הכה את המומחה: סושי, אומנויות לחימה ואלימות פוליטית

אומנויות הלחימה ממזרח אסיה מוצגות כיום במערב כשיטות פילוסופיות, רוחניות ושוחרות שלום. אולם האם כך המצב היה מאז ומעולם? הינשוף פותח חלון לעולם הנשכח של הסוֹשִי, אומני לחימה ובריונים פוליטיים שמילאו את רחובות יפן במשך עשרות רבות של שנים במאות התשע עשרה והעשרים. איך כדאי ללכת מכות בפרלמנט? מה היה המחירון לחבטה בפוליטיקאים ואיך הפך סטודנט למשפטים לאחד הבריונים הפוליטיים המובילים של תקופתו? ינשוף היסטורי על אומני לחימה נשכחים שהלכו מכות למען הדמוקרטיה, האימפריה או סתם בשביל הכיף.

kobudo4

לפני שנים רבות, כשהייתי עדיין תלמיד תיכון, התאמנתי בקראטה במכון אומנויות הלחימה המפואר של קנצ'ו ד"ר רוני קלוגר בפתח תקווה, חווייה שהשפיעה עלי עמוקות. בתקופה שלי, ואולי גם היום, היתה תלויה על קיר הדוג'ו מודעה מהודרת עם העקרונות המוסריים והפילוסופיים של הבודו – דרכו של הלוחם. השניים הראשונים מביניהם היו: אל תהא תוקפן; היה עניו וצנוע. על העקרונות הללו חזרו גם המורים השונים בשיעורים: קראטה היא אומנות לחימה, ואומני לחימה שואפים לשלום. את כישורי הלחימה יש להפעיל רק במצב של סכנת חיים אמיתית, וגם במצבים כאלו, אומן לחימה אמיתי, שמסוגל תיאורטית להרוג את יריבו, יעדיף לברוח מאשר לפגוע. היה גם מי שאמר שמשמעות המילה היפנית קראטה (מילולית: יד ריקה) משמעה יד ריקה המושטת לשלום.

יד מושטת לשלום - ילדים  בחוג קראטה

יד מושטת לשלום – ילדים בחוג קראטה

            האם אומנויות הלחימה היפניות שאפו לשלום מאז ומעולם? ראשית כל יש להיזהר מהביטוי "מאז ומעולם", משום שרוב אומנויות הלחימה הללו חדשות יותר מאשר נהוג לחשוב. הקראטה היפני והאייקידו אינם בני אלפי שנים, אלא אומנויות שנולדו במאה העשרים, ביפן המודרנית, אם כי לקראטה יש שורשים מוקדמים יותר באיי ריוקיו (אוקינאווה). טאי-צ'י, קונג-פו וקנדו (אומנות הסיוף היפני) הן עתיקות יותר, אבל גם במקרים הללו, חוקרים מייחסים אותם למאות השש עשרה והשבע עשרה לכל המוקדם. בחרבות, כמובן, נלחמו ביפן מאז ומעולם, אולם באופן מסורתי הסמוראי לא היה סייף אלא דווקא קשת רכוב. כלי הנשק העיקריים שלו היו הקשת, ומאוחר יותר הרובה. כל סמוראי ידע כמובן להילחם בחרב, אולם רק בנדיר עשה בה שימוש בתנאים של קרב אמיתי. החרב הארוכה נועדה בעיקר לקטטות רחוב עירוניות, ואילו בחרב הקצרה בקושי השתמשו. מעבר לכך, כאשר הסמוראים היפנים נלחמו באמת, במלחמת האזרחים הארוכה של המאה השש עשרה, הם לא פיתחו אומנויות לחימה פילוסופיות – רק שיטות לחימה. רק בתקופת השלום הארוכה של משטר טוקוגאווה, שהתחילה במאה השבע עשרה, כאשר הסמוראים הפסיקו להילחם, נפתחו בתי ספר לחרב וקשת שהפכו את הבודו, דרך הלוחם, לאומנות לחימה של ממש.

מיאמוטו מוסאשי, מחבר "ספר חמש הטבעות" ומגדולי אומני הלחימה של ראשית תקופת טוקוגאווה

מיאמוטו מוסאשי, מחבר "ספר חמש הטבעות" ומגדולי אומני הלחימה של ראשית תקופת טוקוגאווה

            בפוסטים קודמים, דיברנו כאן בינשוף לא מעט על השישי, אנשי החזון, אותם סמוראים ואומני לחימה פרועים שהטילו טרור ברחובות קיוטו בסוף תקופת טוקוגאווה. הפעם נדון, בפעם הראשונה בעברית, בסוֹשִי – האחיינים הקטנים והאלימים של השישי – בריונים פוליטיים מקצועיים שליוו את הפוליטיקה היפנית משנות השמונים של המאה התשע עשרה ועד שנות השישים של המאה העשרים. בקיצור נמרץ, הסושי, על אלתו, מיומנותו בג'ודו ואגרופיו המהירים, היה אחד הטיפוסים החזקים והיציבים ביותר ביפן המודרנית. גם לאחר מלחמת העולם השנייה, בעוד כוחות חזקים כמו הצבא, הצי והאצולה ירדו לטמיון ההיסטוריה – הסושי עדיין הסתובבו ברחובות יפן למשך עשרים שנים לפחות. וחשוב מכל – אותם הסושי, ולא אומני לחימה שלווים ופציפיסטיים, זוהו כתלמידים המובהקים של אומנויות הלחימה היפניות במשך אותם עשורים ארוכים.

            סוֹשִי (להבדיל מהמאכל – סוּשי), פירושו ביפנית "לוחם גברי". חבורות הלוחמים הללו צמחו כפעילים אידיאליסטיים ואנשי אגרוף של התנועה לחירות וזכויות העם, כוח האופוזיציה העיקרי בתקופת מייג'י, והזרוע הפוליטית שלה – מפלגת החירות. לאחר כישלון מרידות הסמוראים ההמוניות בשנות השבעים, הבינו סמוראים מתוסכלים רבים כי דרכם להשתתף בשלטון לא תעבור בחרב ובאש אלא אך ורק בפעילות פוליטית המונית. תחת ניצוחו של איטגאקי טייסוקה, מנהיג סמוראים נמרץ ואחד מותיקי הרסטורציה של מייג'י, התארגנו נכבדים ופעילים וחתמו על "העצומה לזכויות העם" שהוגשה לממשל כבר ב-1874. התנועה לחירות וזכויות העם שללה מרד מזויין כנגד השלטון, אולם התנגדה בחריפות לריכוז הכוח בידי האוליגרכים הספורים שמשלו ביפן המודרנית. היא תבעה מדיניות חוץ תקיפה יותר מחד, ויתר דמוקרטיה וליברליזם ביפן עצמה מאידך. רוב מנהיגיה עדיין לא הרחיקו לכת עד כדי לתבוע זכות בחירה כללית לגברים (בוודאי שלא לנשים), אולם הם כן תבעו להרחיב את מעגל הבוחרים, לייסד פרלמנט ולחוקק חוקה מחייבת לקיסרות היפנית.

ניסיון התנקשות מפורסם באיטגאקי טייסוקה, מנהיג מפלגת החירות, בתום עצרת ב-1882. לפי האגדה, אמר המנהיג הפצוע כי "איטגאקי אולי ימות, אך החירות תחייה לעד."

ניסיון התנקשות מפורסם באיטגאקי טייסוקה, מנהיג מפלגת החירות, בתום עצרת ב-1882. לפי האגדה, אמר המנהיג הפצוע כי "איטגאקי אולי ימות, אך החירות תחייה לעד."

בסוף שנות השבעים, לאחר כישלון מרד הסמוראים הגדול האחרון, נותרה התנועה לחירות וזכויות העם ככוח האופוזיציה היחיד כמעט ביפן. אולם במהרה, נתפלגה אף היא סיעות סיעות בראשות פוליטיקאים ששנאו זה את זה שנאה עזה. גם בסיס תומכיה התרחב מעבר לקבוצת הסמוראים המקומית, ופשוטי עם רבים הצטרפו לתנועה. במקרים רבים – במיוחד בראשית שנות השמונים, סייעו פעילי התנועה למרידות איכרים מזויינות, תקפו פקידי ממשל או תמכו במהפכנים בקוריאה בניגוד לעמדת מנהיגיהם הפוליטיים. התנועה, בקיצור, היתה הידרה שמנהיגיה התקשו מאד לשלוט בה.

            כדי לשלוט בהידרה טוב יותר, הקימו איטגאקי ושותפיו ב-1882 את מפלגת החירות (ג'יוּ-טוֹ). שנה קודם לכן, הכריזה הממשלה על חקיקת חוקה והקמת פרלמנט תוך עשר שנים, עד 1890, והפוליטיקאים מהאופוזיציה עשו ככל שביכולתם כדי להתכונן לרגע הזה. אולם גם המפלגה הזאת היתה מלאה פיצולים, וראשיה נאבקו לא רק במפלגה ליברלית מתחרה, בהנהגתו של שר האוצר לשעבר, אלא גם אלו באלו. צעירים נלהבים, חלקם סמוראים וחלקם פשוטי עם, ראו בתנועה הזדמנות לפעול "למען המולדת", לסייע לעם היפני כנגד הבירוקרטיה והאוליגרכים ואף לנסוע לקוריאה ולסייע למהפכה שם. במהרה, המציאה העיתונות את הכינוי "סוֹשי", לוחמים גבריים, שדבק באנשים הללו, ואלו הפכו למזוהים עם מפלגת החירות ומטרותיה, בריונים למחצה ופעילים פוליטיים למחצה. כדי לשלוט בהם, הקימה מפלגת החירות בסיס אימונים לסושי, שסופח למטה הראשי שלה בטוקיו. הבסיס, למעשה בית ספר לאומנויות לחימה, הכשיר את הסושי בסיוף, ג'ודו וספרות סינית (!) ולימד אותם את העקרונות והאידיאולוגיה של מפלגת החירות. כך, זוהו הסושי עם אומנויות לחימה. ויתר על כן – אחדים מהסושי המפורסמים והאלימים ביותר היו מורים לאומנויות לחימה, בעיקר לסיוף ולג'ודו. אין פירוש הדבר שכל תלמידי ומורי אומנויות הלחימה ביפן היו סוֹשִי – סביר להניח שרובם לא היו כאלה, אולם נוכחות אותם בריונים בעולם אומנויות הלחימה היתה חזקה ודומיננטית להפליא.

שני סושי טיפוסיים

שני סושי טיפוסיים

            הסוֹשי, כבר מראשיתם, שימשו כאנשי אגרוף של מפלגת החירות. תפקידם היה להגן על כנסי המפלגה, לשמור על הפוליטיקאים שלה מפגיעה ונסיונות התנקשות, ואף לפוצץ כנסים של מפלגות מתחרות – בעיקר המפלגה החוקתית (קנסייטו). העיתונות, שאהבה לעסוק בנושא, תיארה וציירה אותם ללא סוף. הסושי היו בדרך כלל צעירים מרופטי לבוש, בעלי שיער ארוך, שמנוני, מלוכלך ופרוע, שהסתובבו ברחובות עם אלות ומבטים מבשרי רע. כפי שכתבה אייקו מרוקו סיניאוור, מומחית לתולדות הסושי ביפן המודרנית, הבריונים הללו לא היוו מאגר שכל פוליטיקאי ממפלגת החירות היה יכול לנצל – אלא היו בדרך כלל נאמנים לפוליטיקאי שמימן אותם. אחדים ממנהיגי מפלגת החירות, כמו הפוליטיקאי ועורך הדין הוֹשי טוֹרוּ, אף הנהיגו את הסושי שלהם בקרבות וקטטות המוניות. הושי, עורך דין שקיבל את הכשרתו במערב, היה כה מחוספס ואלים בעצמו, עד שהעיתונות נהגה לכתוב את שם משפחתו כ"אוֹשי" (משחק מילים ביפנית: הפועל "אוֹסוּ" פירושו "לדחוף"). לקראת סוף המאה התשע עשרה, אחד העיתונים הגדולים פרסם מוסף מיוחד על "פוליטיקאים גיבורים", אומני לחימה שלא היססו לשלוף אגרופים בשעת הצורך. אפילו שר החוץ קיבל ציון לשבח על מיומנותו הידועה בג'ודו. לקראת סוף שנות השמונים, רחובות טוקיו מלאו בקטטות של סושי שפעלו מטעם מפלגות שונות, ולעיתים מטעם פוליטיקאים יריבים באותה מפלגה עצמה.

לא היסס לשלוף אגרופים - הושי טורו

לא היסס לשלוף אגרופים – הושי טורו

            יש לציין כי המקום האלים ביותר היה הפרלמנט עצמו – בניין מהודר בסגנון ניאו-קלאסי וניאו הודי משולב שמהדר עד היום את רובע נגאטה-צ'ו בטוקיו. נחילים נחילים של סושי הסתובבו ליד הפרלמנט ובתוכו. הם המתינו לפוליטיקאים "שלהם" כדי ללוות אותם הביתה ולהגן עליהם מסושי יריבים, הסתובבו במסדרונות, הלכו מכות עם פוליטיקאים ובינם לבין עצמם. מאגר נוסף של בריונים היו נהגי ריקשות – מקצוע מועד לפורענות, ובעיקר נהגי הריקשות הפרטיים של הפוליטיקאים. קטטות לא היו נדירות אפילו באולם המליאה עצמו. בשנות העשרים של המאה העשרים, נהגו הפוליטיקאים משתי המפלגות הגדולות, סיוקאי ומינסייטו, לשבת בנפרד בשני החצאים של אולם המליאה. בין שתי הקבוצות הפריד מעין "אי" – והיה נהוג שלידו מושיבים אך ורק את הפוליטיקאים הצעירים, החזקים והאלימים ביותר. קטטות באזור האי היו חזון נפרץ. אפילו לוחות המתכת עם שמם של חברי הפרלמנט, שהוצבו כנהוג ליד מושביהם, הפכו לנשק הטלה קטלני בידיהם של אומני לחימה מיומנים, ולפיכך מוסמרו בסופו של דבר לשולחן.

מקום מסוכן - מליאת הפרלמנט הקיסרי בטוקיו

מקום מסוכן – מליאת הפרלמנט הקיסרי בטוקיו

הימים האלימים ביותר היו, כמובן, ימי הבחירות. עד 1900 לא היתה נהוגה הצבעה חשאית, והאלקטורט היה מצומצם ביותר. סושי מטעם האופוזיציה או הממשלה, ולעיתים אפילו שוטרים, נהגו להסתובב באזור הקלפיות, להפחיד או אפילו להרביץ לבוחרים של המפלגות היריבות. מכיוון שרק שכבה מצומצמת של בעלי רכוש רב נהנתה מזכות ההצבעה, כל קול קבע – ולפיכך הרתעת מצביעים היתה טקטיקה מאד אפקטיבית. אולם בכל זאת, אסור להגזים בהשפעתה של האלימות הפוליטית. בבחירות 1892, למשל, הממשלה ניסתה להפעיל אלימות בכל הדרכים שעמדו לרשותה, הן שוטרים והן בריונים פרטיים, כדי להרתיע את מצביעי האופוזיציה – אולם בכל זאת המפלגות הליברליות ניצחו ברוב גדול. ממילא, פעילות הסושי ביום הבחירות איבדה מחשיבותה עם הנהגת ההצבעה החשאית ב-1900 והרחבת זכות ההצבעה (ב-1925 לכל הגברים אזרחי יפן) – אם כי ימי הבחירות עדיין היו מרגשים, אלימים ומסוכנים.

כבר לא מסוכן להצביע - בניין הפרלמנט בטוקיו בימינו

כבר לא מסוכן להצביע – בניין הפרלמנט בטוקיו בימינו

            הסושי של כל מפלגה היו מאורגנים כ"קבוצת לחץ" (אינדאייגאן), ארגון מסודר והיררכי להפליא. בראשות קבוצות הלחץ עמדו "בוסים" גדולים כמו מוראנו צוּנָאֶמוֹן ומוריקוּבּוֹ מיקיזוֹ, מנהיגי הסושי של סֶיוּקָאי (אגודת חברי השלטון החוקתי) – גלגולה של מפלגת החירות ואחת המפלגות המבוססות ביותר בפוליטיקה היפנית של תחילת המאה העשרים. מוראנו, כמו בוסים אחרים, נכנס בעצמו לפרלמנט והפך לפוליטיקאי. כיצד גויסו האנשים, אפשר ללמוד מסיפורו של סטודנט בשם אונו באנבוקו, שהלך יום אחד לספריה כדי ללמוד למבחן, ומצא את עצמו במקום זאת צועק ומתפרע בהפגנה של הסיוקאי כנגד עריצות הממשלה במסגרת "המאבק להצלת החוקה" ב-1912. לאחר מכן תהה מדוע עבד בלי כסף, והלך בדיעבד למטה המפלגה כדי להיפגש עם מוראנו. הבוס הזמין אותו לארוחת צהריים "עם בירה וסאקה", שילם לו וייעץ לו "לבלות יותר זמן במטה המפלגה מעתה ואילך." מאותו היום, נטש אונו את לימודיו והפך לבריון מקצועי. אולם סושי רבים התבריינו כעבודת סטודנט, למדו אומנויות לחימה כמו סיוף וג'ודו והשתתפו בקטטות כמעין הכנסה צדדית או פעילות פנאי. יש לציין כי במקרים מסויימים קטטות של סושי סטודנטיאליים היו קשורות ליריבות בין אוניברסיטאות, שכל אחת מהן היתה מזוהה עם מפלגה פוליטית מתחרה.

סאקה ובירה במטה המפלגה - בניין מפלגת סיוקאי ב-1930

סאקה ובירה במטה המפלגה – בניין מפלגת סיוקאי ב-1930

אחרים, כמו אונו, היו "מקצוענים" של ממש. עם בשנות השמונים של המאה התשע עשרה, כשתופעת הסושי היתה בחיתוליה, רבים מהבריונים האמינו באמת ובתמים באידיאלים הדמוקרטיים של המפלגה, ה"מקצוענים" עשרים שנה מאוחר יותר היו ציניים בהרבה. ידועים לנו למשל הסכמים בין כנופיות יריבות של סושי על התנהגות ראויה בעצרות בחירות. ראשית, יש לתת לכנופייה היריבה להתפרע ולהפריע לנואמים מעט, ורק אז לתקוף ולגרש אותם. מדוע? כמובן – כדי לתת גם ליריבים לקבל שכר על ההפרעה ולא לשלול מהם את פרנסתם.  לקבוצות הלחץ המאורגנות של תחילת המאה העשרים היה גם מחירון, שקבע תגמולים כספיים ספצפיים עבור סוגים מסויימים של פעילות. למשל, אם הרבצת לפוליטיקאי ממפלגה מתחרה, קיבלת יותר כסף בהתאם לחשיבותו. אם היה אחד מבכירי המפלגה היריבה, למשל, התגמול שלך היה גבוה יותר. כמו כן, התשלום התבצע לפי סוג המכות. אם הצלחת להכות בפניו של הפוליטיקאי, קיבלת יותר כסף מאשר אם חבטת אך ורק בטורסו שלו.

אלימות פוליטית - המונים משתוללים בפרעות היבייה, 1905

אלימות פוליטית – המונים משתוללים בפרעות היבייה, 1905

ומה עם המשטרה? המעורבות שלה היתה ספורדית. מדי פעם, כמו ב-1889, חוקקה הממשלה חוקים שאפשרו לה לגרוף מאות סושי מחוץ לטוקיו במבצעים מאורגנים. מדי פעם נעצרו הבריונים וישבו בכלא מספר חודשים, אולם בעיקרון  – כל הכוחות הפוליטיים, כולל ראשי משרד הפנים ששלטו במשטרה, נאלצו להשתמש בסושי כנגד יריביהם ולאיש לא היה אינטרס לחסל את התופעה לחלוטין. בספרה, כותבת אייקו מרוקו סיניאוור שכל עוד הסושי לא התנקשו בפוליטיקאים "ממש" (זה קרה לפעמים – אושי טורו עצמו נרצח בידי מורה לאומנויות לחימה, ופוליטיקאי בכיר אחר הותקף מספר פעמים בסכין) הם קיבלו עונשים קלים יחסית. במקרים אחרים, המשטרה היתה שם כדי להקפיד על חוקי המשחק. בעצרת פוליטית אחת, למשל, נכנסו הסושי לגלרייה והתחילו לצרוח. אחד הנואמים הזמין אותם ללכת מכות על הבמה, ושם חיכו להם הסושי המקומיים ובמילים עדינות, פרקו להם את הצורה. אונו, אותו הסטודנט שהוזכר קודם, ניסה לקפוץ מהגלרייה כדי להשתתף בקטטה, אולם הוא וחבריו נעצרו בידי המשטרה ונלקחו מהמקום.

20110923234116

            מעבר לכך, בתי הספר לאומנויות לחימה זוהו לא רק עם אלימות פוליטית בתוך יפן עצמה, אלא עם האימפריאליזם היפני. בעשורים הראשונים לקיומו של הצבא היפני, אומנו הקצינים בסיוף צרפתי ברוח המודרניזציה. אולם בהדרגה, הקנדו – הסיוף היפני – כבש מחדש את הזירה, והצבא ציפה מקצינים לשלוט ברזיו. גם הקראטה נלמד ביחידות מסויימות. אומנויות לחימה היו נפוצות ופופולריות גם באגודות הסתרים הלאומניות – שני מסטרים לסיוף ולג'ודו, למשל, היו מעורבים במבצע הרצח של מלכת קוריאה ב-1895. אואשיבה מוריהיי, מייסד האייקידו, היה חבר בכת דתית אימפריאילסטית במיוחד, אוֹמוֹטוֹ קִיוֹ, השתתף ביחד עם מורו הרוחני במלחמת כנופיות במונגוליה בשירותו של גנרל סיני מקומי וניצל אך בקושי מכיתת יורים.

            אז איך, אפשר לשאול, מזוהות אומנויות הלחימה היום עם שלום דווקא? אין לי הוכחה מוצקה, אבל לדעתי מדובר בחלק מהמיתוג מחדש של התרבות היפנית לאחר מלחמת העולם השנייה. לאחר התבוסה, המיליטריזם היפני נעשה מאוס ופסול בעיני רוב האוכלוסייה. השלום הפך פתאום להיות אידיאל מרכזי, והתרבות היפנית פורשה מחדש בהתאם: אלמנטים מיליטנטיים בשינטו ובבודהיזם הודחקו, למשל, ואלמנטים פציפיסטיים הודגשו ואף שימשו כבסיס להפצת הבודהיזם במערב. דוגמא טובה לכך היא הזן בודהיזם המערבי, כפי שהתפתח מאז שנות השישים. תופעה דומה התרחשה, לדעתי, גם בתחום אומנויות הלחימה – ואלו עברו מטפוריזציה והפנמה כאומנויות רוחניות ופילוסופיות של חישול נפשי, מוסריות ושלום. לא מדובר, כמובן, בהמצאה, אלא בפרשנות מחדש. מסטרים עתיקים כמו מיאמוטו מוסאשי, למשל, בהחלט הבדילו בין דרך הלוחם לבין אלימות גרידא, וגם חלק מהוגי ה"בושידו" של תקופת מייג'י, כמו ניטובה אינאזו (קוויקר באמונתו הדתית) ניסו לעשות זאת. לאחר המלחמה, האלמנטים הללו פשוט הודגשו, ומה שלא היה נוח – נופה ונזרק הצידה. דוגמא מצויינת לכך היא הפילוסופיה של האייקידו, כפי שהיא ידועה בימינו. מייסד האייקידו, אואשיבה מוריהיי, אמנם דיבר על אי אלימות והכלת היריב – ואלו האלמנטים המודגשים כיום. אולם ההרפתקה הצבאית שלו ושל מורו הרוחני במונגוליה נשכחה לחלוטין.

ניצל בעור שיניו ממונגוליה - מייסד האייקידו מסטר אואשיבה מוריהיי

ניצל בעור שיניו ממונגוליה – מייסד האייקידו מסטר אואשיבה מוריהיי

ולבסוף, הייצוא המסיבי של הקראטה, הג'ודו והאייקידו למערב לאחר מלחמת העולם השנייה שינה את המבנים הבסיסיים שזיהו אותם עם אלימות. בערים הגדולות של ארצות הברית ואירופה אלימות זוהתה עם קטטות רחוב שאין "אומנות" מאחוריהן, או עם שיטות לחימה מערביות כהיאבקות ואיגרוף. אומנויות הלחימה היפניות, שהגיעו למערב כמערכת רעיונות מאורגנת וזרה, שהלימוד שלה מצריך משמעת והתמדה, ממילא לא נלמדו בידי בריונים אלא דווקא בידי אנשים מן השורה שחיפשו דרך לא אלימה להגן על עצמם – תופעה שהשתקפה בסרטים פופולריים כמו "קראטה קיד", למשל. אולם בכל זאת – המסורת העתיקה שזיהתה אומנויות לחימה עם אלימות דווקא, נשמרה אפילו במערב בדרכים מורכבות. הביטו – למשל – בסרט האחרון של קראטה קיד, שמתרחש בסין. בעוד הגיבור הטוב הוא פועל כפיים ומסטר "נסתר" של קונג-פו, האיש הרע מנהל בית ספר אלים ומאורגן לאומנויות לחימה. למרבה האירוניה דווקא בית ספר כזה מזכיר יותר מכל את בתי הספר ההיסטוריים לאומנויות לחימה ביפן של סוף המאה התשע עשרה, למשל מוסד ההכשרה לסוֹשי של מפלגת החירות. אולם סביר להניח שאם אומן לחימה מאותו בית הספר היה נכנס לדוג'ו מודרני – כמו זה שאני למדתי בו – "פילוסופית השלום" היתה נראית לו משונה ומגוחכת להפליא.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-יוני 29, 2013, ב-ינשוף היסטורי ותויגה ב-, , , , , , , , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 40 תגובות.

  1. מעניין ומרחיב דעת כתמיד. תודה רבה!

  2. מעניין מאוד!

    אינטואיטיבית, היינו מצפים שמיליציות מסוג זה, שניתן להשוות למקרים רבים בהיסטוריה, יהיו עניים מתוסכלים. אבל לפי הדוגמה שהבאת של הסטודנט למשפטים, אני מבין שחלק מהסושי היו דווקא משכילים. האם ניתן לאפיין סוציולוגית את הסושי?

    חוץ מזה, לא גילית את הסוף: מה עלה בגורלם? כיצד הם נעלמו? מה היה תפקידם בטלטלות של שנות ה-20 וה-30, ומה עשו במלחמת העולם השנייה?

    • נדב, זו נקודה מעניינת מאד. לפי אייקו מרוקו סיניאוור, לדעתי הכותבת המערבית היחידה שחקרה את הנושא ברצינות, יש מעט מדי נתונים כדי ליצור פרופיל סוציולוגי מדויק של הסושי. אם אני זוכר טוב, לדעתה הם היו מאד מעורבים – היו ביניהם סטודנטים ואנשים משכילים יותר, אבל גם עובדי כפיים עניים שהתבריינו במשרה חלקית. עם זאת, היו מקצועות מסויימים שהעוסקים בהם נחשבו, כמעט באופן אוטומטי, כבריונים לעת מצוא – כמו למשל נהגי ריקשות. זו, דרך אגב, לא תופעה ייחודית ליפן. בארצות הברית של סוף המאה התשע עשרה, כבאים נחשבו במקרים רבים כבריונים לעת מצוא, ובמקומות מסויימים זה היה נכון אאל"ט גם לפועלי בניין.

      עוד נקודה שחשוב להדגיש. האינגאיידן (קבוצת הלחץ) של מפלגת סיוקאי היתה מחולקת לשתי חלקים: אגף אקטיביסטי ואגף אינטלקטואלי. האגף האינטלקטואלי היה מורכב ממועמדים שהפסידו בבחירות, סטודנטים, צעירים משכילים וסושי מבוגרים יותר שהמשיכו להתעניין בפוליטיקה. העבודה שלו היתה פוליטית בעיקרה – וחבריו למשל היו אמורים להיות בקיאים בתיאוריה פוליטית עדכנית. האגף האקטיביסטי היה אחראי לפעולות האלימות, וגם לפעולות חשאיות אחרות – כמו איסוף מודיעין. בפועל, לדעתה של סיניאוור, ההבדל בין שני האגפים היה מעורפל ומסובך יותר מההפרדה התיאורטית ביניהם. כלומר – יש וחברי האגף האינטלקטואלי היו מעורבים באלימות, ולעומת זאת חברים באגף האלים היו יכולים לחצות את הקווים ולהיכנס למפלגה כפוליטיקאים מן המניין. שני הבוסים, מוראנו צונאמון ומוריקובו מיקיזו הם דוגמא מובהקת לכך – שניהם אאל"ט נכנסו לפרלמנט בשלב כלשהו.

    • נדב,

      זו תגובה להודעה האחרונה שלך.

      הסיוקאי כמפלגה התפרקו, ביחד עם כל יתר המפלגות, בסוף שנות השלושים עם הקמת המפלגה המאוחדת ל"סיוע לשלטון הקיסרי", גוף סמי-טוטליטרי שהפך במהרה לקליפה ריקה. לאחר המלחמה, היתה המשכיות מסויימת בינם לבין המפלגה הליברל-דמוקרטית ששולטת ביפן גם היום.

      אבל אני חושב שהתכוונת לסושי, לא כן?

      באופן מפתיע, הסושי שרדו את סיום המלחמה, כקבוצות בריונים שהפכו מקורבות לארגוני ימין קיצוני וליאקוזה. שירת הברבור שלהם היתה בשנות השישים, כאשר נלחמו ברחובות בהפגנות של סטודנטים שמאלנים (שהיו אלימים לא פחות, יש לציין) ושברו שביתות עבור מעסיקים. אני חושב שכשיפן נרגעה הם דעכו באופן סופי, אבל מכיוון שאני פחות מכיר את התקופה הזאת אני לא ממש בטוח.

      בזמן מלחמת העולם השנייה נדמה לי שהם היו בחזית כמו כולם. בסופו של דבר יפן גייסה כל צעיר שהיתה מסוגלת לגייס.

  3. מהנה מאד ומשכיל כתמיד
    עד 1990, והפוליטיקאים מהאופוזיציה עשו ככל ….צריך להיות 1890

  4. מעניין מאוד.

    וניטפוק קצר: "שנה קודם לכן, הכריזה הממשלה על חקיקת חוקה והקמת פרלמנט תוך עשר שנים, עד 1990," אני מניח שהתכוונת ל- 1890.

  5. מאמריך מרתקים. תודה. רק אם מותר לי להעיר הערה קטנה: סיפור מונגוליה של מייסד האייקידו לא מוצנע או מוסתר. הוא מופיע במספר ספרים ואף בביוגרפיה שנכתבה על ידי בנו של מייסד האייקידו בעת שעמד בראש אירגון אייקיקאי.
    http://www.tapuz.co.il/forums2008/viewmsg.aspx?forumid=148&messageid=170127964

    תמיד שמח לקרוא בבלוג שלך. ישר כח.

    • מטרת המסע למונגוליה (כמותאר בספרים שציינתי) היתה מציאת מקום אשר בו תוקם מדינה אוטופית והרמונית אשר תהיה מושתתת על אמונת האומוטו-קיו. במהלך המסע, היתה הסתבכות עם כנופיות מקומיות.

      עלולים להבין בטעות ממאמרך החשוב והמעניין מאוד שמטרת המסע למונגוליה היתה מעורבות במלחמת כנופיות.

      בברכה,

      זאב.

      • זאב, בסוגיה הספציפית הזאת אני חושב שמותר לנו להתייחס קצת בספקנות לגירסה של אנשי אומוטו-קיו. השאיפה המוצהרת ליצור אוטופיה עלי אדמות, בין אם דתית או אחרת, היתה משותפת לקבוצות אימפריאליסטיות ופאן-אסייאתיות רבות – העילה הזאת עלתה פעמים רבות גם בהקשר של מנצ'וקו, מדינת הבובות היפנית במנצ'וריה. קשה לי להאמין שההסתבכות עם הכנופיות המקומיות היתה אקראית, ולא רק מפני שאנשי אומוטו-קיו עבדו עם איל מלחמה סיני, אלא גם מפני שאי אפשר לצפות שבמקום כמו מונגוליה, מוקד למאבק בין כוחות צבאיים רבים ושונים, יהיה אפשר לייסד משהו בדרכי שלום.

      • דני יקר,

        התיחסותי לנושא היא על פי חומר כתוב שפורסם באנגלית וביפנית. חלילה לי מלהתערב לך בכתיבה, אך אני חושב, שכדאי לציין במאמר היכן מדובר בהשערות שלך (או של אחרים) והיכן הן מתבססות על תיעוד כלשהו.

    • זאב – המאמר הגיע. אנא שלח לי מייל (תוכל לראות את האימייל שלי ב"אודות").

  6. עוד פרט חשוב: הדת אשר מוריהיי אואשיבה או-סנסי היה מאמין אדוק ונלהב שלה (אוֹמֹוטוֹ-קיוֹ) מתוארת כאן כ"אימפרייליסטית במיוחד", אך יש לציין שמאמיניה לא תמכו בקיסר יפן, אלא דגלו (באותם ימים) בחלופה לקיסר יפן – חלופה מטעמם כמובן. זו היתה אחת הסיבות להתנכלות הממשל לאומוטו-קיו.

    בד בבד, עם שינוי מוחלט בגישתו של מייסד האייקידו כלפי אמנות הלחימה שלו (הוא הפך אותה לאמנות השלום), השתנה לחלוטין גם הכיוון של חסידי ומנהיגי האומוטו-קיו, והיא הפכה ב 1946 לדת אשר מטרתה עד היום היא טיפוח שלום עולמי.

    ברוח זו יוסד האייקיד, ובגישה זו מייסד האייקידו (מוריהיי אואשיבה או-סנסיי) המשיך ללמד ולהתאמן במשך עשרים שנה נוספות עד שהלך לעולמו בשנת 1969 (בגיל 86). כך, בגישה שוחרת שלום, האייקידו ממשיך ומתפתח עד היום.

  7. דני יקר,

    אם יש לך זמן, אשמח מאוד אם תשלח לי העתק של מאמר (או קישור) שמציין את מה שתיארת כאן כ"קשר בין אומוטו-קיו לבין warlord סיני".

    אני חייב לציין שאני כותב ומגיב מתוך נקודת מבט של מתאמן אייקידו, אך אינני רוצה להגן על ההיסטוריה של האייקידו תוך עצימת עיניים אלא ללמוד ולהבין.

    לדעתי, אם לא מתעלמים ומסתירים חולשות וצדדים שליליים, אפשר להפיק מהם באמת משהו טוב. אם מסתירים אותם, הדבר יפגע בסופו של דבר בנו.

    לכן, אשמח ללמוד ואודה לך מקרב לב אם תשתף במקורות שלך.

    בברכה ובתודה,

    זאב.

    • זאב,

      בשמחה. המקור העיקרי שלי הוא מאמר של לי נרנוגה שפורסם בזמנו בקובץ על פן-אסייאניזם, בעריכתו של מורי פרופ' סוון זאלר מאונ' סופיה בטוקיו. ההפניה היא כדלהלן: Li Naranoga, "Universal Values and Pan-Asianism: the Vision of Omotokyo" in Sven Saaler, Victor J. Koschmann, eds., Pan Asianism in modern Japanese History (London: Routledge, 2007), 52-83. אם תרצה אוכל לבקש מהאוניברסיטה שלי לסרוק עבורך את המאמר.

      מידע עובדתי אפשר למצוא גם בויקיפדיה היפנית: http://ja.wikipedia.org/wiki/%E5%87%BA%E5%8F%A3%E7%8E%8B%E4%BB%81%E4%B8%89%E9%83%8E#.E5.A4.A7.E6.9C.AC.E3.81.AE.E6.B5.B7.E5.A4.96.E9.80.B2.E5.87.BA

      חשוב לי לציין שקראתי את המאמר די מזמן, ויתכן ואני לא זוכר במדויק לחלוטין. יש וקריאה מחודשת מעלה תובנות חדשות.

      בנוגע למחשבה האוטופית הנפוצה בחוגים לאומנים ופן-אסייאתיים, כדאי מאד לקרוא לדעתי את ספרה של לואיז יאנג ( Louise Young, Japan's Total Empire) על הפעילות של חוגים מהסוג הזה במנצ'וריה לפני ואחרי ייסוד מנצ'וקו.

      הייתי רוצה להוסיף עוד כמה דברים בנוגע לתגובות האחרות שלך. למעשה, בדברים רבים אנחנו מסכימים. המיתוג מחדש של אומוטו-קיו כדת של שלום הוא אופייני מאד לתקופה שאחרי 1945, ובמיוחד לדתות החדשות. למעשה, הדתות הללו גילו מהר מאד כי המדיניות של שלטונות הכיבוש האמריקאיים משחקת לטובתם. לפתע, הן לא היו תחת מלמדי השינטו הממלכתי והמשטרה, והיו מסוגלות לפעול באופן חופשי. בתמורה, הן היו צריכות לוותר על האלמנטים האימפריאליסטיים במחשבה שלהן – ומבחינתן זו היתה בהחלט עסקה טובה. כיום, ארגון הדתות החדשות הוא אחד מהשומרים הקנאים ביותר של סעיף ההפרדה בין דת ומדינה בחוקה, בדיוק כדי לא להניח להישגים הללו להתכרסם. יותר פירוט בנושא אפשר למצוא בספרה של הלן הרדאייקר (Helen Hardacre) על ההיסטוריה של השינטו.

      ובכל זאת, לדעתי חשוב להתבונן לא רק על השינוי בתפיסתו של או-סנסיי לאחר 1945, או על השינויים בתוך יפן עצמה, אלא גם על האינטראקציה של האייקידו עם מתרגליו המערביים, והמבנים החברתיים-תרבותיים השונים שהוא היה צריך להתמודד איתם במערב. רמזתי לכך בפסקה האחרונה של הפוסט.

      ועוד נקודה חשובה: הרדיפה של המשטרה אחרי אומוטו-קיו לא נבעה *רק* מהאידיאולוגיה האנטי-קיסרית, שהוסוותה היטב במלל פטריוטי על ידי דגוצ'י אוניסבורו. היא נבעה גם מסיבות מבניות יותר. בשנות העשרים, הארגונים המרקסיסיטיים – המטרה העיקרית של המשטרה בשני העשורים הראשונים של המאה העשרים, נחלשו עד מאד וחדלו מלהוות איום. אולם כל מערך הדיכוי נותר על כנו, וחיפש קורבנות חדשים. המצב הזה השתלב עם קמפיין תעמולה ותיק שניהלו מדענים, פסיכיאטרים וסוכני מודרניזציה אחרים בחברה האזרחית לבער "אמונות תפלות", רפואה ספיריטואלית ורפואה אלטרנטיבית מיפן, ובכלל זה דתות חדשות כמו טנריקיו ואומוטו-קיו. הקמפיין הזה, שהגיע מגורמים לא ממשלתיים, השתלב עם הצורך של המשטרה ומשרד הפנים למצוא אויב חדש, ואומוטו-קיו התגלתה כמטרה המושלמת. לדיון מאד מעניין בסוגיה הזאת אני ממליץ על ספרו של שלדון גרון, Sheldon Garon, Molding Japanese Minds: The State in everyday Life. הספר עוסק בזנות, מדיניות רווחה ומדיניות דת (מסתבר ששלושת הדברים הללו היו קשורים ביניהם) ויש לו פרק שלם על רדיפת הדתות החדשות, ביניהן למיטב זכרוני גם אומוטו-קיו.

      בזמנו קראתי מאמר שמסביר מדוע, אפילו בשיא הרדיפה של אומוטו-קיו, או-סנסיי ואומנות הלחימה שלו נהנו מחסינות יחסית ופופולריות אפילו בחוגי המשטר. אבל כרגע אני לא זוכר את ההפנייה המדוייקת.

  8. דני יקר,

    לגבי מה שכתבת:
    "המקור העיקרי שלי הוא מאמר של לי נרנוגה שפורסם בזמנו בקובץ על פן-אסייאניזם, בעריכתו של מורי פרופ' סוון זאלר מאונ' סופיה בטוקיו. ההפניה היא כדלהלן: Li Naranoga, "Universal Values and Pan-Asianism: the Vision of Omotokyo" in Sven Saaler, Victor J. Koschmann, eds., Pan Asianism in modern Japanese History (London: Routledge, 2007), 52-83. אם תרצה אוכל לבקש מהאוניברסיטה שלי לסרוק עבורך את המאמר."

    זו הצעה מאוד נדיבה מצידך. בתור מתעניין בהיסטוריה ובמקורות האייקידו, יהיה נפלא אם אכן יעלה בידך להעביר עלי עותק של המאמר הנ"ל.

    בתודה וסליחה מראש על הטירחה…

    זאב.

  9. תודה, מרתק.
    לנושא הזה, של עירוב כנופיות אלימות, פוליטיקה, דת ואומנויות לחימה יש גם את הורסיה הסינית.

    די אם נזכיר את הכנופיה הירוקה (青幫), שתחילתה בהתארגנות של עובדים בתעבורת התעלות והנהרות הסינית, שכוונה כנגד הזרים "ומסילות הברזל שלהם", דרך מרד הבוקסרים (אומנויות לחימה), הכנופיות בשנגחאי ובמזרח סין, ולבסוף הסיעות בתוך המפלגה הלאומנית בטאיוון – הכל מתובל באימוני אומנויות לחימה, דתות ישנות וחדשות (כגון האי קוואן דאו) ואופורטניזם.

    היו גם הכנופיה האדומה, הלבנה (או הלוטוסים) ועוד אגודות סתרים על גבול הכתות, שנצאו את דרכם אל תוך הפרלמנט, ואל לב הפוליטיקה הסינית, ולבסוף גם הטאיוואנית.

    • הערה מצויינת, ויש באמת הרבה דמיון במספר מובנים. ראשית כל, בסין, כמו ביפן, בעלי מקצועות מסויימים זוהו עם אלימות ופשע, ובשני המקרים מדובר באנשים שעוסקים בענף התחבורה: ביפן נהגי ריקשות, ובסין שייטים ועובדי תעבורת הנהרות, שהיו מזוהים לא רק עם הכנופייה הירוקה בשנגחאי אלא גם (למיטב זכרוני) עם אגודות השמיים והארץ (הטריאדות), המאפייה של הדרום. לדעתי יש שלוש סיבות לכך: מדובר באנשים שעבודתם דורשת מהם להיות קשוחים וחזקים פיזית. פרנסתם לא יציבה ומושפעת מאד מהתפתחויות ומשברים, וגם – במסגרת עבודתם הם פחות קשורים לקהילה ספציפית ונעים ממקום למקום. כל הסיבות הללו גרמו לכך שהיה מאד הגיוני ומועיל להיתמך על ידי ארגון פשע אלים שלא קשור בהכרח לקהילה או למקום ספציפי.

      שנית, גם בסין, ארגוני הפשע היו קשורים לארגונים לאומניים ופטריוטיים, כמו הגואומינדאנג, בוודאי שהכנופיה הירוקה שסייעה במלחמת ההתנגדות נגד היפנים לאחר 1937.

      האם תוכל לפרט על הדת החדשה אי קוואן דאו? לא יצא לי להכיר אותה – האם מדובר בקבוצה דאואיסטית?

      מרד הבוקסרים זו כמובן דוגמא מצויינת נוספת לקשר בין אלימות פוליטית לאומנויות לחימה, אם כי במקרה הזה זו אומנות לחימה היתה מזוהה עם דת עממית, משיחיות ואורח חיים של כפריים.

  10. האי קואן דאו הינה דת מודרנית, המשלבת כמו הרבה מהדתות המודרניות של סין קצת מכל דבר – טאואיזם, בודהיזם, קונפוציוניזם ואף יסודות נוצריים (אם כי מאמיני הדת טוענים שאין כך). היא נוצרה בצפון סין בסוף המאה ה 19, על רקע המשבר הערכי והתמוטטות הקיסרות מחד (שהואץ מאד עקב כניסת הזרים לסין), ותנועת החיזוק העצמי (自强) מאידך.

    אחד המאפיינים את הדת הזו – בדומה לאגודות סתרים – הוא היעדר מקומות תפילה ציבוריים, ולרוב הטכסים והתפילות נעשות בבתים פרטיים (זה שונה במהלך שנות השישים ובעיקר שנות השבעים בטאיוואן, שאז הוקמו מספר מקומות פילה ציבוריים)

    מאפיין נוסף, שגם הוא מזכיר אגודות סתרים, הוא ריבוי השמות של הדת. למורת שכיום נשארו שם או שנים המוכרים לכל, היו עבר מספר רב יותר שם שמות לדת זוף, ואכן בדרום מזרח אסיה ישנם לא מעט ממשיכי דת זו בשמות אחרים.

    למרות שלא ידוע לי מקורו, הקשר עם אמני לחימה בצפון סין ידוע ומוכר, לדוגמא וואנג שוג'ין, סון שיקון ואחרים. הרבה פעמים תחת אצטלת "הוראת אומנויות לחימה" התבצעה בעצם הטפה דתית. נאמר לי ממקורות שונים, לדוגמא, כי בתחילת המאה העשרים כל (!) אמני הלחימה בטיינג'ינן, וחלק ניכר מאמני הלחימה בביג'ינג היו שייכים לדת זו.

    בטאיוואן (שלשם הגיעה דת זו תחת שלטון היפנים – סוף שנות העשרים/תחילת שנות השלושים) אני יודע על קשר חזק עם השלטונות המקומיים, לא עם הממשלה המרכזית.

    בסין הדת אסורה

  11. מאד יפה ומעניין! תודה!

  12. הסתכלתי גם בויקיפדיה: מתברר באמת, כפי שרואים בסרט, שהיו כנופיות לגמרי חובבניות של כבאים/שוברי ראשים. הכנופיות התחרות אחת בשנייה על שריפות, כדי לקבל תשלום מחברות הביטוח המעסיקות אותן. כנופיות אלו היו מעין 'בריגדות' לא מקצועיות של חברות ביטוח, שכל בית שרוף עלה להן כסף רב…לכן העדיפו לשלם לכנופיות כבאים (העיר ניו יורק, כמו ערים אחרות אז וגם היום, הייתה בנויה בעיקר מעץ, כך שהשתלם מאד לחברות ביטוח להעסיק חטיבת כבאים). חבורת כבאים שכיבתה את האש ראשונה – קיבלה את הכסף מהביטוח. עדיף מלשלם המוני מזומנים ללקוח המבוטח.
    אחת מהשיטות לתחרות, שרואים אותה בקטע שהוספתי מהסרט, היא לשלוח 'רץ לפני המחנה', לשים חבית גדולה על ברז הצינור הקרוב, עד שתגיע ה'בריגדה' עם משאית הכיבוי, על מנת שמשאית אחרת לא תתפוס את ברז הכיבוי.
    כך שנראה לי שכבאים שהועסקו כבריונים לעת מצוא הולך אחורה קצת לפני סוף המאה התשע עשרה.

    • זו תופעה מרתקת לדעתי – מקצועות מסויימים שהיו מזוהים עם אלימות פוליטית יותר מאחרים. בסין של המאה התשע עשרה, למשל – השייטים מילאו תפקיד כזה, אולי כמו נהגי משאיות בתקופות מסויימות בתולדות ארצות הברית. ככה"נ יש משהו באנשים שנודדים מרחקים גדולים באופן מקצועי בתוקף תפקידם שמעודד צמיחת רשתות "גבריות" מהסוג הזה.

      דרך אגב, הטריק של להצית שריפות כדי לגבות כסף על כיבויין לא הומצא בארצות הברית. אחד משותפיו הפוליטיים של יוליוס קיסר ברומא עשה את הונו בשיטה הזאת בדיוק.

  13. הקראטה הוא שם כולל לכמה עשרות בתי ספר שאינם יפניים כלל במקור אלא אוקינאוויים. אינני רואה מקום לפיכך לסווג את הקראטה כאמנות יפנית – בטח לא את הגוג'ו-ריו של רוני קלוגר סנסיי. הזרמים ה"יפניים" היחידים של הקראטה הם שוטוקאן, קיוקושין ו-וואדו-ריו, ותתי הזרמים שהתפצלו מהם. כתיבת סימניות המילים קרא-טה כ-"יד ריקה" היא המצאה של גיצ'ין פונאקושי, שידע שהלאומנים היפנים לא יאהבו את המשמעות המקורית ("היד הסינית"). אין כל קשר בין פילוסופיית ה-בודו של הסמוראי היפני שהיא על טהרת ההרג למען הכבוד והנאמנות העיוורת לבין פילוסופיית ה-בושי של המורים האןקינאווים לקראטה. כן כל התפיסה המודרנית של שאיפה לדרך ארץ ונועם מקורה בקראטה בתרבות האוקינאווית, ואין לה קשר לפציפיזם של אואשיבה או לתרבות שהתפתחו סביב אמנויות הגנדאי בודו ביפן. לסיום אציין כי פונאקושי הצבוע, שטבע את המשפט המפורסם "אין התקפה ראשונה בקראטה", היה תומך נלהב ומשתף פעולה מרצון של המשטר היפני הפאשיסטי, הגזען ושונא הזרים, ומכר למשטר הזה את הקראטה שלו כ-"כלי לחיזוק הפיסי של גברי האומה היפנית".

    • קודם כל, אני לא מסכים איתך שהבודו של הסמוראי היפני הוא על "טהרת ההרג למען הכבוד והנאמנות העיוורת." הוא הרבה יותר מגוון ומורכב מזה, ובכלל עד סוף המאה ה-19 לא היתה פילוסופיה אחת ומגובשת שנקראה "בודו" אלא הרבה מאד רעיונות שונים. עוד נקודת מחלוקת היא בנוגע להגדרת הקרטה כאומנות יפנית. אכן, היא הגיעה במקור מאוקינאווה, על זה אין חולק. אבל למערב היא הגיעה דרך יפן, לא דרך אוקינאווה, ולפיכך הגירסה המוכרת של הקראטה במקומותנו עברה דרך הסינון היפני. גם דברים שהגיעו ישירות מאוקינאווה לאחר הסיפוח הושפעו *מאד* מיפן, מפני שהחברה האוקינאווית כולה עברה שינויים מהירים ביותר החל משנות השבעים של המאה ה-19.

      מעבר לזה, הדברים מאד מעניינים, והייתי רוצה לדעת עוד. ראשית כל, מהיכן האטימולוגיה של "יד סינית"? הסימניות ביפנית אכן נקראות בפשטות "יד ריקה". האם יש כתיבה חלופית?

      חשוב מכל – איזה תיעוד יש לנו, עם בכלל, לקראטה באוקינאווה לפני הסיפוח ליפן ב-1878? לצערנו, הארכיוניים המלכותיים בשורי נשרפו ב-1945.

      ולבסוף, בנוגע לפונאקושי, לא הייתי מאשים אותו יותר מדי, ולו מפני שהוא לא היה חריג. ביפן כמעט כל שדרות האוכלוסיה השתלבו בצורה כזאת או אחרת במשטר שנוצר בשנות השלושים, מהנזירים הבודהיסטים ועד לאינטלקטואלים המרקסיסטים, וכולם – כולל שתי הקבוצות שהזכרתי – ביצעו המרה עצמית לאידיאולוגיה פציפיסטית לאחר 1945.

      • ראשית, לא ניתן לומר שהקראטה "הגיע למערב דרך יפן". מספר זרמים של הקראטה הגיעו למערב ישירות דרך אוקינאווה. הגוג'ו-ריו הנפוץ ביותר במערב כיום מגיע ישירות ממוריו היגאונה סנסיי. ה-ווייצ'י-ריו על כל זרמיו מצוי במערב כולו, וכולם ללא יוצא מן הכלל הגיעו ישירות מאוקינאווה. כך גם לגבי עוד זרמים ובתי ספר רבים לקראטה. הקראטה הפך פופולרי במערב בגלל השוטוקאן והקיוקושין היפניים.

        יש סרטון דוקומנטרי חביב מאוד על קראטה שפרסמתי בערוץ היוטיוב שלי (יש שם עוד הרבה סרטונים של אמנויות לחימה, ממליץ לך לעבור על כולם):

        בתגובה לסרטון זה הסביר אחד המגיבים יפה את האטימולוגיה של המונח קראטה:
        "唐手(Karate) and 空手(Karate) came from 琉球王国(Ryukyu Okuni) or the Ryukyuan Kingdom. Before it was 唐手(karate) or 空手(karate) it was 手(Te) or the Japanization of 琉球口(Uchinnaguchi) or the Ryukyuan language for 手(Ti/Di).Before the 1930s the Kanji for Karate was 唐(Kara/Tang) and (Te/Hand) after the 1930s the Japanization of Karate was 空(Kara/Empty) and (Te/Hand). In the Ryukyuan language the same pre 1930s kanji was prounced as 唐(To/Tang and or China) and 手(Ti and or Di/Hand)."

        אז בפשטות – בהתחלה האוקינאווים פשוט קראו לזה "טה" – יד. אח"כ קראו לזה קרא-טה, כשמילה קרא היתה עם סימניה של שושלת טאנג הסימנית. המשמעות האפקטיבית – "היד הסינית". אח"כ פונאקושי החליף את הסימניה "קרא" של שושלת טאנג, בסימניה "קרא" של "ריק", והפך את זה ל-"יד ריקה". הוא עשה זאת כי קשה למכור ליפנים לאומנים פנאטים משהו שנקרא "היד הסינית".

        יש הרבה תיעוד לקראטה באוקינאווה לפני הסיפוח הרשמי ליפן. אמנויות סיניות הגיעו לאוקינאווה גם לפני למעלה מ-300 שנה, ובתקופות זמן אלה כבר תורגלו באוקינאווה אמנויות לחימה ביד ריקה. אם אתה רוצה עוד מידע אני ממליץ לך לפנות לאיציק כהן סנסיי, שבדיוק סיים לכתוב ספר בנושא.
        itzik@sanshin-kan.com

        אבל זה לא מידע מיוחד. תפתח כל ספר טוב על קראטה אוקינאווי ותוכל לקרוא על היסטוריה שהולכת אחורה יותר מ-140 שנה… כמות ואיכות התיעוד משתנה, כמובן, מספר לספר וממקור למקור. יש גם סגנונות קראטה שהתפתחו באוקינאווה רק במאה השנים האחרונות.

      • יונתן,

        זה מידע מרתק, ותודה גם על הסרטון. אני בהחלט אצור קשר עם איציק כהן סנסיי, והספר שהוא הוציא נראה מעניין מאד במבט ראשון. עם זאת, עדיין יש לי כמה ספקות ותהיות:

        1. מה זאת אומרת "ישירות מאוקינאווה"? אוקינאווה היתה מחוז של יפן מאז 1878, והחברה שלה עברה שינויים מואצים בעקבות המגע עם המיינלנד היפני. האם מוריו סנסיי העביר את השיטה שלו למערב ללא תיווך יפני כלל, בלי לעבור דרך המטרופולין של טוקיו ובלי להיות מושפע ממנו? יכול להיות, אבל מהיכרות עם התקופה, אני מאד בספק. מקריאה בספרי היסטוריה של אוקינאווה (כמו ספרו של ג'ורג' קר- A History of an Island People) קיבלתי את הרושם שמערביים שנתקלו בקראטה באוקינאווה עצמה, ראו בו סוג של איגרוף ולא גילו בו עניין מיוחד. דברים השתנו, כמובן, בעקבות התיווך היפני.

        2. בנוגע לאטימולוגיה, רצוי להשיג הפניה למקור מוסמך. בשוק מסתובבות הרבה מאד אטימולוגיות חובבים, חלקן שגויות ולא מקצועיות, וצריך להיזהר מהן מאד. בהנחה שהאטימולוגיה כן נכונה, היא טיפה משונה. ראשית כל, לא הייתי מתרגם את הביטוי כ"יד הסינית" אלא כ"יד של הטאנג". הטאנג, במשמעות של שושלת טאנג, זה ביטוי מאד מוזר ולא נפוץ לסיני (מושג שהוא בעצמו קשור להתפתחות הלאומיות במאות ה-19 וה-20). בדרך כלל השתמשו בסימניות כמו 中華, או, באופן מסורתי יותר, בשמות השושלות. יתכן והקהילה הסינית של המלומדים הקונפוציאניים באוקינאווה היתה שמרנית ולא אהבה להשתמש בסימניה של שושלת הצ'ינג, ובמצב כזה בדרך כלל השתמשו בסימניה 明 המייצגת את שושלת המינג. אבל למה לחזור דווקא לטאנג? אם באמת משמעות הסימניה היא "טאנג", וכמובן יש להטיל בכך ספק כי לסימניה עשויות להיות גם משמעויות אחרות, יש כמה אופציות. או שהיה לקראטה האוקינאווי איזה מיתוס מכונן שקשור לשושלת הטאנג, בדומה למיתוסים המכוננים של מנזר שאולין, למשל, או שהקהילה הסינית באוקינאווה, שהיתה קשורה אולי לקראטה, זיהתה את עצמה באיזה צורה עם שושלת הטאנג. אלו כמובן רק השערות, ואני אשמח לקרוא יותר ואולי גם לגבש דעה מבוססת יותר.

        3. אני לא רואה סיבה שלאומנים יפנים בשנות העשרים יתנגדו לאיזכור של שושלת טאנג. אם כבר, הנרטיב היפני המרכזי בזמן ההוא היה שסין היתה דגולה בתקופת הטאנג, אבל נפלה מאוחר יותר בגלל שושלת הצ'ינג.

        4. לספרים של אומני לחימה על ההיסטוריה של האומנות שלהם יש ערך רב. לדעתי, מי שמתאמן ומתרגל אומנות מסויימת מקבל פרספקטיבה שקשה להיסטוריון שמתבונן מהצד להבין באופן מלא. מצד שני, יש לספרים כאלה גם חסרונות והטיות: בראש ובראשונה, לאומני לחימה יש נטייה "להאריך" את ההיסטוריה של האומנות שלהם לתקופות עתיקות יותר. כשחקרתי בזמנו את תולדות הנינג'ה, ראיתי את התופעה הזאת באופן מאד חזק בספרו של קאסם זוגארי סנסיי.

  14. תודה על המאמר!

    נדמה לי שהוא מהווה סוג של התנתקות מדברים שכתבת בעבר (בעיקר בפורום 'ערוץ ההיסטוריה' והקומונה שלו בתפוז), נגד התפישה המערבית שראתה ביפאנים (של מלחמת העולם השניה ולפניה) מיליטריסטים ואלימים. הפעם אתה מצדיק את הראיה הזו, במידה מסויימת.

    זה מזכיר לי מאמר מרתק שקראתי לאחרונה (יקח זמן לאתר אותו), שטוען שהאימונים בצבא היפאני האימפריאלי החל משנות השלושים, היו קיצוניים מאוד (לצד משמעת דומה). הוא מביא עדות של קצין אמריקאי שביקר שם לפני 41' שתיאר אותם. זה מסביר את היכולת של אותם חיילים לשרוד בתנאים קשים, תוך נאמנות מוחלטת למפקדיהם, כמו גם הברוטאליות שלהם – תוצאה של אותם אימונים קיצוניים (כמו שהתעללות בילדים הופכת אותם לעיתים קרובות לפושעים).

    זו הסיבה להבדל בין אותם חיילים, לחיילי הצבא הקיסרי של שנות העשרים ולפני כן (במלחמה מול רוסיה הצארית). החינוך עשה את הכל.

    אגב ברכות על המאמר עם סולונין שפורסם בגליון האחרון של HGS. ראיתי בשישי בספריה הלאומית דרך הגישה שלהם ל-JSTOR. הורדתי כמובן ואציץ בקרוב.

    • יובל, תודה על התגובה.

      אני לא בטוח שהמאמר מהווה התנתקות מהדברים שכתבתי בעבר. גם היום, אני חושב שהתפיסה של היפנים כעם אלים ומיליטריסטי באופן אינהרנטי היא תפיסה פשטנית ושגויה, שמקורה בתעמולת המלחמה של בעלות הברית במלחמת העולם השנייה. באותה מידה, התפיסה של העם היפני כאומת שלווה ושוחרת שלום שעוסקת בהארה, טקסי תה ואומנויות לחימה שמבטאות מהות פציפיסטית פנימית, היא שגויה ופשטנית באותה המידה. החברה היפנית לאחר הרסטורציה של 1868 היתה חברה שכל עולם הערכים שלה השתנה, בעוד היא עברה מודרניזציה בקצב מואץ ביותר. שינויים מהירים כאלה בעולם הערכים לא יכולים לעבור ללא אלימות, ואכן, אלימות פוליטית היתה נפוצה בחברה היפנית לאורך כל תקופות מייג'י, טאישו וראשית שווה עד מלחמת העולם השנייה. גם לאחר המלחמה, המדינה סבלה מאלימות פוליטית הן של השמאל והן של הימין, שנפסקה רק לאחר הפיצוץ הגדול של שנות השישים (ההפגנות נגד חוזה הביטחון עם ארה"ב).

      עם זאת, לעומת מדינות אחרות שעברו שינויים מהפכניים דומים, החברה היפנית לא היתה אלימה באופן חריג.

      אכן, המשמעת בצבא היפני הוקצנה בשנות העשרים והשלושים, ויש הרבה מחקרים על הסוגיה הזאת שבאופן אישי עוד לא ירדתי לעומקה (מבחינת חקר מסמכים מקוריים) כפי שעשיתי בתקופות קודמות. עד עכשיו התעסקתי בעיקר בתקופת מייג'י, ורק המחקר לפרק הנוכחי, שטרם התחלתי, מגיע ל-1912. האם זו אחת הסיבות לברוטליות היפנית יוצאת הדופן בשנות השלושים? סביר מאד להניח שכן, אבל זו בהחלט לא הסיבה היחידה. אני, למשל, הייתי מדגיש מאד את הזלזול של המתכננים הצבאיים היפניים בבעיות לוגיסטיקה ואספקה, פן שעובר בהיסטוריה של הצבא הקיסרי מראשיתו בתקופת מייג'י. אחת הסיבות העיקריות לכך היתה הגותו של היועץ הגרמני יאקוב מקל, שסייע לרפורמה עמוקה מאד של הצבא בשנות השמונים של המאה ה-19. מקל היה אסטרטג אופנסיבי מאד, שזלזל במודיעין, אספקה ולוגיסטיקה, באופן חריג מאד אפילו לתקופתו (בכתבי עת מקצועיים גרמניים הועברה עליו ביקורת חריפה על כך). היפנים, שמשנתו התאימה להם, הקצינו אותה עוד יותר. חבר את זה לבעיות אובייקטיביות אחרות במהלך מלחמת סין יפן השנייה, ותקבל צבא שמערכת האספקה שלו קרסה כמעט לחלוטין. לפיכך, החיילים נאלצו לחיות מביזה, ומי שבוזז אזרחים באופן סדיר, אונס ורצח הם רק צעד קטן "קדימה".

      • ועוד דבר, חשוב לא פחות – הצבא היפני לא היה צבא צייתני. זה אחד המיתוסים העקשניים ביותר, שאני מנסה להפריך בדוקטורט שלי. למעשה, שדירת הפיקוד שלו, לא רק קצינים בכירים אלא גם זוטרים, היתה מבין הבלתי ממושמעות ביותר בעולם. חשוב להדגיש שחוסר המשמעת הנ"ל היתה בתחומים מסויימים, ולא בתחומים אחרים. הקצין היפני היה בהחלט מוכן להסתער בהתקפת התאבדות תחת אש, אבל לעיתים קרובות סרב פקודה כשאמרו לו לעצור או קשר כנגד השלטון באופן אלים או תקף מדינות אחרות בניגוד להוראות. מקרים בולטים כאלו התרחשו במהלך הפלישה הראשונה לטיוואן ב-1874, רצח מלכת קוריאה ב-1895, המשבר הפוליטי של 1912 שבמהלכו הצבא הפיל ממשלה (באופן לא אלים), ההתנקשות בשליט מנצ'וריה ב-1928 וכמובן תקרית מנצ'וריה וספיחיה בשנות השלושים, שלא לדבר על תקריות מאי, פברואר ויתר ההפיכות הצבאיות האלימות באותן השנים. כל אלו הם מקרים מובהקים של אי ציות צבאי בשדרות הפיקוד הבכירות והזוטרות.

        ותודה ששמת לב למאמר. אני מאד מאד אשמח לשמוע את דעתך.

      • היי דני,

        סליחה שאני מגיב פה – משום מה לא יכולתי להגיב לתגובתך האחרונה במקום בו היא היתה… לא הופיעה לי הכפתור תגובה שם.

        אני חושב שהסדרה התיעודית הבאה, ובפרט הפרט אליו קישרתי (כל הסדרה בערוץ יוטיוב שלי) תענה על רבות משאלותיך…

        התשובות פשוטות למדי. כבר תקבל אותן מאיציק סנסיי.

        בקישור הבא יש מספר מאמרים שפרסמתי על אמנויות לחימה סיניות, שעשויים גם לעניין אותך:
        https://en.wikipedia.org/wiki/User:Jonathan.bluestein#Articles_I_published_outside_of_Wikipedia_.28On_Martial_Arts.29

        אתה מוזמן ליצור עימי קשר גם בפייסבוק. Jonathan Bluestein

      • התשובות בהיסטוריה אף פעם לא פשוטות (:

        והמון תודה על הקישורים.

  1. פינגבק: מעניינים | TEF

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: