פיגוע התאבדות נגד השטן: סיפורו של אוולד היינריך פון קלייסט, האיש שכמעט הרג את היטלר

אוולד היינריך פון קלייסט – אחרון הקושרים נגד היטלר, נפטר בשבוע שעבר. מעטים בישראל יודעים שהוא היה שייך לקבוצה קטנה  של "מתאבדים" שהתנדבו להתנקש בהיטלר תוך הקרבת חייהם. הינשוף על קצין קרבי שהפך לדוגמן מדים ולוחם מתאבד. ומה חשבו קלייסט וחבריו על רצח היהודים והשואה?

מאמר זה הוא הרחבה של רשימה שפורסמה ב-Ynet.

200px-Kleistschmenzin1

אוולד היינריך פון קלייסט

ביום חורפי אחד, בראשית שנת 1944, נכנס קצין גרמני צעיר ממוצא אצילי, סגן אוולד היינריך פון קלייסט, לאחד ממרכזי הפיקוד של גרמניה הנאצית – קומפלקס משרד ההגנה שברחוב בנדלר, ברלין. מעטים מאלו שראו אותו חולף במסדרון ידעו כי לא הגיע לבירה במשימה צבאית שגרתית, אלא בשליחות סודית ביותר מטעם ארגון קטן, אקסלוסיבי ובלתי חוקי בעליל: תנועת ההתנגדות האנטי-נאצית בגרמניה. מטרת ביקורו היתה פגישה עם קולונל קלאוס פון שטאופנברג, מפקד הזרוע הצבאית של התנועה, כדי להתנדב למשימה חשובה ומסוכנת מאין כמותה. סוכני תנועת ההתנגדות במפקדה של היטלר שיבצו אותו כחייל תצוגה, שהיה אמור להדגים חגור חדש קרב חדש בפני הפיהרר. קלייסט היה אמור לשאת על עצמו חגורת נפץ ולהתנקש בחייו של היטלר באחד מפיגועי ההתאבדות הראשונים בהיסטוריה. כך נזכר ב-1998 בראיון לחוקר ניקולאס נֶטוֹ:

 הכול החל בינואר 1944, כאשר קיבלתי טלגרף משולנבורג [אחד מראשי תנועת ההתנגדות] שאמר לי לחזור ולדווח על הגדוד שלי, גדוד מספר 9. פגשתי את שולנבורג בדירה שלו, והוא הגיע היישר לעניין ואמר לי, "הבט, הכול מוכן. הכול תוכנן. חסר רק מתנקש להרוג את היטלר. האם תסכים לעשות את המעשה?". הוא הוסיף והסביר כי אם אסכים להרוג את היטלר, אתפוצץ עמו יחד. שולנבורג הפגיש אותי עם שטאופנברג, ששהה בברלין באותה עת, לתדרוך לקראת המשימה. הוא קיבל אותי בנחמדות ובחום האופיינים לו והציע לי לשתות קוניאק […]. שטאופנברג היה מקסים, מנומס ביותר, רציני, ברור ומרשים בנחישותו לפעול […], היתה לו מין עוצמה אישית מדהימה, אשר מילאה את כל החדר […]. דיברנו על המשימה, ושטאופנברג הקצה לי עשרים וארבע שעות לחשוב אם אני מוכן לעשות את זה. נסעתי מיד הביתה כדי לבקש את עצתו של אבי.

אביו של קלייסט, ברון ובעל אדמות ממזרח גרמניה, היה בעבר אחד ממייסדי תנועת ההתנגדות האנטי-נאצית. ב-1938, שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, יצא מטעם התנועה למשא ומתן חשאי עם בריטניה על שיתוף פעולה בהפיכה נגד היטלר, עבירת בגידה שדינה היה מוות. כאיש ימין שמרני מובהק, יצא כנגד מחנהו שלו על שיתוף הפעולה עם היטלר והשווה את הנאצים לעובדי הבעל והאשרה. מול כל אלו, הוא טען, עומדים לוחמי ההתנגדות – שומרי הרוח האמיתית של האומה, "כל הברכיים אשר לא כרעו לבעל וכל הפה אשר לא נשק לו." את מלוא הזעם והבוז שמר לאנשי מחנהו שלו, אנשי הימין הגרמני שחברו לנאצים. "בעתיד," טען, "יאמרו אנשים: חסר אלוהים כמו כומר פרוטסטנטי, חסר אופי כמו עובד ציבור גרמני, וחסר כבוד כמו קצין פרוסי." כעת שאל אותו בנו כיצד עליו להשיב לשטאופנברג. לפי עדותו של הבן, הלך הברון לרגע לחלון החדר, הסתובב ואמר לו: "עליך לעשות את זה. מי שמפספס הזדמנות כזאת, לעולם לא יהיה עוד מאושר."

כל הברכיים אשר לא כרעו לבעל - הברון אוולד שמנצין פון קלייסט

כל הברכיים אשר לא כרעו לבעל – הברון אוולד שמנצין פון קלייסט

בסופו של דבר בוטלה התצוגה ברגע האחרון במהלך אבטחה קלאסית של "שבירת שיגרה". שיטות הביטחון המחוכמות של היטלר הצילו את חייו פעם נוספת. קלייסט לא פרש מתנועת ההתנגדות – הוא המשיך לסייע למחתרת ככל שהתבקש, ואף עמד לצדו של מפקדו הנערץ, קולונל שטאופנברג, במהלך ניסיון ההפיכה הכושל נגד היטלר ב-20 ביולי 1944. רק בנס ניצל מהגרדום הנאצי והצליח לשרוד את המלחמה. אביו, לעומת זאת, הועמד לדין על בגידה והוצא להורג. מילותיו האחרונות לשופט הנאצי היו: "כן, בגדתי במולדת מאז ינואר 1933, תמיד ובכל האמצעים. מעולם לא התכחשתי למאבקי נגד היטלר והנאציזם. אני רואה במאבק זה דברת אלוהים. אלוהים בלבד יהיה שופטי."

במהלך המחקר לספרי ואלקירי, על ההיסטוריה של ההתנגדות הגרמנית להיטלר, ניסיתי לראיין את קלייסט אך הדבר לא הסתייע. חוקר אמריקאי, ניקולאס נֶטוֹ, דווקא כן הצליח לראיין אותו פעמיים ואפילו להקליט את אחד הראיונות בוידאו. את המסמך ההיסטורי הנדיר הזה, שהגיע ל-YNET  באדיבותו של המראיין, יש לראות כמובן בהקשר. בראיון ב-1998, דיבר קלייסט על כך שהשואה ויתר פשעי המלחמה ההמוניים של המשטר הנאצי היו אחד המניעים העיקריים שלו ושל חבריו להתנגד להיטלר, בבד בבד עם השאיפה להציל את גרמניה מחורבן:

הפיכה מוצלחת הייתה מאפשרת לצבא הגרמני לשחרר את המחנות ולשים קץ לשואה. אני חושב שמטרה זו לבדה הייתה שווה את הסיכון. היא הייתה מאפשרת לגרמניה האחרת שעבורה נאבקנו לנקום את פשעיו של היטלר ולהביא את האשמים לדין. האשמים ברצח עם ובפשעי מלחמה היו נשפטים ונענשים במלוא חומרת הדין על ידי המדינה שהייתה קמה לאחר ההפיכה. לו הייתה מצליחה, הייתה ההפיכה מאפשרת לגרמניה לשחרר את עצמה ואת שאר אירופה הכבושה. אנחנו כגרמנים היינו יכולים אז לנקום בעצמנו בנאצים על פשעיהם ועל הנזק לשמה הטוב של גרמניה.

למעשה, קלייסט לא היה הקצין הראשון שהתנדב להתנקש בהיטלר. גם המתנקש שהיה אמור לבצע את המשימה לפניו, סרן אקסל פון דם בושה, הושפע ישירות מהשמדת היהודים בחזית המזרח. כקצין קרבי, נקלע לאחד מגאיות ההריגה באוקראינה, וחש שעליו לכפר על פשעו – על כך שעמד מן הצד ולא סייע לקורבנות. מספר ימים לאחר מכן, פנה לשטאופנברג והתנדב לשאת חגורת נפץ ולהרוג את היטלר. אולם אז הושמד דגם המדים בהפצצה אווירית, לקח זמן רב עד שהתאפשר להכין דגם חדש, ובינתיים חזר בושה לחזית ונפצע קשה. מתאבד נוסף, סרן אברהארד פון ברייטנבוך, היה אמור לירות בהיטלר – אבל ברגע האחרון מנעו קציני ס"ס את כניסתו לישיבה.

קלייסט ובושה לא היו הקושרים היחידים שהתייחסו להשמדת היהודים ולשואה. בסדרת הפקודות שהכין קולונל שטאופנברג, מפקד הזרוע הצבאית, לקראת ניסיון ההפיכה של 20 ביולי 1944, כלולה גם פקודה לשחרר את מחנות הריכוז וההשמדה ולהפסיק את פעילותם. פילדמרשל פון ויצלבן, האדם שהיה אמור לפקד על הצבא הגרמני לאחר ההפיכה, כתב בפנייה פומבית לחיילים כי "יותר מכל אנו פועלים בשל הפשעים שמבוצעים מאחורי גבכם."

לכבוש ולפרק את מחנות ההשמדה - הרוזן קלאוס פון שטאופנברג

לכבוש ולפרק את מחנות ההשמדה – הרוזן קלאוס פון שטאופנברג

בדברים אלו, יש כמובן, אפולוגטיקה שיכולה להרגיז רבים. רצח היהודים ויתר פשעי המלחמה של המשטר הנאצי לא בוצעו הרי מאחורי גבו של הצבא, אלא בשיתוף פעולה מלא מצדו. האפולוגטיקה הזאת ניכרת גם בדבריו של קלייסט בראיון. הוא מדבר על שיתוף הפעולה של הקושרים עם שני קציני ס"ס בכירים, הגנרלים הלדורף ונבה, שניהם פושעי מלחמה נאצים ידועים לשמצה. הלדורף היה מפקד משטרת ברלין, ואחריותו לרדיפת היהודים בבירה היתה כבדה. נבה היה מפקד איינזצגרופה, אחד מיחידות הרצח שהשמידו יהודים בחזית המזרח. ועם זאת, כפי שאומר קלייסט, נבה והלדורף העבירו מידע סודי מלב המערכת הנאצית – הפיכה כנגד המשטר לא היתה אפשרית בלעדיו. בעולם הפגום שבו הם חיו, בתנאים קשים מנשוא, קלייסט וחבריו חרפו את נפשם כדי לחסל את היטלר ולעצור את המלחמה וגם את השואה – אומץ לב שראוי להערכה והוקרה מיוחדת גם ובמיוחד בישראל.

אודות דני אורבך

רוכים הבאים לינשוף! אני דני אורבך, היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית, וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ושאר אירועים עקובים מדם ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. מי מכם שמתעניין במלחמת העולם השנייה, אולי נתקל בספר שלי, ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר שיצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות. מחקר חדש, מעודכן ומורחב בנושא, The Plots against Hitler, יצא לאור השנה באנגלית ובאיטלקית, בנוסף לעדכון של של הספר העברי הקיים. מהדורות קינדל והארד-קופי של כל הספרים ניתן לקנות באמזון. כדי לראות את הפרופיל האקדמי שלי – מחקרים, מאמרים ועוד, לחצו כאן.

פורסמה ב-אפריל 13, 2013, ב-ינשוף היסטורי ותויגה ב-, , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 11 תגובות.

  1. מעניין. מעניין גם לעיין בתגובות בויינט, כדי להבין את המורכבות שבה אנשים כמו קלייסט מתקבלים בציבור הישראלי – מצד אחד גיבורים וחסידי אומות העולם, מצד שני אופורטוניסטיים שמשמשים עלה תאנה לגרמניה.

    ותהיה קטנה: האם יתכן שכאשר פון ויצלבן אמר ש"יותר מכל אנו פועלים בשל הפשעים שמבוצעים מאחורי גבכם", הוא לא התכוון ל"ללא ידיעתכם" או "בניגוד לדעתכם", אלא "בחסותכם", כלומר "הפשעים שלא היו ניתנים לביצוע ללא הפעילות, ההישגים וההקרבות שלכם, החיילים"?

    • התגובות בויי נט היו ממש מבישות – הביטחון העצמי פשוט מתקדם ביחס ישר עם הבורות.

      בנוגע לויצלבן, לא בטוח שהוא עצמו כתב את הקריאה. יש כאלו שחושבים שהיא למעשה נכתבה בעבודת צוות של בק, טרסקו, אולבריכט ושטאופנברג, או צירוף מסויים שלהם – אבל הוא היה חתום עליה. האם ניתן לקרוא את המסמך באופן חתרני כפי שאתה קורא אותו? אולי מבחינה ספרותית, אבל לא נראה לי שזו הכוונה. הרי הוא היה אמור לפנות לחיילי הוורמאכט תוך ניסיון להשיג את נאמנותם, והאשמות מוסריות הן לא הדרך הטובה ביותר לעשות זאת. הוא גם מלא תשבוחות, קילוסים ותהילות לחיילים "הגיבורים" שהולכים לשדות המוות רק בשל "טפשותו הפושעת של היטלר". מה שכן – המסמך מגנה בבירור את עצם המלחמה ומגדיר אותה כפשע.

      • דני ,

        בזמנו , תיארת את קלייסט כ- צדיק במיטת הסדום של הורמאכט …….

        ממש באותו הקשר , אני תמיד קיבלתי רושם , שהורמאכט , לא היה בדיוק אמנם חלקת גן עדן בזוהמה של המלחמה והנאציזם , אבל גם לא איבר ממשי בתוך הליבה הנפשעת של האידיאולוגיה והפשעים הנאצים .

        עכשיו , על מה נסמך הדבר על פי מיטב הבנתי והיכרותי –

        פשוט , הצבא , הגנרלים , היו בקריזה על הפקודות הבלתי הגיוניות של היטלר ( ראה למשל רומל , אחרי קרב על אל עלמיין , להמשיך עד המוות , או לא לבצע שום נסיגה טקטית בגזרה המזרחית דרש במפורש היטלר וכו….. ) ועל הקורבנות העצומים שהוקרבו לשווא בגין מלחמה שהתנהלה בחוסר היגיון צבאי אסטרטגי .

        מעבר לכך , במימשק או במפגש של צבא מול צבא פרופר ( הורמאכט מול צבאות אחרים ) , יש יותר פוטנציאל לכבוד והערכה של – לא אחים לנשק אולי , אבל מעין קולגות למקצוע שדורש – אומץ לב , תעצומות נפש , מקצועיות וכו……

        כך , לא ייתכן שרומל כדרך משל , יזלזל רסמי במונטוגמנרי הניצב מולו , היטלר בסטאלין , ודאי ודאי ……

        מה הטייק שלך על כך ? כי לא ממש עיכלתי האימרה הזו שלך כל כך בזמנו …….

        תודה …….

      • עברתי שם בקטנה בוואיי נט דני , תגובות בוטות וקשות , לא מעט , שתוקפות אותך אישית . ממש הצטערתי , מקווה שלא נפלת ברוחך .

        אתה לא חושב להגיב חזרה ? להשאיר זאת כך , אגב ……….

  2. תודה דני על מאמר מדהים ונושא מדהים ……….

    שים לב , אביו של קלייסט , הבאת מובאות , כל אילו לגבי דידו , העובדים לאשרה ולבעלים , עבודה זרה .

    אין יותר ממובאות אילו בשביל לתאר הבלגן הנורא הזה . פתגם מפורסם גורס :

    תהליך האבולוציה של האדם , יסודו בצמיחה הדרגתית מן הג'ונגל הפיסי , לזה הרגשי ………

    אכן , ג'ונגל רגשי :

    היטלר , היה התגלמות של שיגעון מאוד מסויים . לא אכנס כאן לסיבוכים מטורפים . אמליץ רק למי ירצה , לקרוא את כתביו של אורי שוהם , פרופ' למחקר בינתחומי באוניברסיטת תל אביב כותב רבות על הפסיכופאתולוגיה של העמים ( אין אמנם דיסציפלינה רשמית כזו , וחבל , אבל לא משנה את תקפות הדברים כהוא זה !! ) וגם על היטלר והשיגעון הנאצי כמובן .

    וקטור מרכזי בשיגעון , הוא מה ששוהם מכנה תכופות , העגינה על − תקופת דמדומי האלים . משבר נפשי , רגרסיה , הכרוך בשיגעון סיזיפי , גורם לאדם ולקבוצה ( זה היינו הך בהרבה מובנים ) לעגון על תקופות היסטוריות קדומות , מיתיות , ולשאוב מהם השראה רומנטית , אידיאולוגית , ותעצומות נפש .

    למעשה , העגינה הרומנטית על עבר הירואי ומיתי , היוותה מקור השראה גם לקושרים , וגם להיטלר עצמו . כל אחד מיצה ממנו באופן מנוגד האלמנטים או המרכיבים הפסיכולוגיים הרצויים .

    היטלר − הונים , ברברים , מפיסטו , טוהר גזע , אבות קדומים , כובשים אכזרים וכו….. ואילו אביו של קלייסט , ורבים מן הקושרים , וגם הורמאכט עצמו – האצילות הגרמנית , הכבוד הדיסיפליני ( מה שאני מכנה ) , המורשת התרבותית , הצבא הפרוסי , הישגים של האדם הלבן הסיבילייזד ( סו קולד ) , אבל כמובן , גם – הנצרות הייתה אבן שואבת , ככזו עומדת בסתירה לעבודת אלילים ומייחדת את האדם הלבן והמאמין הנוצרי על פני יושבי הגלובוס הילידים האחרים , למעשה , מגלם המיסיונריות הנוצרית הקלאסית . גם היטלר שאב מן הנצרות , מישו עצמו כקורבן מיתי , אבל הוא עשה זאת באופן ( בדרך כלל ) מבולבל , הזוי , חסר קונסיסטנטיות .

    אפשר כמובן להקביל גם כאן במדינת ישראל , קיר הברזל ז'בוטניסקי / כובשים אכזריים , לעומת השמאל מרכז המתון הומני סו קולד ……. . המחשה די מענינת הייתי גורס !!

    אביו של קלייסט אכן , מבטא קונפליקט או תחרות על מקור השראה שהוא זהה למעשה . רק מבטא ברירה או בחירה שונה של מרכיבים רצויים .

    בסך הכל , ג'ונגל רגשי בלתי מתקבל על הדעת !! ג'ונגל רגשי שהייתי גורס , מבאר שוב את האבחנה הגאונית של – ז'אן פול סארטר ( האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם ) בדבר היות האדם , פקעת של קונפליקטים רגשיים שרירותיים , ורק הניסיון וההתחייבות בפועל מגדירים את אישיותו ומצבו הפסיכולוגי נפשי .

    אכן , 60 מליון גרמנים בקירוב הפכו למכונה מטורפת , בהאחדה והעצמה מרשימים וטוטאליים . אבל , עדיין לא תוכל להסביר כהוא זה , את אותן אבני הבנין החריגות , שצמחו מאותו טיט וחומר למעשה . אם תסביר הרי תתקל בהקשיה סטטיסטית ברורה . ואם לא תסביר , לא תסביר הרי !!

    תודה ……..

  3. אל רום, נראה שאתה מבלבל בין דברים מאד שונים. הרי כל הגישה של קלייסט היתה מאד עויינת להתרפקות על המיתוסים הגרמנים – היא פנתה לעבר הנוצרי של גרמניה. ניסית לאחד בין הדברים אבל לא ברור לי בדיוק איך. אולי תבהיר את עצמך?

  4. תודה על התגובה דני ……

    בסדר דני , הרי שמתי בקשר דיאלקטי מובהק את קלייסט , והנאצים או היטלר . אפילו המחשתי את זה ( בקטנה ככה ….) עם המרכז / שמאל , וקיר הברזל של ז'בוטניסקי , כולם בני אותה אומה , מורשת , אתוס וכו…. אבל כל אחד מפיק מרכיבים פסיכולוגיים שונים מן המורשת והערב והאתוס כאמור .

    מעבר לזה , בעיקרון , עסקינן בפאתאלוגיה דני . בפאתאלוגיה אין דיסיפלינה , יש בלגן !! כאוס שלם של ג'ונגל רגשי חסר רציונליזציה של ממש . ראה את הנאצים עם עליונות הגזע , והקשרים עם המופתי הגדול , השמי הגדול , זוהי דוגמא בקטנה ממש !!

    בלאגן , פאתאלוגיה !! לכן , המלצתי על דיסיפלינה שנקראת הפסיכופאתאלוגיה של העמים או של קבוצות אתניות או קולקטיבים . אם תרצה , תוכל להתעמק – א. שוהם , אשיות וסטיה , מומלץ בחום בתור התחלה .

    תודה ……..

  5. תודה על המאמר. מעניין כתמיד.

    ממליץ לך לעיין ב'הסוף' של קרשאו. מתייחס לנושא באופן מעניין.

    אמנם הוא מוטה באופן די ברור לטובת העם הגרמני, שמבחינתו היה שה תמים ונסחף והוטעה (הוא מביא בעמ' 377-8 במהד' העברית שני קטעים אפולוגטיים שכתבו גרמנים ב-1946, שככל הנראה מייצגים את דעתו האישית, המוצפנת אגב), אבל מצטט קטעים מעניינים (שלרוב סותרים את דעתו זו!), ובין השאר מדגיש עד כמה רוב הקצונה הגרמנית (והעם בכלל) הסתייגה מהמרד, ואיך השם שטאופנברג נעשה לביטוי שמשמעו 'בוגד' (הופיע בתכתובות שונות; ר' גם אצל וולשלגר בספרו 'בצל האב', שמתאר איך פגש את אלמנתו של שטופנברג בהיותו ילד).

    זה מראה עד כמה, ובעיקר באותה שנה, הוורמאכט היה מוטה לעבר הנאציזם. זה מודגם בספר בהרחבה דרך תכתובותיהם של דניץ, ריינהארדט ועוד קצינים.
    אפילו אם המורדים היו מצליחים להיפטר מהיטלר, קשה לומר אם התמיכה בהם היתה מספיקה. היה סיכוי ניכר שמנהיג חלופי (הימלר או גרינג) היה ממשיך את המלחמה, כי מרבית הצבא היה תומך בו. ניתן לראות את זה מהלכידות המרשימה שהוורמאכט הפגין גם בחודשיים האחרונים, כשלא היה כל סיכוי. מדגים את הקיצוניות המחשבתית שאיפיינה לדעתי את מרבית הגרמנים: הם חיו במציאות פרטית.

    דוגמא אפשרית למה היה קורה לרייך ללא היטלר, ניתן למצוא בקבינט של דניץ, שפעל בשבוע שבין התאבדות היטלר ב-30.4.45 לכניעה ב-8.5.45. למעשה הקבינט המשיך לתפקד גם אחרי אותו תאריך, עד שחבריו נעצרו ונאסרו, באמצע מאי 45'… הם פשוט סירבו לקבל את המציאות. היא לא התקיימה עבורם. ההטיה היתה הרבה יותר מדי חזקה, להערכתי, מכדי שהמרד יצליח. רוב העם והצבא היו נאציים בהשקפתם, אפילו אם לא בהכרח במעשיהם.
    אפילו בשנת 1970 יותר ממחצית הנשאלים במשאל שנערך במערב-גרמניה, טענו שהנאציזם היה חיובי בעיקרון (מצוטט אצל פרינגל ב'גזע הפורענות').

    • יובל, תודה על התגובה. כמה נקודות:

      1. הדברים שקרשו כותב ב"הסוף" על הקבלה של הקשר בקרב הגרמנים אינם חדשים, וגם לא שנויים במחלוקת. הם נכתבו כבר בידי חוקרים רבים, ביניהם קרשו עצמו במחקריו הספציפיים יותר על התדמית של היטלר בגרמניה.

      2. לדעתי התיאור שלך של עמדותיו של קרשו אינו הוגן בלשון המעטה. אין טעם לקרוא "הצפנות" כאשר הוא כותב את הדברים במפורש. קרשו ממש לא סבור שהעם הגרמני היה שה תמים, ובספרו על תדמית היטלר בגרמניה (אחד הספרים הקלאסיים בתחום, ביחד עם ספרו על יחס הגרמנים לפתרון הסופי) הוא דווקא מדגיש את הפופולריות של היטלר. העמדות שלו אינן שונות במיוחד מאלו של דב קולקה ודוד בנקיר, שני החוקרים המובילים האחרים בתחום, למרות שכדרכם של אקדמאים הם מבקרים אחד את השני בחריפות.

      3. אין ספק שהוורמאכט היה מוטה לעבר הנאציזם, בוודאי שב-1944, אולם כאן חשוב להדגיש שחלק גדול מהתמיכה היתה באדולף היטלר אישית. הימלר וגרינג היו דמויות שנואות מאד בצבא, וקשה לי מאד להאמין שהם היו מצליחים להחזיק את הוורמאכט מאחוריהם עד אביב 1945. חשוב מאד – התנהגותו של פילדמרשל פון קלוגה ביום הקשר מלמדת שהוא התכוון להכניע את כוחותיו לאמריקאים ו"לפתוח" את החזית המערבית. הוא חזר בו רק כאשר גילה שהיטלר חי, וזו אינדיקציה חשובה למה שהיה עשוי להתרחש אם היטלר היה מת, אפילו אם הקושרים לא היו מצליחים להחזיק בשלטון בסופו של דבר.

      4. הקבינט של דניץ התקיים על הנייר אך לא שלט בכלום, בוודאי שלא בכוחות הצבא שהתחילו להיכנע אחד אחרי השני עוד לפני הכניעה הרשמית.

      5. ב-1970 רוב הציבור בוודאי שלא תמך בנאציזם, ויש לכך אינדיקציה סטטיסטית ברורה – אחוז הקולות המזערי שקיבלו מפלגות ניאו-נאציות או ימניות קיצוניות בבחירות חופשיות.

  6. הי

    כפי שניתן להבין מהספר (ממליץ שתקרא אותו), וכמו שתוכל לראות בביקורת שלי בקרוב (ברגע שאסיים לסכם אותו – עניין שמתארך כי יש כ"כ הרבה מה לצטט. עבודה), קרשאו מאמין בהחלט במה שכתבתי, ולא מהיום. שורשי אמונתו זו הם משנות השבעים, כשעבד בהדרכת ברושאט על 'פרוייקט בוואריה' שלו. ספרו מ-1980 שסיכם את עבודתו זו, על דיווחי ה-SD על 'תחושות העם' במדינת בוואריה, הוא הדוגמא הראשונה שהודפסה. אחריו באו מאמרים רבים ברוח דומה. באחד מהם (באנתולוגיה שלו מ-85', 'הדיקטטורה הנאצית', שלא תורגם) הוא אף קובל על שרואים בו אחד 'כזה', מה שאומר שאני לא הראשון שמייחס לו את הדעה הזו.

    את חילוקי הדעות ה*חריפים* שבינו לקולקה ובנקיר, הוא מזכיר בהקדמתו לאנתולוגיה מ-2010 שתורגמה, 'היטלר, הגרמנים והפיתרון הסופי'. הוא ממעיט בפער, אבל קולקה מצידו פחות קולגיאלי ולא מסתיר. כדאי להשוות בין התיאורים.

    הדעה של קולקה היא זו שמובילה היום. הקשר בין המשטר לעם היה אמיץ משחשבו, ואין ספק משהגרמנים של אז היו *רוצים* שנחשוב שהם לא היו כאלה. תהליך האפולוגטיקה החל כבר בקיץ 44'. אוואנס מקדיש לו עמודים רבים יותר ב-the third reich at war, הכרך השלישי בטרילוגיית הרייך השלישי שלו.

    אין קשר לתנועות הימין הקיצוני, שאגב תמיד היו שם. התמיכה היא באידיאל שבעבר, ויותר מכך, הסירוב להכיר שהאידיאל הזה היה קטלני ובא במטרה להכחיד. מרבית הגרמנים של אז סירבו לחזור בהם מאמונתם במישטר. זה לא רק בגלל היות המישטר מה שהוא – התרבות הגרמנית המודרנית מקדשת את המשטר והאוטוריטה שלו, וזה ייחוד תרבותי שאופייני לה.

    הדעה מבחינתי 'מוצפנת', כאשר היא אינה נמסרת בגלוי בהקדמה, ואינה מושווית מול דעות אחרות שם, או בגוף הספר.
    זה לא אופייני רק לו. יש לא מעט היסטוריונים כאלה, שנהוג לכנות crypto-. כלומר שאת דעותיהם האמיתיות ניתן לחשוף רק בבדיקה מעמיקה. יש גם תמהונים כמו אותו מרקסיסט אמריקאי (המעוז האחרון של המארקסיזם האקדמי בעולם, אגב) שהזכרת במאמר אחר. האקדמיה פתוחה לכולם.
    בין השאר קרשאו עושה שימוש בספריו של אירווינג (וכן גם יואכים פסט, בספרו על שפאר שתורגם), למרות איכותם המפוקפקת. זו גם אמת-מידה. אוואנס למשל לא יגע בהם במקל.

    מכל מקום הדעות שלו פשוט מנוגדות לציטוטים שהוא מביא. הוא טוען דבר אחד, והציטוטים דבר אחר. 99 אחוזים מכל הדעות האלה אינן מסתמכים על מקורות. אני אביא רשימה ממצה שלהן ואפשר יהיה להשוות אחד לאחד.

    בעיות דומות מהסוג הזה, איבחנתי גם ב'היטלר' שלו. למשל קטע בעמ' 505 בכרך השני, שמתאר את פרשת יהודי דנמרק. הוא מצטט מתוך מיזכר של ריבנטרופ, אבל מפרש אותו ההיפך לגמרי מהמקור. אין לי דרך להסביר את זה אלא כנסיון לעוות את העובדות, כדי שיתאימו להיפותיזה שלו (על חולשת היטלר כמנהיג אחרי 42'). מניח שאחרי שאסקור את הספר לעומק, אמצא עוד.

    אני מעריך שהאמון שניתן בו כהיסטוריון, צריך להילקח בזהירות. הוא כותב כדי לקדם דעה אישית פרטית, שאינה מבוססת על עובדות אלא על משאלות-לב. ההוכחות יובאו בביקורת שלי. צר לי להרוס את האושיה הזו, אבל זה חייב להיאמר.

    • יובל, אני חולק לחלוטין על דבריך. קראתי בזהירות רבה את כתביו של קרשו, ובדרך כלל (עם כמה הסתייגויות, כמובן) מצאתי אותם מדוייקים ומעמיקים מאד. גם אם אתה חולק עליו, לדעתי הביקורת שלך קיצונית מדי, מכלילה ומאד לא הוגנת. ובכל זאת, אשמח לראות את ההוכחות כשתפרסם ביקורת.

      בנוגע לחילוקי הדיעות בין קולקה, בנקיר וקרשו – אקדמאים תמיד נוטים להגזים בנוגע לחילוקי הדיעות ביניהם. כריסטופר בראונינג, בספרו "הדרך אל הפיתרון הסופי" מנתח בהרחבה את עמדות שלושת החוקרים, ומראה כי מדובר בניואנסים ולא בעניין מהותי.

      האמירה כאילו "התרבות הגרמנית המודרנית מקדשת את המשטר והאוטוריטה שלו, וזה ייחוד תרבותי שאופייני לה" היא הכללה נוספת שאין לה כל בסיס במציאות. האם תטען שהגרמנים בשנות העשרים "קידשו את המשטר" הקיים באותה עת, היינו – רפובליקת ויימאר? האם הבריטים, למשל, היו פחות קשורים לסוג המשטר המסויים שהם חיו תחתיו? הכללות בהיסטוריה הן תמיד פסולות מיסודן, ובוודאי שמהותנות תרבותית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: