כמה הערות על הבחירות

מה אפשר ללמוד מהבחירות לכנסת שהסתיימו בשעה טובה, והאם פולישוק שלנו יחזור סוף סוף לנתניה? מהו הקשר בין לבני לשלושה פנסיונרים על ספסל, כיצד תוכל שלי יחימוביץ' לשקם את כוחה, ומהי העצה הידידותית של הינשוף ליאיר לפיד ובנימין נתניהו? כמה הערות על הבחירות, והפעם – מתמקדים בליכוד ויריביו ממחנה המרכז-שמאל. על ש"ס ומלחמותיה הקטנות והנכלוליות נדבר בשבוע הבא. יש למה לצפות.

 polishuk bbb

מאמר זה פורסם גם באתר קומפרס

נתחיל דווקא מהסוף.

בפולישוק, הסדרה הקומית המוצלחת של שמואל הספרי, עומד הגיבור, פוליטיקאי בינוני ולא מוצלח במיוחד, בפני ברירה קורעת לב: האם להישאר במפלגתו השוקעת, או להצטרף להרפתקה פוליטית חדשה ומסוכנת של היו"ר הפורש. יועץ הסתרים הקשוח, קוֹזוֹ, סוקר בפניו את האופציות השונות, ומוכיח כיצד כל אחת ואחת מהן, ללא יוצא מן הכלל, תוביל אותו לחורבן פוליטי. בסופו של דבר, לא משנה מה יעשה, ייאלץ לחזור לביתו בנתניה ולחפש לעצמו עבודה אחרת.

נראה שהדומה ביותר לפולישוק האומלל שלנו הוא יו"ר קדימה, שאול מופז, שהצליח להיכנס בדוחק לכנסת על גביו של קמפיין פתטי, שכל כולו בקשת רחמים מהבוחרים. כפי שהדברים נראים עכשיו, כל האופציות גרועות מבחינתו. אם ייכנס לממשלה בתפקיד שולי, יתמוסס וייעלם – תומכי הממשלה יצביעו בבחירות הבאות לליכוד, לבית היהודי, אולי גם ליש עתיד. אם יישאר באופוזיציה, גורלו לא יהיה טוב יותר. רק מפלגות אידיאולוגיות חדות, נחושות ואנרגטיות, המדברות לליבו של ציבור בוחרים ספציפי, יכולות לשרוד באופוזיציה עם שני מנדטים. קדימה לא עונה בדיוק להגדרה הזאת. ולבסוף, גם האפשרות שהועלתה לא מזמן על ידי פרשנים – איחוד עם הליכוד תמורה לתפקיד שר הביטחון, אינה מבטיחה במיוחד. מופז אמנם יזכה לקדנציה אחרונה על ההגה, אבל קשה לי לראות מי יבחר בו בליכוד בפעם הבאה אחרי שפרש, בגד וערק פעמים כה רבות. הוא יכול לנסות להידחק ליש עתיד, אבל גם אם לפיד ירצה אותו, מדובר ככל הנראה בסידור לקדנציה אחת בלבד. עצה ידידותית למופז: תהנה מהקדנציה הקרובה.

כדאי שיהנה מהקנדציה הקרובה. שאול מופז.

כדאי שיהנה מהקנדציה הקרובה. שאול מופז.

ההזדמנות של לפיד

עצה ידידותית: לדרוש תשלום גדול במזומן, ועכשיו

ומהעלוב ביותר למנצח הגדול – יאיר לפיד צמח ועלה להיות הפתעת הבחירות. כמי שהתנדב במטה הבחירות של העבודה ב-22 בינואר, שמעתי עוד במהלך היום שלפיד (ביחד עם מרצ) הולך להפתיע מעל ומעבר לכל הציפיות, אבל גם אני הופתעתי מהתוצאה. 19 מנדטים ניתנו למפלגה הזאת (אביעד קליינברג כינה אותה בצדק "אוסף אקראי של חברים של הבוס") והציבו אותה בעמדת כוח חסרת תקדים כמעט בפוליטיקה הישראלית. במאמר קודם, טענתי שעל מנת להשפיע מבפנים, יש צורך במנוף לחץ אמיתי וכואב על ראש הממשלה. אם לא תוכל לאיים עליו באופן ממשי, הוא לא יתחשב בדעתך ורק ישתמש בך כעלה תאנה. באופן נדיר במיוחד, יאיר לפיד עומד עכשיו בקריטריונים הללו. בלעדיו, יוכל נתניהו להרכיב אך ורק ממשלה דחוקה שנתונה לחסדיהם של ש"ס והבית היהודי. כל קרוואן שייאלץ להזיז במאחז יאיים על קיומה, שלא לדבר על הסכנה הנשקפת מעריקים למיניהם – שניים כאלה, והוא בדרך החוצה. אם יתעקש עכשיו ויגלה תבונה פוליטית, יוכל לפיד לכפות על ראש הממשלה נתניהו ויתורים רבים. הוא בוודאי יודע, שרבים וטובים רומו ומוסמסו על ידי נתניהו לפניו. עליו לדרוש תשלום דרמטי, עכשיו ובמזומן – אחרת יימרח ויגלוש במדרון.

            יהיה מעניין לראות מה יתבע לפיד במו"מ הקואליציוני. מעמדו מחייב אותו לקחת את אחד התיקים הבכירים, אוצר, ביטחון או חוץ. שני הראשונים הם התאבדותיים. כשר אוצר, יהיה לפיד חתום על קיצוצים וגזירות, וכשר ביטחון, נו, כולם זוכרים מה קרה לעמיר פרץ. דווקא בתיק החוץ יכולים כישרונותיו לבוא לידיו ביטוי, והוא יכול להפיג משהו מהקיצוניות הליברמנית שהשתלטה קודם לכן על המשרד. אולי, וזו כבר משאלת לב, יוכל לפיד גם לשקם במעט את היחסים הרעועים עם טורקיה. במקביל, עליו לדרוש לאנשיו תיקים חברתיים מרכזיים: את החינוך, השיכון ואולי גם הפנים.

במיוחד, חשוב שיקפיד על מראית עין. הציבור שבחר בו מפונק, קפריזי ועובר במהירות בין מפלגות – ואם לא יביא סחורה, הוא ייעלם בבחירות הבאות כמו מפלגות המרכז לפניו. דווקא הימים הראשונים יהיו קריטיים, וההבטחות הקטנות אך הבולטות לעין חשובות במיוחד. אם, למשל, לא ייכפה על נתניהו ממשלה צרה, בת 18 שרים ונטולת טפילים ללא תיק – מטוטלת ההתלהבות תתחיל להתהפך וזו תהיה תחילת הסוף שלו. בהקשר זה, התעקשותו על הדרת נתן אשל מהמו"מ היתה בחירה אסטרטגית טובה. היא לא עלתה לו בדבר, ויצרה מומנטום תקשורתי חיובי שעל גבו הוא יכול לרכב למשא ומתן. לסיכום – יאיר לפיד יכול לעלות מעלה מעלה, ויכול להתרסק. הנסיבות לטובתו, הכוח בידיו, ואם יתנהל נכון הוא אף עשוי להיות ראש ממשלה בקדנציה הבאה. אם ייכשל, לעומת זאת, יהיה זה אך ורק באשמתו שלו.

שלא יכבד צ'קים מנתניהו  - המנצח הגדול יאיר לפיד

שלא יכבד צ'קים מנתניהו – המנצח הגדול יאיר לפיד

הכרטיס הצהוב של נתניהו

עצה ידידותית: לשרוד

כפי שאמר רובי ריבלין, הכרטיס הצהוב ניתן בבחירות אלו לליכוד. אולי רוב העם רוצה עדיין את נתניהו כראש ממשלה, אבל ברור כי איש לא מתלהב ממנו. כנסי הבחירות שלו היו חצי ריקים ומביכים, מלאים בפקידי עירייה עייפים שאולצו להגיע ועזבו לפני הסוף. עם שלושים ואחד מנדטים, הליכוד הוא עדיין המפלגה הגדולה ביותר, אבל השטח שלו מת ומבועי התמיכה שלו הולכים ומתייבשים. בגדול, קהל הבוחרים סימן שאם ימשיך במדיניותו הנוכחית, גורלו יהיה רע ומר. מהי המדיניות הנוכחית וכיצד יש לשנותה? לא ברור. מה שברור הוא, שהשילוב של סטגנציה מדינית מחד ומס שפתיים למדינה פלסטינית מאידך, היה הרסני לליכוד, מפני שהבריח בוחרים ללפיד מחד ולבנט מאידך. הרסנית עוד יותר היתה עליית מחירי הדיור, שצפה לתודעה בעקבות המחאה החברתית, ומחדלי הממשלה בנושא השוויון בנטל. אם לא יחולל נתניהו מפנה דרמטי באחד מהנושאים הללו, הוא עלול למצוא את עצמו בבחירות הבאות באופוזיציה. גם אם יחולל מפנה כזה, והדבר מסובך ביותר הן בשל מבנה הקואליציה והן בשל התנאים האובייקטיביים, הקרדיט עלול להירשם על שמו של לפיד. גם הרכבת הקואליציה עלולה להיות קשה מנשוא, וכל הצירופים האפשריים יסבלו מחוסר יציבות כרונית. אפשר אולי להושיב את לפיד וש"ס ביחד בהסכם קואליציוני כלשהו, אבל האם ניתן לשמור אותם ביחד לאורך זמן? ימים יגידו. בכל מקרה, מצבו של בנימין נתניהו קשה, ויוסיף להיות קשה לאורך כל הקדנציה, עד לבחירות הבאות.

נגמר לו הסוס. ראש הממשלה בנימין נתניהו

מבועי התמיכה הולכים ומתייבשים. ראש הממשלה בנימין נתניהו

 

הכישלון החלקי של שלי יחימוביץ'

עצה ידידותית: לחזור לבסיס השמאלני, לשתף פעולה עם מרצ ויותר מכל – להתאחד עם התנועה

עם חמישה עשר מנדטים, אין ספק שהעבודה יצאה מהבחירות הללו ושליש תאוותה בידה; רק שני מנדטים יותר מהכישלון המהדהד של אהוד ברק, אחרי ההבטחה הגדולה והסקרים שניבאו, אך לפני מספר חודשים, עשרים וארבע מנדטים. קל לקונן על כניסתה המיותרת של ציפי לבני לזירה, שבזבזה מנדטים יקרים, אולם החור שדרכו חדרה לבני נפער באדיבותה של יחימוביץ'. יו"ר העבודה, כמסתבר,  חזרה על אחת מטעויותיו הישנות, וההרסניות יותר של אהוד ברק: היא ניכרה את קהל תומכיה הטבעי, ששייך רובו לשמאל. וכך, אלו שהאג'נדה המדינית חשובה להם נדדו לציפי לבני או למרצ. אני יודע שהיא היתה מעוניינת למשוך לעבודה תומכים חדשים מימין, אך הדברים אינם סותרים זה את זה. היה אפשר לדבר על הסכם שלום, למשל, בנימה מרכזית ומתונה יותר מהרטוריקה השמאלית של מרצ וחד"ש, אך בכל זאת לדבר עליו כנושא מרכזי. היה אפשר גם להבהיר שהעבודה אינה אויבת של המתנחלים, בלי להתחנף אליהם ולהסתיר את חילוקי הדעות עמם כפי שעשתה יחימוביץ'.

אני לא בטוח, כפי שטוענים מבקרים מסויימים היום, שההצהרה על אי הכניסה לממשלה גרמה ליחימוביץ' לדמם קולות ללפיד. אולי, אבל היא גם הביאה קולות של מצביעים אחרים שאינם מעוניינים בזחילה לממשלת נתניהו, והירידה בסקרים החלה עוד לפני ההתחייבות הפומבית הזאת. הצרה היתה, שההבטחה ניתנה מאוחר מדי, ולכן נתפסה על ידי הפרשנים (אולי שלא בצדק) כ"ספין" או כ"סלטה פוליטית". כך, רוב המצביעים שציפו להצהרה כזאת לא היו מרוצים ממנה. אם יחימוביץ' היתה מבטיחה שלא להצטרף לממשלה לאחר האיחוד בין נתניהו לליברמן, למשל, ההתחייבות היתה נתפסת כאידיאולוגית ונקייה יותר, ואולי היתה מוסיפה מנדטים למפלגת העבודה.

אולם בכל זאת, אין לעבודה יותר מדי סיבות לבכות. חמישה עשר מנדטים זה עדיין לא מעט, והכי חשוב – הנסיבות הותירו למפלגה נישה פוליטית שלמה לעבוד בתוכה. מכיוון שלפיד יישאר בקואליציה, ולבני חלשה ומבולבלת, יחימוביץ' תוכל לפעול רבות כיו"ר האופוזיציה. כך, בעתיד, תוכל לבנות את עצמה מהתנגדות לקיצוצים, הגזירות, ויתר הכישלונות הפוטנציאליים של ממשלת נתניהו-לפיד. אולם רק התנהלות נכונה תאפשר לה לקצור את הפירות הללו. אם תהיה ראש אופוזיציה אנמית ורדומה, כמו לבני בשעתה, תפסיד את עולמה. מיותר לומר שכניסה לממשלה תהיה אסון שאין לתארו: היא תמחק את השרידים האחרונים של אמינות העבודה ועלולה אף לפרק אותה פיזית. כל ההישגים, אם יהיו, ירשמו על שמו של לפיד, אך יחימוביץ' תסבול מהכישלונות. כעת, עליה לקחת את התפקיד של יו"ר אופוזיציה רעשנית ואנרגטית – ולהתעלם מקולות העסקנים והסכינאים במפלגתה. אי אפשר להדיח אותה עד הפריימריז הבאים, ואם תשכיל להשתמש בזמן כהלכה, תוכל להגיע אליהם מעמדה של כוח. חשוב מכל: היה ותשכיל לשתף פעולה עם מרצ ולהתאחד עם התנועה, היא תשפר את מצבה אלפי מונים.

כבר לא מחובקים. שלי יחמוביץ' ועמיר פרץ

כבר לא מחובקים. שלי יחמוביץ' ועמיר פרץ

 

התנועה

עצה ידידותית: להתאחד עם יש עתיד, או עם מפלגת העבודה

עם שישה מנדטים בודדים, התנועה של ציפי לבני היא אחד הכישלונות הגדולים ביותר של הבחירות הללו. את שלי יחימוביץ' מאשימים שנפלה כי התמקדה אך ורק בנושא החברתי, אולם מסתבר כי התמקדות בנושא המדיני בלבד היתה הרסנית אף יותר. לחובתה של ציפי לבני גם עמד גם כישלונה, כראש אחת מהאופוזיציות האנמיות והפתטיות ביותר שזכורות לי. בעיני נתקלתי בלא מעט מצביעי לבני פוטנציאליים, שנרתעו ממנה ברגע האחרון בגלל הסיבה הזאת בדיוק, וגם אלו שהצביעו לה עשו זאת לרוב כברירת מחדל. וכמובן, גם העריקים מקדימה והעבודה לא הוסיפו קולות, ובמקרה הגרוע אולי אף הגעילו והבריחו תומכים. כאן תוכלו לראות את תשדיר "שלושת הפנסיונרים" המצחיק עד דמעות של מרצ, שעוקץ את לבני בנקודה הזאת בדיוק.

במצב הנוכחי, אין ל"תנועה" של לבני שום קיום עצמאי. על ראשיה לחשוב על האסטרטגיה שהם מעדיפים לבחור. השתלבות בממשלה כמסגרת עצמאית היא מסוכנת עד התאבדותית. ששת המנדטים של לבני לא יכולים לתת לה השפעה של ממש על התהליך המדיני, וגם הישגים אפשריים (סבירות נמוכה ביותר) לא ירשמו על שמה, אלא על שמו של לפיד –  במיוחד אם יהיה שר חוץ. אם תרצה בכל זאת להיכנס, עדיף לה להתאחד עם לפיד. עסקה כזאת עשויה להיות אטרקטיבית לשני הצדדים: היא גם תגדיל את כוחו של לפיד, וגם תבטיח את עתידה של לבני. לעומת זאת, אם תעדיף ללכת לאופוזיציה – היא חייבת ליצור איחוד כוחות עם מפלגת העבודה שיבטיח את קיומה כפלג עצמאי. איחוד כזה יכול להיות אטרקטיבי מאד עבור שלי יחימוביץ', כי הוא יעלה את מספר המנדטים ל-21 וישכיח במידת מה את הכישלון החלקית בבחירות. המכשול יהיה, כמובן, עמיר פרץ. מעדות אישית אני יכול לומר כי הוא פופולרי במפלגת העבודה בערך כמו ח'אלד משעל בועד המרכזי של הפת"ח. אבל אם שני הצדדים יתגברו על הבעיה הזאת, הרווח יהיה כולו שלהם.

לא תשרוד לבד. ציפי לבני

לא תשרוד לבד. ציפי לבני

מרצ

ואי אפשר בלי כמה מילים לסיום על ההישג המרשים של מרצ בראשות זהבה גלאון. מסתבר שההשתלטות על המותג הבעייתי "שמאל" וההתמקדות בזכויות האזרח דווקא היו מהלכים מוצלחים במיוחד. בבחירות הללו, אני וכמה מחבריי נתקלנו בתופעה מרתקת: מצביעים שהתלבטו בין מרצ לבנט, או סתם ימנים שהאג'נדה של זכויות האזרח הילכה עליהם קסם. מרצ לא תשפיע על הנושא המדיני, חשו, אולם היא יכולה לדאוג לזכויות הקהילה הגאה או נישואים אזרחיים. זהבה גלאון צריכה להמשיך בדרכה הנוכחית, כאופוזיציה פעילה שיכולה, במידת הצורך, לשתף פעולה עם נציגי הממשלה בחקיקה חברתית. אם תנהג כך, סביר מאד כי תתחזק משמעותית בבחירות הבאות.

מרצ

קריאה אחרונה לשמאלנים – והם תפסו את הטיסה. הנבחרת המנצחת של מרצ

וכל השאר

ושורה אחרונה למצביעי המפלגות הקטנות משמאל, דע"ם, ארץ חדשה, הירוקים, עלה ירוק וכדומה: אני משער שגם אתם יודעים היום כמה שווים המודלים האינטרנטיים ו"מחקרי העומק" שהבטיחו לכם לעבור את אחוז החסימה. כל הכבוד, חברים, הממשלה החדשה של ביבי רשומה גם על שמכם. מכל החבורה הזאת, חבל לי רק שאסמה אגברייה-זחאלקה לא נכנסה לכנסת. אם תשכיל להשתלב בקדנציה הבאה במפלגה כמו מרצ, כולנו נצא מורווחים.

עוד משהו לסיום….

יש מישהו מביניכם שעדיין לא קרא את בלוג תשדירי הבחירות השנון של רחלי רוטנר, נערה בהצבעה? אם לא – איך תדעו מה הקשר בין ציפי לבני להופ קטנטנים, למה אסור להתעסק עם שאול מופז, מיהו האפרוח הכי חמוד ומהי זהותו האמיתית של המשיח גואל ישראל? כאן תוכלו להתענג על כל הטורים כולם. וגם, לאוהבי החידודים מביניכם, לא לפספס את התשדיר של מרצ: "חיים שלי- הכנתי לך אוכל!"

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-פברואר 1, 2013, ב-ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 19 תגובות.

  1. שלום דני , מה שלומך ? תודה על המאמר ……..

    אין ספק שאתה בחור מוכשר ביותר , חבל שחסרים לך קצת מימדים פסיכולוגים / סוציולגים / פסיכואנאליטיים בניתוחים שלך ….לגופו של עינין אחד וחשוב ( לא אוכל להגיב על הכל ) :

    שלי ניסתה ( כמו רבים אחרים ) להיבנות מן המחאה …..הבעיה שהמחאה הייתה רק מחאה ( משמע – קתרזיס ) ולא ממש רצון להביע צדק חברתי .

    שהרי , המפץ הגדול מודים כולם , מהו ? פשוט , יאיר לפיד עם תשעה עשר . ומי הם אותה תשעה עשר , אליבא כולה דעלמא –

    מעמד ביניים פלוס …….לא ממש חלכאים ונדכאים , ודאי , אנו חב' צריכה , חב' שפע , מערבית מובהקת , וככזו – רוצים עוד ועוד ועוד , וכלום לא יכול להספיק באמת ובתמים . מי שרוצה עוד ועוד , אין לו ענין בצדק חברתי ( שיויון מעמדות , לא יכול להזין דוקטרינה של עוד ועוד ,שהרי – רווח של אחד , הינו – הפסד של אחר או על כפיו של פועל שחור אחר , אמרת צדק חברתי , אמרת – העדר אופקים , העדר חלום , העדר תקווה לעוד ועוד …….. ) , לכן –

    המחאה הייתה בעיקר על תחושה שמשהו רקוב בשיטה , משהו לא נקי , רוצים פוליטיקה נקיה , שיויון בנטל . הסיסמא של צדק חברתי , הייתה יותר מן החוץ לפה , הרבה יותר מאשר תכל"ס חלוקת עושר צודקת יותר ( ולכן שלי יחימוביץ נפלה ……… ) .

    אכן , הבורגנות בדמנו …….זוהי המסקנה החשובה באמת ………. תקצר כאן היריעה מלהבין ההשלכות הסוציופסיכולוגיות מבחינת הקברניטים האמורים להשיט ספינה כזו …..

    תודה שוב ……

    • תודה! ניתוחים פסיכואנליטיים זה לא בדיוק כוס התה שלי. ואתה בהחלט צודק שהמחאה החברתית השרישה מין מחשבה עמומה שמשהו לא בסדר, אבל לא היה ברור לחלוטין באיזה כיוון. כמו מים שזורמים בזרם חזק, אבל אפשר להטות אותם לכל מיני כיוונים, לא לכל כיוון, אבל להרבה כיוונים.

      • חבל דני ( שניתוחים פסיכואנליטיים לא כוס תה בשבילך ……) ניסיון החיים מלמד בבירור , מה שזה נראה , זה לא מה שזה ……… והנה אכן מחאה ……..איפה שלי יחימוביץ איפה צדק חברתי איפה המנדטים ……. לכן ניתוחים פסיכואנליטיים כה אקוטיים . מעבר לכך , אני מאמין , שלך כהיסטוריון , אין הלוקסוס לדחות משהו כ- לא בדיוק הכוס תה …….ההיסטוריה להבדיל מדיסיפלינות אחרות , אמונה על שחזור אירוע , תהליך , נקודת מפנה וכו……. ובכל אמצעי שידרש , כל אמצעי הינו רלבנטי לענין , כל דיסיפלינה שהיא , זה היופי שבמורכבות שבעבודת ההיסטוריון ……….

  2. אחלה ניתוח.
    לגבי שאול מופז: הוא כמעט ונפלט הפעם, כך שהוא בהחלט יחגוג בכנסת הזו – על חשבוננו. לא אתפלא אם הוא ישרוד גם אחריה, מין טבע כזה של קושי להיפטר מפוליטיקאים גרועים. בסוף הוא עוד ישרוד שוב..

    לגבי העבודה ושלי: זה לא רק הדיבורים על שלום, אני חושב שהדיבורים החריפים שלה בעד סוציאליזם הפחידו הרבה אנשים. כמו שאמר המגיב מעלי, מחאה מחאה, האזרחים עדין קפיטליסטים (ולא סוציאל-דמוקרטים. שמעתי ברדיו מישהו אומר ש-99% מהאנשים לא מבינים בכלל מה זו סוציאל-דמוקרטיה).
    אבל מעל הכל, נתקלתי בהמון אנשים שפשוט נרתעו ממנה אישית. לא ברור למה, אבל רוב האנשים התחלקו לקבוצת אוהביה או לקבוצת שונאיה, כך שהעבודה בתחילת הבחירות נשארה עם אותו מעגל תומכים של אלה שלא-סולדים משלי, מעגל שכורסם בהמשך ע"י המצטרפים החדשים לפיד ולבני.

    • כן, בדיוק כמו שברק שרד איכשהו מתחת לרדאר במשך כל כך הרבה זמן, ועוד כשר ביטחון. אני מקווה שאף אחד לא יחשוב לתת את התפקיד הזה למופז.

      בנוגע לשלי, אני לא כל כך בטוח. הרי היא תמיד דיברה על סוציאליזם באותה מידה של חריפות, גם בתקופה שהיו לה 24 מנדטים בסקרים (היה גם סקר של 27), וכנ"ל בנוגע לרתיעה האישית ממנה. מכאן, שהמשתנים הללו אינם יכולים להסביר את הירידה שלה בחודש וחצי שלפני הבחירות. מה שכן השתנה באותו הזמן, הוא ההתרחקות העקבית שלה מדיבורים על הסדר מדיני (עד שהתעשתה לקראת הסוף), הראיונות שבהם החמיאה למתנחלים וכל מיני תרגילים לא חכמים כמו חתימת הסכם העודפים עם יש עתיד במקום עם מרצ.

      • העניין הוא שהסקרים של ה-22-24 מנדטים היו לפני שלבני ולפיד נכנסו למשחק. אין ספק שהירידה בשבועות האחרונים מ-18 ל-15 מנדטים נבעה כנראה מהסיבות שאתה מתאר, אך מה שניסיתי להגיד זה שאפילו עם מקסימום של 22 מנדטים היה לה בלתי אפשרי כמעט לנצח את הבחירות, והיא לא הצליחה לסחוף עוד אנשים להצביע עבור העבודה.
        לפני הבחירות הבאות, בהנחה והיא תצליח לשרוד את הסכינאות הפנימית, היא תצטרך למצוא דרך לסחוף אחריה קהלים נוספים (מעבר ל-22 מנדטים, לא מעבר ל-15). בעקבות הרתיעה ממנה שפגשתי, אני לא בטוח שזה יקרה, במיוחד אם היא תחזור לדבר על "שמאל", כשתיוג כשמאל נתפס אצל הרבה שמאלנים לשעבר כקללה.

      • לפיד דווקא היה גם כאשר הסקרים היו בשיאם, והוא עמד אז על 9 עד 12 מנדטים
        למיטב זכרוני. הכניסה של לבני, ובעיקר הפרישה של עמיר פרץ, הם שהורידו את
        מפלגת העבודה מתחת לסף עשרים המנדטים. חשוב להזכיר, שבזמנו היה סקר של מינה
        צמח שחזה לעבודה אפילו 27 מנדטים, עם לפיד בזירה.

        אני לא כופר בתדמיתה השלילית של יחימוביץ' שאתה מתאר, רק שאני חושב שהתדמית
        הזאת נוצרה בעקבות טעויות קמפיין, ואינה משהו אינהרנטי בהכרח. דווקא ההתרחקות
        מהשמאל (מה הבעיה להגדיר את העבודה כמפלגת שמאל-מרכז, בניגוד למרצ שהיא מפלגת
        שמאל מובהקת), ההתחנפות למתנחלים וכדומה, הרחיקו מהעבודה את ציבור הבסיס שלה
        ופגעו בה מאד. בלי ספק הכישלון הגדול ביותר, שאולי חרץ את גורל הבחירות, היה
        כישלון ניסיון האיחוד בין העבודה לתנועה.

        אולי העבודה לא היתה זוכה בראשות הממשלה גם במקרה כזה, אבל היא בהחלט היתה
        מכינה לעצמה קרש קפיצה אדיר לעשות את זה בבחירות הבאות.

  3. אני נוטה להסכים. שתי הערות:

    1.) האם אתה סבור בממשלה של 18 שרים בלבד היא תרחיש ריאלי?

    2.) נראה שהמשתנה הגדול במו"מ הקרוב יהיה נפתלי בנט. לכאורה שותף טבעי של הליכוד, בפועל יתכן שיש ביניהם יותר מדי דם רע. מה לדעתך צריכה להיות האסטרטגיה של נתניהו ושל לפיד? הרי האלטרנטיבה היא (בהנחה שהעבודה הולכת לאופוזיציה) היא החרדים.

    • שמונה עשרה שרים זה יהיה קשה, מכיוון שזה יחריף את מרחץ הדמים שממילא מתוכנן בתוך הליכוד. אני משער שאם לפיד יתעקש על זה מאד זה יקרה, אבל אולי לא כדאי לו, כי התעקשות כזאת עלולה להגיע על חשבון דברים אחרים, חשובים יותר. בכל מקרה שהוא – כדאי לו להתעקש שהממשלה תוקטן דרמטית. אם זה יהיה ל-22 שרים יסלחו לו על זה, אם 26 אז לא. מאד תלוי איך התקשורת תתייחס למספר שיושג בסופו של דבר.

      לדעתי כדאי לשניהם לצרף את בנט. אפשר להגיע איתו לפשרות בנוגע לאג'נדה האזרחית של לפיד, והוא נמרץ, אנרגטי ויכול להיות שותף לא רע למהלכים מרחיקי לכת, כל עוד הם לא בתחום המדיני. גם האמירה החכמה מאד של בנט שלא יפרק את הממשלה על מו"מ עם אבו מאזן, כל עוד לא יהיה הסכם – נותנת לכל הצדדים מרווח נשימה מהותי מאד. אם בנט למשל היה דורש אי חידוש של המו"מ המדיני, זה היה יכול להיות אבן נגף רצינית.

      כמובן שממשלה בלי בנט תהיה טיפה יותר קלת רגליים בתחום המדיני (לא יודע אם בהרבה). אם, בסופו של דבר, המו"מ יתקדם רק כי שרה לא אוהבת את בנט, זה כנראה יהיה מקרה ייחודי ומשעשע למדי בהיסטוריה הישראלית.

  4. אני דווקא לא חושב שהעבודה צריכה להתקרב למרצ. מרצ אמנם החזירה לעצמה את הבוחרים שהלכו לקדימה בבחירות הקודמות, ואולי תרוויח עוד איזה מנדט מהתרסקות של לבני – אבל בסיס הכח שלה מוגבל, וממילא הקולות שהולכים מהעבודה למרצ נשארים בגוש, אם האסטרטגיה של מרצ באמת כל כך מוצלחת היא תעבור את העבודה בנקודה מסויימת.

    אני גם לא חושב שהעבודה צריכה לשכוח מסוציאליזם. אני חושב שהעבודה צריכה לבנות את עצמה כמפלגת מרכז סוציאל-דמוקרטית (בהקשר המדיני ממילא ההבדל הוא בעיקר רטורי) ובמקום לפנות שוב לקהל הבורגני ממרכז הארץ לנסות לבנות לאט כח איפה שהליכוד נכנס עד שיתוקן עיוות מרכזי במערכת הפוליטית שלנו שבו מרכז הכח של השמאל הוא בשכבות המבוססות ושל הימין בפריפריה.

    איחוד עם לבני בהקשר הזה לא ממש סביר, על איזה בסיס? לבני היא ימין כלכלי. היא אולי יכולה ליצור ברית לא-נוחה עם מרצ (כמו שהיתה הברית המקורית של רצ, מפ"ם ושינוי ועם אותו מספר מנדטים כולל) או שאפשר לתת ל"תנועה" להתפורר ומי שירצה שיזחל חזרה.

    בסך הכל אני חושב שיחימוביץ' בכיוון נכון אבל תצטרך לבנות קצת יותר את הכח שלה, לשבת באופוזיציה, להראות שהיא יכולה להתמודד עם כל הסכינאים מבית, לא להתרגש מהביקורת מצד מרצ. להדגיש את ההבדלים בגישה הכלכלית בינה לביבי את לפיד ולנסות להנות מטעויות שיעשה לפיד. עם בלוק ימין דתיים של בסביבות הששים מנדטים זה נראה לי המקום שבו נכון לכרסם.

    • אני לא חושב שהעבודה צריכה להידמות למרצ, אבל אני בהחלט חושב שהיא צריכה לשתף
      עם מרצ פעולה. לבני היא לא ממש ימין כלכלי כפי שמציגים אותה. יותר נכון לומר
      שהנושא הכלכלי לא מעניין אותה במיוחד. הקרבה שלה למפלגת העבודה היא קרבה
      מדינית יותר, ובדיוק כאן איחוד יכול להיות מושלם. לבני תוכל להיות הזרוע
      המדינית של יחימוביץ'.

      • אני לא חושב שיחימוביץ צריכה עזרה בנושא המדיני, ועדיין חושב שעדיף לתת ללבני להתרסק.
        על איזה שיתוף פעולה אתה חושב? אם ישיבה ביחד ב"ממשלת צללים" אז בכיף, והם יכולים להכניס גם את לבני לעניין (ואם יציעו גם לחד"ש לקחת "תיק" כמו איכות הסביבה או בריאות או עבודה ורווחה גם לא יזיק, לא יודע אם הם ירצו אבל עצם ההצעה תהיה סימן בכיוון הנכון) – אבל אין לי מושג אם יקום משהו כזה. אבל בשביל לעשות קולות של משא ומתן לא צריך את ציפי לבני – אפילו בנט מסכים לזה.

        ואפילו אם יחימוביץ' צריכה חיזוק בתחום החוץ והביטחון לבני היא לא הבחירה הטובה ביותר, היא כבר הוכיחה שאופוזיציה היא לא יודעת להיות והיא לא משהו בכלל כפוליטיקאית. מי שריסקה את המפלגה שלה ועוד גרמה נזק במירוץ שלה הגיע הזמן שתסיים את דרכה הפוליטית.

        חוץ מזה כל עוד טיפוסים כמו רמון (אולי גם אולמרט, אני לא יודע למי הוא מייעץ היום) בוחשים ב"תנועה" עדיף לקחת ממנה מרחק גדול.

      • זה עניין פשוט של מתמטיקה, וכוח פרלמנטרי – מערך של 21 טוב יותר משתי מפלגות
        של 15 ו-6. הוא גם ימנע מלבני לזחול לממשלה בשלב כזה או אחר.

      • מפלגות של 3 ו- 4 מנדטים שמחוייבות לקו רעיוני ששונה מזה של הממשלה עשו הרבה יותר ממפלגה של 28 ח"כים שלא באמת היתה חלוקה על הממשלה בשום עניין עקרוני ובכל מקרה לא היה לה קו מאחד. אני לא רואה סיבה להוסיף למפלגת העבודה כל מני טרמפיסטים ואנשים שעזבו אותה ואת הפוליטיקאית הכושלת ציפי לבני. אני חושב שללכת על כוחות חדשים זה הימור הרבה יותר מוצלח – כפי שהראה לפיד. ואם אפשר גם ליצור גיוון בכלל טוב.

      • לא צריך לצרף אותם למפלגת העבודה – רק ליצור גוש פרלמנטרי מאוחד בכנסת הזאת.
        ממילא ההסכם הזה לא מחייב לקראת הבחירות הבאות. ובמסגרתו, כל אחת מהתנועות
        תשמור לחלוטין על עצמאותה הארגונית. בקיצור – אני לא מתכוון לאיחוד של ממש אלא
        לסידור אד-הוק.

  5. הי דני כמו תמיד ניתוח מעניין, אבל את שתי הסנט שאני רוצה לתרום באים להאיר את הנקודה של המחוברים והלא מחוברים בחברה. כעצמאי ולפני כן כשכיר בהיי טק אנ תמיד מרגיש חוסר ביטחון תעסוקתי, מחר יכול להיות שינוי שיגרום לך להיות חסר תעסוקה לעומת הקביעות עד גיל 67 במקומות העבודה הממוסדיים. רמת השכר בהיי טק או עצמאי אמורה לכסות את פרמיית הסיכון של חוסר תעסוקה לעומת המועסקים בקביעות במקום עבודה מוגן. מה שקרה שבעשור האחרון השכירים התפצלו לקבוצות מצד אחד הכי מנוצלים הם עובדי הקבלן. עובדי דור ב בבזק ובמקורות וכו, עובדי המדינה ומוסדות החינוך למינהם והקרם דה לה קרם של המונופולים כמו עובדי רשות שדות התעופה. אנשי קבע ועוד מסודרים ומחוברים.
    פוטנציאל המצביעים של מפלגת העבודה בא מאוכלוסיה שאני מגיע ממנה – משכילים, בחמשת העשירונים הגבוהים, מודעות פוליטית ועוד.
    אולם ברגע שהמסרים של שלי לא מטפלים בבעיות השכירים הנמצאים במצוקה אלא מכלילה את כולם כמקשה אחת. הדבר בלט באתגר שהציבו עובדי נמל אשדוד בו היא יכל לחדד את המדיניות שלה ואת הכוונות שלה למסודרים בריבוע. תבדוק מתי יאיר לפיד התרומם בסקרים ותראה שזו הייתה נקודת המפנה.
    הואיל ובעבר הצבעתי למפלגת העבודה מספר פעמים הבעיה היא לא עם המפלגה והאנשים המצויינים אלא עם מי שמוביל את הדרך.
    זו הנקודה שלי ואני מניח שיש לא מעטים כמוני …

    • אני מבין וגם מסכים איתך – זו נקודה מצויינת, וגם אני מאד לא אוהב את התמיכה
      בעובדי נמל אשדוד ודומיהם. אבל שים לב: האם תמיכתה של שלי בעובדים המאורגנים
      הנ"ל לא היתה ידועה גם בתקופת ה-24 מנדטים בסקרים? משום מה נראה לי שזה היה
      ידוע תמיד, אבל אולי אני טועה?

  6. עלה ירוק היא לא מפלגת שמאל, היא מפלגת ימין באופן מובהק (על פי החלוקה הקלאסית/עולמית של ימין-שמאל, לא לפי החלוקה הישראלית הצרה שסובבת סביב הסכסוך עם הערבים, נושא שעלה ירוק לא עסקה בו כלל), אני מציע לך לקרוא קצת ולהתעניין לפני שאתה "מפרשן" מפלגות שאתה לא מכיר, המינימום זה לקרוא את מצע המפלגה:

    http://aleyarok.org.il/agenda-text/

    • תודה על ההצעה לקרוא את המצע, שמוכר לי היטב. אנחנו לא ב"עולם" עכשיו, אלא בישראל- במערכת פוליטית ישראלית. כמו בכל מקום בעולם, החלוקה הפוליטית בישראל שונה מאשר במקומות אחרים. במקומותנו, הימין נוטה להיות יותר פרו-דת ומסורת, והשמאל נוטה להתמקד יותר בזכויות הפרט. מבחינה זו, בוודאי שעלה ירוק היא שמאל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: