היומנים של טרנר: איך חושב ניאו נאצי?

האם תהיתם פעם איך חושב ניאו-נאצי? "יומני טרנר", ספרו של ויליאם פירס, מגולל סיפור דמיוני על מהפכה נאצית אמריקאית שמתגלגלת למלחמת עולם אפוקליפטית. ינשוף היסטורי על הפנטזיה הניאו-נאצית שהנחתה את טימוטי מקווי, הטרוריסט שפוצץ את בנייני הממשל הפדרלי באוקלהומה. ה-FBI הגדיר את יומני טרנר כ"תנ"ך של הימין הגזעני" בארצות הברית, אולם דווקא הם מספקים חלון נדיר לא רק לפנטזיות הכמוסות של טרוריסטים חמושים, אלא גם לסוד חולשתו של הנאציזם בארצות הברית מאז ומעולם.

 300_95781

"לעולם לא אשכח את היום הנורא ההוא: 9 בנובמבר, 1989. הם דפקו על דלתי בחמש בבוקר, ואני לא חשדתי בדבר."

מי כתב את השורות האלה? במאה העשרים, הן יכולות להתאים לכל סיפור חיים תחת משטרים טוטליטריים – גרמניה הנאצית, איטליה הפשיסטית, רוסיה הקומוניסטית, אפילו דיסטופיות של השמאל הרדיקלי על דיקטטורה עתידית של ההון המערבי. במקרה הזה, אף אחת מהתשובות לא נכונה. הסיפור ממשיך במילים הבאות:

פתחתי את הדלת, וארבעה כושים התפרצו לתוך הדירה לפני שהצלחתי לעוצרם. אחד מהם החזיק אלת בייסבול. שניים מהם היו חמושים בסכיני מטבח ארוכים שהיו תחובים בתוך חגורותיהם. בעל האלה דחף אותי לפינה ושמר עלי עם הנשק מורם בתנוחה מאיימת. בינתיים, שלושת חבריו הפכו את הדירה. בהתחלה חשבתי שמדובר בשוד. מעשי שוד מסוג זה הפכו להיות נפוצים ביותר לאחר שהתקבל חוק כהן, עם קבוצות של שחורים שפשטו על בתים לבנים לשדוד ולאנוס. אז השומר שלי נופף בתג כלשהו והודיע לי שהוא ועוזריו הם "סוכנים מיוחדים של מועצת צפון וירג'יניה ליחסי אנוש" (Northern Virginia Human Relations Council). הם באו לחפש כלי נשק, כך אמר.

פוסטר של "מועצת וירג'יניה ליחסי אנוש", ארגון אנטי-גזעני ששימש כבסיס לתיאור הדמיוני ביומנים

פוסטר של "מועצת וירג'יניה ליחסי אנוש", ארגון אנטי-גזעני ששימש כבסיס לתיאור הדמיוני ביומנים

אלו הן שורות הפתיחה של הספר "יומני טרנר" (The Turner Diaries), שהוגדר על ידי ה-FBA כ"תנ"ך של הימין הגזעני" בארצות הברית. הספר, שכתוב בגוף ראשון כיומן של פעיל ב"מהפכה לבנה", ניאו-נאצית עתידית בארצות הברית, נחתם על ידי אנדרו מקדונלד, אחד משמותיו הבדויים של הפיזיקאי ד"ר ויליאם פירס, מנהיג ניאו-נאצי אמריקאי ותיק וידוע. אתר ימין קיצוני אמריקאי, שמציע את הספר המלא לקריאה באינטרנט חינם אין כסף, התפאר ש"אם תהיה לממשלת ארצות הברית יכולת לאסור ספרים, הספר הזה וודאי יהיה בראש הרשימה שלהם." הוא אולי מגזים, אבל לא בהרבה. אחת מסצינות השיא של יומני טרנר, הפיגוע שעורכים סוכני ה"ארגון", המחתרת הניאו-נאצית הלבנה במטה הראשי של ה-FBI, שימש כמקור השראה עיקרי למחבל טימוטי מקוויי, שביצע פיגוע המוני בבנייני הממשל הפדרלי באוקלהומה ב-1995. יומני טרנר, עד ימינו חומר קריאה מרכזי בארגונים אמריקאיים קיצוניים וחמושים עד צוואר, הוא לפיכך ספר חשוב ומשפיע.

טימוטי מקווי - המחבל מאוקלהומה: הושפע מיומני טרנר

טימוטי מקווי – המחבל מאוקלהומה: הושפע מיומני טרנר

            העלילה נפתחת, כפי שמתואר לעיל, בחקיקתו של "חוק כהן" (The Cohen Act) מזימה של הממשל הפדרלי להחרים את כל כלי הנשק לסוגיהם מאזרחי ארצות הברית. החוק לא רק מפקיר את האזרחים הלבנים ההגונים לציפורניהן של כנופיות שחורות, אלא – בסופו של דבר – מחרים את הנשק גם מהשחורים עצמם כדי לפנות את הדרך לדיקטטורה לא מרוסנת של השלטון הליברלי בוושינגטון. המשטר פועל לא רק באמצעות ה-FBI  והמשטרה הרגילה, אלא באמצעות גופי דיכוי ממשלתיים למחצה כמו המועצה ליחסי אנוש, שהוזכרה לעיל, ו"משטרת השוויון" – ארגון אימתני שרוב חייליו הם שחורים ואילו קציניו – לבנים ליברלים מרושעים וחסרי מצפון. מאחורי המזימה כולה, כפי שאפשר לראות בקלות משם משפחתו של חבר הקונגרס שחוקק את החוק, עומדים היהודים, בארצות הברית ותל אביב כאחד. אלו מפעילים, כבובות על חוט, הן את הממשל הפדרלי והן את השחורים (ושאר הלא לבנים) בארצות הברית כדי לבסס שלטון עריצות ללא מצרים.

ד"ר ויליאם פירס, מוצג עם הילת קדושה באתר ניאו-נאצי

ד"ר ויליאם פירס, מוצג עם הילת קדושה באתר ניאו-נאצי

            לפי סיפור המסגרת בפתיחת הספר, יומני טרנר התגלו כממצא ארכיאולוגי כמאה שנים לאחר המהפכה הלבנה העולמית. פרטיה של המהפכה הזאת עדיין אינם גלויים לקורא, והם נחשפים טפח אחר טפח עם התמשכותה של העלילה. ארל טרנר הוא פעיל לבן מן השורה, אדם פשוט שנסחף לשורות ה"ארגון" לאחר שסוכני המועצה ליחסי אנוש פושטים על ביתו כדי להחרים את הנשק שלו. לאט לאט הוא מתקדם בשורות הארגון, ומגלה את האנשים שעומדים מאחוריו, גוף קוואזי-דתי שנקרא "המסדר". ראשי המסדר, שמפעילים את סוכניהם בשלט רחוק, פותחים במלחמת גרילה של התנקשויות ופעולות טרור נגד מוסדות פדרליים, יהודים, שחורים ואישים ליברליים בכל רחבי ארצות הברית. הם מתחילים בקטן. קודם כל צריך לגייס כספים. כנהוג בתנועות מהפכניות, החברים רוצים להתחיל לשדוד חנויות משקאות. המטרה מקדשת את האמצעים. אולם אחד מהם, הנרי, מתנגד – לא יתכן שהארגון ישדוד את האנשים שהוא מתיימר להגן עליהם:

הנרי סירב לשתף פעולה עם התוכנית. אנחנו לא יכולים, אמר, להשתמש במטרות שנוגדות את האמצעים שלנו. אפילו אם נשדוד את הציבור כדי לממן את הפעילות שלנו, יסתכלו עלינו כמו חבורה של פושעים פשוטים ולא משנה עד כמה המטרות שלנו נאצלות. גרוע מכך – אנחנו עצמנו נתחיל לחשוב כך בסופו של דבר. הנרי מסתכל על הכל במונחים אידיאולוגיים. אם משהו לא מתאים – הוא לא מוכן להיות מעורב. מבחינה מסויימת זה לא פרקטי, אבל אני חושב שאולי הוא צודק. רק אם נהפוך את הרעיונות שלנו לאמונה חיה שתנחה אותנו מיום ליום, נוכל לגייס את האומץ המוסרי הדרוש להתגבר על הקשיים הממתינים בהמשך הדרך. בכל מקרה, הוא שכנע אותי שאם עלינו לשדוד חנויות משקאות, עלינו לעשות זאת עם מודעות חברתית. אם נשבור את ראשיהם של אנשים עם לבֶנים, הם צריכים להיות ראויים לעונשם. אז השווינו את רשימת חנויות המשקאות בדפי זהב של מדריך הטלפונים לרשימת החברים התומכים במועצה ליחסי אנוש של צפון וירג'יניה – השגנו אותה באמצעות הבחורה ששלחנו להתנדב שם. כך, הגענו בסופו של דבר ל"ברמן ליקר ויינות – שאול א. ברמן, בעלים".

 liquor

אז הפשרה המוסרית שהתקבלה בסוף היא לשדוד את איש העסקים המקומי שאול ברמן. גם תומך של המועצה ליחסי אנוש, וגרוע אפילו יותר – יהודי. החברים מתחילים ברצח של "השחור מאחורי הדלפק", ואז עוברים לרצוח גם את ברמן ואשתו, "אישה כבת שישים שמנה באופן גרוטסקי" באמצעות צנצנת כבדה של חמוצים כשרים. בכלל, בפנטזיה הניאו-נאצית של יומני טרנר, ה"רעים" (ולא רק בפעם הזאת) תמיד מכוערים ושמנים באופן מגוחך, וה"טובים" יפים ותמירים, זאת מלבד חריג חשוב אחד – נערות לבנות ש"בוגדות בגזע" באמצעות יחסים עם שחורים. הן בדרך כלל טובות מראה, וזה אמנם נחשב "בזבוז מצער", אבל הגיבורים תמיד מרגישים מחוייבים לחסל אותן למען יראו וייראו. כאן יש לציין כי פירס כתב ספר שלם, הצייד, על מתנקש ניאו-נאצי שפותח במהפכה אמריקאית על ידי רצח זוגות מעורבים.

            הסיפור ממשיך בשרשרת של התנקשויות ופעולות טרור מסלימות והולכות. בין הקורבנות: עורך בכיר בוושינגטון פוסט, ראשי ה-FBI, רבנים, כמרים, חברי קונגרס, פוליטיקאים ליברלים ועוד. למנה מיוחדת של ארס וחומר נפץ זוכים אנשי ימין המתנגדים לגזענות ("שמרנים אחראיים", כפי שהמחבר מכנה אותם בתיעוב). מהר מאד הופכת מלחמת הגרילה של "הארגון" למלחמה כלל ארצית, כאשר ראשי המסדר מצליחים לכבוש מובלעת בקליפורניה וליצור בה את האוטופיה הגזעית שלהם. הם משמידים את כל היהודים, השחורים, בני גזעים אחרים ואפילו לבנים שנראים שחומים מדי (רק ליתר ביטחון) ומשגרים פצצות גרעיניות לכל עבר. טורנטו, שהופכת ל"בסיס של יהודים" מושמדת בטיל גרעיני, וכך גם הבית הלבן. בסופו של דבר, כובשים אנשי הארגון את ארצות הברית כולה ומשמידים באמצעות פצצות אטום את ברית המועצות וישראל (אם תהיתם, הערבים מחסלים את מי שנשאר, אבל אפילו הם מושמדים בתוך ארצות הברית).

חברי ארגון ניאו-נאצי אמריקאי, פנסילבניה

חברי ארגון ניאו-נאצי אמריקאי, פנסילבניה

ארל טרנר עצמו יוצא למשימת התאבדות בשלב כלשהו לקראת סוף הספר, וה"עורכים" משלימים את החסר. מהומות נגד היהודים, השחורים והאסייאתים פורצות בכל ערי אירופה המרכזיות, וממשלות אוהדות לארגון עולות לשלטון בכל המדינות הללו. גם כאן, גורלם של הלא לבנים זהה לזה שבארצות הברית, וכדי להדר – מושמדים השחורים אפילו באפריקה. הפינאלה של הסיפור הוא מלחמת העולם הגדולה נגד סין, שמנסה להשתלט על אירופה. הקונפליקט נפתר, איך לא, בפצצות גרעיניות שהופכות את כל אירואסיה מאוראל מזרחה ל"שממה המזרחית הגדולה". שאר העולם הופך לאוטופיה בנוסח נאצי. עריה הגדולות של ארצות הברית לא משוקמות, ובמקומן קמים יישובים חדשים עם שמות היסטוריים כמו "אקארטוויל" (דיטריך אקארט – משותפיו הראשונים של היטלר) או "ווסלטון" (הורסט ווסל – מחבר ההמנון הנאצי).

 "יומני טרנר", מעבר לחשיבותו כמדריך מעשי לטרוריסטים מהימין הקיצוני בארצות הברית, הוא גם חלון נדיר שדרכו אפשר להשקיף על עולמם של ניאו-נאצים אמריקאיים, לראות כיצד הם חושבים ואיך הם רואים את העולם. זאת במיוחד משום שמדובר לא רק בקונטרס קצר או במאמר שעוסק בבעיות ספציפיות, אלא בחיבור ארוך ומקיף. דווקא היותו של ה"יומן" פנטזיה ספרותית, ולא מהמשובחות שבהן, מאפשר לקורא לראות מה פירס וחבריו היו רוצים לעשות בהעדר מגבלות משפטיות, פוליטיות ואחרות שירסנו אותם. האמת נחשפת דרך הפנטזיה. אולם כשמתבוננים ב"יומנים" במשקפיים כאלו, ניתן להבחין במתחים פנימיים בתורתו של פירס, סתירות שמבהירות לנו לא רק מדוע הניאו-נאצים נותרים שוליים אפילו בפוליטיקה הימנית קיצונית, אלא – וזה חשוב הרבה יותר – מדוע הנאציזם כאידיאולוגיה מעולם לא הצליח לצבור פופולריות ממשית במרחב האמריקאי, להבדיל מזה האירופי.

            נתחיל עם יחסו של המחבר לשואה. מחד, הוא מכחיש במילים רפות ודו-משמעיות את השואה ההיסטורית, זו שהתרחשה במלחמת העולם השנייה, ומאידך – מתאר את גורלם של היהודים לאחר המהפכה במילים שכאילו לקוחות מספרי היסטוריה על השואה. היהודים בקליפורניה, למשל, מובלים למדבר בצעדות מוות שמזכירות, כמעט מילה במילה, תיאורים יהודיים (!) של הטבח בבאבי-יאר, וניכר שהמחבר בקיא מאד בתיאורים הללו. לקראת סוף הספר, טרנר אף מציין שהארגון לא ינוח ולא ישקוט עד שישמיד את אחרוני "בני השטן" (Satan's spawn), ולא משנה היכן יהיו על פני כדור הארץ.

מושפע מתיאורי שואה יהודיים - אנדרטת הטבח בבאבי-יאר

מושפע מתיאורי שואה יהודיים – אנדרטת הטבח בבאבי-יאר

זהו, למעשה, ההבדל העיקרי בין נאציזם קלאסי לניאו-נאציזם. כאשר הנאציזם צמח בשנות העשרים של המאה הקודמת, הוא נתפס בעיני רבים כאידיאולוגיה חדשה ומבטיחה, לא כמתכון לג'נוסייד. מעטים מאד, אם בכלל, דמיינו את אושוויץ כבר ב-1933. ניאו-נאצים מסוגו של פירס, לעומת זאת, מציגים לפני הקהל לא את האשליה הנאצית הראשונית אלא את המוצר המוגמר: מחנות השמדה, ירי המוני, תליות ברחובות וצעדות מוות לשוחות המוניות. דווקא חוסר הנוחות שמעורר האספקט הזה, אפילו אצל גזענים ואנטישמים מובהקים, גרם לרבים מהאפולוגטים של הרייך השלישי להכחיש אותו בזעם. פירס, שמתפאר בו, לא יכול ואולי גם לא רוצה להשלות אף אחד. וכאן טמון גם לוז חולשתו, כי הנאציזם הקלאסי הצליח לצבור עוצמה אדירה דווקא משום שמשך אנשים פשוטים, מכובדים, נורמליים – החנווני בשכונה, עורך הדין, הרופא, המורה. אלו רוצים לשמוע על גדולה לאומית, פרנסה, ביעור הקומוניזם, אולי גם חוקי גזע – אבל לא על שוחות וירי המוני. לפיכך, תורתו של פירס, באמריקה ובאירופה כאחד, אינה רלוונטית מחוץ לחוגי הבריונים ונוער השוליים שצורכים אותה. היא יכולה לעניין טרוריסטים מסוכנים מסוגו של טימוטי מקווי, אבל לא המונים.

            אולם ב"יומני טרנר" ישנו מוטיב אחר, מעניין לא פחות, שמבהיר למה הנאציזם, הן בצורתו הקלאסית והן בצורתו החדשה, מעולם לא הצליח לתפוס אחיזה בארצות הברית. טרנר וחבריו, עד סוף הספר ממש, מודעים באופן כואב לכך שרוב האוכלוסיה הלבנה מתעבת אותם. הם מעולם לא מצליחים לארגן הפגנות גדולות של ממש, או לגייס כמויות גדולות של חיילים, ונאלצים לפעול כאוונגארד מהפכני באמצעות התנקשויות ופעולות טרור. מאות אלפים מפגינים מולם , וגם כאשר הם משתלטים על המובלעת שלהם בקליפורניה, השנאה של האוכלוסיה כלפיהם (כולל האזרחים הגזענים, כך נאמר) כה גדולה, עד שהם נתקלים, מדי יום ביומו, בהמוני מפגינים שלא מאפשרים למדינה לתפקד. התשובה היא לא דיכוי משטרתי או צבאי גלוי: הם חלשים מדי. במקום זאת, בלילה שמתואר לפרטי פרטים ונקרא "ליל החבל" (Night of the Rope) הם פושטים על בתיהם של המפגינים, חוטפים אותם בשנתם, מענים אותם ותולים אותם בראש חוצות – לא רק את המנהיגים אלא גם פעילים רבים מהשורה וסתם אזרחים. בין הקורבנות הבולטים: כוכבת הוליוודית ששיחקה בסצנות של אהבה בין-גזעית, סטודנטיות לבנות שחיו עם שחורים ו"שופט שמן באופן מגוחך" שפירש את החוקה כנגד הימין הקיצוני. במקרה אחר, הם מנצלים את האוכלוסיה המורעבת ומספקים מזון אך ורק למי שיחזור עם הוכחות שרצח אזרח לא לבן. גם במאבק הצבאי כנגד יריביהם, מנהיגי הארגון והמסדר מודעים היטב לנחיתותם המספרית: הם מצליחים לנצח אך ורק עקב שימוש סיטונאי בפצצות אטום, ואפילו זה- רק לאחר שהצליחו לתמרן את ברית המועצות והממשל בוושינגטון למלחמה גרעינית ביניהם.

ההפגנות נגד ה"ארגון" ביומני טרנר מבוססות ככל הנראה על מחאת ההמונים של התנועה לזכויות האזרח, כאן עם מרטין לותר קינג ב"מצעד על וושינגטון"

ההפגנות נגד ה"ארגון" ביומני טרנר מבוססות ככל הנראה על מחאת ההמונים של התנועה לזכויות האזרח, כאן עם מרטין לותר קינג ב"מצעד על וושינגטון"

            מכאן, עולה הסתירה הגדולה ביותר שבספר. מי שקרא את היומנים מההתחלה ועד הסוף יודע, כי המרד פרץ בשל "חוק כהן" – היינו, החוק היהודי שלקח מאזרחי ארצות הברית את הנשק שנועד להגן עליהם. "מה תעשו כשהם יבואו לקחת את כלי הנשק שלכם?" שואל הדיסקליימר של הספר, שאלה שכאילו נלקחה מהארנסל של מתנגדי משטר אנטי-פשיסטיים. הארגון והמסדר, לפי הודאתו של המחבר עצמו, משליטים בסופו של דבר משטר הרבה יותר ממורכז, הרבה יותר דכאני והרבה יותר פולשני לחירויות הפרט מאשר המשטר הפדרלי המקורי. וכן, אם תהיתם, הם גם מחזיקים במונופול מוחלט על הנשק.

            וזו בעיה, כי הנאציזם צמח כאידיאולוגיה אירופית, לא אמריקאית. הימין האירופי צמח בעשורים הראשונים של המאה העשרים כתגובת נגד למה שנראה כחוסר סדר, כאוס משתולל ברחובות: ליברליזם, מתירנות, פשע. המדינה הפשיסטית, או הנאצית, התיימרה להשליט "סדר"  לטובת האזרח, ולשם כך – דיקטטורה ריכוזית נראתה כצעד הגיוני לחלוטין. לעומת זאת, הפוליטיקה האמריקאית, גם ובמיוחד הימנית, מלווה מאז ראשיתה בחשד עמוק כלפי הממשל המרכזי וזרועותיו הפולשניות. אפילו לג'ורג' וושינגטון היה קשה לגייס תמיכה לבניין שלטון מרכזי שיוכל להילחם בצבא הבריטי, וגם כאשר שלטון כזה קם הוא היה בדרך כלל רופף, חסר ביטחון ונאלץ להצדיק בלי הפסק את קיומו שלו. מאז, כמובן, הממשל הפדרלי הפך לחזק וריכוזי הרבה יותר, אבל החשד העמוק אליו נותר, ובמיוחד בחוגי הימין הרדיקלי. וזו גם הסיבה להתנגדות הפראית, ההיסטרית כמעט, של הימין הקיצוני האמריקאי לכל חוק שיגביל אחזקת נשק, אפילו כלי תקיפה מובהקים. זאת משום שמונופול מוחלט של השלטון המרכזי על הנשק יגזול מהאזרח את האמצעי החזק ביותר להתנגד לעריצות אפשרית מצד השליטים בוושינגטון.

pro_gun_sticker

            ויליאם פירס, כמו טרנר הדמיוני שלו, מודע היטב לרקע הזה, ולפיו נאלץ לשחק ללא הפסק בין שני הקצוות. המהפכה פרצה בשל חוק כהן, שהגביל את חירותם של האזרחים לשאת נשק. היא מכוונת כנגד ה"מערכת" שמדכאת את האזרח הקטן, אבל הארגון – כדי לנצח – נאלץ להגביל את החירות של האזרחים עוד יותר, ובאופן רצחני. הדרך של פירס להתמודד עם הסתירה הזאת היא באמצעות הצגה קורבנית ומתבכיינת של גיבוריו, משל פעלו כתגובה בלתי נמנעת לרדיפה בלתי פוסקת, ובעיקר – התפרצויות היסטריות של שנאה המתבטאות בתיאורים אינסופיים על הכיעור הפיזי והרוחני של האויב. מדי פעם הגיבורים שלו תוהים בעצמם על הסתירה הזאת, אבל התהיות הללו תמיד מסתיימות במלמולים לא ברורים על צורך השעה. הצורך של פירס להגן על צורת חיים המקדשת חירות בלתי מוגבלת ומתנגדת באופן חריף לממשל מרכזי, על ידי יצירתו של ממשל מרכזי חזק יותר – לא משכנעת אפילו את הגיבורים שלו עצמו, וקשה להניח שאת הקוראים.

            נראה לי שמהסיבה הזאת, הנאציזם מעולם לא תפס בארצות הברית, אפילו לא בשנות השלושים כאשר היה פופולרי במקומות רבים באירופה. ב-1938, בנתה השגרירות הגרמנית הרים וגבעות מצמיחתה של תנועה נאצית אמריקאית, אולם הגילויים הללו תמיד היו חלשים, מהוססים ונפסקו כמעט לחלוטין ברגע שהתחילה המלחמה. כי בניגוד לימין הקיצוני האירופי ששם במרכז שמחתו את המדינה, הימין הקיצוני האמריקאי שם במרכז את הפרט ואת חירותו. כמובן שבזכות החירות הזאת לפרט ולקהילה מותר לדכא מיעוטים גזעיים, אולם בו בזמן – הקהילה אינה יכולה לסבול שלטון מרכזי חזק מדי, יהיה אשר יהיה. למרות הרעל שנוטף מהם, ואף על פי ששימשו כמודל לפעולת טרור, מראים לנו יומני טרנר בסופו של דבר לא את סוד כוחו, אלא את סוד חולשתו של הנאציזם בחלקה הצפוני של היבשת האמריקאית.

 

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-יוני 15, 2013, ב-ינשוף היסטורי, ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 26 תגובות.

  1. מעניין. זהו אחד המקרים שבהם מה ש"משכנע" אדם אחד משכנע אותי בהיפך הגמור. קורה לי חא פעם בוויכוחים עם אנשי ימין דתי כאן בישראל. המדינה שהם חולמים עליה היא הסיוט שלי.

  2. תוכל קצת לפרט מה משכנע אותך בהיפך הגמור? מן הסתם זה טבעי שאף אחד מאיתנו כישראלים או כיהודים לא ישתכנע מתעמולה ניאו-נאצית.

  3. מעניין מאוד. אחד הפרדוקסים של הטוטליטריזם הוא הסתירה בין האידאליזם שבין הטוטליטריסט כאדם בודד, מורד, מעין "על אדם" ניטשיאני, לבין המשטר הטוטליטרי כארגון ממשומע וממוסד לחלוטין. הנאציזם ניסה לפתור את הבעיה באמצעות האדרה מיסטית, כמעט תאולוגית, של הפיהרר- לא מוסד שלטוני מובהק אלא סוג של אל מודרני.

    בפנטזיה של פירס, כך נראה לי, פשוט מדמיינים את השלטון במונחים של מרד. כלומר, גם לאחר שתפסו את השלטון, הם עדיין נאלצים "למרוד" בנתיניהם באמצעי גרילה כמו החטיפות.

    • יותר מזה, ואני שם לב לזה רק עכשיו כשאני קורא את התגובה שלך – בפנטזיה של פירס אין למעשה פיהרר. אני לא זוכר אף דמות של מנהיג על בספר, מעבר למועצת ההנהגה שקרויה "המסדר". אפילו בתוך המסדר עצמו אין אינדיבידואל ספציפי שעומד מעל כולם.

    • אולי זה קצת 'אופ טופיק', אבל בכל זאת יש קשר לנושא – רבים מעולי בריה"מ לשעבר שאני דן איתם פה ושם על מצבה הנוכחי של רוסיה, אומרים דברים כמו "פוטין הוא נשיא חזק, זה מה שרוסיה צריכה, תראה מה הולך בישראל בגלל שאין שלטון חזק". ריכוז הסמכויות האנטי-דמוקרטי של פוטין (בין השאר, דרך הבובות שלו בפוליטיקה), נראה לרבים ברוסיה כדבר טבעי ורצוי. יש לו הרבה מאד תומכים ברוסיה, והרבה 'מעריצים' מחוצה לה. זה כאילו שיש מן תרבות פוליטית מובנית ב DNA של העם הרוסי שמעריצה כוח ושררה, שזקוקה לזה. העם הרוסי מעריץ כוח. סוגד לו. שלא לדבר על כל 'זקני השבט' שזוכרים לטובה את הימים של סטאלין, ועדיין מתגעגעים לימים שבהם שלט.

      • הייתי נזהר מהכללות או שימוש במונחים כמו DNA. בתרבות הפוליטית הרוסית ישנה גם מגמה ליברלית של התנגדות לשלטון מרכזי חזק – כזו שהולכת אחורה למאה התשע עשרה, בין אם מדובר בליברלים ופעילי זכויות אדם או באנרכיסטים/ניהיליסטים פרועים ואלימים. אבל זה נכון בהחלט שבתרבות הפוליטית הרוסית קיים זרם חזק מאד שדוגל ב"שלטון מרכזי חזק". הסיבה לכך לדעתי היסטורית: ברוסיה הרפורמות החשובות כמעט תמיד התבצעו מלמעלה החל מימי איוואן האיום, פטר הגדול וקתרינה הגדולה. לכן היה כל כך טבעי עבור לנין ותומכיו להאמין שאוונגארד מהפכני יוכל לבצע מהפכה סוציאליסטית "מלמעלה" (בניגוד לתורתו של מרקס), ולפיכך רבים כל כך תומכים בשלטונו המרכזי של פוטין, אם כי התמיכה בו הולכת ומתכרסמת לאחרונה ברוסיה עצמה. (כתבתי על כך מאמר כאן בינשוף שנקרא "רוסיה האחרת" – https://dannyorbach.com/2012/10/26/%D7%A8%D7%95%D7%A1%D7%99%D7%94-%D7%94%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%AA/

    • מסכים, דני. דרך אגב, אני חושב שאחד ההבדלים באמת בין הספר שאותו תיארת ועקרונות הימין הקיצוני באמריקה לבין התורה הנאצית ה"קלאסית" הוא שמה שפירס תיאר מזכיר יותר אנרכיזם מאשר משטר מסודר. בכך בעצם מתקשר הספר הזה לכל מיני תיאוריות קונספירציה הזויות וקבוצות ואנשים שפעלו מתוך מניעים ו'עקרונות' אנרכיסטיים. הפאשיזם והנאציזם הקלאסי דגלו בסדר ומשמעת מופתיים, וציות ומדינה. ה unibomber למשל, יותר מתקשר בעיניי ל[התנגדות הזו לממשל הפדרלי] ספרו של פירס מאשר לנאציזם הקלאסי. רוצה לומר: אני מוצא יותר קשר חזק יותר בין אנרכיסטים למיניהם לפירס והימין הקיצוני באמריקה מאשר בין פירס והימין באמריקה לתורה הנאצית. דרכי הפעולה שלהם וההתנגדות לממשל פדרלי הם האלמנטים המשותפים.

  4. אולי האתוס האמריקאי מונע את צמיחת הימין הקיצוני? הרי הימין הקיצוני שולל במהותו את האתוס / חלום אמריקאי ונראה לי שזו הסיבה המרכזית לכך.

    • בדיוק. אני מסכים איתך לגמרי. העניין הוא, שהאתוס האמריקאי משפיע מאד גם *בתוך* הימין הקיצוני עצמו מעצב את דמותו, וזו הסיבה שהנאציזם/פאשיזם תמיד היו שוליים בתוך הימין הזה, אפילו בשנות השלושים.

    • למה הכוונה? לאלו אלמנטים באתוס האמריקאי התכוונת שאינם חופפים או מנוגדים לעקרונות הימין הקיצוני?

      • לא בהכרח עקרונות "הימין הקיצוני", כי הרי תוכן המונח ימין קיצוני משתנה ממקום למקום, אפילו באופן חד. אבל החשד העמוק מפני ממשל מרכזי שמבוסס באתוס האמריקאי הרתיע רבים, אפילו בשוליים הימניים קיצוניים, מתמיכה באידיאולוגיה פשיסטית או נאצית המחייבת שלטון כזה.

  5. אני חושב שעידו התכוון לכך שמהדיונים שלו עם אנשי ימין [אשר רואים בחזונם הדיסטופי מדינת ישראל על כל שטחי א"י, וללא ערבים] הוא הבין כמה החזון שלהם קיצוני והרסני ופנטזיונרי. אבל, ת'כלס, זה לא ברור מאליו? אני לא צריך לדון עם אנשי ימין כדי להשתכנע שהחלומות שלהם הם אוויליים במקרה הטוב.

  6. לנאציזם יש דוקא כן סיכוי להשתלט על אמריקה.
    בשביל זה נחוצים מספר תנאים:
    שפל כלכלי חמור
    חדלון הקהילה היהודית
    מנהיג כריזמטי מטורף
    הנאציזם המקורי התבסס אך ורק על היודופוביה של היטלר.כל שאר הנאצים היו אוסף חדלי אישים,ומוגבלים פיזית ונפשית.
    גם שאר המנהיגים הפאשיסטים כמו מוסוליני ופראנקו לא היו אנטי יהודים מטבעם
    היהודים היו במצב של חוסר אחדות.לכן לא הבחינו בסכנה בזמן ולא התנקשו בו
    יש תמיד סיכוי שמצב דומה יחזור.סיכוי קטן אמנם.אך קיים.

  7. ה-9 בנובמבר? באמת, ככה נפתח הספר? תאריך מאוד סמלי שגם הוא מעיד על המחבר (1923, 1938 וכו'). ה-Deutsche Schicksalstag ("יום הגורל הגרמני")

    דווקא ב-9 בנובמבר 1989 היה "יום גורל" שונה מקודמיו ועומד כל כך בניגוד לפנטזיה הנאצית על סדר ושליטה: ב-9 בנובמבר 1989 נפלה חומת ברלין…

    • רייזינג, זו נקודה מאד מעניינת שלא חשבתי עליה – יום הגורל הגרמני. האם פירס חשב על הפוטש של בית הבירה או על ליל הבדולח? אני דווקא נוטה לאופציה השניה, בהתחשב ביחס הנוירוטי שלו לכל סיפור השואה. אני בכלל לא אתפלא אם הוא משליך עדויות שואה על ה"צד" שלו, כביכול כדי להפוך את הנאצים לקורבנות האמיתיים. בכלל זה קו מרכזי ב"יומני טרנר" וגם בספרים האחרים שלו.

  8. צבי,

    אני לא בטוח שאני מסכים איתך, מכמה סיבות. קודם כל, אין די בשפל כלכלי ומנהיג כריזמטי כדי להעלות משטר נאצי או פשיסטי לשלטון. להזכירך, שפל כלכלי היה ברוב מדינות העולם בשנות השלושים, אבל הדמוקרטיות הותיקות שרדו. גם במקומות שעלו מנהיגים כריזמטיים הם לא תמיד היו פשיסטים, וגם אם כן – הם לא בהכרח יצאו למלחמות. כדי שיעלה משטר נאצי, יש צורך בשילוב מורכב של תנאים חברתיים, היסטוריים ותרבותיים, אין די במנהיג כריזמטי מטורף או שפל כלכלי.

    אני גם לא מסכים איתך שרוב המנהיגים הנאצים חוץ מהיטלר היו "אוסף חדלי אישים מוגבלים פיזית או נפשית", זה בהחלט לא תואם את העדויות ההיסטוריות לפחות לגבי חלקם.

    נקודה מחלוקת נוספת היא בנוגע לקהילה היהודית. הקהילה היהודית בגרמניה היתה חצי אחוז מהאוכלוסיה, והשפעתה על מהלך הדברים היתה זעומה לכל היותר. גם אם הקהילה היהודית היתה "מתאחדת" זה לא היה עוזר לה, מקסימום היה אפשר להגר מוקדם יותר. ובאשר להתנקשות – נו, גנרלים שהיו קרובים מאד להיטלר לא הצליחו, אז חברי הקהילה היהודית? איך הם היו יכולים בדיוק להתנקש בו? זה נשמע לי פנטסטי, מה גם שהקהילה היהודית לא עסקה מעולם בהתנקשויות.

  9. מסכים עם דני. מכלול הגורמים שהביאו לעליית הפשיזם והנאציזם ולאחר מכן הובילו גם למלחמת העולם השנייה, הוא עצום. יהיה קשה מאד 'לשחזר' את אותו המכלול, אפילו בלתי אפשרי. יהיו רבים שיחלקו על צבי גם על כך שרק היטלר הוא זה שהביא לעליית ה'נאציזם המקורי'. וכאילו שכל מלחמת העולם השנייה הייתה תלויה באדם אחד.
    כמה יטענו שבכל מקרה גם אם לא היטלר עצמו היה עולה לשלטון [וסוחף את גרמניה ושאר אירופה למערבולת], מישהו אחר היה תופס את מקומו (משום שהתנאים לעליית הנאציזם היו בשלים), וההיסטוריה הייתה נראית די דומה לכפי שהיא התרחשה בכל מקרה.
    אבל המשחקים האלו של "מה היה קורה אילו" (כמו 'מה היה קורה אילולא היטלר נולד') הם די טיפשיים. ההיסטוריה התרחשה כפי שהתרחשה וזהו.מה שעשית צבי זה הפשטה של מציאות מורכבת עד מאד. החברה האנושית השתנתה במליון ואחד מובנים מאז שנות השלושים של המאה העשרים.

    • אני דווקא לא נגד תרגילים של "מה היה קורה אילו". מורי המוערך, פרופ' ניל
      פרגוסון, טוען מזה שנים רבות שמאד חשוב לעסוק בכך, מכיוון שזה משחרר את הדמיון
      שלנו מסד הדטרמיניזם (הדברים היו חייבים לקרות כפי שקרו, פשוט כי הם קרו כך).
      מעבר לכך, ניל טוען, בצדק גמור לדעתי, שכולנו עוסקים בתרחישי "מה היה קורה
      אילו" בלי להודות בכך. למשל, אם אנחנו אומרים שנפוליאון הפסיד במלחמה בשל העדר
      מערכת כלכלית מתוחכמת כמו זו שהיתה לבריטים (טיעון מאד נפוץ וסטנדרטי), אנחנו
      אומרים למעשה שאם היה מקים מערכת מימון כזאת, התוצאה היתה אחרת – וזה למעשה
      תרחיש של "מה היה קורה אילו". לאחר שאמרנו את זה, בוודאי שיש לעסוק בתרחישים
      כאלו בזהירות ובמורכבות הראויה, ולא להניח שהמערכת כולה תלויה בגורם אחד.

      ועוד דבר: אני באופן אישי דווקא כן חושב שתפקידו של היטלר במערכת היה מכריע.
      כלומר, אפילו אם היה מנהיג נאצי אחר במקומו (גרינג למשל) סביר להניח שהשואה,
      למשל, לא היתה מתרחשת כפי שהתרחשה – אלא היו רדיפות אנטישמיות אלימות בלבד.

  10. נו,נראה את מנהיגי המפלגה הנאצית:
    גרינג,טיס קרב לשעבר: נרקומן,גנב יצירות אמנות,שונא יהודים בגלל שאמו היתה פילגשו בשכר של תעשיין יהודי.
    גבלס:נכה פיזית,מכוער,
    הימלר:עבד נרצע,מתוסבך מינית,חדל אישים צבאי.
    הס:פסיכוטי
    בורמן:תככן,פחדן,
    קודמו של היטלר בראשות המפלגה הנאצית (שטראסר)לא היה יודופובי
    הגנראלים;יודל,קיטל:מלחכי פנכה חדלי אישים,רומל(הציע לארגן סניף יהודי של המפלגה הנאצית)מאנשטיין(לוינסקי)גודריאן א פוליטים

    ללא היטלר לא היתה שואה.בשוויץ,יהודי בשם פרנקפורטר התנקש בחיי הגאוליטר של דאבוס.התוצאה:המשטרה השוייצרית חששה ממהומות דמים בעקבות דפורטציית יהודים.התוצאה:הוחלט לא להגלות את היהודים עד לסיום המלחמה
    כן,39 פעמים ניסו להתנקש בהיטלר,ללא הצלחה.אך אם כל קהילת היהודים בגרמניה היתה מנסה,היה לזה סיכוי להצליח.הם פשוט לא הפנימו את העובדה שאם היו כורתים את ראש הנחש,היו מצילים את עצמם,את היהודים האחרים,ועוד חמישים מליון בני אדם

    • בחייך, צבי – זה לא רציני. האם זה רלוונטי שגבלס היה מכוער? הרבה יותר רלוונטי
      שהוא ידע לארגן תעמולת המונים באופן שחולל מהפכה בכל מדע ההסברה במאה העשרים
      (כל עולם הפרסום והתעמולה של היום הוא במידה מסויימת יצירה שלו, עד כמה שלא
      נוח להודות בזה). הימלר לא היה "חדל אישים צבאי", ולצערנו ידע לארגן את הס"ס
      ככוח מחץ שביצע את תפקידו, הגנה על המשטר הנאצי ורדיפת אויביו, ביעילות לא רעה
      בכלל. כל הנ"ל היו כמובן אנטישמים מהקיצוניים ביותר, אבל מה הקשר בין זה לבין
      תפקודם בהנהגה?

      לא כל כך הבנתי מה הביקורת שלך על הגנרלים ולמה היא רלוונטית. ועדיין לא הסברת
      איך בדיוק מישהו מהקהילה היהודית היה יכול להתנקש בהיטלר. אני ממליץ לך לקרוא
      את ספרו של פיטר הופמן, Hitler's Personal Security, שעוסק בדיוק בשאלה הזאת.
      להתקרב להיטלר היה קשה עד בלתי אפשרי – וליהודי בלתי אפשרי שבעתיים. אין מה
      להשוות לגוסטלוף, דג רקק שהיה מטרה יחסית לא מוגנת.

      • פשוט רציתי להראות שאף אחד מהם לא ניחן בכושר מנהיגות, ואפילו היה מצליח להנהיג- לא היה גורם לשואה
        ובקשר ליהודים:אם היו מאוחדים ומנהיגיהם היו מוכשרים,ותופשים שיש להם עסק עם מטורף צמא דם הרוצה לרצחם,נראה לי שסיכוייהם להצליח לא היו כה רעים

      • לא מסכים איתך שאיש מהם לא ניחן בכושר מנהיגות. גרינג, למשל, בהחלט היה מסוגל
        למשוך את המשטר אם היטלר היה מת, למשל בהתנקשות. קשה לי להאמין שמשטר בהנהגתו
        היה מחולל את השואה ממש, אבל היהודים ללא ספק היו סובלים מגזרות אנטישמיות
        וכנראה גם פוגרומים אלימים ברמה כזאת או אחרת. באשר להתנקשות מצד יהודי –
        כאמור יש מגבלות טכניות לדבר שלא בהכרח נפתרות על ידי כוח הרצון לבדו.

  11. מעניין לציין ש-"יומני טרנר" מתכתב עם יצירות מדע בדיוני אמריקאיות די אייקוניות משנות ה-30 – "באק רוג'רס" (במקור ספר מדע בדיוני שנכתב על ידי סופר בשם פיליפ נולאן ועובד לסדרת קומיקס מצליחה) ו-"פלאש גורדון" של אלכס ריימונד (סדרת קומיקס מצליחה עוד יותר, שבאה בעקבות ההצלחה של "באק רוג'רס). התבנית העלילתית היתה זהה: הגיבור (מהנדס/ספורטאי) מוצא את עצמו ב(ארה"ב של העתיד/פלנטה מרוחקת ואקזוטית) שנשלטת על ידי חייזרים (שבשתי היצירות מייצגים – ולא באופן מסווה – את תושבי סין ועמי אסיה בכלל). הוא פותח במאבק של לוחמת-גרילה נגד הנגע הרע הזה, מציל בדרך יפיפייה לבנה ובתולית מציפורני החייזרים-אסייתיים מזילי הריר, ומנצח – עד לפרק הבא.
    "באק רוג'רס" ו-"פלאש גורדון" ייצגו את הפחד מפני מה שכונה אז "הסכנה הצהובה", ובמידה רבה אפשר לראות גם בהם (במיוחד ב-"באק רוג'רס"), כמו ב-"יומני טרנר" [1], השתקפות של פחד מפני גורמים אובר-ליברליים בשלטון, שמחדירים בדלת האחורית של ההגירה כל מני גורמים לא-רצויים לאמריקה הלבנה. לשתי היצירות, היתה השפעה עצומה על המדע-הבדיוני והקומיקס האמריקאי, אבל דווקא ההשפעה הזו ניטרלה את הארס הגזעני/קסנופובי של המקור בשלב די מוקדם: כשג'רי סיגל וג'ו שוסטר, שני צעירים יהודים מקליבלנד, יצרו את גיבור הקומיקס הכי אייקוני בארה"ב – סופרמן – הם לקחו את אותה נוסחה של "באק רוג'רס" ו-"פלאש גורדון" והפכו אותה על הראש: הפעם הגיבור הוא המהגר שמגיע לעולם בני האדם, ומגשים את חלום המהגרים על העולם החדש.
    שווה להזכיר בהקשר הזה גם את ספרו של נורמן ספינארד "The Iron Dream", ספר שאפשר היה לראות בו את הפארודיה המושלמת על "יומני טרנר", אלמלא הוא התפרסם שנים ספורות לפניו. בתחילת הספר מופיעה הקדמה ארוכה של העורך ששמח להגיש לקוראיו מהדורה חדשה של "ליל צלב הקרס" – ספר המדע הבדיוני האחרון שנכתב על ידי אדולף היטלר. היטלר, מסביר העורך (כפי שבוודאי ידוע לקוראיו), היגר לארה"ב אי-אז בסוף שנות ה-20 לאחר כמה ניסיונות כושלים ב-"פוליטיקה רדיקלית" במולדתו גרמניה. כשרונו לאיור הפך אותו לאמן מבוקש של עטיפות כתבי-עת מז'אנר המדע הבדיוני, וזמן קצר לפני מותו, כאמור, הוא השלים את העבודה על "ליל צלב הקרס". בהמשך מופיעים עוד כמה הסברים משעשעים על המעמד הפולחני לו זכה הספר בקרב חובבי ז'אנר שגודשים את הכנסים לבושים במדים צבאיים תוך שהם מצדיעים במעל-יד, וכן הערות על עמידת הספר במבחן הזמן – בין היתר האבחנה של העורך לפיה ברור כי המחבר הלך יותר מדי רחוק בתיאור החברה העתידנית שלו, שהרי שליטה כל-כך טוטאלית באנשים לא תעלה על הדעת. אחרי ההקדמה, מגיע הטקסט המלא של "ליל צלב הקרס", שהקריאה בו היא חוויה מעוררת קבס ופרצי-צחוק רמים בעת ובעונה אחת – מדובר בסיפור עלייתו של היטלר לשלטון במסווה דק מאוד של פנטסיה הירואית אינפנטילית.
    ספינארד, סופר מדע בדיוני מוערך, כתב את הספר שלו כביקורת על המרכיבים הפאשיסטיים שמסתננים לעיתים קרובות לסיפורי הז'אנר. כמובן שהרבה מאוד אנשים התעקשו לפספס את המסר, ו-"חלום הברזל" הפך לחומר-קריאה פופולארי מאוד בקרב ניאו-נאצים – ככל הנראה עד שהגיע "יומני טרנר" והם יכלו לקבל את המנה שלהם בלי שמץ של אירוניה.

    [1] במאמר שעסק בבאק רוג'רס, אלי אשד טוען שחלקים נרחבים ב-"יומני טרנר" הם למעשה פלגיאט של הסיפור שבו הופיעה דמותו של רוג'רס לראשונה: http://www.sf-f.org.il/story_134

  12. תודה, רז. זה תיאור מרתק ממש.

    הייתי רוצה להוסיף לדיון שלך איזכור של ספר עתידני נוסף, The unparalleled Invasion של ג'ק לונדון. לונדון היה גם הוא מגדולי המטיפים של הסכנה הצהובה, וגם גזען ביולוגי גאה. הספר הזה מתאר מלחמת עולם אפוקליפטית מול סין שבסופה משמידים המערביים את המדינה האסייאתית בנשק ביולוגי והורגים את כל תושביה כדי לפנות מקום ל"מתיישבים לבנים". בתור מי שמאד אהב את פנג הלבן של לונדון בתור ילד, הספר הזה ניפץ לי את התדמית של סופר שאהבתי.

    עוד בעניין דומה, בזמנו נתתי הרצאה בכנס מיתופיה על ספרות פנטזיה ותפיסה אסטרטגית. התזה שלי, בקיצור, היתה ששר הטבעות נכתב על רקע התפיסה האסטרטגית של המלחמה הטוטלית – מאבק שלא יתכנו בו פשרות, וניצחון של צד אחד מסמל את החורבן המוחלט של הצד השני. למרות שהתפיסה הזאת דעכה בהדרגה לקראת סוף המלחמה הקרה, ספרי הפנטזיה שנכתבו כחיקויים של שר הטבעות עדיין דבקו בה מכוח האינרציה. הארי פוטר, לעומת זאת, נכתב כבר לאור תפיסה אסטרטגית אחרת – זו של מאבק בטרור. הרי אוכלי המוות, במשך רוב הספרים, פועלים כארגון טרור לכל דבר. רק בספר האחרון רולינג עוברת למלחמה טוטלית בסגנון טולקין, ולדעתי זו אחת הסיבות לבעיות הרבות שקיימות בחלק החותם של הסידרה. ולבסוף, ישנה סדרת פנטזיה רוסית מעולה שנקראת "משמר הלילה" שכתובה על רקע התפיסה האסטרטגית של המלחמה הקרה. כוח טוב וכוח רע, שניהם נכלוליים ומלוכלכים, שנאבקים זה מול זה לאור הסכם שלום מורכב שכל אחד מהם מפרש אותו בצורה מניפולטיבית לטובתו הוא.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: