אוטו פון ביסמרק – קנצלר הברזל, הוא אחד האישים המפורסמים ומעוררי המחלוקת ביותר בהיסטוריה. אביגדור ליברמן, שר החוץ לשעבר, הודה כי הוא אחת הדמויות הנערצות עליו. מאחד גרמניה, נביא הדם והברזל, האיש שהעניק אמנציפציה ליהודי גרמניה ופתח בשלוש מלחמות בזק עקובות מדם נגד דנמרק, אוסטריה וצרפת. מי הוא היה, למעשה? ג'ונתן סטיינברג, חוקר מאוניברסיטת פנסילבניה, מנסה לפתור את החידה ולשרטט את דמותו המרתקת של ביסמרק בביוגרפיה חדשה ופרובוקטיבית. בין טרקלינים אפופי עשן, שדות קרב שטופים בדם, כלבים נושכים ואינטריגות של חדרי מיטות, נמתחת העלילה מנבכי הפוליטיקה הגבוהה ועד לעמקי נפשו של המדינאי. אולם האם בדרך שוכח סטיינברג את הדבר החשוב ביותר?

Jonathan Steinberg, Bismarck – A Life (Oxford: Oxford University Press, 2011)

בראשית שנות החמישים של המאה התשע עשרה הזדמן אציל פרוסי מובטל לעיר הגדולה פרנקפורט. באותה תקופה, גרמניה עודה היתה מחולקת לנסיכויות, בישופויות וממלכות שונות ומשונות, שעמדו בצלן של ממלכת פרוסיה וקיסרות הבסבורג האוסטרית, שתי המעצמות של העולם דובר הגרמנית. הנסיכויות היו מאוחדות במבנה פדרלי רופף, הבּוּנְד (ליגה), שהפרלמנט שלו, מוסד שייצג נסיכים – לא עמים – ישב בפרנקפורט. האציל מברלין, גוֹלְץ, פקד כנהוג את ביתו של שגריר מדינתו בליגה, אדם ששמו היה ידוע באותה תקופה אך ורק לאנשים שהיו מצויים בעולם הדיפלומטי. הדיון בין השניים, ככל הנראה, היה סוער ולא נעים. בסיומו, יצא גוֹלְץ בסערת רגשות מהבית ושעט לעבר שער הגן. כלבו של השגריר, שחש שמשהו אינו כשורה, נבח באיום לעבר האורח המתרחק. "היי, גולץ!" קרא השגריר, אוטו פון ביסמרק, בעודו משרבב את ראשו מחלון הבית. "אל תנשוך את הכלב שלי!"

            אוטו פון ביסמרק – באותה תקופה רק שגריר בדרג בינוני-גבוה, הוא אדם ששמו מוכר כמעט לכל שמתעניין בהיסטוריה של גרמניה, אירופה ואולי גם העולם כולו. קנצלר הברזל, האדם שניווט את מדינתו בשלוש מלחמות עטורות ניצחון ועקובות מדם בדרך לאיחוד גרמניה תחת הקיסרות הפרוסית, הוא סמל לדברים רבים ושונים – מעין ראי שמבקרים רבים רואים בו את כל מה שאהוב ושנוא עליהם. מי היה האיש הזה, אוטו פון ביסמרק? מדינאי מתון ושקול שניהל מלחמות קצרות וזהירות ושמר שלא לדרדר את אירופה לעימות דמים כולל, או עריץ צמא דמים שהאמין כי בעיות ניתן לפתור רק באמצעות "ברזל ודם"? האם גרמניה הידרדרה לשתי מלחמות עולם רק משום שסטתה מדרכו הטובה, כפי שטוענים מעריציו, או שבמשטרו יצר חביות אבק שריפה של עריצות, לאומנות וציות עיוור שהובילו את גרמניה לחורבן? ביסמרק היה גם אישיות יוצאת מגדר הרגיל, אדם בעל תיאבון בלתי מוגבל כמעט לאוכל ועישון, שתרם לאנושות את אחת ההמצאות המיותרות יותר בתולדותיה- מתקן המאפשר לעשן כמה סיגרים בעת ובעונה אחת. ביוגרפים – כך מסתבר – פשוט אינם מסוגלים להסכים על אופיו של המנהיג הזה, דרכו ומורשתו.

            ג'ונתן סטיינברג, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת פנסילבניה, מנסה לעשות זאת באמצעות ספר ארוך ומרתק שקשה להניח אותו מהידיים, Bismarck – A Life. מאחורי השם חסר ההשראה מסתתר סיפור דרמטי של שמונה מאות עמודים כמעט, שלוקח את הקורא במסע ברחבי ההיסטוריה האירופית, הגרמנית והפרוסית של המאה התשע עשרה – טרקליני אצילים מהודרים וחדרי טבק אפופים בעשן, לחישות דיפלומטיות במסדרונות ושדות קרב שטופים בדם, מאבקים בין שושלות, נסיכים ומעצמות ואינטריגות משפחתיות של חדרי מיטות. הוא עוקב אחרי הקריירה של אוטו פון ביסמרק, ממוצאו הצנוע כיונקר (אציל) פרוסי חסר חשיבות, עד לקריירה המזהירה שלו בשירות הדיפלומטי ותקופתו הסוערת כראש ממשלת פרוסיה שנמשכה שלושים שנה כמעט. בעיני סטיינברג, ביסמרק היה גאון בלתי רגיל, אדם שסובב את פרוסיה, גרמניה ולפעמים גם את היבשת כולה על אצבעו הקטנה, אחד האנשים המרשימים ביותר באירופה של המאה התשע עשרה.

סטיינברג מזנק באופן וירטואוזי בין תיאורים של הפוליטיקה הסבוכה של אירופה לעמקי אישיותו של המדינאי. על מלחמת פרוסיה-דנמרק, ויכוח שושלתי סבוך ובלתי אפשרי שלכל המעורבים הרבים בו קראו פרדריק או כריסטיאן, נאמר כי רק שלושה אנשים הבינו אותה – אחד מת, אחד איבד את שפיותו והשלישי, שר החוץ הבריטי, שכח זה מכבר, ובכל זאת סטיינברג מצליח לתאר אותה באופן בהיר ומובן להפליא. אולם הקטעים המעניינים ביותר עוסקים דווקא בעולמו הפנימי של ביסמרק עצמו, מארג סבוך לבלי התיר של דיכאונות, רגשות עזים ומזימות כנגד כל הסובבים אותו. ביסמרק היה פוליטיקאי מבריק, מרושע, ציני וחסר מצפון, אך אדם שחי חיים צנועים ומעולם לא התעניין בעושר ומותרות. אחד האנשים החזקים באירופה ואולי בעולם, שייבב בלי סוף במכתביו האישיים על אומללותו, תחלואיו וחוסר האונים שלו מול הגורל. שוביניסט מושבע ושונא נשים, שגילה רכות בלתי נתפסת כמעט כלפי אחותו האהובה.

הוא כבר שכח. לורד פלמרסטון, שר החוץ וראש ממשלת בריטניה

ואכן, הרגשות מלווים את הספר הזה לכל אורכו. רבים רואים את ביסמרק כפוליטיקאי על, קר ושקול, שרקם מזימות חובקות עולם. והוא היה כזה – אבל בכל פעם שמלכו לא העניק לו מספיק תשומת לב, המרה את פיו או דחה את אחת מתוכניותיו, ביסמרק נהג לפרוץ בבכי, להתפרץ על המלך, לזעוק שלא אוהבים ולא מעריכים אותו מספיק ולאיים להתפטר. לפעמים עשה זאת על זוטות של ממש: יש וסירב המלך לפטר שגריר שלא היה לרוחו של ביסמרק, דרש פיצויים קטנים מן הדרוש ממדינת אויב או סתם הרגיז את ראש הממשלה שלו. מלך פרוסיה וילהלם הראשון (מ-1871: קיסר גרמניה), נתקף – כל פעם מחדש – בחרדת נטישה. הוא לא היה יכול לדמיין את עצמו בלי ביסמרק, שהציל אותו מעימות הרסני עם הפרלמנט הפרוסי בשנות השישים המוקדמות, סייע לו לנצח שלוש מלחמות ואיחד עבורו את גרמניה. הדפוס תמיד חזר על עצמו: ראש הממשלה בכה והשתולל, המלך שלח לו מכתבים בלשון מתרפסת והתחנן שלא יתפטר – והוא נשאר. "קשה להיות קיסר תחת שלטונו של ביסמרק," הוא התלונן פעם לפי המסופר. על קברו ביקש ביסמרק שיכתבו רק שהיה נתין פרוסי ששירת בנאמנות את מלכו, והוא אכן עשה זאת מבחינות רבות. אולם בדרך השתלט על חייו האישיים של המלך ועשה כמיטב יכולתו לסכסך בינו לבין בנו, אשתו וכלתו. ואכן, המלחמות המלוכלכות בין ביסמרק למלכה (מ-1871: קיסרית) אוגוסטה ונסיכת הכתר ויקטוריה מספקות כמה מהאפיזודות העסיסיות ביותר בספר.

שנאה את ביסמרק. הקיסרית אוגוסטה

ובכל זאת, הד נוגה וטרגי עולה מסיפורו של האיש החזק הזה, הד שגורם לקורא להרהר בשבריריותו של הכוח. האיש שתמרן את כל אירופה על אצבעו הקטנה, שהכה את האימפריה האוסטרית ומוטט את האימפריה הצרפתית, ששיחק במדינות הגרמניות ככלי שחמט, כפף את הצבא הפרוסי הגאה לשליטתו ואף במלכו רדה – היה תלוי לחלוטין בחסדו של הכתר. ברגע שהתחלף הקיסר, ולכס עלה וילהלם השני שתיעב אותו – פג כל כוחו ברגע אחד. "קנצלר הברזל" פוטר ב-1890 והפך בן לילה משליט כל יכול לפנסיונר דחוי וממורמר. "פעמוני מקדש גיון מצלצלים," נאמר בשורות הפתיחה של אפוס יפני עתיק, "ומזכירים לנו שהכול בין חלוף. צבעם של פרחי הסאלה מעיד שבעלי הגאווה סופם לדעוך. גם בעלי הכוח נעלמים בסוף, נמוגים כחלום בליל אביב; מתפזרים כאבק ברוח." הקריירה של ביסמרק בהחלט מעלה בעיני רוחו של הקורא את השורות הללו.

קשה להיות קיסר תחת שלטונו של ביסמרק – מלך פרוסיה וילהלם הראשון

ג'ונתן סטיינברג מספר את הסיפור – ועושה את זה בכישרון שאין כמותו – אבל הוא לא שומר על ריחוק מדעי. לעיתים, ההתערבויות שלו במהלך העלילה מפתיעות ומעוררות את הקורא. שלא כנהוג, הוא מרבה להשתמש במילה "אני". פעם אחת, כאשר הוא כותב על ניסיון כושל של ביסמרק ושניים מבכירי המדינה לתאם ביניהם פגישה דחופה, הוא מפטיר שטלפונים סלולריים באמת שינו את העולם לטובה. במקום אחר, הוא מצדיע ל"אומץ האזרחי" של שגריר פרוסיה בצרפת שהמרה את פיו של ביסמרק בניסיון כושל לשמור את השלום, או משווה בין החוקה הטרחנית והסבוכה של הבונד לשיעמום הבירוקרטי של מוסדות האיחוד האירופי בבריסל. ובכלל – ככל שממשיכים לקרוא עולה האימה שחש המחבר עצמו מהדמות שהוא מתאר. ביסמרק של סטיינברג הוא גאון, אבל גאון מרושע – דמון שצמח בקרב אנשים שלא חשדו בדבר, העלה אותם לגבהים של תהילה אבל אפף אותם ברוע. גופו היה חולה מחרדות אמיתיות ומדומות, נפשו היתה חולה משנאה לכל דבר שזז, מפרנויה ושגעון רדיפה. האיבה לביסמרק גורמת לסטיינברג, כפי שכתב אחד ממבקריו של הספר, להרבות בשבחי הסובבים אותו. פרוסיה של סטיינברג היא מדינה מלאה באנשים לא מושלמים אמנם, אבל טובים והגונים ביסודם, שתומרנו בידי הגאון הרשע ביסמרק. הקיסר וילהלם הראשון הוא "זקן חביב שבמקרה הפך למלך", הקיסרית אוגוסטה, אויבתו המושבעת של ביסמרק היא "אישה מרשימה וחכמה, ששנאה אותו בצדק", הרמטכ"ל פון מולטקה – עוד אויב של ביסמרק – הוא אדם "בעל הגינות מוסרית של ממש", ומנהיג האופוזיציה הקתולית, לודוויג וינהורסט הוא "גאון כעור וקטן קומה", פוליטיקאי "עם עקרונות" שיש לזכור אותו כדמות מופת אפילו בגרמניה של היום.

מחלוקת על מהות המלחמה – הרמטכ"ל הפרוסי גנרל הלמוט פון מולטקה

            וזה חבל, כי מרוב להיטות להצליף בביסמרק, אדם מניפולטיבי, חסר מצפון ואכזרי לכל הדעות – סטיינברג מתעלם מצדדיו החיוביים הרבים. ביסמרק לא היה רק אדם שחירחר שלוש מלחמות (ולזכותו של סטיינברג, הוא לא מתעלם מטיפשותם של הצרפתים שהכריזו מלחמה על פרוסיה ב-1871 ובכך שיחקו לידיו) – אלא גם פוליטיקאי שניסה בכל כוחו למנוע מלחמה אירופית לאחר איחוד גרמניה ב-1871. הוא אחראי לא רק לעיוותים של הרייך השני, אלא גם להישגיו הניכרים בתחומי הכלכלה, התרבות והחברה, לא רק לרדיפת הסוציאליסטים אלא גם לרשת הביטחון החברתית, הראשונה מסוגה בעולם, שהוענקה לפועלים. דוגמא מצויינת לעיוות הזה בספרו של סטיינברג, הוא תיאור העימות המפורסם בין ביסמרק לרמטכ"ל מולטקה בזמן המלחמה עם צרפת. סטיינברג מציג את ביסמרק ככובש אכזרי וחסר מצפון שרצה להפציץ את פריז עד דק – אבל הוא מתעלם מכך שביסמרק דווקא רצה דווקא לסיים את המלחמה במהירות בלי לכבוש את צרפת, הציע לאויב תנאי שלום מתונים להפליא ואפילו את אלזס-לוריין סיפח בחוסר רצון בולט. הרמטכ"ל מולטקה, לעומת זאת, רצה להתקדם לדרום צרפת כדי להשמיד את הצבא הצרפתי ככוח לוחם.

אבל זו לא הנקודה המעניינת ביותר. מאחורי הויכוח הזה עומדת מחלוקת מרתקת, שסטיינברג מתעלם ממנה לחלוטין, בנוגע לאופיה של המלחמה והקשר הרצוי בין הצבא לרשויות האזרחיות. שני הניצים, ביסמרק ומולטקה, האמינו כי הצבא כפוף לזרוע הפוליטית, ומטרתה של המלחמה היא להשיג שלום טוב מבחינה דיפלומטית. אולם מולטקה חשב כי תפקידם של הפוליטיקאים האזרחיים הוא רק לקבוע את מטרת המלחמה. כל עוד המלחמה מתנהלת, אל להם להתערב ב"עבודה המקצועית" של הצבא. ביסמרק, לעומתו, הבין כי גם למהלכים אופרטיביים שמתרחשים במהלך המלחמה יש חשיבות פוליטית. אם, למשל, היה מולטקה פולש לדרום צרפת, אולי היתה מתחסלת האפשרות לשתף פעולה עם הרפובליקה הצרפתית בעתיד. ביסמרק, למעשה, גילה הבנה עמוקה יותר לקשר בין צבא, מלחמה ופוליטיקה והכיר בסכנה של השתוללות צבאית – מורשת חשובה מאד אפילו בימינו.

            הדיון ביהודים, נושא מרכזי במיוחד בספרו של סטיינברג, הוא בעייתי לא פחות. בעיניו של המחבר, ביסמרק היה אנטישמי שמעולם לא היסס להביע את עמדותיו האנטי-יהודיות. הוא לא בלם את התנועה האנטישמית בעשור הראשון והשני לקיומו של הרייך, ובכך אפשר את התפתחות המוטציה שהצמיחה בסופו של דבר את היטלר, המשטר הנאצי והשואה. זו גישה בעייתית במיוחד, בעיקר בגין החוכמה בדיעבד שבה. במקום להסתכל קדימה מתקופתו של ביסמרק, סטיינברג מתבונן מאושוויץ אחורה. נכון – ביסמרק לא בלם את התנועה האנטישמית בשנות השבעים ותמרן את האנטישמים נגד הליברלים והיהודים, בדיוק כפי שתמרן כוחות ומפלגות רבות אינספור אחת נגד השנייה. אין ספק שהחזיק בדיעות קדומות רבות על היהודים, וחלקן היו נחשבות כיום לאנטישמיות במפגיע. אבל לא הוא, ולא אף אחד אחר בתקופה, לא צפה ולא היה יכול לצפות את היטלר או את אושוויץ. לעומת זאת, סטיינברג מבליע ומציין אך בקצרה, או לא מציין כלל, את תרומתו האדירה של ביסמרק לעם היהודי. הוא הרי היה הפוליטיקאי שעמד מאחורי האמנציפציה (שוויון הזכויות) ליהודים בפרוסיה ובאימפריה הגרמנית כולה. משטרו לא סבל פוגרומים ואלימות כנגד יהודים, ומערכת המשפט התייחסה באפס סובלנות לעלילות דם. ביסמרק אף התערב אישית, ובאמצעות שליחים, למען יהודים נרדפים ברומניה. אם הוא היה אנטישמי, סביר להניח שלא היה שותק מול התנועה האנטישמית בגרמניה אלא תומך בה בגלוי. הוא לא עשה זאת, ואף ביקר בחנוכת בית הכנסת בברלין ביחד עם שרי הממשלה וראשי הצבא – צעד גלוי של תמיכה בקהילה היהודית. אם ביסמרק רדף מיעוט כלשהו בגרמניה, לא היו אלו היהודים אלא דווקא הקתולים – שנואי נפשו האמיתיים.

שנואי נפשו האמיתיים של ביסמרק – המנהיג הקתולי לודוויג וינדהורסט

            בסופו של דבר, הבעיה העיקרית בספרו של סטיינברג היא מתיחת קו ישר בין העבר להווה, כאילו הכל היה חייב להתרחש, ובכן… כפי שהתרחש בסופו של דבר. בהתאם לתזה הידועה של "דרכה המיוחדת של גרמניה בהיסטוריה" (Sonderweg), טוען סטיינברג כי ביסמרק הותיר לעם הגרמני מורשת מזיקה של ציות עיוור לשלטון, וזו אחראית לכל הרעות החולות שהתפתחו בגרמניה מאז, מהעריצות ועד לאנטישמיות האלימה. וזה מוזר – כי סטיינברג הוא דווקא היסטוריון שמדגיש את הגורם האישי, המקרי, את כוחו של מנהיג בודד כמו ביסמרק לעצב את העולם שסביבו. במקרה אחד הוא כותב, למשל, שאם ביסמרק היה מת באחד מהדו קרבות שניהל בצעירותו, ההיסטוריה היתה שונה. אבל אם ביסמרק השפיע כל כך על סביבתו, מדוע רק הוא אחראי לאסונות שפקדו את גרמניה? מדוע אי אפשר לייחס השפעה דומה לראשי הממשלה והצבא שבאו אחריו, לקיסר וילהלם השני, למשל, או לנשיא הינדנבורג? האם באמת כולם בגרמניה, מלבד ביסמרק, היו בובות שתומרנו או יריבים חסרי אונים של קנצלר הברזל?

קל לדבר על מורשת ה"צייתנות העיוורת" של ביסמרק ולמתוח קו ישיר להיטלר, אבל אם כך – מדוע גרמנים רבים כל כך, משמאל ומימין, מרדו כנגד השלטון בזמן רפובליקת ויימאר? מדוע הפכו הסוציאל-דמוקרטים, אויביו המושבעים של קנצלר הברזל, למפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט שנים ספורות לאחר תום כהונתו? האם אי אפשר לטעון, למשל, שדווקא חולשת משטרו של ביסמרק, העובדה (שגם סטיינברג מודה בה) שלא הצליח לבנות מוסדות מדינה חזקים של ממש, הפילה את גרמניה לזרועותיהם של מהפכנים ועריצים משמאל ומימין? האמת היא, שאם ההיסטוריה היתה משתנה בשל מקרה כזה או אחר, אם למשל היטלר היה נורה במהלך הפוטש של בית הבירה ב-1923 (וזה היה מאד קרוב לכך) היה אפשר להסביר כל תרחיש אחר, כל משטר אחר שהיה צומח בגרמניה, כתוצאה הכרחית של שלטון ביסמרק. בחינה כנה יותר של ההיסטוריה חייבת להוביל למסקנה שכל רגע בעבר רווי באפשרויות, באינסוף צמתי דרכים, בהשפעת גורמים רבים וביניהם המקרה העיוור. אפשר לטעון שאלמנטים מסויימים בשלטונו של ביסמרק הגדילו את הסיכוי לתוצאה כזאת או אחרת, שחולשות מבניות מסוימות שיצר הפכו את המדינה לחשופה יותר לסכנות כאלו ואחרות. בחינה כזאת היתה הופכת את הביוגרפיה של ביסמרק לתרגיל היסטורי מעניין באמת. סטיינברג, למרות שכתב את אחד הספרים הטובים, הקריאים והמומלצים ביותר בנושא, פספס את האפשרות הזאת, וזה חבל, אפילו חבל מאד.