דני,
נהיה כאן קצת בלגן עם תגובות של כותבים שונים אליהן לא אוכל להתייחס. אבל כן אתייחס אל הפוסט האחרון שלך ובכך אפרוש. אני חושבת שנכנסנו ללופ אשר משקף את פערי עמדות הפתיחה ביננו שכנראה לא ניתן יהיה לגשר עליהן, וגם, יש הרבה מאד עיסוקים אחרים שתופסים את זמני כך שאיני יכולה להרשות לעצמי להשאר בדיון האמור למרות העניין המסויים שיש בו.

1. זוהי טענה טאוטולגית. אני טוענת שכל עמדה היא פרשנית ואידאולוגית גם כזו המבקשת לדון ב"עובדות". דיון ב"עובדות" היא עמדה אידאולוגית, כן. במבוא הבסיסי לפילוסופיה מלמדים שעצם הרצון לייצר אובייקטיביות הוא אידאולוגיה: במקום להבין את הגיוון והמארג של המציאות, ולקבל שבכל תנאי אנו בסך הכל בוחרים מבחר קטן של "עובדות" כדי לתאר את המציאות במורכבותה, אתה מנסה להציג עמדה טוטליסטית. לעומתה, העמדה שמבינה שכל מצב הוא עמדה פרשנית היא עמדה של צניעות, ואינה בוחרת להטיל את מרותה על אחרים – כפי שאתה עושה, או כפי שהשיח הקולוניאלי עשה כלפי אסיה/ ערביה/ אפריקה וכד'. היינו, "עובדות" הן תוצר של אידאולוגיה, של אופן פרשני של המציאות בעזרת כלים מסויימים (מדעיים, כמותיים, וכיצ"ב),
בדיוק כשם שדת היא אופן ניתוח של המציאות. נסה נא לשכנע אדם דתי ב"עובדות" גאולוגיות. או המושגים המספריים בטריטוריה הזו לא מוכרים למי שמאמין במספר 6000 ודי. כפי שטענתי בתחילת דרכנו המשותפת – יש מוסר, יש ערך, יש פרשנות, יש כח, ויש שימוש בו. מה קובע את אופני השימוש בכח, מוסר, או פעולות שיש להן השלכה על האחר, ועל המציאות הוא ת מ י ד מהלך אידאולוגי המושפע מגישה כזו או אחרת (למשל, שהצלחה כלכלית ועושר הם ערך עליון). לפיכך, כל הטעון שלך בעניין עובדות, ראיות, מציאות הוא דיון אידאולוגי מעיקרו, בו אתה חושף את הנחות היסוד שלך. ההבדל ביננו הוא שאתה מניח שערכיך הם בחזקת ערך עליון, "אמת", שלא ניתן לדון בו או לערער עליו וכי קיומן או משמעותם (של העובדות, כמובן) עומד מעבר ליחסיות של האופן בו אתה מביע אותן. אני מציעה לך להפגש עם כמה אנשים שמכינים גליונות נתונים ללמוד מהם מה נכנס ומה נשאר בחוץ, המציאות היא כל כך מורכבת וכל כך עתירת אינפורמציה כך שתמיד "העובדות" הן מבחר סלקטיבי אשר משרת את האמת שלך באותו רגע. אין שום יכולת להביא אסופה טוטאלית מלאה כוללת של כל הרבדים האפשריים של המציאות ועל כן, כל תהליך של הצגת "עובדות" הוא מעיקרו סלקטיבי, והשאלה החשובה כאן היא כמובן מה הינחה את תהליך הסלקציה ובחירת העובדות המוצגות כ"ראיות" – גם ציטוטך ביחס לטובי הם בסך הכל בחירה בעמדה פרשנית כזו או אחרת ביחס מבחר עוסדות כאלו או אחרות. היכן הדגש ואלו נתונים אנו בוחרים לדון בהם, הוא עניין אידאולוגי כמובן. לולא היה הדבר כך, לא היינו זקוקים למערכות משפט ושיפוט, מערכות מדידה וכימות, וכל השאר. מי שמסוגל לראות את העובדות בכללותן, את כולן ומעבר לזמניותן, הוא, אולי האלוהים. עד כמה שלי ידוע, אתה, ושכמותך, עדיין לא מצויים בנעליים אלו. לפיכך, כל שנותר לנו הוא לדון באיזה מבחר של עובדות עסקינן. ואין ספק, אנו בוחרים במערכות עובדתיות שונות, אני ושכמותי, גם מודעת ליחסיותה של ה"עובדה" או "הראיה" ועל כן, אני מבקשת לראותה במכלול רחב יותר הכולל גם שאלות מוסריות. עד כאן לעניין זה.
בעניין הבריטי ה"תמיד מרושע" – נו באמת, במקום להמשיך את הקו הרעלני שלך, והשמצותיך הילדותיות של קו המחקר הפוסט-קולוניאלי אני ממתליצה לך לקרוא בעיון את הומי בהאבהא למשל, ושם תגלה כמה הומור עצמי, ביקורת וקריאה מורכבת של המציאות הקולוניאלית יש שם. בהאבהא הוא הראשון שמדבר על "חלל שלישי", על קיום זה בתוך זה, על הברידיות, והוא כופר בכל שיטה המבקשת למצב את היחס בריטניה-הודו כיחס בינארי של ניגודים. בהאבהא הוא התאורטיקן המוביל לטעון שההיברידזציה של בריטניה אל תוך הודו ושל הודו אל תוך בריטניה הביאה את שתי הישויות הללו למקום חדש שבו אין יותר מובחנות ונפרדות ניגודית בינהן. פוסט -קולוניאליזם אמיתי זה חניף קוריישי, סלמן רושדי, או בהאבהא בעצמו – כולם תוצר של המפגש הבלתי-ניתן-להפרדה-יותר בין שתי התרבויות. לטעון את מה שטענת לעיל הוא חוסר הבנה אלמנטרי של הדיבור הפוסט-קולניאלי, המדבר על ערבוב, ולא על נפרדות או בינאריות של טוב ורע, יחסיות והיברידיות, ולא על נתק וקיום של ישויות נפרדות. כפי שכבר כתבתי לך קודם: אף חוקר רציני לא באמת חושב שאפשר לדבר על הכלכלה ההודית, מבלי להתייחס לההתעשרות הבריטית, והמוות ההודי כתוצאה מכך. אלא אם כן אתה מרגרט ת'אצ'ר. או אולי אריק שרון.

2. עצמאות, דני היקר, היא לא מונופול של לאומיות. בקורסים של שנה א' מלמדים כי גם במאה ה13 נלחמה יפאן בחרוף נפש כנגד המונגולים אשר איימו לכבשה (למזלם הקרב היה קטן כי מרבית הספינות המונגוליות טבעו בדרך…). מכל מקום, הפחד מפני כיבוש, והרצון לשמור על עצמאות, במאה ה13 ביפאן, כשבאירופה הסתובבו שבטים ויזיגוטים אנה ואנה, היה בנפשה של יפאן. יפאן היתה אז מדינה פאודלית והדאימיואים השונים חתכו זה את זה לגזרים ונאבקו זה בזה עוד 300 שנים נוספות (עד 1600 ליתר דיוק). אבל כשהפלישה המונגולית היתה בדרכה לכיוון קיושו, הקרבות הפנימיים הונחו בצד, והסמוראים התאחדו ביחד כנגד האוייב החיצוני כדי להגן על עצמאותה של יפאן. כמו שנגוז האיום הזה (שתי פלישות מתוכננות), הם המשיכו להרוג אחד את השני במשך 300 שנים נוספות…. עמים שונים יצאו לקרב בהגנה על הטריטוריה שלהם, בלי קשר ללאומיות. מדוע אתה כורך שני מושגים אלו (לאומיות ועצמאות) יחדיו? אה, כי ככה מוריך חסידי נקודת המבט המערבית (העליונה) למדו אותך, שלמערב יש מונופול על סדרי הקיום השונים.

3. ההשתלטות הכלכלית של בריטניה על הודו הוא כמובן מהלך ידוע וברור. אבל זוהי רק ההתחלה. ברגע שנוצרה הזדמנות הוקם שלטון בירוקרטי, הוזרם צבא, ויום אחד התעוררו ההודים ומצאו את עצמם נתיני המלכה. זו שבלונדון, לא זו שבעיר הסמוכה. ואתה (וכמדומני גם אורן בפוסט קודם) טוענים שיש להתייחס לעושר שבא עם השתלטות זו כנקודה מבודדת מן המערך כולו. ובכן בלי להכנס לניתוח פרטני של כל שנה וכל צעד בתהליך ההשתלטות, אני חושבת שראוי שניגש אל סופו: מהאטמה גנדי והמליונים שליוו אותו אמרו באופן ברור מאד: "נשכב על הכביש עד שתסתלקו מכאן. לא עושר ולא מאזן כלכלי מעניין אותנו". להזכירך, מהטמה גנדי לא היה אחד מאותם פוסט-קולוניאלים שנואי נפשך. הוא נולד אל תוך המציאות הקולוניאלית של הודו, וחווה אותה על בשרו, כמו גם תוך לימודיו בלונדון, והתמודדותו עם הגזענות של השלטון הבריטי בדרום-אפריקה היא שדחפה אותו למהלך של מרידה בשלטון. איכשהו, שמו, ושמם של אותם אלו שמרדו בשלטון הקולוניאלי נשמט מדיוננו. לשיטתך, יש רק "ראיות לעושר הכלכלי שהביאה בריטניה" (אליבא ד' פרגוסון) ויש "פוסט קולוניאלים הזויים שרק משתמשים במוסר בדוי כדי לטעון טענות מופרכות". היכן אתה ממקם את גנדי, והמורדים במשטר הקולוניאלי בכל זה?

4. אני מזכירה לך שתחילת דיוננו בסעיד ואוריינטאליזם ולא בהודו. הדוגמאות שאני משתמשת בהם מדגימות את טענותי. קולוניאליזם הוא מהלך מורכב הרבה יותר מאשר מערכת היחסים שבין בריטניה והודו. וסליחה אם אני כופרת בדברי מוריך המלומדים. זה קולוניאלים למתחילים. זוהי אולי דוגמה מוכרת ונפוצה, אבל פרשנויות מקומיות של התהליך הזה, כמו האופן שבו יפאן פרשה את מושג הקולוניאליזם כדרך להביע את המודרניות והקידמה שלה על פני ארצות אסיה האחרות, הוא נקודה מרכזית. בתשובתך התעלמת מנקודה חשובה ביותר שהעליתי בטעוני הקודם: יפאן השתמשה באופן מפורש במושג "אוריינט" ("טויו") ביחסה לאסיה. הקונספט הזה לא הומצא ביפאן, הוא היה יבוא ישיר מן המודל הבריטי, ועל כן, עצם הבחירה של היפאנים להפעיל שימוש במושג זה כלפי אסיה היא משמעותית ביותר.
דווקא הדוגמא של טאיוון רלוונטית מאד, ואתה לוקה בהשטחה חמורה של המערכת המרובדת של האי. בטאיוון ישנם שלושה רבדי אוכלוסיה (בסיסיים) : שבטים מקומיים ששכנו במקום מקדמת דנא, ואשר שפתם מקומית-שבטית; מהגרים ממוצא פוג'יאני שהחלו להתיישב בטאיוון החל מתקופת מינג, ושפתם בדיאלקט של פוג'יאן; אח"כ מגיעים היפאנים וההשלכות שהיו לכיבוש זה; ובסיכומו של דבר, עם השתלטות המפלגה הקומוניסטית על סין, מגיעים פליטי המפלגה הרפובליקנית, מייסדים את הרפובליקה של טאיוון ומכילים את המנדרינית כשפת-העל של המקום. קצרה היריעה מלדון כאן ביחסים המורכבים בתוך טאיוון בין שלושת השפות (האקה, פוג'יאנית ומנדרינית – יפאנית מוקצה בכל מקרה) לבין היחסים בין הקבוצות האתניות והשלטון. השתלטות המנדרינית על השיח הציבורי, למרות שההשתלטות של המנדרינית לא עברה בשלום, אף אחד לא חושב, ולו לרגע, שיש מקום להשתמש ביפאנית.

5. "מעשי אלימות אקראיים של חיילים יפנים בשל זוטות או חטיפת אנשים אקראיים לניסויים רפואיים מזוויעים"? מאין בדיוק אתה שואב את המשפט הזה? היפאנים הותירו אחריהם מליונים של הרוגים באסיה – בדר"כ מדברים על כ5 מילון, ועוד כ2 מליון חיילים יפאנים הרוגים. אמנם יש ויכוח על מספרים הסופיים, אבל רק בננג'ינג הטענה היא ל300,000 קורבנות, ובאוקינאווה הטענה היא ל170,000 קורבנות אזרחיים. היריעה קצרה מלהכנס לפרוט המלא. וכדי למנוע טועות – הכל נעשה בשם אידאולוגיה של שחרור עמי אסיה מעול המערב, והכלת המודרניות על העמים המקומיים, בהנהגת יפאן. בפועל מדובר בשלטון אימים קולוניאלי, טוטאליטארי ואלים, שאינו מכיר באחריותו למעשיו עד היום הזה. יש שיח שלם שעוסק בייצוגי האחווה שיפאן מביאה, כיצד יפאן מבקשת לשכנע את התרבויות המקומיות לחסות בצילה למען שחרורם, מול השיח המקומי המתאר את האלימות הבלתי מרוסנת של הצבא היפאני במקומם. בשם האחווה. תוך אימוץ של השיטה והסטנדרטים הבריטים – שהרי המסע הקולוניאלי הזה היה אמור למקם את יפאן בגובה שווה עם ארצות ארופ]ה הקולוניאליות האחרות, שזרקו את יפאן מועידת ורסאי, ולא נתנו לה את מבוקשה בהגדרת שוויון בין הגזעים. לכל מי שמתעניין בקולוניאליזם והשלכותיו המוסריות, אידאולגיות ואופראטיביות, שנות ה20 וה30 ביפאן הן מעבדה מרתקת דרכה ניתן להבין איך אידאולוגיה קולוניאליסטית הופכת לכלי אופראטיבי להשתלטות והרג בשם הקידמה, המודרניות והאחווה.

6. ובכן, המקורות שלך לא מחדשים דבר וחצי דבר – גם הם חוזרים אל השיח הלאומי בדלני. הסיניפיקציה של המנצ'ו הוא מושג שאינו מתייחס דרך החיים הבדלנית שלהם (שום דבר לא חדש) אלא הדרך שבה הם שלטו בסינים עצמם – השימוש במוסדות השלטון ובשיטותיו, ההתנהלות בתוך מערך השלטון והמסוי הקיים — זה מה שאיפשר להם לשלוט בסין כולה. שמירת הבדלנות בחצר, והנתק מן העם, הוא זה שהביא לקריסתם הסופית. ע"ע צישי cixi. ואפרופו קולניאליזם וארופאיות – שרידי הבניינים הארופאיים של ארמון יואן-מינג-יואן, שנבנה בידי האדריכלים האיטלקיים קסטיון ובנואיסט שהוזמנו על ידי צ'יינלונג במאה ה18, ואח"כ הוחרבו בתותחיו של
הלורד אלגין וידידו הצרפתיים במלחמת האופיום ה2, יכולים לשמש כאלגוריה מוצלחת למערכת היחסים של סין עם המערב. ואפרופו אופיום: אז מה, הצלחה כלכלית היא מה שקובע? גם אם אופיום הוא זה שמביא לה? אופיום שגודל בידי נתינים הודים בבנגל, בא לידי שימוש על ידי נרקומנים סינים בגואנגדונג, וקולוניאלים בריטיים שצחקו כל הדרך לבנק? סידור לא רע, לשיטתך.

7. המהלכים המורכבים של תקופת אדו, אינם נשענים רק של שאלת הסאקוקו: מדינה שעברה ממצב של לוחמה פנימית לאורך 400 שנים, למצב של הנחת כלי זין מוחלטת, בניית ערים חדשות, התפתחות של מקצועות ושיטות שלטוניות חדשות, כל אלו היו הנדבך הראשון. הפחד והחרדה מפני זרים, והחרדה מפני נסיונות להשתלט בשיטות של דת, מסחר וצבא – כל אלו הביאו לידי הגנה פאראנואידית כמעט על עצמאותה של יפאן. הזרים הוגבלו בדג'ימה, ל10 בניינים בדיוק. התחנה הקדמית של אנשי הולנד בדג'ימה הוגבלה לשטח של כ500 מ"ר ממנו לא יכלו לצאת. אוניות הולנדיות הורשו להגיע פעם בשנה בלבד. מה יותר מזה סאקוקו, אני באמת לא יודעת. יותר מכך, תקופת אדו נותנת ליפאן את השהות להתארגנות אזרחית, עירונית פנימית, ובעת המפגש הטראומטי עם פרי, והמאבק הפנימי לגבי צעדי ההמשך (אחרי שנפתחו הנמלים בשימודה והאקודאטה), הוא זה שבסיכומו של דבר הוביל לבחירה בפתיחה ומודרניזציה. יפאן, אם כך, בניגוד להודו, או סין או מקומות אחרים שהוזכרו כאן, ב ח ר ה להפתח למערב, לרכוש את תרבותו ולאמץ מודלים שונים לפונקציות שונות בחברה (מבנה צבא פרוסי, מבנה מערכת החינוך בריטי וכד'). עצם היכולת של יפאן להגיע לתהליך שכזה, למרות המאבקים הקשים מאד מבית לגבי הלגטימיות של מהלך הפתיחה והחרדות העצומות מפני הדברים שהוא עלול להוביל את יפאן (איבוד זהות עצמית, איבוד הרוח היפאנית), הם חלק מהותי מתהליכי המודרניזציה והויכוחים התרבותיים והאידאולגיים בתוך יפאן של המאה ה19, והוא התאפשר כי היו 250 שנים של התבססות אורבנית וכלכלית שקדמו לכך. לאף אחת ממדינות אסיה האחרות לא היתה הפריבילגיה הזו, וכולן זכו ל"מודרניזציה" בכפיה, מתוך שלטון של השתלטות כלכלית או כיבוש צבאי. הדיו של תהליך כוחני זה, והטראומה של המפגש עם המערב נמצאים בכל רבדי החיים של ארצות אלו. וגם ביפאן, אם כי באופן שונה (ע"ע מלחמה"ע השניה).

8. אני מזכירה לך עוד עובדה אחת פשוטה – ב250 השנים של סאקוקו יפאן התארגנה ובנתה את החברה העירונית והאזרחית שלה לתפארה. סין היתה נתונה לשלטון מנצ'ו – נרקיסיטי, ומסוגר בעצמו, שעשה שימוש באמצעי שלטון ובירוקרטיה מקומיים על מנת לנהל את המדינה לצרכיו ומטרותיו תוך ניצול מתמיד של האוכלוסיה הכפרית (מעל 95 אחוז של האוכלוסיה הסינית בסוף מאה ה19), עד לכדי התרוששות מוחלטת של כל המערכות. ב1860 אלגין מחריב את הארמון בביג'ינג, בעוד שב1868 היפאנים מובילים את מייג'י מקיוטו ומקימים את טוקיו כבירה חדשה, אזרחית, ומסלקים סופית את השלטון הצבאי ששלט בכיפה, בגלגולים שונים, החל מ1185. העובדה שסין נגררה אל המאה 20, ויפאן הגיעה לרגע הזה עם הרבה כוחות פנימיים נובעים מהסדר השלטוני ואמצעי בניית הכוח והזהות של של 250 השנים שקדמו לכך, לעומת ההרס המתמיד והשיטתי של סין בידי כובשיה, מנצ'ורים ואח"כ גם בריטים. אבל ברור לך שאנחנו דנים עכשיו בפרשנויות, וכל אחד מביא את צרור העובדות הרלוונטיות לטעוניו. חזור לטענה מס. 1 בפוסט הזה שלי.

עד כאן להיום ובכלל. כאמור, אני פורשת מן הדיון בשל קוצר זמן, ותחושה של חזרה על עמדות בסיס.

ולסיום:
ביום ב' 20 במאי, אתן הרצאה במסגרת הסמינר המחלקתי של החוג ללימודי אסיה באוניברסיטת חיפה על ייצוגי הסכסוך הפלסטיני-ישראלי בקולנוע דוקומנטרי ביפאן, 1970 עד היום". יש באמתחתי כ9 סרטים כאלו, אך אתמקד בדיוני ב4 סרטים מובילים, ובינהם סרטו של סאטו מקוטו Out of Place אשר עוסק בחייו ובמורשתו של אדוארד סעיד. ההרצאה הזו סוגרת את מעגל השיחה הזו באופן חשוב: היא מראה כי הדיכוטומיות שאתה כל כך מתאמץ לשרטט מזמן קרסו, כי אוריינטאליזם הוא בודאי לא רק עניין בין אירופה וערב, וכי ההיברידיזציה (כן אני יודעת, אתה אלרגי למילה הזו) יכולה אפילו לקחת אותנו למקומות בהם היפאני דן בסכסוך של המזרח התיכון ובשאלת האוריינטאליזם במבט הנלקח מן הכיוון ההוא, ומתוך רלוונטיות לשאלות אידאולגיות הנוגעות לקיומה של יפאו וליחסיה עם המערב בכמעט-200 שנים האחרונות.

כל טוב,

אילת