בזכות המונרכיה
מדוע חלק גדול מהרפובליקות הערביות התמוטטו ונעלמו, ואילו המלוכות המסורתיות נותרו על כנן? מבט בחשרת הסופה של האביב הערבי יגלה לנו, כי עד עתה קו התפר העובר בין מוות לחיים נמתח בין הרפובליקות למלוכות. האם מדובר רק בתוצאה של מדיניות נבונה, או שמא מלוכות נהנות מיתרונות מובנים מסוג מסויים? ינשוף פוליטי-מדיני מעלה את הטיעון בזכות המונרכיה.
התקשורת הישראלית, שמתעסקת לאחרונה ראשה ורובה בהרכבת הקואליציה החדשה של נתניהו, בשמלה של שרה או בנאומי הבכורה (המרשימים בחלקם) של חברי הכנסת החדשים, נוטה להתעלם מאירועים חשובים אחרים המתרחשים סביבנו במזרח התיכון. לאור זאת, כדאי להפנות את הזרקור לעמאן בירת ירדן, מרחק קצר מירושלים, שם חלות התפתחויות חשובות שעשויות, בצירוף נסיבות מסויים, לשנות בעתיד את פני האזור.
מזה מספר שנים, מתנהלות בערי ירדן השונות הפגנות נגד הממשלה, לא רק בקרב הרוב הפלסטיני אלא אפילו בקרב המיעוט הבדואי, הנחשב נאמן יחסית למונרכיה. ההפגנות נסובו על נושאים שונים, רובן נגד עליית המחירים או השחיתות, מיעוטן נגד היחסים עם ישראל. מה שייחד אותן לעומת ההפגנות במצרים, למשל, היה העובדה שלרוב כוונו נגד הממשלה, ורק לעיתים רחוקות נגד המלך. סיסמאות כמו "העם רוצה להפיל את המשטר" הפכו, בגירסתן המקומית, ל"עם רוצה להפיל את הממשלה". גם כאשר נקראו סיסמאות ביקורתיות כלפי המלך, הן היו לרוב דרישות מהמלך לבצע צעדים מסויימים, ולא קריאות לרפובליקה או הפלת המונרכיה ממש. עם זאת, בחודשים האחרונים, המצב החל להשתנות. בהפגנות של מאות אזרחים כנגד עליית מחירי הדלק, נשמעו קריאות תקיפות להפלת בית המלוכה. לפי חלק מהדיווחים מהפגנה שהתרחשה לפני כשלושה חודשים, מפגינים ניסו לפרוץ לארמון ונהדפו בידי הצבא. אפילו סיסמאות כמו-מצריות בנוסח "העם רוצה להפיל את המשטר" החלו להדהד ברחובות עמאן.
פרשנים ויודעי דבר, בישראל ובמזרח התיכון, חוששים מזה זמן רב לשלומו של בית המלוכה בירדן. אין ספק שאם ייפול, עלולים בטחונה של ישראל בפרט ויציבות האזור בכלל להיפגע באופן דרמטי. אי אפשר כמובן לחזות את העתיד, אבל מעטים שואלים שאלה חשובה ומעניינת מאד: מדוע בתי המלוכה במזרח התיכון גילו עמידות מפתיעה עד עכשיו? כאשר מסתכלים בזהירות על מהלכו של האביב הערבי, אי אפשר שלא להבחין כי קו השבר עובר בין המלוכות לרפובליקות. משטר ה"קצינים החופשיים" ברפובליקה הערבית של מצרים התמוטט. משטר מפלגת הבעת' ברפובליקה הערבית הסורית מתנדנד קשות, ורפובליקות נוספות כמו לוב נפלו אף הן. לעומת זאת, המשטרים המלוכניים של מרוקו, ירדן, סעודיה והנסיכויות נותרו על כנם. גם אם חלק מהם (כמו המשטר בירדן או בחריין) עלולים ליפול בסופו של יום, עצם העובדה שעד עכשיו הצליחו לעמוד בכל הזעזועים מעוררת תהיות ושאלות. מה מותר המלוכה מהרפובליקה?
מבט שטחי עשוי לעורר רושם שהמלוכות שרדו כי היטיבו להיענות לדרישות ההמונים. מלך ירדן ומלך מרוקו, למשל, הסכימו לחלק מדרישות המפגינים מיד בתחילת ההפגנות, וכך פילגו את מחנה המתנגדים להם ל"מתונים" ו"קיצוניים" ומהלו את הזעם הציבורי במים של פשרות וויתורים. אולם מלך סעודיה לא ויתר למפגינים כנגדו כמלוא הנימה, ובכל זאת משטרו עומד יציב. לעומת זאת, גם חוסני מובארכ הציע ויתורים למפגינים, אולם אלו נתפסו כחולשה שרק החישה את קיצו. למעשה, מדובר כאן בהיפוך של סיבה ומסובב: המלוכות היו מסוגלות להציע לעם ויתורים מעמדה של כוח, דווקא משום שהרגישו יותר בטוחות בעצמן.
התשובה טמונה לדעתי בגורמי כוח ויציבות שנמצאים בבסיס השיטה המונרכית עצמה, במיוחד במזרח התיכון אך גם במקומות אחרים בעולם. ראשית כל, חלק מהמלכים, לרבות בירדן, מרוקו וסעודיה, נהנים מהילה דתית. ירדן אמנם הוקמה בידי האימפריה הבריטית כיצירה פוליטית מלאכותית, אבל שושלת המלוכה שלה היא "שריפית", היינו – מיוחסת למשפחת הנביא מוחמד (דרך נכדו חוסיין). מלך סעודיה הוא "שומר המקומות הקדושים", ואילו מלך מרוקו נחשב בעיני רבים מאד מנתיניו ל"מנהיג המאמינים" (אמיר אל-מואמינין) ומיוחסת לו הילת קדושה מיוחדת. מספרים כי במהלך ניסיון התנקשות במלך חסן השני ב-1971, למשל, מצא את עצמו המתנקש עומד מול המלך ופשוט לא הצליח לירות בו מבחינה נפשית, דבר שהוביל לכישלון התוכנית כולה. כלל לא בטוח שהסיפור מדוייק מבחינה היסטורית, אבל עצם העובדה שהוא מקובל על רבים במרוקו מלמדת על ההילה הדתית והרגשית שמוסד המלוכה נהנה ממנה.
עם זאת, לא מדובר אך ורק ברגשות דתיים. המלך הוא מעין "קומה נוספת" במסדרונות השלטון. שושלת מלוכה, גם מודרנית, היא מוסד שנתפס לעיתים קרובות כקשור למסורות עתיקות, נפרדות ונעלות מהמנגנון המנהלי ששולט במדינה בחיי היומיום. כשהנשיא מובארכ פיטר את הממשלה, ההמונים גיחכו. הם לא הפרידו בינו לבין ראש הממשלה, וראו בשניהם נציגים של אותו מנגנון מושחת. לעומת זאת, כאשר מלך ירדן עבדאללה פיטר את ממשלתו, הדבר נתפס בעיני חלק מהמפגינים כצעד ראשוני חיובי. הם הפרידו בין הממשלה, אותה שנאו, למלוכה – אותה כיבדו, אפילו אם כעסו על העומד בראשה. למלכים יש, לפיכך, "מגן אנושי" או "בולם זעזועים" בדמות הממשלה. מסיבה זו, מסוגלים מלכים, במרוקו וירדן למשל, לאפשר מידה מסויימת של דמוקרטיה ופתיחות שנשיאים רפובליקאיים דיקטטוריים אינם יכולים להרשות לעצמם. במקרה של ירדן ומרוקו, המלוכה גם עליונה על הממשלה במובן נוסף – היא נתפסת בעיני רבים כמוסד מאחד, שמרחף מעל הפילוגים העדתיים בחברה עצמה. המלך עבדאללה השני נתפס בעיני רבים כשליט של בדואים ופלסטינים כאחד, ואילו המלך מוחמד השישי במרוקו הפך את עצמו לפטרון של זכויות המיעוט הבֶּרְבֶּרי, בניגוד לממשלה ה"ערבית" יותר.
כמובן שאפשר להפיל מלכים, ובהיסטוריה יש דוגמאות אינספור לשושלת מלוכה שהודחו ואף נרצחו באכזריות. אולם מפני שמוסד המלוכה אינו "סתם" מוסד שלטוני, אלא קשור לעיתים קרובות למערכת שלמה של מנהגים, אמונות ורעיונות אידיאולוגיים, עומדת לו הגנה, חלקית לפחות, מצד הביטחון שבמסורת. בדיוק מסיבה זו, הפלת מלוכה גוררת לעיתים קרובות כל כך משבר סמכות ממושך ומרחץ דמים, ערפול בנוגע ללגיטימציה השלטונית ולפיכך – תוצאות לא צפויות ולעיתים הרסניות. הפלת הקיסרות בגרמניה יצרה דמוקרטיה חלשה שנעדרה לגיטימציה ציבורית, וסייעה לנאצים לעלות לשלטון. נפילת המונרכיות ברוסיה ובסין הובילה למלחמות אזרחים אכזריות וממושכות שנבעו מהעדר לגיטימציה של הצדדים הניצים, ובסופו של דבר – לדיקטטורות רפובליקאיות אכזריות בלא מעצורים ומגבלות, אפילו לא כבלי המסורת המעורפלים שריסנו את המשטרים המלוכניים שקדמו להן. עיון במקרים אחרים של מונרכיות שנפלו, כמו צרפת בזמן המהפכה הגדולה, או קמבודיה ואפגניסטן בשנות השבעים של המאה העשרים, מלמד על דפוס זהה: משבר לגיטימציה, מרחץ דמים ממושך, חילופי שלטון אלימים תכופים, ובסופו של דבר- דיקטטורה רפובליקאית חסרת גבולות. יפן נחלצה ככל הנראה מגורל דומה לאחר מלחמת העולם השנייה, רק משום שכובשיה האמריקאים השכילו להותיר את הקיסר על כסאו למרות הפגנות ההמונים האלימות של השמאל שתבע "רפובליקה עכשיו".
יש לקוות שמירדן, סעודיה ומרוקו, לפחות, יחסך הגורל של סין ורוסיה. מוטב לעמים הנוגעים בדבר, ולאזור כולו, ששושלות המלוכה המושלות בהן ישכילו לבצע את הרפורמות הדרושות לפני שחומות ההגנה שלהן ייפלו וההמונים ייאלצו אותן לפנות את מקומן לטובת הלא ידוע.
פורסמה ב-מרץ 1, 2013, ב-ינשוף היסטורי, ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-בדואים, ברברים, האביב הערבי, המלך חסן השני, המלך עבדאללה השני, ירדן, מונרכיה, מלוכה, מצרים, מרוקו, סוריה, ערב הסעודית, פלסטינים, רפובליקה. סמן בסימניה את קישור ישיר. 20 תגובות.
הינשוּף 
הצגת בעבר את 3 סוגי השליטה הלגיטימית לפי מקס וובר ואני חושב שגם במקרה הזה החלוקה שמציג הדגם האידיאלי שלו רלוונטית לדיון
.
ניתן להבחין באופן רוחבי בין ההבדל ביציבותו של שליט היושב על כסאו מתוקף נימוקי לגיטימציה מסורתיים, לעומת חוסר-היציבות של השליטים היושבים על כנם מתוקף נימוקי שליטה ראציונאליים-לגאליים כביכול.
הדבר מעניין מכיוון שוובר התריע מפני מעבר עתידי של כל סוגי המשטר האנושי לזה של ראציונאלי-לגאלי, אך דווקא הדוגמאות מהעולם הערבי מראות לנו כי עדיין נשמרת היציבות של משטרים מסורתיים כגון אלו המלוכניים.
גולדן-בראון,
בהקשר לתגובה שלך, הייתי רוצה להוסיף דבר-מה על נימוקי השליטה של אותם נשיאים רפובליקאיים בעולם הערבי. אחת הבעיות העיקריות שלהם, היא שהרציונליות המבססת את שליטתם רעועה עד מאד. היא היתה מבוססת, בשעתה, על שלושה אדנים: גלים חזקים אך עונתיים של לאומיות, רגשות פאן ערביים ודגל המאבק בישראל. כאשר הסתבר שחלום הפאן ערביות נכשל כישלון חרוץ, וכל מה שנותר ממנו הוא הקשקושים של מזכ"לי הליגה הערבית לדורותיהם, הלאומיות נדחקת לטובת האיסלאם הפוליטי והמאבק בישראל ריק וחסר תוחלת והצלחה – האדנים הללו התערערו ונרקבו עד שנפלו לבסוף. הבעיה של אותם שליטים היתה שנטלו לעצמם סמכויות של מלכים (לפעמים – העריצים שבהם) ללא ההצדקה המסורתית שיש למונרכיות מסורתיות.
כאן, יש להדגיש גם את חשיבות הפלישה האמריקאית לעיראק. ברגע שהעמים הערביים נוכחו שניתן להפיל את השליטים הללו – האינרציה שהחזיקה את המשטרים חסרי ההצדקה הללו נבלמה ותהליך ההתמוטטות שלהם התחיל.
דני,
תודה על עוד מאמר מעניין.
דוגמה לא פחות מעניינת מאלה שהזכרת היא בריטניה, ערש הדמוקרטיה ואולי המשטר היציב בעולם. שם בית המלוכה ויתר בהדרגה על רבות מסמכויותיו, ובמרוצת השנים הפסיק להפעיל את הסמכויות המפליגות, אשר להלכה, מוקנות לו עד עצם היום הזה. לא זו בלבד אלא שהממלכה המאוחדת תחת המלכים שקבעו את מקום מושבם בלונדון מאגדות שלושה-ארבעה לאומים שונים תחת מסגרת מדינית אחת [ומעניין מאוד לראות מה יקרה בסקוטלנד אחרי ההרס שחוללה שם מפלגת העבודה הבריטית].
מכיוון שבשונה משכנותינו ומדוגמות אחרות שאתה מביא, כמו רוסיה הצארית, מדובר באחת המדינות הנאורות, המשכילות, המתקדמות והחופשיות בעולם (ומי שבמידה רבה של צדק נחשבת לאם המשטרים הדמוקרטיים בכלל והתרבות המערבית בפרט), האם אתה מציע הסבר מלומד או יכול לזקק את הסגולה שיש בהם, בבתי המלוכה השונים, ככל שיש ביניהם מכנה משותף.
נראה לי שהדוגמא של בית המלוכה הבריטית היא מצויינת, ובכלל התפתחותה של בריטניה יכולה ללמד אותנו הרבה מאד על הנושא הזה. הרפורמטורים הבריטים לדורותיהם השכילו להבין שלא ניתן לבנות רפורמה מאפס. בני אדם, כפי שאמר בזמנו הפילוסוף אליסטר מקנטייר, הם בריות שרואות את עצמן בתוך סיפור, או נרטיב, שלא התחיל היום ולא יסתיים מחר. לכן, יש צורך באדנים מוצקים מהעבר שיוכלו לבסס שינוי עתידי, ולדעתי מוסד המלוכה הבריטי, על הגמישות המרשימה שלו, סיפק את האדנים הללו. אם ניקח דוגמא שיותר קרובה לתחום ההתמחות שלי, המשטר הקיסרי ביפן סיפק אף הוא אדנים כאלו, לפעמים לרפורמות מהפכניות וקיצוניות ביותר (1868 ו-1945, למשל). כפי שאמר בזמנו אדמונד ברק, הטעות של המהפכה הצרפתית היתה הניסיון (ההירואי אך המטורף וההרסני) לבנות עולם חדש מאפס. ברגע שאתה עושה את זה, ועריפת ראשו של המלך סמלית מאד מבחינה זו, אתה מתחיל לגשש באפלה ולנסות לבסס במהירות סדר חדש, וזה מתכון לאסון של אלימות מהפכנית, ואחריה, לעיתים קרובות, דיקטטורה חסרת כל גבולות.
הי נדב,
תמיד נחמד לראות אותך ב"ינשוף" ובכלל.
קודם כל, הייתי מעוניין שתרחיב, אם אפשר, על ההרס שחוללה מפלגת הלייבור לשיטתך בסקוטלנד. למיטב ידיעתי, המפלגה השלטת שם, בראשותו של אלכס סלמונד, היא בדלנית ומעוניינת להתנתק מבריטניה דווקא בגלל שסקוטלנד משגשגת יותר מאנגליה. בזמנו קראתי מאמר ב-Foreign Affairs שביקר בחריפות את סלמונד כמניפולטור פוליטי שמפרק משיקולים לא כשרים איחוד שעובד מצויין, וגרוע מכך – מהווה דוגמא רעה לתנועות בדלניות מפוקפקות ביבשת עצמה. מפלגת הלייבור לא הוזכרה במאמר.
לשאלתך, נראה לי שבקליפת אגוז, המכנה המשותף בין בתי המלוכה השונים הוא חיבור מוסדי (להבדיל מדתי או תרבותי גרידא) לעבר על כל המטען האידיאולוגי והזכרונות שהוא נושא עמו. אנשים, מעצם טבעם, אינם חיים בחלל ריק ואינם ישויות אוטונומיות לחלוטין (בניגוד להזיות של הוגי נאורות מסויימים) – הם מדמיינים את עצמם באופן תמידי כחלק מסיפור מסויים. בית מלוכה, בין אם הוא בריטי, סעודי, ירדני או יפני, מספק באופן חזק מאד את החיבור הזה לעבר – גם אם אין לו כוח פוליטי בפועל. או במילים אחרות – הוא החותם שמשאיר אותו הסיפור בעצם הגוף הפוליטי של המדינה. בכך, הוא מהווה מעין בלם זעזועים שמונע תהפוכות אלימות ומסוכנות נוסח המהפכה הצרפתית, הרוסית או הסינית.
דני שלום , תודה על המאמר ועל הבחירה של נושא מדהים …….
לגופו של עינין , תרשה לי תחילה להביע את מחאתי ותמיהתי עלך ……. אתה לכל הדיעות מזוהה עם השמאל , משמע – זכויות הפרט , אנושיות , שלטון החוק , ריסון מכבשי השלטון , ושאר תיבות כאילו …….
אז ……היית צריך להביע סימפטיה לעמים הערבים המדוכאים אשר מתקוממים כנגד כל מה שמייצג סדר ישן – מוחבארת אכזרי , עינויים אכזריים , משטרת מחשבות , דיכוי כבוד האדם , עוני ובערות ושאר תיבות מרעין בשין דינן ………
להביע דאגה לביטחון האזור וליציבותו ? להביע תקווה לרפורמות שטחיות ?? לא מבין אותך ? עמים נחשלים חלכאים מתנערים בהירואיות ממשטרים אפלים ואכזריים , ואתה מדבר וכותב כאילו אתה רמטכ"ל או יועץ לביטחון לאומי ? כאילו איזה אסטרטג או פרשן צבאי , התקווה שלך ושל כולנו , צריכה להיות –
חופש העמים , כבוד האדם , דמוקרטיה , שלטון תקין ונאור …….. ולא מנטרות עמלקיות כאילו ………
עד כאן דעתי האישית או מחאתי האישית , ברמה האובייקטיבית יש לשים לב בהחלט −
מוסד המלוכה אכן , ברמה הפילוסופית והפסיכואנאליטית , מייצג דמות אב קולקטיבית ובמשטרים ערביים גם נופך של קדושה או חשיבות דתית , מה שמסביר אכן , בחלקו , מדוע מונרכיות לכאורה שרדו וכו……. ואילו משטרים לכאורה חילוניים נפלו וכו…….
אבל , כלל וכלל לא בשולי הדברים , הסיבה או הטריגר העיקרי לכל אביב העמים הערבי , היתה הנפילה של סדאם חוסיין אחרי פלישת ארה"ב לעיראק בעקבות הפיגוע במגדלי התאומים . בעקבות נפילה זו – מחסום הפחד , התנפץ במכה לרסיסים ( במכה במונחים היסטוריים ) ואותו פחד מיתי מרודן אכזר , דיקטטור כל יכול ( אותו גילם סדאם חוסיין באופן כה קיצוני ) התנפץ לרסיסים , מכאן התחיל תהליך דומינו בלתי ניתן לעצירה .
זה בגלובל ……… אותו מחסום פחד אכן , מייצג או מושלך על רודן חילוני לרוב , לא על המלך אכן …….. מכיון שהמלך לא מייצג ממש סמכויות או פונקציות חילוניות שלטוניות קלאסיות , אלא דמות אב קולקטיבית ומאחדת .
מהבחינה הזו , קלעת אכן למטרה ……… זהו כרגע ההסבר הסביר ביותר , אלא אם כן , כל זה במקרה ……… וסיבות נפרדות בכל מדינה ומדינה בה נשארה על כנה המונרכיה , מצטרפות לכדי תפיסה מוטעית של המציאות ………
תודה שוב ……….
אלרום,
מעולם לא השתייכתי לשמאל הרדיקלי או טענתי שזכויות פוליטיות הן חזות הכל. אכן, עמים, בתפיסתם שלהם, מנסים להשתחרר ממשטרים כאלו ואחרים. אבל חשוב מאד לשאול את עצמנו את השאלה: האם מה שיגיע אחריהם יהיה פחות או יותר גרוע? האם רובספייר היה רצחני יותר או פחות מהמשטר הישן בצרפת? האם ניתן להשוות בכלל את הדיכוי תחת קיסרות הצ'ינג לזה שחוו הסינים תחת מאו דזה דונג? האם היה שווה להפיל את הקיסרות הגרמנית, תמורת סיכון כה גבוה לעליית אדם כמו היטלר (אפילו אם עלייתו לא היתה בלתי נמנעת?) אפילו מפרספקטיבה של זכויות אדם, יש קייס חזק מאד לשימור המשטרים המלוכניים באופן כזה או אחר.
מעבר לכך, אני מסכים איתך שהפלת סדאם חוסיין היוותה את הטריגר הראשון לראשיתו של האביב הערבי. בזה – לפחות, הנאו שמרנים צדקו. התוצאה כמובן היא לא זו שדמיינו, אבל זה כמעט תמיד ככה בהיסטוריה. הסופר סקוט בייקר כתב פעם, שאירועים בלתי צפויים מתרחשים לאו דווקא משום שהשחקנים עיוורים לתוצאות מעשיהם. הבעיה היא, שהשחקנים מצפים וחוזים רק את התוצאה ממעשיהם שלהם. אבל בחיים האמיתיים, השלכות של מעשים של שחקנים שונים נפגשות ומשתלבות יחדיו. במקרה כזה, התוצאה כמעט תמיד בלתי צפויה, ולעיתים קרובות הרת אסון.
תודה על התגובה דני ……..
אוקיי , אין לדעת הנסתר ומה צופן בחובו העתיד , נכון …….אבל בכל זאת , ניתוח של קונפיגורציות אסטרטגיות עתידיות במצב דינן , לא יועיל כהוא זה לתיקון עולם …….הרי טבע האדם , שהוא מעדיף למות , מאשר לחיות תחת השפלה , עבדות , ודיכוי ( הם מתים כמו זבובים באביב הזה ……והרי לא יזכו להינות מפרי מיתתם סו טו ספיק ……..) . ואם זהו טבע האדם , אז אני לא הייתי מצפה מאדם נאור וליברלי להעריך עם משקפת שדה , מה מצב הכוחות בשטח ……… ולתהות אם לא יחמיר המצב בצורה כלשהיא ………. ונניח שיחמיר המצב , הרי בטבע האדם כאמור , למות , במקום לחיות תחת דיכוי רצחני ואפל ……….
מעבר לזה , הררי דיו נשפכו על האביב הזה ……. אתה היחידי , שקראתי שמקשר בין נפילתו של סדאם חוסיין לאביב הזה …….פרשנים פוליטיים מדיניים מלאים התפעלות מנפלאות הפייסבוק והטוויטר ( כמה מגוחך ) ……… רק ככה חומר למחשבה , אפרופו היסטוריה …….
אם במרחק אפס ( במונחים היסטוריים ) לא קישרו בין לבין …….. איך אנו יודעים מה קרה באמת אחורה באירוע זה או אחר לפני מאות או אלפי שנים ………. הרהורים מייאשים ונוגים ……..
תודה ……..
"טבע האדם שהוא מעדיף למות ולא לחיות תחת דיכוי" .
אהה… לא, אם זה היה נכון לא היה דיכוי בעולם.
נ.ב מה הקטע……עם…הנקודות….?
מזכיר את הסרט 'בלתי נסלח' שבו האנגלי מסביר את רצח לינקולן – "למה לא לירות בנשיא? הוא הרי רק נבחר ציבור. אם היית מכוון אקדח אל המלך ברכיך היו פקות, היית חש בושה ואשמה ולא היית מעז ללחוץ על ההדק, אבל נשיא? מה הבעיה לירות בו?"
למעשה, זה בדיוק מה שקרה בניסיון ההתנקשות במלך מרוקו חסן השני (אם הסיפור נכון).
שים לב דני , שוב מנסה לשרשר תגובה , ולא יכול להיכנס בטקסט שלך …..תבדוק למה בתגובה על תגובה העסק נתקע ………. אין לי תיבת פלאש שמאפשרת לי להתגבב על תגובה ……..
לגופו של עינין :
נו……אז הרי מאידך לא היו מתים בגין דיכוי !! לא מתים ? לא בגלל דיכוי רצחני ? מה קורה שם באביב העמים ……. ?? ברור כשמש ….כנראה אתה מבלבל בין הקורבן לאגרסור , הקורבן מעדיף מטבעו למות ולא האגרסור כמובן שמעדיף למות , ואפילו לא כלל האנושות ,. מדבר על הקורבנות כמובן …..זוהי עובדה ( אם כי לא סטטיסטית כמובן , משמע , לא כל אדם ואדם היה מוכן , ובדרך הנחזית מראש , הצפויה מראש …… )
לגבי הנקודות בטקסטים שלי ….. זוהי דרך הבעה לואריינטים שונים ומשונים ….. נניח אדם יגיד לך – נו…..וישתהה , כלומר , יניח לך חומר למחשבה ולעיכול ……שיהוי ……. יזרוק לפתחך הדבר ……
במחשב או בהוראות מחשב , הנקודות …..מציינות נא המתן , השיחה הדיאלוג פתוחים , מתגלגלים ………
ואריינט אקספרסיבי חשוב מאוד בהבעה ……. לא רגילים אליו כדרך שבשגרה , וחבל……..
תודה ……..
אם כבר היפוך של סיבה ומסובב, אפשר ללכת קצת יותר אחורה – איך נדע אם המלוכה היא שעושה את המדינות האלה יציבות יותר, או שהיציבות במדינה היא זו שמאפשרת למלוכה לשרוד? הרי גם מצרים, לוב ו(בקושי) סוריה היו מלוכות בתחילת דרכן. אולי איזשהו גורם אחר שהפך אותן למעורערות יותר גם הפיל, כתופעת לוואי, את בתי המלוכה? ואולי ההבדל הוא פשוט באופי המלך – אולי מלכים מוצלחים, עשירים או חזקים כמו במרוקו ירדן וסעודיה יכולים ליצור יציבות במדינה ומלכים פחות מוצלחים לא יכולים, ולכן האזרחים מחליטים, אולי בצדק, להשאיר את הראשונים ולהפיל את האחרונים?
שי,
השאלה שלך מאד טובה – ואני מודה שמדובר בבעיה מסובכת ואין לה תשובה חד משמעית. בכל זאת, שתי נקודות:
1. המדינה הירדנית והמדינה הסורית, למשל, נוצרו בנסיבות מאד דומות – כהלחמה מלאכותית של קבוצות אתניות ע"י משטרים אירופיים אימפריאליסטיים. קשה לי לראות מדוע ירדן בבסיסה יציבה יותר מאשר סוריה. אבל בכל זאת, המשטר הירדני הצליח לשרוד זעזועים אינספור, וסוריה חוותה אי יציבות כרונית, להוציא את ימי חאפז אל-אסד. אני סבור שההבדל בין מלוכה לרפובליקה יכול להסביר את הפער הזה.
2. נכון שמלוכות יכולות ליפול- בשום פנים ואופן הן אינן חסינות. אבל אם נסתכל מקרוב על נפילתן של מלוכות, נראה לעיתים קרובות תבוסה טראומטית (האימפריות הגרמנית, האוסטרו-הונגרית והעותומנית במלחמת העולם הראשונה, מצרים במלחמת 1948), או פגם מהותי בשושלת. פגם כזה יכול להיות, למשל, קשור לעובדה שבמצרים, עראק ואפילו סין, שושלות המלוכה היו זרות ומנוכרות לאוכלוסיה. השושלת העיראקית, למשל, היתה סונית בעוד רוב האוכלוסיה היא שיעית. בית המלוכה המצרי היה למעשה קווקזי, ופארוק היה המלך הראשון שדיבר ערבית. שושלת הצ'ינג היתה מנצ'ורית, וזה הפך לבעייתי יותר ויותר עם התעוררות הלאומנות הסינית. שושלת סינית היתה (אולי) שורדת את התהפוכות של שנת 1911.
בסעודיה זמן קצר לאחר תחילת המהומות המלך הורה "לשוך" 25 מליארד דולר על האזרחים ,15% העלאת שכר והלוואות דיור מסובסדות ועוד .הם קנו שקט בכסף. בנוסף האזרחים שם מפחדים שאי יציבות תוביל לחולשה שתנוצל לרעה על ידי אירן והמיעוט השיעי בסעודיה עצמה….
http://www.voanews.com/content/saudi-king-boosts-spending-returns-to-country-116739074/172738.html
הללואי שהמלך הירדני כבר יועף והפלסתינאים ,אפילו ג'יהדיסטים ,ישתלטו ויחריזו על אחדות שתי הגדות מבחינתם תחת השם פלסתין הגדולה .הסכסוך בין ישראל לפלסתין שמעבר לירדן על איפה בגדה המערבית עובר הגבול בין ישראל לפלסתין הוא מבסיסו פחות מר מהסכסוך במתכונתו הנוכחית. כי כבר יש להם מדינה ודי גדולה .צריך רק להגדיר גבול….
מסכים איתך בנוגע לסעודיה.
החלום שלך בנוגע לירדן נראה לי כחלום בלהות, אם כי ההזיה הזאת אכן מסתובבת בחוגי הימין במשך עשורים מספר.
מאמר מעניין.
אני חושב שאחד המאפיינים של כל אותם משטרים רפובליקניים שנפלו (או נמצאים בתהליך של נפילה) הוא הפיכתם למה שכונה "ג'ומלוקיה" – משטר שמתהדר ברפובליקניזם, אך למעשה מתנהג כמונרכיה. בסוריה השלטון עבר מאב לבן, ובמצרים היה חשש (כנראה מבוסס) שמובראק תכנן להוריש את השלטון לבנו גמאל.
מצב עניינים זה שומט את הקרקע מתחת לבסיס הלגיטימציה של אותם משטרים. במונרכיה, לעומת זאת, העברת השלטון בירושה נראית טבעית, גם בשל שימור האליטה שציינת, וגם בשל הלגיטמציה שנובעת מטיפוס השלטון המסורתי (לפי המינוח של מקס ובר שהוזכר).
בדיוק! המשטרים הרפובליקאיים בסוריה ומצרים ניסו להתנהג כמלוכות, בלי להנות מההילה הדתית והמסורתית שיש למלוכות כאלה. דוגמא מצויינת היא נאומו של השייח' יוסף קרדאווי בתחילת המהומות בסוריה. קרדאווי הגיב על ידיעה, לפיה הועדה המרכזית הארצית של מפלגת הבעת' דנה ברפורמות במדינה. "מי זו הועדה הזאת?" שאל קרדאווי. "מי נתן לה בדיוק את הסמכות להחליט על משהו? מי בחר בה?" שאלות כאלו, המערערות על עצם הלגיטימציה של המשטר, קשה יותר (אם כי לא בלתי אפשרי) לשאול כאשר מדובר במלוכה מסורתית.
פינגבק: בזכות המונרכיה – מסע בזמן
פינגבק: "תמיד עשו את זה ככה" | הדוברת הראשונה