביבה עליכם – התגובות פתוחות בפניכם וגם אשמח לקבל מאמר אורח.

גילוי נאות (2): גם אם אתם לא ממש מכורים לפוליטיקה, אתם חייבים – ממש חייבים – להיכנס ל"נערה בהצבעה" של רחלי רוטנר, בלוג סאטירי על תשדירי התעמולה. אני קראתי אותו באייפון, ברכבת עמוסה בטוקיו, ונקרעתי מצחוק למבטיהם התמהים של שאר הנוסעים. קראו כאן על שאול מופז ומוישה אופניק, ומתי כדאי לברוח בצרחות מהמקלחת, וכאן –  על מכוערים וכוכבניות גיור, וגם – את מי שלח הקב"ה להושיע אותנו מכבלי עבדות. 

אזרחים מעורבים מבחינה פוליטית, המתעדכנים באופן קבוע בכל מאמר, סקר או התבטאות לקראת "יום הבוחר" שיתקיים בעוד שבוע וחצי, רגילים כבר לפרשנויות פוליטיות מכל סוג, זן ומין – מעטות מהן מעמיקות, רובן חסרות השראה, וחלקן הגדול מופרכות וחסרות בסיס. בניגוד לחוקרים, למשל, פרשנים פוליטיים אינם צריכים להוכיח את דבריהם, ויכולים להפריח לחלל האוויר בלונים חסרי כל ביסוס, ראיה או הוכחה.

לאחרונה, הגדיל לעשות הפרשן הפוליטי של מעריב, שלום ירושלמי. בטורים נמרצים ותכופים, שבוע אחרי שבוע, הפריח לחלל האוויר פרשנויות בחירות שאיש לא יודע מאין הגיעו ועל מה הן מבוססות. במשך חודשיים כמעט, למשל, הוא טען, שוב ושוב, שיו"ר מפלגת העבודה, שלי יחימוביץ', השלימה עם תבוסתה ו"אינה מציגה אלטרנטיבה".  זו תופעה מדהימה, כתב ירושלמי, ש"חוקרים ואנשי מדע המדינה צריכים לעסוק בה". דא עקא, שעל חוקרים כאלה מוטלת חובת הוכחה, שירושלמי רואה עצמו פטור ממנה. מעקב אחרי כל הראיות שעמדו בפנינו באותה התקופה, ראה כי יחימוביץ' מעולם לא "השלימה" עם שום תבוסה – אלא להיפך, פעלה בשטח במרץ חסר תקדים כמעט כדי לשפר את סיכויי מפלגתה בבחירות. הדבר דומה לפרשנים אחרים שפמפמו במשך חודשים כי כל רצונה של יחימוביץ' הוא לזחול לקואליציה של נתניהו. אבל יחימוביץ' דווקא אמרה, שוב ושוב, שהסיכוי שתשב בממשלת נתניהו "אפסי" או "דמיוני". ובכל זאת, הפרשנים שלנו החליטו שבעברית "אפסי" או "דמיוני" פירושו "כן". האם היו להם ראיות נוגדות? ראיונות עם בכירים ממפלגת העבודה שהצביעו על תוכנית סודית להיכנס לממשלה? מסמך מרעיש שנפל בידיהם? לא ממש. עכשיו, כאשר יו"ר מפלגת העבודה הכריזה בריש גלי שלא תשב עם נתניהו בשום מקרה, הפכו הפרשנים את הודעתה ל"סלטה" או ל"פליק פלאק". האמת היא, כפי שהודה אטילה שומפלבי, שכאשר יחימוביץ' אמרה "סיכוי אפסי" היא התכוונה לדבריה, ואף הבהירה אותם לכל בני שיחה במשך שבועות ארוכים. היו אלו רק הפרשנים הפוליטיים השונים שהפריחו מסר הפוך, שמקורו אך ורק בדמיונם הקודח. (דרך אגב, שומפלבי סתר את עצמו וחזר לנגן את הזמירות הישנות בדיוק יומיים אחר כך, אבל מי זוכר). יתכן, כמובן, שיחימוביץ' תפר את הבטחתה, תשקר לבוחריה ותחליט להתאבד פוליטית – אולם יש להביא ראיה כלשהי כדי לטעון, בביטחון עצמי גדול כל כך, שהיא מתכננת לעשות זאת מראש.

            בינתיים, ממשיך שלום ירושלמי לפרשן את הבחירות לדעת. לאחרונה, יצא בכותרת כי "פרס מעורב בניסיון האיחוד בשמאל". איך אנחנו יודעים? אה… לבני נפגשה עם פרס, ו"בכיר בליכוד" שיער, ללא כל מידע על תוכן הפגישה, שהיא עסקה בניסיון ליצור גוש חוסם לנתניהו. אלמנטרי ממש, ווטסון. אם "בכיר" אלמוני בליכוד ניחש, זה כנראה מצדיק כותרת ראשית בעיתון. לאותה ידיעה גם צורפה "שיחה" מדומיינת בין שלי יחימוביץ' לציפי לבני, שמציגה את שתיהן באור מגוחך. השיחה כמובן לא היתה ולא נבראה, וכל כולה פרי דמיונו של ירושלמי.

            לא היה שווה לעסוק בתופעה הזאת, אם היא היתה מוגבלת רק לשלום ירושלמי ולאחדים מעמיתיו. הבעיה היא, שהיא הפכה להיות כללית. רבים מהפרשנים הפוליטיים בעיתונות כבר לא רואים עצמם כמשקיפים שתפקידם לפענח את המציאות בעזרת ראיות מוצקות, אלא כאלו שתפקידם לקבוע את סדר היום הפוליטי. אלו אינם דברים בעלמא. גזר הדין של פרשנים יכול להשפיע מאד על זרימת הקולות, ויש לו גם נטייה מרגיזה "לחסל" באיבן מפלגות פוליטיות חדשות עם רעיונות מקוריים. קשה למשל לראות כיצד מפלגה חדשה שאינה דורכת בקונצנזוס, תוכל לשרוד את החיצים שמפנים אליה הפרשנים הפוליטיים. מספיק שנוצר בינם קונצנזוס ש"אין סיכוי" למפלגה מסויימת להצליח, כדי להפוך את התחזית לנבואה שמגשימה את עצמה, כך שנוצר אפקט מסוכן של "המנצח לוקח הכל": מפלגה מבוססת שזוכה לכבוד מהפרשנים, תזכה ליותר קולות להבא. ובעניין מפלגת העבודה, הפמפום הפרשני הבלתי פוסק על "זחילתה" כביכול של שלי יחימוביץ' לממשלת נתניהו הפך במהרה לעובדה מוגמרת בכותרות, יצר דה-מורליזציה בקרב פעילי מפלגת העבודה, תרם בסבירות גבוהה לירידה בסקרים והוביל את יחימוביץ' לשלול את האפשרות באופן מוחלט במסיבת העיתונאים האחרונה שלה. האם ההתפתחות הזאת חיובית או לא – זו שאלה התלויה בעמדתו הפוליטית של כל קורא וקורא. אולם אליבא דכולי עלמא, אין זה תפקידו של פרשן פוליטי להכות גלים באמצעות יצירת "עובדות" פרי הדמיון. כל עיתונאי הנוהג כך, מועל בתפקידו ובאמון שנותנים בו הקוראים.

אודות דני אורבך

רוכים הבאים לינשוף! אני דני אורבך, היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית, וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ושאר אירועים עקובים מדם ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. מי מכם שמתעניין במלחמת העולם השנייה, אולי נתקל בספר שלי, ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר שיצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות. מחקר חדש, מעודכן ומורחב בנושא, The Plots against Hitler, יצא לאור השנה באנגלית ובאיטלקית, בנוסף לעדכון של של הספר העברי הקיים. מהדורות קינדל והארד-קופי של כל הספרים ניתן לקנות באמזון. כדי לראות את הפרופיל האקדמי שלי – מחקרים, מאמרים ועוד, לחצו כאן.

פורסמה ב-ינואר 12, 2013, ב-ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 18 תגובות.

  1. זאת דוגמה מצוינת למתרחש בחלל הציבורי שלנו בכלל. ונשאלת השאלה מה ההבדל, במקרים רבים מאוד, בין פרשן, עיתונאי, יחצן ופוליטיקאי. אין למעשה שום הבדל.

    • כשאני חושב על זה, יורם, אני לא בטוח שהבעיה שלי היא דווקא עם ההטייה הפוליטית. אין לי שום מושג מה דעתו הפוליטית של שלום ירושלמי, והרבה פעמים הפרשנים האלה משדרים ציניות חוצת מפלגות וגבולות. הבעיה שלי היא שהפרשנויות שלהם אינן מבוססות מצד אחד, ולעיתים קרובות (כמו במקרה של ירושלמי) מרופטות, שגרתיות וחסרות דמיון ומעוף. לפעמים, דווקא אנשים פוליטיים עם אג'נדה מוחלטת ומובהקת, משה פייגלין למשל, או גדעון לוי, יכולים לספק פרשנויות פוליטיות מאד מעמיקות ומעניינות.

  2. פוליטיקאים נוטים לשחרר הצהרות מעורפלות וסותרות, כדי שלא ניתן יהיה מאוחר יותר לתפוס אותם במילה. זה לא מוכיח כלום, כי הכל תלוי במצב הכוחות שייווצר רק לאחר הבחירות, ולא בסקרים.

    המאמר הראשון של ירושלמי שהבאת לא בדיוק תוקף את יחימוביץ' אישית, אלא מעיר הערה על מפלגות "השמאל והמרכז שהתפצלו והתפרקו". הוא טוען שהן לא מציעות אלטרנטיבה, אבל לא בדיוק מסביר מה זה אומר. כיצד יכולה מפלגה להציע אלטרנטיבה, מעבר להתמודדות בבחירות?

    המאמר השני הוא באמת תערובת מוזרה של דיווח (ליתר דיוק: ספין של הליכוד) ופרשנות. הוא מופיע תחת הכותרת חדשות, אך נפתח במשפט "ציפי לבני נתנה ביום שישי בערב ב"אולפן שישי" בערוץ 2 הופעה מצוינת. זה היה שואו ממלכתי, נחרץ, מחבק, נטול אגו". מוזר.

    ובלי קשר: נדמה לי שמגיע לך מזל טוב על צאת תרגום הספר על טולקין. או שאני טועה ומדובר במתרגם אחר?

    • העניין הוא שהפרשנויות של ירושלמי מבוססות על אוויר חם. מה זה בדיוק "להציג אלטרנטיבה"? זה נכון למפלגה שמראש מכוונת לתפקיד בממשלת נתניהו (כמו מופז ששואף, בפתטיות רבה, לתפקיד שר הביטחון), או למפלגה סקטוריאלית נוסח ש"ס. אבל מפלגת העבודה רצה מראש על טיקט של אלטרנטיבה לשלטון. לומר שהיא "לא מציגה אלטרנטיבה" זו לדעתי חוצפה. המאמר השני זו דוגמא עוד יותר טובה – הדברים שהוא אמר על ציפי לבני, מה משמעותם בדיוק? מה זה "שואו ממלכתי, נחרץ, מחבק ונטול אגו?

      אני גם לא חושב שההתבטאויות של שלי יחימוביץ' היו עמומות (אפסי ודמיוני אלו לא בדיוק מילים רכות), בניגוד להצהרותיה של ציפי לבני למשל. בכל מקרה, לומר שהיא מתכננת להיכנס לממשלה בלי בדל של ראיה מצביע על רשלנות בסיסית בדיווח.

      דרך אגב, מעניין שמשה פייגלין – דמות פוליטית קיצונית עם אג'נדה מוצהרת ומובהקת – מספק ניתוחים פוליטיים הרבה יותר מעניינים, מעמיקים ומבוססים מאלו של ירושלמי ורוב חבריו. המאמר האחרון שלו על מפלגות כמניות נסחרות בבורסה היה לא פחות מגאוני.

      ואכן, אני תרגמתי בעבר את הביוגרפיה של טולקין מאת המפרי קרפנטר. הספר לא יצא הרבה מאד זמן בגלל אי אלו חילוקי דיעות מקצועיים. לכן, הופתעתי ושמחתי מאד לשמוע על יציאתו לאחרונה.

  3. Reblogged this on המקום הכי טוב: אמצע הדרך! and commented:
    דני אורבך מדבר כאן על תופעה תקשורתית שאינה יחודית לפרשני הפוליטיקה הישראלית, תופעה שדנו בה כאן רבות.

    מבין הרשומות והדיונים שכבר הועלו או הועברו לכאן: –
    הטעיות או טעויות בתקשורת הישראלית?
    לאור המטס והפרשה של הצהובון בלונדון
    הזוכה הגדול מהעברת חוק ההשתקה הוא
    זכות הציבור לא לדעת
    חילוניים מול דתיים ויחסם ליום כיפור וליום השואה
    לא רק אסטרטגיית בחירות: זכות הציבור לדעת מה שאני רוצה – או: משמעות התוכן

    גם קשור:
    על הדרך, כמה מחשבות לא מגובשות
    המחאה לא מתה, רק מחאת הרוטשילדים
    אין לנו מושג מי זה, אבל ישראל חיסלה אותו
    זכות הציבור שלא לדעת
    חילונים וחרדים – מי הצודק ומי הנאשם?

    • הערה: הוספתי לתגובתי כל הקישורים, דבר שלא היה אפשרי תוך כדי ה-REBLOG

      דני,
      כמובן שאני מסכימה עם כל מילה.
      … מלבד אולי "רוב הפרשנים מתמחים בהפרכת בלונים" – האם לא יהיה מדוייק (גם אם פחות מנומס) לומר שרוב הפרשנים מתמחים בפיצוץ בלונים?

  4. בעולם הטבע דני , יש יתרון מובנה בלהיות בראש פירמידת המזון . אתה טורף ואין מעליך טורפים , רק מתחתך נטרפים . זה ברור !!
    יש גם חיסרון מובנה ( לאחרונה עם ההתחממות הגלובלית והזיהומים הסביביתיים ) פשוט – אתה קולט כל הרעלים שמצטברים מבסיס הפירמידה ומקצר תוחלת חייך .

    כך גם ב− " צריכה " פוליטית , ישנה פירמידה או שרשרת צריכה פשוטה –

    בראשה , הרשות המבצעת על כל שלוחותיה , מתחתיה הרשות המחוקקת , מתחתיה הפרשנים הפוליטיים והמדיה בכלל , ובסיס הפירמידה הרי –

    הציבור או הפרספציה הציבורית .

    אתה אכן מלין על פרשנים פוליטיים ,יש מקום כמובן לעשות זאת , אבל יש לזכור , הציבור קולט כל הרעלים המצטברים , אותם רעלים שיסודם בריחוק שבין המקור הראשוני והאירוע , לבין הפרספציה או הפרשנות שלו וכו…..

    אז ברור שהפרשנים הפוליטיים והמדיה בכלל אחראים ….אבל גם הציבור עצמו מבחינה פילוסופית , שהרי צריכה תקשורתית בהירה , מבוקרת , רובצת לפתחו של כל אדם ואדם כאינדיבידואל .

    אני אישית רואה במערכת החינוך כאחראית לצריכה לקויה זו , צריכה אשר נזונה באופן מוגזם ולא מבוקר מפרשנים פוליטיים ומדיה בכלל , במקום לנתח מקורות ראשוניים זמינים ביותר ( זוהי טבעה של אקטואליה הרי , שהמקורות הראשוניים הינם זמינים ביותר , וחמים תמיד ……) .

    • אתה צודק מאד. הלוואי שהיו מלמדים אנשים היסטוריה לא כשינון עובדות, אלא את הדבר הכי חשוב – איך לחקור ולקרוא מקורות.

      • מסכים איתך לגמרי דני. היסטוריה אינה תחום ידע ותו לו, אלא תחום מחקרי חשוב ביותר.

        הייתי גם מוסיף שיש ללמד לעומק כיצד לבחון את הידע ההיסטורי על-גבי רצף היסטורי בעל היגיון מסוים, זאת בכדי לזכות בתובנות חשובות ומעמיקות ביותר.

        כפי שאמרו חכמים ממני – "History is the witness that testifies to the passing of time; it illumines reality, vitalizes memory, provides guidance in daily life and brings us tidings of antiquity." – Cicero.

      • כל זה – והרבה יותר. וחבל שהופכים את זה לעיסה משמימה של שינון ארבעה גורמים לעלייה הראשונה ושישה גורמים למלחמת העולם השנייה.

  5. כתמיד – תענוג לקרוא את הבלוג…
    אני לא יודע אם יוצא לך בטוקיו הרחוקה לקרוא מפרשנויותיהם של נחום ברנע, סימה קדמון, סיון רהב ושאר כותבי המוסף המדיני לשבת של ידיעות אחרונות- אבל זהו ללא ספק ברשימת "שלושת הדברים שאליהם הכי התגעגעתי במגוריי בחו"ל"…. ואמנם האכסניה שבה הם מתארחים אינה בהכרח מופת לעיתונות/פרשנות מעולה, אבל אני מוצא את רוב כותבי המוסף כמה רמות מעל פרשני המהדורה האינטרנטית (ובוודאי מעל ש ירושלמי…).

    מי שאני מאוד מאוד נהנה לקרוא – הם דווקא פרשני האתרים החרדיים BHOL (בחדרי חרדים) וכיכר השבת ובמיוחד את שרי רוט (דוגמה מצוינת: http://www.bhol.co.il/Article.aspx?id=49317&cat=34) – כמובן שמדובר בשם בדוי של פרשנית דעתנית, אמינה, אינטלגנטית וכותבת נפלא.

    האם אתה חוזר ארצה לקראת הבחירות? אם כן חייבים להיפגש
    צ'או

    רותם

    • לא יוצא לי לקרוא עיתונות ישראלית כתובה, רק אינטרנטית, שאחריה אני עוקב די בקפדנות. טוב שהזכרת את שרי רוט! אני בהחלט אנסה. ואני אכן חוזר לארץ בקרוב – שלח לי אימייל ונתאם.

  6. דני, אם כבר אתה בטוקיו, עזוב אותך מפרשנים פוליטיים. לך לסוקיאבאשי ג'ירו במקום.
    http://www.sushi-jiro.jp/eng-index.html

  1. פינגבק: על הרים רחוקים: מהארץ התיכונה ועד מלכות חבש – שתי המלצות קריאה « הינשוּף

כתוב תגובה לדני אורבך לבטל