מאמר אורח – מרד הבחירות

נירוס, מורה דרך מירושלים, השתתף ביוזמה חדשה שהושקה לקראת הבחירות האחרונות: ישראלים שמעניקים את זכות הבחירה שלהם לפלסטינים. מאלו סיבות מוותר אדם על זכות הבחירה שלו, והופך את עצמו לשליח של מישהו אחר? כמה אנשים בעצם עשו את זה? במאמר אורח לינשוף, מציג נירוס את היוזמה, מסביר מדוע הצטרף אליה, וכיצד היא השפיעה (או לא השפיעה) על הצבעתו בסופו של דבר. תוכלו לקרוא עוד ממאמריו בבלוג שלו, כאן.

הבהרה: מאמרי האורח בינשוף אינם מייצגים בהכרח את דעת המערכת, והם על אחריות הכותבים בלבד. במקרה זה אני מתנגד באופן אישי ליוזמה המוצגת במאמר, מנימוקים שאסביר בתגובות (דני אורבך).

 מבוא

 מייקל אורן, שגריר ישראל בוושינגטון, אמר לאחרונה שהסרט "שומרי הסף" מזיק לנו. הוא טוען שישראל נמצאת בעיצומה של מלחמת הסברה, ונאבקת במסעות הכפשה, השמצה ודה-לגיטימציה. את עצמו הוא רואה כמי שניצב בחיל החלוץ, בקו החזית של המערכה הזו, והסרט הוא כתקיעת סכין בגב, מצד המחנה שאותו הוא מייצג ושעבורו הוא נלחם.

 “שומרי הסף" יצא לאקרנים זמן קצר לפני הבחירות האחרונות, וכשציפיתי בו הוא הפיח בי תקווה קלושה, שנכזבה, שהנושא המדיני יעלה בכל זאת לסדר היום של הבחירות האלה. הטריילר של הסרט נפתח בציטוט של אברהם בן דרור, שמספר שמיד לאחר 67' היו דיבורים על הקמת מדינה פלסטינית, אבל ככל שהלך והתגבר העיסוק במלחמה בטרור, הלך במקביל גם הטרור והתגבר, ונושא המדינה הפלסטינית פשוט נשכח. ככלל, המסר העיקרי העולה מן הסרט הוא שישראל מחזיקה בשטחים כבר 40 ומשהו שנים פשוט משום שהנושא לא מספיק מטריד אף אחד בהנהגה. פשוט מפני שאף אחד לא ממש מחזיק בהגה הספינה הזו.

 בשמאל הציוני מזהירים אותנו, שאם לא ניפרד מהשטחים נעמוד בצומת שיש בו שתי ברירות: לספח את השטחים ולתת אזרחות ישראלית לכל הפלסטינים – מה שיבטל את אופיה היהודי של המדינה, או לספח את השטחים ולא לתת אזרחות לפלסטינים – מה שיבטל את אופיה הדמוקרטי של המדינה. העניין הוא, שאת הצומת המאיים הזה עברנו כבר לפני ארבעים ומשהו שנים. אנחנו חיים באיזו הכחשה והדחקה שלא תאומנה, ונשענים על סבך של הגדרות משפטיות וידיעות היסטוריות וצידוקים והסברים – אבל בשורה התחתונה, ישראל איננה מדינה דמוקרטית באמת. הדבר המשמעותי ביותר בעיניי, בחוויה הפוליטית הישראלית שלי, הוא העובדה שאנחנו לא חיים במדינה דמוקרטית.

 ישראל מפעילה משטר של סגרגציה, שהולך ונעשה מוחשי יותר ויותר. סגרגציה שמתבטאת בשתי מערכות חוק נפרדות, מערכות חקיקה נפרדות, מערכות שיטור ואכיפה נפרדות, מערכות משפט, ענישה וכליאה נפרדות, ובימינו, יותר ויותר, גם מערכות נפרדות של כבישים, מחסומים, אוטובוסים, שבילים, וכו'. יש מי שחשוב לו להדגיש שהסגרגציה איננה מבוססת על גזע כי אם על מעמד סטטוטורי (אזרחים לעומת נתינים ותושבים), ושערבים אזרחי ישראל נהנים מאותן הזכויות של יתר האזרחים, ומנגד, יש מי שחשוב לו להדגיש שגם בתוך קבוצת האזרחים יש העדפה מובנית של אזרחים שדתם/לאומיותם/מוצאם האתני (כל אחד יבחר את ההגדרה המתאימה לדעתו) היא יהדות. ואולם אני מעדיף שלא להדגיש לא את ההיבט הזה ולא את ההיבט הזה.

 אני מעדיף, במקום זה, להדגיש את העובדה שאין בין הירדן והים עוד רשות ריבונית, אוטונומית, ולא הייתה מאז 67', מלבד ישראל. הפלסטינים בגדה המערבית כפופים הלכה ולמעשה באופן מיידי וחד משמעי לריבונות הישראלית, ומדינה שכמעט 40% מנתיניה הם אינם אזרחים – לא מתקיים בה "שלטון העם", וזה לא חשוב על איזה סעיף, לכאורה, מבוססת האפליה הזאת. לקראת הבחירות האחרונות הרגשתי את הפגם היסודי הזה בצורה צורמת מאי-פעם. כל תעמולת הבחירות התעסקה במעורבותם של הבוחרים בעיצוב גורלם וחייהם: ביטחון, כלכלה, הפרדת דת ומדינה, חיים אזרחיים, מאבק בשחיתות שלטונית – כל הדברים החשובים הקשורים באורח החיים, אופי הקהילה וחירות הפרט במדינה חופשית ודמוקרטית. לנוכח המצעים הללו, חשתי ביתר שאת עד כמה לא צודק זה, שהפלסטינים אינם שותפים בעיצוב גורלם. כל כך חריפה ההכרה, שאילו הייתה לפלסטינים זכות הצבעה היו נושאי הבחירות האלה ותוצאותיהן שונות בעליל.

מרד בחירות הדמוקרטיה האמיתית

בעיצומו של התסכול הזה, נתקלתי במקרה ביוזמה ששבתה מיד את לבי. היא נקראה "מרד בחירות – הדמוקרטיה האמיתית". העיקרון הפשוט שלה היה, שישראלים החליטו לוותר על זכות ההצבעה שלהם ולתת אותה לפלסטינים – ובפרקסיס: להצביע כפי שפלסטיני משולל זכות הצבעה יורה להם, כביכול בשמו. המתודה היסודית הייתה דרך עמוד בפייסבוק: ישראלי מצהיר על נכונות להשתתף בפרוייקט ופלסטיני משיב לו ומנחה אותו, או להיפך – פלסטיני מצהיר על רצונו להשתתף בפרוייקט ונותן הנחיה, וישראלי משיב לו ומקבל על עצמו את ההנחיה.

א. הצהרה מדוייקת: יש בישראל משטר של הפרדה.

 

אהבתי את הפרוייקט הזה מכמה וכמה סיבות. ראשית, משום שהוא קלע במדוייק, בעיניי, למצב היסודי האיום  שישראל מצויה בו. מבלי להתייחס לעוולות היסטוריות והמחלוקות סביבן, לעוולות הכיבוש והמחלוקות סביבן, לכשלונות המשא ומתן החוזרים והמחלוקות סביבם, ומבלי להתייחס לפיתרון הראוי למצב וכו' – מצב היסוד, בעיניי, שישראלים נוטים להיות עיוורים לו בשל שלל תירוצים והצדקות – הוא העובדה שהפלסטינים כפופים לשלטון ישראל דה פקטו, וחיים בשטח שלטונה של ישראל. יחד עם זאת, הם אינם נהנים משותפות בעיצוב השלטון הזה, ייצוג בו, גיבוש עמדותיו ומהלכיו וכו', ואינם נהנים מכל אותן הזכויות שעיקרון "שלטון העם" מעניק לאזרחיו של עם ששולט בעצמו.

 שנית, משום שהפרוייקט הזה נפל עליי, אישית, במקרה, בהזדמנות טובה. לפני שנתקלתי בו, (וגם בסופו של דבר, להלן), הייתי שרוי בלבטים קשים מאוד לגביי המפלגה שאבחר בה. שבע מפלגות שונות נמצאו בסקאלה הרלוונטית מבחינתי. לכל אחת חשבתי להצביע מטעמים אחרים ומתוך שימת דגש על היבטים אחרים של משמעותו של אקט ההצבעה עצמו. הלבטים היו באמת קשים והעסיקו אותי מאוד, ולא הצלחתי למצוא פיתרון שאהיה שלם איתו לחלוטין ובטוח בו. הפרוייקט הזה חסך לי את הצורך להתלבט.

ב. הזדמנות להעניק לפלסטיני לרגע תודעה של בן חורין.

מצד שני, הפרוייקט הזה הבהיר לי איזו פריבילגיה אדירה יש לי, בעצם הזכות להתלבט. הבנתי, שלמרות שקשה לי להחליט, הניסיון הזה להחליט הוא סטטוס של בן חורין, שמאמין שיש משמעות להחלטה שהוא יקבל בסופו של דבר. כלומר: לא זו בלבד שאני זוכה לקחת חלק בעיצוב הרכב הכנסת – רבים מבעלי זכות הבחירה מוותרים על הזכות הזו בלאו הכי. אלא, שאני זוכה לחיות בידיעה שיש לי את הזכות הזו. זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי, כבנפילת אסימון, מה הוא המצב התודעתי שאזרח חופשי במדינה דמוקרטית מצוי בו – תודעה של חירות – ועד כמה המצב הזה הוא יסודי בהתנהלות ובהווייה שלי. אני מאמין שיש להרכב הכנסת והממשלה השפעה של ממש על חיי, ולכן אני מאמין שהשתתפות בבחירת ההרכב הזה היא זכות ממדרגה ראשונה. אבל למעלה מזה, נוכחתי, שהזכות להרגיש שהגופים האלה הם "שלי", שהם אמורים לייצג אותי, שאני שייך לקהילה שבונה אותם ושעבורה הם נבנים: כל המצב התודעתי הנלווה לזה הוא יסודי מאוד בהכרה האזרחית שלי. כפועל יוצא, הבנתי שמי שאיננו רשאי להצביע – לא זו בלבד שנמנעת ממנו הזכות לבחור מי ייצג אותו ולהשפיע על הרכב הגופים השולטים בו – אלא שנמנעת ממנו הזכות לחוש בן חורין, ולחוש שהגופים ששולטים בו נועדו לייצג אותו ואת האינטרסים שלו. כלומר, הפרוייקט הזה, לפיכך, לא נועד רק כאקט הצהרתי, אלא כהזדמנות אותנטית לתת לאדם מסויים הזדמנות להשתתף במשחק הדמוקרטי.

לא שמעתי התנגדויות לפרוייקט הזה מצד הימין הישראלי. אני מניח שימנים פשוט לא שמעו עליו, ואם היו שומעים עליו היו פותרים אותו כפרוייקט הזוי. מצד שני, שמעתי התנגדויות מסוגים שונים ומשונים מהשמאל לגווניו. חוגים של השמאל הציוני התנגדו משום שיש בו מצג של חתירה תחת אופיה היהודי של המדינה. קל לפרש את הפרוייקט הזה כקריאה למתן זכות הצבעה לכל הפלסטינים בשטחים, מה שיבטל אוטומטית את הרוב היהודי בארץ. אני לא חושב שהייתה קריאה שכזו מצד יוזמי הפרוייקט או מצד מי שהשתתף בו. בגדול, יש אחד משני פיתרונות: פתרון המדינה האחת, האזרחית, המעניקה זכויות שוות לכל מי שחי בה, ופתרון שתי המדינות, המתקיימות זו בצד זו, ריבוניות ואטונומיות. אין כאן שום דבר חדש. מבחינתי, הפרוייקט הזה בא רק לזעוק, שכל עוד ישראל שולטת בפועל בכ-4.1 מיליון פלסטינים, הבחירות שמתקיימות בה מדגישות את אופיו האתנוקרטי והסגרגטטיבי של המשטר שלנו – מצב שדורש פיתרון, ויהא הפיתרון אשר יהא.

אחרים טענו שהפרוייקט הזה הוא "ביזבוז של קולות", בדומה להצבעה עבור מפלגות שאינן עוברות את אחוז החסימה, או שהוא מהווה אסטרטגיה משתמטת, בדומה להחרמת הבחירות, שאיננה משפיעה על המציאות בפועל. טענו גם שכל מי שהיה מוכן לוותר על זכותו להצביע, אילולא עשה זאת, היה מצביע עבור מפלגות של שמאל רדיקלי בלאו הכי, כך שאין לפרוייקט הזה שום משמעות למעשה. הטענות הללו לא פוגמות בשתי המהויות של הפרוייקט הזה: הראשונה היא ההצהרתית – הוא זכה לכותרות בתקשורת הישראלית, הפלסטינית, הערבית העולמית, המערבית העולמית, וברשתות אירופאיות כאלה ואחרות. עצם העובדה שהפרוייקט הזה "נשמע", נותנת לו משמעות, ולא בגלל קול יותר או קול פחות שהולך למפלגה כזו או למפלגה אחרת. השניה היא ההתנהלותית – הפרוייקט הזה הנהיג מרד פעיל ואזרחי למופת, שדרש שיתוף פעולה שיוויוני, שיש בו אחד-על-אחד, ישראלי-מול-פלסטיני, וההתנהלות הזו, היה לה ערך כשלעצמה.

ג. מעשה שהוא הצהרה, ולא הצהרה בלבד.

חוגים פלסטיניים מסויימים התנגדו לפרוייקט הזה בטענה שיש בו ניחוח של אדנות, פטרונות והתנשאות, או שיש בו צביעות, נורמליזציה או התחסדות והתחנפות. נתקלתי פה ושם בהתנגדות שקשורה ב"ניחוח" של המיזם הזה. ודווקא ה"ניחוח" שלו היה אחד הדברים היפים והמרגשים ביותר בעיניי, ואחד הדברים ששבו את לבי במיוחד. משום שהפרקסיס היה מעבר ל"הצהרה", “הפגנה", “מחאה", או "הודעה לתקשורת". הפרקסיס דרש שיתוף פעולה של אחד-על-אחד בין ישראלים ופלסטינים, והשתתפות פעילה של שני הצדדים, בצמדים, בזוגות.

ד. הפרקסיס: מעשה שדורש עמידה באתגר, נתינת אמון, והצדקת האמון שניתן.

מרגע שהצהרתי על הבמה היעודית באינטרנט על נכונותי לתת את הקול שלי למי שיבקש אותו, עברו עליי כמה ימים לא קלים. ההתלבטות שהייתה לי בין שלל מפלגות הלכה והצטמטמה. פסלתי מפלגות אחדות, נתתי עדיפות למפלגות אחרות, וגיליתי עד כמה בוער בי חשק להכריע את הכף ולהחליט לבד. יתר על כן – התגבר בי חשש ריאלי שאקבל הנחיה להצביע למפלגה שאני מתנגד לדרכה, או להחרים את הבחירות כליל, שזו פעולה שאני מאוד לא מסכים איתה. ידעתי שלא באמת אהיה חייב להשמע להנחיה שאקבל: אין שום מנגנון של אכיפה. ההחלטה להמשיך להשתתף במשחק הזה נתונה בכל רגע נתון במגרש שלי. ידעתי שהפרה של כללי המשחק לא מהווה פגיעה של ממש באף אחד – אותו פלסטיני שנתן לי הנחיה לפעולה לא היה מפסיד דבר אילולא מילאתי את שליחותי. הוא אמנם לא הרוויח, כביכול, את הזכות שהבטחתי להעניק לו, אולם לא אני שללתי ממנו אותה. מלכתחילה היא לא הייתה בידיו. אלא שדווקא הידיעה הזו נתנה משמעות מיוחדת לפרוייקט הזה. אם אני משתתף במשחק רק כל עוד הוא נוח לי – רק כל עוד אני בלאו הכי מצביע, כביכול במסגרתו, עבור מפלגה שגם ככה הייתי מצביע עבורה – הרי שאני מרוקן את השתתפותי בפרוייקט מכל תוכן. דווקא ההחלטה הזו לקחת על עצמי את האתגר הזה, מחייבת אותי לעמוד בו גם כשזה קשה ומכאיב מאוד. יש פתקים, שאילו הייתי מתבקש לשים בקלפי, הייתי שם עם דמעות בעיניים. ובכל זאת, אני רוצה להאמין, הייתי שם אותם.

סיכום

בסופו של דבר, לא השתתפתי בפרוייקט. כלומר, מסרתי את קולי למי שייקח, אבל אף אחד לא פנה אליי ולא לקח. אולי המסרים שהבעתי לא מצאו חן בעיניי מי שבחרו לעצמם שליח, ואולי הוא פשוט נבלע בשטף הפיד של העמוד. לא טרחתי במיוחד להבליט ולקדם את הקול שלי, ויצא שהצבעתי בסופו של דבר כרצוני. בסך הכל, העמוד מציג כמה עשרות אימאג'ים של צמדים שצלחו, אני מעריך שכארבעים שכאלה. מארגני העמוד טוענים שהעמוד היה רק פלטפורמה אחת, שביטאה מחאה עממית רחבה שהתחרשה בדרכים סמויות רבות, בקשרים אישיים וכו', ושלמעשה היו כמה מאות צמדים שכאלה. בלי לערוך סטטיסטיקה של ממש, ההתרשמות שלי היא שרוב המשתתפים הצביעו עבור בל"ד וחד"ש, ורבים ביקשו להחרים את הבחירות. יחד עם זאת, היו גם כאלה שהצביעו עבור התנועה האסלאמית, דעם, מרצ, והעבודה. השיקולים היו דומים לאלה של קולות שונים בשמאל הישראלי: הסיכויים לעבור את אחוז החסימה, אידיאולוגיה לעומת אסטרטגיה, המשמעות של כח אלקטוראלי של מפלגות גדולות, החשיבות של דעת הקהל בציבור היהודי לעומת החשיבות של שיתוף פעולה יהודי-ערבי, הסיכוי להחליף את מפלגת השלטון וכו'. מבחינת ההד התקשורתי, לדעתי, הפרוייקט הזה לא קיבל חשיפה ראויה, ואיבד בכך משהו מהערך שלו. השפעה על הרכב הכנסת מן הסתם לא הייתה לו, וגם לא יכלה להיות לו, וגם לא השפעה על השיח הציבורי או על תעמולת הבחירות. כמה פלסטינים נעצרו ונחקרו על ידי השב"כ בשל השתתפותם בפרוייקט הזה. אחד מהם עוכב למשך שלושה ימים בבידוד מוחלט, לא הובא בפני שופט ולא הותר לו לפגוש עורך דין, נחקר שתי וערב לגביי המיזם ולגביי פעילותו האינטרנטית בכלל, ובסוף שוחרר ללא כתב אישום. במשא ומתן הקואליציוני המתנהל בימים אלה לא נראה שיש כוונה להיזכר פתאום בעניין המדיני. רק, אולי, להיפך, לפי תכניתו של בנט, להבליט עוד יותר את משטר ההפרדה בישראל ולעשות אותו מוצהר בריש גלי.

את מלחמת ההסברה, לעומת זאת, הולכים לחמש היטב, משום שזו מלחמה קשה שאנחנו נמצאים כרגע בעיצומה, ואנחנו מתמודדים עם מסעות חריפים של הכפשה, השמצה ודה לגיטימציה בכל העולם, ואפילו נגד גורמים "חתרניים" מבית, שתוקעים סכין בגבם של חיילי החזית שלנו. המונח סגרגציה, אגב, שמשמעו "הפרדה", חופף בעיניי מבחינות רבות, ומכל מקום מבחינה לשונית, למונח הטעון קונוטטיבית והיסטורית – אפרטהייד.

 

אודות דני אורבך

רוכים הבאים לינשוף! אני דני אורבך, היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית, וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ושאר אירועים עקובים מדם ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. מי מכם שמתעניין במלחמת העולם השנייה, אולי נתקל בספר שלי, ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר שיצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות. מחקר חדש, מעודכן ומורחב בנושא, The Plots against Hitler, יצא לאור השנה באנגלית ובאיטלקית, בנוסף לעדכון של של הספר העברי הקיים. מהדורות קינדל והארד-קופי של כל הספרים ניתן לקנות באמזון. כדי לראות את הפרופיל האקדמי שלי – מחקרים, מאמרים ועוד, לחצו כאן.

פורסמה ב-מרץ 20, 2013, ב-ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 21 תגובות.

  1. נירוס,

    היוזמה ללא ספק מקורית ומעניינת – וזו אחת הסיבות שרציתי לפרסם את המאמר בינשוף (ואפילו ניג'סתי לך קצת לכתוב אותו, כפי שאתה בטח זוכר). ובכל זאת, אני מתנגד באופן משמעותי ליוזמה הזאת, וחושב שהיא בעייתית ואפילו מסוכנת מבחינות רבות.

    ראשית כל, היא מייצגת את כל הלכי הרוח שאני מסתייג מהם בשמאל הרדיקלי, ובראשם ביטול עצמי מוחלט והתנצלות מתמדת הנובעים מרגשות אשם בלתי פוסקים. לטעמי, אי צדק הוא חלק מהותי מהעולם. השאיפה לצדק אוטופי, לשוויון מוחלט, לפיתרון כל העוולות – בדרך כלל גורמת אך ורק לעוול נוסף. האם משמעות הדבר היא שלא ניתן להילחם בעוולות? בהחלט לא. ניתן וניתן. אבל צריך לעשות את זה באופן נקודתי, נקי מאוטופיזם, ובעיקר באופן שיש לו השפעה ממשית על המתרחש בשטח.

    כאן הביטול העצמי מגיע לשיאים חדשים על ידי מתן הדבר היקר ביותר לאדם – חופש הבחירה שלו. יש דברים שאי אפשר לתת לאחר, וחופש הבחירה לדעתי הוא אחד מהם. יש בזה אפילו ממד עבדותי, שמייצג לדעתי נאמנה את ההתמכרות הרווחת בשמאל הרדיקלי ל"אחר" ולסבלו, והיא המקור לרעות החולות במחנה הפוליטי הזה, המתבטאות לטעמי בברית המתמדת בין השמאל הקיצוני במערב לבין גורמים מפוקפקים, אסלאמיים ואחרים.

    היוזמה גם פוגעת, במספר ממדים, בסיכויים להשגת שלום בין ישראלים ופלסטינים. ראשית כל, ישנה הרמה העקרונית. לא ניתן להבין באמת את האחר ומצוקותיו, אם אין לך גאווה וכבוד עצמי. מי שרואה את ההיסטוריה שלו אך ורק כרצף מתמשך של עוולות, לא יוכל לדבר עם האחר מנקודת מבט שוויונית באמת וממילא גם לא להגיע להסדר בר קיימא עמו. בהקשר זה, היוזמה מזכירה לי את אותם בריטים שמקדישים את כל זמנם להתנצלויות נרצעות על הקולוניאליזם.

    וכאן אני מגיע לנקודה החשובה ביותר שלי – כדי לפתור את הבעיה הישראלית-פלסטינית, חובה ליצור דיאלוג לא רק בין גורמי שוליים, אלא בין פלגי המיינסטרים של שני הציבורים. הסדר ישראלי-פלסטיני, כשייחתם, לא ייחתם בין ההנהגה הפלסטינית לבין אילן פפה או שמרי צמרת, אלא בינה לבין אנשים כמו בנימין נתניהו (במקרה הרע), אהוד אולמרט או יאיר לפיד (במקרה הטוב). חוסר האמון הטוטלי של המיינסטרים הישראלי בפלסטינים, לצד הטעויות הממשיות שהישראלים והפלסטינים עצמם עשו ועושים, הוא אחד החסמים הממשיים ביותר בדרך לפתרון כזה. כדי לנסות ולהפיג, אפילו במעט, את החשש הזה – צריך לנסות וליצור דיאלוג בין החברה האזרחית וההנהגה הפוליטית הפלסטינית לבין ציבורים מגוונים בישראל, לא רק החבורה הקבועה של אנשי שמאל רדיקלי. היוזמה הזאת, לטעמי, בדיוק כמו קמפייני ה-BDS לסוגיהם, הולכת בדיוק בכיוון ההפוך – היא "סוגרת" את הפלסטינים עם אותה קבוצה רדיקלית קטנה, ויוצרת חומה שמפרידה בינם לבין המיינסטרים הישראלי.

    ולכל זה אפשר להוסיף נימוקים פוליטיים מעשיים יותר, שאת חלקם הזכרת כבר במאמר. אוסיף גם שפתרון המדינה האחת, שהיוזמה הזאת מכוונת אליו במידה רבה, אינו בעיייתי רק משום שהוא לא נוח ליהודים. לשיטתי, הניסיון ההיסטורי הוכיח שפתרונות מהסוג הזה אינם אלא מסווה לשפיכות דמים מתמדת, ובמיוחד במזרח התיכון. ראה מה קורה בין נוצרים ומוסלמים במצרים, וזה בלי סכסוך לאומי רווי דם. אתה באמת מדמיין את ליברמן ומחמוד א-זהאר יושבים בפרלמנט אחד?

    • אני דווקא חושב שכל דיאלוג חשוב – אני לא מתכוון לקחת חלק ביוזמה שכזו (אני לא רואה טעם באקט הצהרתי גריידא, ויש לי דעות משלי שאני מעוניין לבטא) אבל אני חושב שהבידול בתוך השמאל בין המחנה ה"ממלכתי" למחנה ה"רדיקלי" מזיק יותר מאשר מועיל. יש מחלוקות, חשוב שיהיו – אני לא רואה טעם בלצייר קבוצה מסויימת כרדיקלים שלא צריך להתייחס אליהם (מה שמסייע רק בהצרת גבולות הגזרה של הדיון הפוליטי בארץ).

      אני לא חושב שפעולה כזו "סוגרת" את הפלסטינים עם הרדיקלים. אני מאמין שכל מי שמעוניין בדיאלוג יוכל למצוא את המסגרת והקבוצה והאנשים לדבר איתם. אלה יכולים להיות מנהיגים דתיים במקרה של הרב פרומן ז"ל, אנשי עסקים, מנהיגים פוליטיים – או אפילו סתם קשרים אישיים בין אנשים.

      למעשה, אם יש משהו ש"סוגר" את הפלסטינים עם הרדיקלים הוא שאנשים מהשמאל המתון יותר, שלא לומר המרכז, משאירים את הדיאלוג עם הפלסטינאים או לדרגים הפוליטי והצבאי או לרדיקלים (וכמה אנשים אקסנטריים) – אתה בעצמך העלית בהספד שלך לרב פרומן את הבעייתיות שבעניין. כך שנראה לי שאין מקום לתקוף את מי שמנסה ליצור דיאלוג, גם אם השיטות שלו הן לא השיטות שאני או אתה היינו נוקטים בהן (כל עוד השיטות עצמן כשרות, כמובן)

  2. תודה לנירוס על המאמר או על ההשתתפות בחויה שהעניק לנו ……..

    תודה דני על התגובה שלך , אני מסכים בעיקרון כמעט עם כל מילה שלך בתגובה . אבל , בלי שום קשר , היאוש מוליד לפעמים פעולות או תפיסות סיזיפיות , פשוט מתוך יאוש !! גם אם אפשר לבחון המציאות הנתונה בפרספקטיבה של יעילות ואפקטיביות , לפעמים –

    בתוך מסע ארוך ארוך , מתיש , בלתי נילאה , מגיעים להישגים מצטברים !! הישגים שלא סופרים ממטר , זה נכון !! אבל , בחלוף היום , עם רדת ליל , המסה האדירה , תיתן אותותיה , שאל למשל את נועם ואביבה שליט , הם יספרו לך , בלנקו יספרו לך על מסעות סיזיפיים למחוזות היאוש והניכור , לחוף הנכסף .

    בסך הכל , אל תשכח דני , האינתיפאדה הראשונה , האבנים , הילדים , המחאה , הקתרזיס , הם שעשו כל זאת !! לא לובשי החליפות ספארי של האונטורג' של עראפת מתוניס בזמנו , לא השמאל הישראלי , לא הקהיליה הבינלאומית , אלא אינתיפאדה הזויה , פרץ עממי הזוי של קהלים רבים חסרי גוף , ראש , חוליות וצוואר ……..

    כל אחד , עם הקלע שלו , עם האבן , עם הצעקה והזעקה הנמוגה ברוח , זה עשה את זה !! ואכן , חלף זמן , ולא מעט זמן , מי שספר ממטר , לא ראה מיד התוצאה , אבל בסוף , היא באה , מצבם של הפלסטינאים שונה לחלוטין היום , מי יכחיש זאת ? לא בזכות האינתיפאדה הראשונה ?

    וחבל רק דני , שכתבת הרי מאמר בזמנו על חשיבה מחוץ לקופסה , זה הענין !! שהרי המיינסטרים תוקע את התהליך והפיתרון , לפעמים חשיבה בשוליים , או חשיבה יצירתית , יכולה וצריכה בעליל לקדם האימפס הנורא הזה . אז נכון שהפיתרון יבוא מתוך המיינסטרים , אבל מהותו צריכה להיות בחשיבה יצירתית ווירטואוזית , חבל שכתבת מאמר כה חשוב ויפה על זה , ובסוף , אתה מגיב כמו קברניט מהגברדייה המוכרת .

    תודה ………

    • מסכים איתך שחשיבה בשוליים, או חשיבה יצירתית היא קריטית לפתרון הסכסוך. זו אחת הסיבות שרציתי כל כך לפרסם את המאמר הזה, כדי לתת במה לפתרונות יצירתיים אפילו אם אני מאד לא מסכים איתם (אם אפרסם רק את מה שאני מסכים איתו, אצור אורתודוקסיה מיינסטרימית משל עצמי, וזה הדבר האחרון שאני רוצה לעשות). אני מסכים איתך גם שלפעמים צעדים קטנים ובלתי נראים יכולים להוביל לתוצאה חשובה בעתיד הרחוק. אבל היא הנותנת – הצעדים הקטנים האלה חייבים להיות בכיוון הנכון. ובמקרה של מרד הבחירות על הכיוון אני חולק, לא על גודל הצעדים.

      • אכן , אני לא מחזיק בדיעה מראש , שצעדים קטנים הנעשים מתוך יאוש , הם הדרך , או דרך בכלל .לפעמים הם מצרים נקודת ההתבוננות , כי למעשה , אין תחליף לסיעור מוחות אסטרטגי ויסודי ויצירתי . אבל , פשוט , אין להתעלם ( כענין שבעובדה ) מהאפקטיביות לפעמים של צעדים שכאילו , רק שתועלתם לפעמים כאוטית וחסרת שליטה של ממש .

        אני שמח שאתה מסכים עם זה ……..

        תודה

  3. הי דני.

    אנחנו אכן חלוקים מאוד בינינו. מן הסתם לא ניתן לגשר על כל הפערים במסגרת הזו, ואני מראש מוותר על ניסיון להגיע להסכמות. ובכל זאת, אתן תגובות לכל הטענות ששטחת.

    א. עניין השאיפה לצדק.
    אני מסכים איתך שלא היה מעולם מקום שהיה חף מאי צדק. זה לא הופך את אי הצדק לחלק "מהותי" מהעולם, אלא, אולי, לחלק אינהרנטי ממנו. זה לא אומר שנכון ומוטב להשאר אדיש נוכח אי צדק ועוולות. אני לא חושב שהקריאה להתקומם ולחוש שהלב נכמר נוכח אי צדק היא מאפיין של השמאל הרדיקלי, או של שמאל בכלל. אני חושב שבהסתכלות רטרוספקטיבית ברור לכולנו שסחר בעבדים היה עוול, ושאואה טאקו פעל נכון כשביטל את הנוהג הזה. זה לא אוטופיזם. זה פרגמטי לחלוטין – אבל זה פרגמטיזם המבוסס על תפיסה של צדק ומוסר.
    השפעה ממשית על המתרחש בשטח? – אני מסכים איתך. ככל שהיד משגת. לצערנו היא איננה משגת הרבה. לפלסטינים כידוע אין את הזכות הבסיסית להפגין. כשהם עושים את זה בניגוד לחוק הם מסתכנים בגופם ובנפשם. מה נשאר? לנסות להגיע לגופי התקשורת כשניתן. אילו מאות אלפי ישראלים היו לוקחים חלק בפרוייקט הזה: הייתה לו בהחלט השפעה ממשית.

    ב. עניין הלכי הרוח.
    אני לא חושב שיש במיזם הזה שום סוג של ביטול עצמי, התנצלות, או רגשות אשם. ביטול עצמי? – להיפך! הייתה כאן החלטה לקום ולעשות מעשה. נכון, יש דברים שאי אפשר לתת לאחר: למשל, את הידיעה שהכנסת נועדה לייצג אותי ואת האינטרסים שלי. את זה לא יכלתי לתת לאף פלסטיני. את חופש הבחירה לא באמת נתתי, אלא רק את הבעת הסולידריות, ואת ההשתתפות בהצהרה. האקט הזה, למרות הכל, בסופו של דבר, היה כמובן אקט הצהרתי. חופש הבחירה בסופו של יום נשאר אצלי כך או כך.
    התמכרות לסבלו של האחר? – אני ממש לא רואה את זה כך: כפי שכתבתי, הדבר היפה בעיניי באקט הזה היה העובדה שהוא יצר סיטואציה מאוד שיוויונית, של תלות, שיתוף פעולה ועבודת צוות. רבים אחרים חשבו בדיוק הפוך ממך – שהלך הרוח של המיזם הזה הוא פטרוני ומתנשא. אני מודה שמסתבר שהוא לא היה אפקטיבי, אם אמנם אנשים שונים יכולים לפרש את הרושם שלו באופנים כל-כך מגוונים. אני, מכל מקום, לא מקבל את הפירוש שלך בכלל.
    רגשות אשם? – להיפך! הרגשות היחידים שאולי יש כאן הם רגשות של זעם והתקוממות נוכח העוול. אני לא לוקח אחריות ולא מרגיש אשם בשל העוולות שנגדם מחינו.

    ג. עניין המשא ומתן.
    באמת שאני לא יודע על מה אתה מדבר כשאתה מדבר על קשרים בין השמאל הקיצוני לבין גורמים אסלאמיים מפוקפקים. אני אמנם לא באמת נמנה על חוגים של השמאל הקיצוני, אבל אני באמת לא יודע על מה אתה מדבר.
    להבדיל מהקולוניאליזם הבריטי שהסתיים (ואמנם השאיר צלקות שככל הנראה טרם אוחו) – הכיבוש הישראלי בעיצומו, ולא נראה שהוא הולך להסתיים בקרוב. לא צריך לראות את ההיסטוריה שלנו כרצף מתמשך של עוולות בשביל לטעון שיש עוול יסודי ובסיסי במצב הנתון שאנחנו מצויים בו. היוזמה הזו מזכירה בעיניי הרבה יותר את אותם הלבנים שהצטרפו לעצרת של מרתין לותר קינג בוושינגטון על מנת להביע סולידריות עם המאבק לזכויות השחורים.
    אני חושב, שוב, בדיוק הפוך ממך – שלא ניתן להגיע להסדר בר קיימא בלי להיות מסוגל לראות את האחר, ולהבין את הנראטיב שלו, וכן, גם את העוולות שסבל מהם. אני מסכים איתך: החובה ליצור דיאלוג בין ישראלים ופלסטינים נתונה בידיהם של כל הישראלים וכל הפלסטינים – אלא שהמעט שבוחרים לעשות זאת מתוייגים אוטומטית בישראל בתור שמאל רדיקלי ובפלסטין בתור מקדמי נורמליזציה ומפרי BDS. אני בכל מקרה לא נמנה על אותה "קבוצה רדיקלית קטנה". חוסר אמון יש משני הצדדים – ואחד הדברים היפים ביותר במיזם הזה, כפי שכתבתי, הוא שהוא היה מאתגר מבחינת האמון ההדדי שהוא תבע מהמשתתפים בו. זה היה ניסוי מעבדה של עצם היכלת לקדם יחסים של אמון בין ישראלים ופלסטינים.

    ד. עניין המדינה האחת.
    בפרלמנט של המדינה שהייתי רוצה לחיות בה, לא הייתי רוצה לראות את ליברמן ולא את מחמוד א-זהאר. אני בהחלט רואה את דב חנין ואת מוחמד ברכה, לעומת זאת, יושבים ביחד באותו הפרלמנט. אני רואה גם את חנין זועבי וסתיו שפיר יושבות באותו הפרלמנט, וגם את סרי נוסייבה, ג'יבריל רג'וב וסלאם פיאד יושבים ליד יאיר לפיד, אריה דרעי ורובי רבלין. אני ממליץ לך להאזין שוב לנאום המפורסם של מרתין לותר קינג באותה העצרת בוושינגטון: הוא מרגש ומשכנע מאוד.
    אני מאמין שהייתה לנו הזדמנות ופיספסנו אותה, או שנפספס אותה בקרוב, ושלא ירחק היום בו הפלסטינים יחדלו לדרוש עצמאות ויתחילו לדרוש שיוויון זכויות. אני חושב שחוגים של השמאל הרדיקלי – שמתחילים לדמיין את האוטופיה הזו כבר היום ומנסים להפיג מעט את הפוביות וההתנגדויות הפריבילגיות של הציבור הישראלי מהחזון הזה – עושים עבודה חשובה מאוד, ומכינים את הקרקע לקראת עתיד טוב יותר. (אני באופן אישי מאמין שהוא פרקטי ופרגמטי יותר מחזון שתי המדינות, אבל לא מעדיף אותו מבחינה עקרונית או אידיאולוגית – חזון שתי המדינות מקובל עליי).

    ה. ולסיום: העניין עצמו.
    כתבת תגובה ארוכה מאוד שיש בה ביקורת מפורטת מאוד על המיזם הזה – ואולם לא כתבת שמץ של התייחסות עניינית להצהרה היסודית שבבסיסו: אפלייה של 40% מתושבי הארץ והדרה שלהם מהמשחק הפוליטי, משמעותם היא שישראל איננה דמוקרטיה אמיתית, כי אם אתנוקרטיה סגרטטיבית, שהבחירות שמתנהלות בה הן פארסה, הגופים הנבחרים בבחירות הללו לא נבחרים על-ידי "הציבור" או "העם" שבו הם הם שולטים, (אלא רק על-ידי חלק מסויים מהציבור הזה), ושהדבר הזה הוא בלתי צודק.
    האקט עצמו היה אקט של מרי אזרחי: פלסטינים הצביעו בבחירות הללו, למרות שהזכות הזו לא הוענקה להם. האקט הזה דומה בעיניי לזקנה שהתיישבה באוטובוס ללבנים בלבד בניגוד לחוק – הרי לא ניתן לטעון שום טיעון משכנע באמת, ולהטיח בה שום האשמה משכנעת באמת. הרי ההגיון המוסרי במעשה הזה זועק לעין.
    אני חושב, שלא במקרה פנית לתקוף את נפשו של השמאלן, את סוגי השיח בין ישראלים ופלסטינים ואת עתיד המשא ומתן – אבל לגביי העניין עצמו לא כתבת שום התייחסות. כתבת: "לא ניתן להבין באמת את האחר ומצוקותיו, אם אין לך גאווה וכבוד עצמי". אני מסכים איתך: בלי להתרפס, בלי לבטל את עצמך, בלי להאדיר איזשהו סבל מדומיין, בלי רומנטיזציה ואוטופיזם מעושים – יש צורך בגאווה וכבוד עצמי, בשביל להעז פשוט לקום ולמחות. פשוט לקום ולומר: הדבר הזה איננו צודק.
    ומה אז? ראשית כל הבה נשמע הכרה בזה. הודאה. אחר כך נחשוב מה אז.

    • אכן, אי אפשר לגשר על כל הפערים בזמן קצר כל כך. אבל התגובה שלך היתה מעניינת, ויש כמה נקודות שכדאי להעלות:

      1. התבטלות: הזכרת שתי דוגמאות מופת לתיקון עוולות בתגובה שלך – מרתין לותר קינג ואואה טאקו (אני שמח שהצלחתי להכניס אותו לפנתיאון). סוד ההצלחה של השניים האלה היה בדיוק בכך שהם הלכו בכיוון ההפוך לזה של "מרד הבחירות": הם אימצו את ערכי הפטריוטיזם שהיו המיינסטרים של התקופה, והשתמשו בהם כדי לתקן את העוולה שנגדה נלחמו. במקרה של אואה טאקו, מדובר בניסיון להחיל ריבונות יפנית בכל המדינה ולבטל את החוזים הלא שוויוניים. אלמלא כן, קשה להאמין שהיה זוכה לתמיכה של גורמים ממסד עוצמתיים כשר החוץ סואג'ימה. במקרה של מרטין לותר קינג, מדובר בערכים נוצריים ואמריקאיים של האבות המייסדים, ובכלל פטריוטיזם אמריקאי. אין זה מקרה שכאשר קינג סטה מהדרך הזאת בסוף ימיו הוא איבד באופן משמעותי מכוחו. מרד הבחירות, לעומת זאת, מתנגש באופן ישיר עם הערך הבסיסי, החשוב ביותר של הציונות – עיקרון הריבונות היהודית. אני יודע שאתה לא תסכים איתי, אבל מבחינתי, ומבחינת רבים מאלו שקוראים לדעתי, מדובר בקריאה למדינה דו לאומית. אם אתה עושה את זה, בוודאי שלא תוכל לגייס את התמיכה ההמונית שגייסו אנשים כמו מרטין לותר קינג, או לגייס לטובתך חלקים מהממסד כמו אואה טאקו – אתה מתנגש ישירות בעצם הזהות של הישראלי מן השורה, ואנשים לא מוכנים לפשרות כאשר הם נלחמים על הזהות שלהם. בנוסף לכך, עיון בדף הפייסבוק של "דמוקרטיה אמיתית- מרד הבחירות" חיזק מאד את הרושם שלי, שרבים מהפעילים מזדהים עם הנרטיב הפלסטיני באופן מוחלט עד כדי ביטול טוטלי של העצמי ההיסטורי והלאומי שלהם.

      2. הצהרתי או לא, מתן זכות הבחירה שלך לאדם אחר (אפילו אם ירצה שתצביע עוצמה לישראל או תחרים את הבחירות) היא לדעתי ביטול עצמי וויתור על חופש הבחירה. אפשר לחלוק על זה, כמובן. חופש הבחירה נשאר אצלך תיאורטית, אבל אתה *בוחר* לוותר עליו. אם לא תוותר, כפי שכתבת אתה, הרי המיזם כולו מאבד משמעות.

      3. הקשר בין השמאל הקיצוני במערב לבין גורמים אסלאמיים מפוקפקים בולט לעין לפי דעתי: הסגידה של אינטלקטואלים כמו נורמן פינקלשטיין לחיזבאללה, הברית בין ארגוני זכויות אדם בבריטניה לבין ותיקי טליבן כמו מועזם בג, התמיכה האוטומטית ב"התנגדות" של חמאס מול הפשרנות של פת"ח. חשוב לציין שאני מתכוון בעיקר לשמאל הרדיקלי במערב, לאו דווקא בישראל, והבאתי זאת כדוגמא להלך הרוח של אימוץ טוטלי של האחר והנרטיב שלו.

      4. אני חוזר על הנקודה החשובה ביותר שלי: לא יהיה פתרון לסכסוך, כל עוד לא יווצר דיאלוג ישיר בין המיינסטרים הישראלי למיינסטרים הפלסטיני. טוב יעשו הפעילים שנמצאים במגע עם פלסטינים, אם יכינו את בני שיחם לדבר עם ציונים: אנשים שלא מתנצלים על 1948, שלא חולמים אפילו לוותר על זכות הבחירה שלהם לפלסטיני, שחושבים על אינטרסים ישראליים יותר מאשר על זכויות אדם ושהדין הבינלאומי לא מעניין אותם במיוחד. אלו רוב הישראלים. בעצמי ראיתי שוב ושוב כיצד פעילים פלסטינים רבים, בוודאי בארה"ב, רואים בנציגי השמאל הרדיקלי הישראלי (שמאמצים את כל עמדותיהם, לעיתים אף בגירסה קיצונית יותר מאשר במקור) "פרטנר", ולא רואים צורך לדבר עם אף ישראלי משום גוון אחר. ומכיוון שאותם פעילים מאמצים את הנרטיב הפלסטיני לעיתים קרובות על קרביו וכרעיו, אין בדיאלוג בינם לבין הפלסטינים שום דבר שמכין את האחרונים למגע ומפגש עם המיינסטרים הישראלי. רק להבהיר: אני חושב שכדי שדיאלוג כזה יהיה מוצלח, ישראלים מיינסטרימיים צריכים הכנה וריכוך לא פחותים. הרב פרומן ז"ל הוא בהחלט דוגמא מובהקת לאדם שניסה לעשות זאת, חבל כל כך שהוא היה חסר מלווים.

      5. מדינה אחת? זה לא חלום, זה סיוט. אם נסתכל בעולם מסביבנו, נראה שהפיתרון הזה פשוט נכשל כמעט בכל מקום שבו הוא נוסה. במקומות רבים הוא הביא לשפיכות דמים מתמשכת ומלחמת אזרחים מתמדת, על אש גדולה או אש קטנה. במזרח התיכון, לבנון, מצרים ועראק הן דוגמאות מצויינות. אני לא רואה סיבה ש"ישראטין" תהיה מקרה שונה. להיפך – כל האינדיקציות אמורות ללמד אותנו שבגלל זיכרון הסכסוך והדם הרע משני הצדדים, המצב יהיה גרוע בהרבה מאשר במצרים (למשל). נראה שאתה בעצמך הצבעת על זה בתגובה, כאשר אמרת שאתה לא רוצה לראות את ליברמן וא-זהאר בפרלמנט המשותף. אבל נירוס, הם *יהיו* בפרלמנט המשותף – כי יש ציבור גדול שבוחר ותומך בהם. גם רמדאן עבדאללה שלח יהיה שם, וגם נפתלי בנט. כשאתה חושב על פתרון כזה, נסה לחשוב דווקא על התסריט שאתה לא מעוניין שיתרחש, ולא ב-wishful thinking. רבים וטובים בהיסטוריה נפלו כי דמיינו שדברים יתרחשו כפי שהם "אמורים" להתרחש בהתאם להשקפת עולמם. ברגע שמתחילה תסבוכת כזאת של מדינה מולטי-אתנית, כמעט בלתי אפשרי להתיר אותה אלא בהסדר מסובך ושביר נוסח בוסניה.

      6. האם הכיבוש מייצג חוסר צדק? בוודאי. אולם אני דואג שהניסיונות לפתור ולהסיר אותו עלולים ליצור חוסר צדק גדול בהרבה, כלפי ישראלים ופלסטינים באחד. וחוסר הצדק הזה הוא במידה רבה אשמתה של ישראל, אבל בשום אופן לא אשמתה הבלעדית. אחרי הכל, גם הפלסטינים, אפילו לשיטתו של אבו מאזן, סירבו למספר הצעות היסטוריות כמו מתווה קלינטון שהיו עשויות לפתור את הסכסוך. ובאמת, לא מדובר בסתם כיבוש (כמו צרפת באלג'יר) אלא במצב מסובך מאין כמוהו, שכולל, למשל, חלוקה בפועל של עיר בירה שכל מטר בה חשוב לשני הצדדים. ואני לא מדבר עדיין על בעיית הפליטים. האם ישראל היא דמוקרטית? לדעתי כן. כיבוש הוא מצב שמוכר בחוק הבינלאומי – והחוק הזה אינו מחייב את המדינה הכובשת להעניק זכות בחירה לתושבי השטח הנכבש. כפי שארצות הברית היתה עדיין דמוקרטיה כאשר כבשה את גרמניה (האם הגרמנים קיבלו זכות בחירה בארצות הברית?) או כאשר כבשה את עראק, ישראל עדיין דמוקרטיה כאשר היא כובשת את השטחים.

      • דוגמא מצויינת, דרך אגב, לתופעה שהזכרתי היא ארגון "שוברים שתיקה". זה היה ארגון שהתחיל ביוזמה מבורכת, חשובה מאין כמותה: לחשוף את הציבור הישראלי לעוולות הכיבוש באמצעות עדויות של חיילים לשעבר. בתקופת פעילותו הראשונה, הארגון הדגיש כי הוא אינו מציע פתרון כזה או אחר לסכסוך, ומעוניין לחשוף את הציבור הישראלי למציאות בשטח. בפועל, בהדרגה ועם הזמן, הארגון הזה נכנס אף הוא למילייה של השמאל הרדיקלי בינלאומי, ואת רוב זמנם מבלים הפעילים כיום בכל מיני אירועים, הקרנות וקבלת פרסים בחו"ל. כשנפגשתי בהם בארצות הברית, לא ראיתי שום הבדל בינם לבין יתר פעילי השמאל הקיצוני שגודשים את הקמפוסים. הם לא התחילו ככה, וחבל – כי את ההזדמנות להשפיע באמת, לטווח ארוך, על הציבור הישראלי הם פשוט איבדו.

      • אכן , דני , אני קורא התגובה באיחור , וחייב לציין – פייר וורדס אומרים באנגלית , נאום חוצב להבות . כבר התפעלתי לא פעם אכן , והיבעתי הערכתי לאינטיליגנציה המרשימה שלך . אבל –

        אתה משתדל לשפוט ( ובצדק ….) הסכסוך בצורה אובייקטיבית , להאשים הפלסטינאים לא פחות מאשר הישראלים ( ואכן ,כך אולי הדבר למראית עין , אתה גם שמאלני , ומביע הדבר אינטיליגנציה רגשית גבוהה , מה שחסר להרבה פעילי שמאל , ולכן תדמיתם כה בזויה בעיני המיינסטרים , אבל נושא סבוך לבלוג זה …..) אבל , האם אכן כך הדבר , האם הנטל האפריורי שרובץ על הצד הישראלי והפלסטינאי , זהה הוא ?

        הצד הישראלי , הוא בצד המנצח , הכובש , החזק , זה ברור !! אבל יותר חשוב , הוא בצד הליברלי , הנאור , המערבי ( כך מתיימר ) , צד שלא מוציא להורג רוצח סדרתי , או עבריין מושבע . אלא –

        נלחם על נפשו , נלחם על חיו , מנסה לשנותו , מתווה תוכניות שיקום , מנסה לאבחן , להבין , ליצור דינמיקה . כך לגבי אסיר בכלא !! עכשיו –

        לגבי עם שלם , או תפיסה שלמה של ציבור , האם לא כך ראוי שיעשה ? הצד הישראלי , הוא זה המחוייב לנסות – לעדן , לשפר , לשכלל הצד השני , מתוך אותן תפיסות ליברליות הומניות וערכיות ויצירתיות שהוא כה אמון עליהן ומתיימר עליהן .

        אין לגזור גזירה שווה בין שני הצדדים לעינין זה , לפחות לא מנקודת הראות הסובייקטיבית , ישראלית , מערבית ……

        האם כך עשה או ניסה בכלל באופן ראוי לעשות הצד הישראלי ? ברור בעליל שהצד הישראלי עד כה , לקה בקהות חושים מוחלטת כמעט !!

        תודה

      • סליחה, אבל למה להתייחס לפלסטינים בסטנדרטים שונים? לדעתי יש בזה נימה
        פטרונית. דווקא התייחסות מכבדת שלא עושה הנחות מהסוג הזה יכולה ליצור דיאלוג
        חזק ומבוסס הרבה יותר.

      • תודה על התגובה דני …….

        למה ? תחילה , הרי לא התייחסת לגופו של ענין !! שהרי זוהי השאלה המרכזית !! מה הם ? מי הם ? ומה אנו ?

        אחד מהגורמים לחוסר היכולת לחשוב מחוץ לקופסא דני ( במקרה תחום התמחות שלי ) זה אותו פקטור הנקרא – פוליטיקלי קורקט . מרוב שמעצבי מדיניות וקברניטים אוחזים בו , ולכודים בצבת הברזל שלו , יכולתם נגרעת בוקטור המרכזי ביותר ( בחשיבה מחוץ לקופסא ) והוא –

        קריאת המפה ………

        למה הדבר דומה דני ? מרוב פוליטיקלי קורקט , מעצבי מדיניות פעמים רבות , לא יכולים להודות באמיתות פשוטות סטטיסטיות –

        עוני גורם לפשע . שכבה סוציואקונומית נמוכה מהווה מקור לפשע . הגירה ואי מיתאם תרבותי גורמים לפשע . מזרחי ימני קיצוני . אשכנזי רמת אביב ג' מרץ שמאל , נשים בתפקידי ניהול או פיקוד בצבא וכו…..

        ויודגש כאן , אין אף אינדיבידואל אומנם , שמגיע לו שמראש יתיחסו אליו באופן סטיגמטי , אבל , זה עדיין לא מצדיק מאידך , חוסר יכולת להתבונן במציאות על מרכיביה , ולתאר אותה במילים פשוטות , מציאותיות , סטטיסטיות . ולקשר בין סיבות מסובבים ותוצאה .

        המנטליות המזרחית , שונה מזו המערבית . עלינו לקרוא המפה , זוהי המפה !!

        פעם שאלו את אסד ( ג'וניור ) , הוא ענה :

        איזה הבדל יש בין ימני ישראלי לשמאלני ישראלי ?? הראשון יהרוג 500 ערבים , השני יהרוג 5000 . נסראללה משוכנע ( כתוצאה מאובססיה פאתטית של קריאה בעיתונים ישראליים יום יום ) שהמדינה מתפרקת ( ישראל ) , כמו קורי עכביש הוא מבטא זאת , למה ?

        אצל שניהם , במנטליות המזרחית , יש קושי עצום לתפוס דיכוטומיה התנהגותית ומנטלית . לגבי דידם , אם אתה שמאלני , אזי כיצד אתה יכול להרוג ערבים ?? או כדרך משל אם אתה מוכן לוותר וקורא לויתורים ( כמו על שטחים למשל ) משמע – אתה חלש !! אם המדינה הינה מדינה של צריכה ותרבות שפע מערבית , אזי – היא מנווונת ורקובה , כי טוהר , או מידות טובות , הינם בעיקר עינין חזותי או שטוח , למה הדבר דומה –

        לאדם בעל אינטליגנציה רגשית נמוכה או אופקים רדודים , ולגבי דידו , ההבעה השטוחה של מחשוף עמוק , שמלת מיני , משמעה , הזמנה לסקס , הא ותו לאיו …..חוסר היכולת לשאת דיכוטומיה ( משמע , להיות סקסית , לא אומר לעשות סקס איתך , או לא אומר שאני פרוצה ! ) הינם מאפיינים עיקריים של תפיסה שטוחה כזו , מאפיינת בעיקר מנטליות מזרחית .

        במנטליות הזו , יש חזקים , יש חלשים , יש אמת פשוטה , ברורה ווקטורית .

        מי שלא לוקח זאת בחשבון , לא מבין איפה הוא חי !! מה שאמרתי , זה לא להצהיר על כך שהם שונים או נחותים ( הפלסטינאים ) וגם לא לומר להם זאת , וגם לא לציבור פה כמובן ( בדרך כלל הבעיה היא בתרגום לדעת קהל , קושי עצום …… ) –
        אלא לקחת זאת בחשבון בתפיסה הכללית ובמדיניות הפרקטית , ההתיחסות אליהם גופא יכולה להיות בגובה העיניים , אבל תפיסות שכאילו צריכות להיות משוקעות בהתייחסות אליהם .

        משוקעות , לא אומר מוחצנות !!

        תודה

  4. בינואר 2006 נערכו ברשות הפלסטינית בחירות. לפי ויקיפדיה, מפלגת חמאס זכתה ב-44.45% מהקולות ופתאח ב-41.43%. אמנם חלפו 7 שנים ומים רבים זרמו בנהר, אך ניתן להניח (תאורטית) שדפוס ההצבעה היה נשמר גם היום. עוד ניתן להניח (שוב, לצורך הדיון) שמצביעי פתאח, לו היו יכולים ורוצים להשתתף בבחירות בישראל, היו מצביעים עבור אחת המפלגות הערביות, ואילו מצביעי חמאס, המסרבים להכיר בישראל, היו מחרימים את הבחירות בהמוניהם.

    ונשאלת השאלה: אם המטרה היא לתת ייצוג לכל אותם מיליוני פלסטינים החיים תחת שלטון ישראלי ללא זכות הצבעה, מדוע יש חשיבות לפן האישי? האם לא צודק יותר לחלק את ההצבעות בין משתתפי היוזמה על בסיס דפוסי ההצבעה הפלסטיניים?

    וזה מחבר אותי להערה של דני (בתגובה), בנוגע להתבטלות. אני חושב שהשאיפה לשלום צריכה לבוא דווקא מתוך האמונה והזהות שלנו כישראלים, ולא כמי שעושים עצמם כלי לייצוג שאיפותיו הלאומיות של העם הפלסטיני, עד כמה שניתן להזדהות עם מצוקתו והעוול שנגרם לו.

    • מסכים איתך לחלוטין.

    • אוקיי נדב , רק קח בחשבון ( ואגב אורחא שגם דני יקח בחשבון ) שאז אתה מפסיד אחד הנדבכים החשובים בחשיבה יצירתית , והיא –

      היכולת להזדהות , להבין , להתפצל עם היריב העומד מולך . מתוך האמונה והזהות הישראלית , נשקע כולנו באינגרמים ( מוקדי דחק לא רציונלים ) עמלקיים , אתה הרי מבין זאת היטב ………..

      תודה

      • אני לא בטוח שיש כאן סתירה. אני חושב שדווקא כפטריוט ישראלי, יש לי יכולת להזדהות עם פטריוטים פלסטיניים (לפחות מסוג מסוים), ואני מאמין ומקווה שיש גם בצד הפלסטיני אנשים שחושבים כך. מי שחושב בצורה "עמלקית" מן הסתם לא מעוניין להבין את הצד הפלסטיני מלכתחילה, וממילא גם לא רואה פגם מוסרי בכיבוש.

      • תודה על התגובה נדב …….

        אוהו ….. יש כאן סתירה ועוד איך !! השאיפה צריכה להיות הזדהות מוחלטת , ללא שום סייגים ( הזדהות לא במובן הרגשי האלטרואיסטי כמובן , אלא במובן האנאליטי כמובן ) , אחרת , יתקע מה שאני מכנה " טריז רציונל " שיגרום לחוסר יכולת לתת ביטוי לדינמיקה שתוביל לשלום ואחווה , וממילא להתבצרות בעמדות .

        לכן , שומא עלינו , לא לוותר כמובן על הזהות הישראלית , אלא לשים אותה בצד כשצריך , בשביל להבין ללא שום סייגים את הצד השני הכל בשביל לתעל אותו לדינמיקה והתכלית המבוקשת ( ראה את קהיליות המודיעין שהתעוררו מאוחר לחלום בלהות של חוסר יכולת לקרוא הלכי רוח , החמאס הפיל הפת"ח , אינתיפאדה ראשונה ושניה , אביב העמים הערבי , התעוררו מאוחר ) .

        אבל , אפרופו שים לב נדב מה כתבת לי , אני מצטט :

        מי שחושב בצורה "עמלקית" מן הסתם לא מעוניין להבין את הצד הפלסטיני מלכתחילה, וממילא גם לא רואה פגם מוסרי בכיבוש.

        הנה כי כן , במקום להבין את מי שחושב בצורה עמלקית , במקום לחשוב על דינמיקה שתשנה אותו , אתה כבר מתבצר בעמדה של – הקייס הינו טוטאל לוס ………

        זוהי בדיוק ליבת הטראגדיה !! אתה מדבר על הבנה והזדהות , או על יצירתיות בעקיפין , אבל אתה לא סופר ממטר מתחת לאף ממש , את בני עמך ממש .

        אנחנו מרבים לכתוב ולהתבטא בבלוג הזה על חשיבה יצירתית לאחרונה , אבל לא ממלאים את זה בתוכן של הלכה למעשה , מפאת קוצר היריעה , אין באפשרותי כרגע להמחיש בהצגת תכלית של ממש – דוקטרינות של חשיבה מחוץ לקופסה ….. ( תחום התמחות שלי במקרה ) .

        אני מאמין שעוד יבוא הבלוג , ואוכל להמחיש שלל רב של אפשרויות, אפילו , וביחוד בעסקי שלום ומלחמה , ותתפלא , אפילו הסכסוך הנואש כאן ………

        תודה

  5. נחמד. רק למה לעצור שם? הכיבוש מדכא את הפלסטינים כלכלית – בקשו מהם להורות לכם, לאן להעביר את המשכורת; הכיבוש ממש נכנס לצלחת הפלסטינית – תנו להם לצוות לכם, מה לאכול; בכלל, האפשרויות הרי אינסופיות, ממש כעוולות הכיבוש – אני אפילו מפחד לחשוב, מה צריך לעשות איש מצפוני מן השמאל הרדיקלי, בקשר להפרעות שיוצר הכיבוש בחיי המשפחה הפלסטיניים, בנישואים בכלל, וביחסי אישות בפרט… המרחב שנפתח פה להתמסרות ההפגנתית פשוט עוצר-נשימה…

  6. שלום יגאל ,

    אני לא יודע אם אתה מתכוון לסנטימנט הכללי שעולה מן הדיון בבלוג , או ספציפית לפרוייקט מרד הבחירות עליו מספר נוריס . הלעג והציניות ניכרים בדבריך , ואתה גם פונה אלינו בגוף שני רבים , וזה לגיטימי כל עוד לא חורג לניבול פה .

    עכשיו , אם אתה מתכוון לסנטימנט הכללי מן הדיון , הדן בצורך להזדהות ולהבין את העם הפלסטינאי ( ויש לי בו חלק לא מבוטל ) הרי רואה אני עצמי מחוייב להבהיר לך וכלפי כולה דעלמא , את אשר כתבתי מפורשות , ממש בתגובה מעליך :

    עסקינן בהזדהות והבנה לא אלטרואיסטים , אלא אנאליטיים , משמע – ניתוח שכלתני , קר , מקצועי , אובייקטיבי , אבל מעמיק ביותר , לא שטוח היוצר התנגשויות בין אובייקט לאובייקט אלא בין סובייקט לסובייקט , במיטב המסורת והתפיסה הזנית בודהיסטית , אבל נטולה תפיסות עולם רגשיות ואישיות .

    אם כיוונת רק ליוזמה של ההצבעה בפייסבוק , הרי פטור אתה ממני ( מבלי להביע דיעה ספציפית עליה ) .

    תודה

    • שלום גם לך, אל רום.

      אם בהבנה אנליטית עסקנין(הוספת אל"ף מיותר במילה הזאת מדגישה ביתר שאת את האסוציאציות ליחסי האישות הנזכרים לעיל, ולבטח לא זו הייתה כוונתך), כדאי שנבהיר כמה נקודות:

      ראשית כול, בדבריי ניכר סרקזם, ולאו דווקא ציניות, שלה הגדרה מילונית שונה בתכלית (אם כי, צדקת לגבי הלעג, אלא שהוא נכלל בסרקזם, כך שלא כדאי שנדרדר לטאוטולוגיות לא נחוצות ואל לנו להרבות יישויות ללא צורך, כדברי אוקאם קשישא).

      שנית, לא לגמרי הבנתי, במה בדיוק יש לך חלק לא מבוטל: האם יש לך חלק לא מבוטל בעם ה"פלסטינאי", או שמא בצורך להזדהות ולהבין אותו, או, אולי בכלל התכוונת לכך שיש לך חלק לא מבוטל בדיון, או בסנטימנט הכללי שלו?

      אני לא לגמרי מבין את ההבחנה בין ניתוח שיוצר התנגשות בין אובייקט לאובייקט, לבין ניתוח היוצר התנגשות בין סובייקט לסובייקט (האם שוב חזרנו למדרון החלקלק שמוביל לתשמישי מיטה אידיאולוגיים?)

      זאת ועוד, איני מומחה לזן-בודהיזם, אך מן המעט שאני יודע, הבודהיזם, ועל אחת כמה וכמה הזן, אינם מתייחסים לזוטות כמו סובייקט, אובייקט, ובטח ובטח שלא לאשליות כגון מדינה, הגדרה עצמית, כיבוש, זכות היסטורית ושאר הירקות. כך שהבה ולא נבלבל בין "חם" ל"רך", כמו שאומרים הרוסים.

      כפי שאתה יכול להיווכך, רב הנסתר על הנהיר, בטח בכל הקשור לעניין כה תמוה כמו הצבעות בפייסבוק.

      תפד'אל

  1. פינגבק: העושה עצמו קש | הינשוּף

  2. פינגבק: על ימין ועל שמאל – מאמר אורח | הינשוּף

כתוב תגובה לדני אורבך לבטל