היי הקשיבו, הם שרים! מערב איידול לכיכר תחריר
לא בכדי בחרו מפיקי כוכב נולד הערבי בשיר המפורסם מ"עלובי החיים" לאקורד הסיום של התוכנית שהלהיבה מיליונים. מה ניתן ללמוד מכך על שאיפות ההמונים במצרים, בסוריה ובטורקיה?
מאמר זה פורסם במקור בויי-נט
לפני מספר שנים, בשיא ימי האביב הערבי, אחרי הביקור שלי במצרים ונפילתו המדהימה לא פחות של חוסני מובארכ, טענתי כאן בינשוף כי מהפכות שמצליחות במהירות עונות לשלושה תנאים עיקריים: הן מתחילות במרכז הכובד של המדינה, מתודלקות בידי תקשורת אוהדת ומתאפשרות לנוכח שיתוף פעולה של הצבא או חלקים ממנו. גם המהפכה השנייה, נגד מורסי, עונה לאותם המאפיינים בדיוק: היא התחילה בקהיר, מרכז הכובד של המשטר, וערערה את עצביו ואת נחישותו. היא נהנתה מדיווחים תקשורתיים מפנקים שהעניקו למפגינים תחושה שהם עומדים בפני רגע היסטורי, ובקרוב ממש ישיגו את מטרתם ויכבשו את השלטון. וחשוב מכל – ההמונים הצליחו להכניע את משטר האחים המוסלמים מפני שהצבא, מראש, תיעב את הנשיא מורסי ומפלגתו והמתין להזדמנות להיפרע מהם. השאלה שנותרה היא, האם הנשיא הבא יצליח לשרוד כהונה שלמה בלא הפיכה דומה, כי הרי תנאי היסוד שמובילים את ההמונים לרחוב – תסכול, עוני, חוסר ביטחון אישי, מדינה מתפוררת – לא ישתנו בנקל. הררי מלל פרשני נשפכו כבר על השאלות הללו, ולכן כדאי אולי להסתכל על אירועי היום מזווית אחרת, לא צפויה. ולשם כך – כדאי להסיט לרגע את העיניים מרחובות קהיר לעולם הנוצץ של תוכניות הריאליטי הערביות.
ספק אם היו בעת האחרונה תוכניות טלוויזיה פופולריות יותר מערב איידול, "כוכב נולד" הערבי. זכייתו של מוחמד עאסף הפלסטיני במקום הראשון הלהיבה את הרוחות, העלתה את המורל בקרב הפלסטינים ועוררה עניין עצום בכל רחבי העולם הערבי. והנה, לאחר התחרות, בחרו מפיקי התוכנית לכנס את כל הפיינליסטים למספר שירי סיכום. מול עיניים של מיליוני צופים מכל מדינות ערב, שרו המתמודדים לא משירי פיירוז, דיאנה חדאד, אום כולתום או אומן ערבי ידוע אחר, אלא דווקא – מכל השירים שבעולם – את "היי הקשיבו הם שרים" (do you hear the people sing) – אחד מהשירים הידועים ביותר במחזמר המצליח "עלובי החיים". השיר תורגם לערבית לרגל האירוע (כאן מצוטט בתרגומו העברי של אהוד מנור):
היי הקשיבו הם שרים!
ובפיהם שירים יוקדים
כל בני עמינו כמו בזמר לא יהיו עוד עבדים
כשהלמות הלב עונה, הד להלמות תופי הקרב
שחר חדש על החיים יעלה עכשיו
היי הקשיבו הם שרים – עלובי החיים בערב איידול
הבחירה של ההפקה, כמובן, לא הייתה מקרית – וההנחה היתה שהשיר הצרפתי הזה ידבר לצופים יותר מכל שיר ערבי פופולרי. זו בחירה מעניינת, לא רק משום שהמחזמר הידוע לא תורגם ולא הוצג עד היום במלואו בארצות ערב, אלא בגלל שמפיקי התוכנית שינו את סדר השירים. במחזה המקורי, שהולך בעקבות עלילת הרומן המפורסם של ויקטור הוגו, שרים הגיבורים קודם כל את שיר המהפכה האופטימי שלעיל, ולאחר מכן, כשהמהפכה נכשלת, שר הניצול היחיד קינה לחבריו שנפלו. בגירסה של ערב איידול הסדר התהפך: קודם כל שרו הפיינליסטים את השיר העצוב, מעין טריבוט לקורבנות המהפכה, ואז עברו לשיר המיליטנטי והאופטימי. "עלובי החיים" משדר כישלון, ואילו הם רצו לשדר ניצחון והצלחה. לא חלפו אפילו שבועיים, והמילים הפכו למציאות באירועים הדרמטיים של כיכר תחריר.
לא מדובר בתופעה ייחודית לעולם הערבי. גם בטורקיה, למשל, שרו המפגינים נגד ארדואן את "היי הקשיבו הם שרים!" באנגלית ובטורקית. גולשים אחדים העלו קליפים משלהם ליו טיוב, אחדים מהם מוקדשים למורדים בסוריה. מעריצים מערביים של האביב הערבי העלו כבר לפני שנתיים וחצי ליוטיוב גירסה שלהם של השיר, מלווה בקליפ של תמונות מהמהפכה הצרפתית, המהפכה האמריקאית ונפילת חומת ברלין. "אתם לא לבד," כתבו המעריצים המערביים, "גם אנחנו היינו שם. אנחנו הצלחנו להשיג חירות, וגם אתם תצליחו." מכאן עולה השאלה – מכל השירים, למה דווקא השיר הזה? מדוע לא שיר מהפכני ערבי, ויש הרבה כאלה? מדוע לא אחד מהשירים המזוהים עם מהפכה מערבית כזאת או אחרת? ספק אם מישהו מאלו ששרו את השיר בהתלהבות באולפן של ערב איידול, או גם מצופיו המערביים של השיר, יודע שהוא מתייחס דווקא למהפכה מאד ספציפית: המרד הכושל נגד מלך צרפת ב-1832. הרומן של ויקטור הוגו מספר בהרחבה את הרקע למהפכה הנשכחת הזאת, אולם המחזמר, כמובן, משמיט אותו. המרד מוצג כמעשה גבורה מפואר אך כושל של צעירים אידיאליסטיים ונלהבים, שקורבנם מקבל ממדים דתיים ומיסטיים כמעט. למה הם מרדו? משום שנלחמו למען החירות. הסיבות, מעבר לכך, לא מפורטות.
שידורי המהפכה: "הי הקשיבו הם שרים" באנגלית ובטורקית, כיכר טקסים באיסטנבול
בדיוק מסיבה זו ל"היי הקשיבו הם שרים", על המוזיקה הסוחפת שלו, היה קל כל כך להפוך לסמל תרבותי של האביב הערבי. שירים ממהפכות מוכרות, ערביות או מערביות, קשורים לזיכרונות רעים, מעשי זוועה, אימפריאליזם ודיכוי. לעומת זאת, המחזמר "עלובי החיים" מספק תבנית קלאסית של "מהפכה אצילית" נצחית. משום שאיש לא מכיר את הרקע שלה, היא לא מוכתמת במעקשי המציאות ואפשר להתאים אותה לכל אירוע מהפכני שהוא. המהפכה של "עלובי החיים" היא קודם כל מהפכה לאומית, מהפכה של עם, נגד שליט מרושע. היא לא מהפכה אזורית, לא ג'יהאד עולמי, לא מלחמה שבטית או אתנית או דתית. כלומר – היא כל מה שהחוגים שהפיקו את ערב איידול, ולא מעט מצופיו – היו רוצים לראות במדינות שלהם. מול ההתפרקות השבטית בלוב, מלחמת האזרחים האתנית האכזרית וגוויעת המדינה הלאומית בסוריה, אפילו החזון הפן-איסלאמי של משטר מורסי, מבטאים השירים מעלובי החיים כמיהה ללאומיות דמוקרטית ואחדות של ה"עם" כולו מול דיקטטורים. לעיתים, התבוננות ביקורתית בתוכניות טלוויזיה פופולריות יכולה ללמד אותנו על חלומות ושאיפות יותר מנאומי מנהיגים או מאמרים מלומדים בתקשורת. הכמיהה למדינה לאומית מאוחדת עדיין חיה וקיימת בעולם הערבי, למרות ואולי דווקא משום שהמציאות בשטח מובילה עדיין לכיוון ההפוך.
היי הקשיבו הם שרים – בעברית. עלובי החיים בשפת הקודש, בכיכובם של דודו פישר, ריקי גל, שלומית אהרון ואבי טולדנו.
נ.ב.
האביב הערבי לא מספיק להפתיע. אם, בשלב הראשון שלו, הוא הכה בתדהמה את האופטימיים, העיתונאים נוטפי הדבש נוסח תומס פרידמן שציפו לדמוקרטיה זוהרת, הרי המטוטלת מכה עכשיו דווקא את הפרשנים ה"מפוכחים" שהבטיחו לנו חורף אסלאמי נצחי. כאן בינשוף נמשיך לצפות ולעדכן. דבר אחד בטוח, משעמם לא יהיה…
פורסמה ב-יולי 14, 2013, ב-הינשוף הספרותי, ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-אומנות המהפכה, האביב הערבי, ההפיכה במצרים, כיכר תחריר, עלובי החיים, ערב איידול. סמן בסימניה את קישור ישיר. 27 תגובות.
רעיון מעניין ומהנה. הוא הזכיר לי ששמעתי לאחרונה שכיום הנטיה היא להדפיס ספרי ילדים ללא תמונות כדי לא להגביל את הדמיון של הילדים.
בני ערב נוטים לחיות בעולם דמיוני רגשני ולא מציאותי. אפשר לנצל את הדרמה הזו להרס אבל לא ליצירה של משטר יציב.
אורי, אני מסתייג מההכללה הזאת. נכון שיש בעולם הערבי נטייה לקונסיפרטיביות שחורגת מגבולות המציאות, אבל יש בעולם הזה – הן ברחוב והן בקרב האינטלקטואלים – מספיק משקיפים חדים וצלולים שמבינים את המציאות מסביבם היטב. רגש חשוב מאד בעולם הערבי, אין ספק – אבל נראה לי שכך זה בכל ארץ שבה מתרחשת מהפכה. בדוק את צרפת בזמן המהפכה הגדולה, למשל, ותראה כמה רגש זרם, כמה קונספירציות הסתובבו וכמה שנאה גועשת בין יריבים פוליטיים השתוללה ברחובות. כנ"ל גרמניה בזמן המהפכה של 1919, שלא לדבר על רוסיה.
לא בכדי בחרו מפיקי כוכב נולד הערבי בשיר המפורסם מ"עלובי החיים" לשיר הסיום של התוכנית שהלהיבה מילונים.
טעויות קטנות מפריעות לבודדים. כמוני.
בברכה
ד"ר אריה אבני
אריה, תוכל בבקשה להסביר לאיזו טעות בדיוק אתה מתכוון?
האם מהפכות אמוציונליות בעלות סגנון ואופי דומה לאלו של המהפכה המצרית אפשריות כיום במערב אירופה? האם אפשרי בכלל להחליף שילטון במדינה מערב אירופאית שלא ע"י בחירות?
היום לא, אבל אירופה היתה במצב דומה רק לפני כתשעים שנה – ואין שום סיבה בעולם
להאמין שהיא לא תחזור למצב כזה בעתיד, בהינתן התנאים המתאימים. ודרך אגב, אם
תסתכל על יוון תראה שדברים לא שונים במיוחד..
זו ללא ספק פרשנות מקורית ומעניינת. אם היא נכונה, הרי שהעם המצרי (ואולי גם עמים ערביים אחרים) בעצם מאוהבים ברעיון של "מהפכה למען המהפכה" (זה גם יכול להסביר את הרטוריקה של שני הצדדים, שבה כל אחד טוען שהצד השני גנב או מנסה לגנוב את המהפכה "האמיתית", כלומר לשיטתם). אם כך, הרי שאנו צריכים לצפות לעוד מאותו הדבר: מעין "רוטציה" בין האחים המוסלמים לבין הצבא – כל פעם יומלך אחד, וכשייכשל הוא יופל ויומלך השני. העיקר שההמונים ימשיכו לשיר בכיכר. והשאלה היא: עד מתי?
אני לא בטוח שמדובר בהכרח ב"מהפכה למען המהפכה", אבל בהחלט מדובר במהפכה למען ערכים מופשטים שקשה להגשימם ונתונים להרבה פירושים. מכאן גלי המהפכות החוזרות לאחר המהפכה הצרפתית, למשל.
התופעה שאנחנו רואים במצרים כרגע היא למעשה אותה התופעה, ויש לה גם סיבה נוספת ומעניינת לא פחות. במהפכה גדולה קורסת כל המערכת שקודם לכן נתנה לגיטימציה לשלטון. קשה לבנות מערכת חדשה, מכיוון שכוחות פוליטיים שונים מן הסתם לא מסכימים על אלו אדני לגיטימציה השלטון החדש חייב להיבנות. מכאן, שהכוחות השונים מנהלים ביניהם "משא ומתן" מתמיד על בניין המערכת החדשה, שחלקו אלים ואפילו קטלני. הסחרור יופסק רק כאשר יושג קונצנזוס רחב על תשתית הלגיטימציה של שלטון חדש, ובדרך כלל זה קורה כאשר הצדדים מותשים מספיק מהמאבקים ביניהם או שמופיע אויב חיצוני מאיים מספיק.
אני דווקא התרשמתי שמה שמאפיין את מצרים הוא שמוסדות השלטון הקודם למעשה לא ממש התערערו מאז נפילת מובארק. בראש ובראשונה הדברים אמורים ביחס לצבא, שהמשיך להיות לא רק פופולרי (למעט, כאמור, העומד בראשו, שברגע שנעמד בראש הפירמידה מצא עצמו אחראי לכל הצרות), אלא גם גוף מרכזי בכלכלה. אבל גם הפרלמנט, בית המשפט ומוסדות אזרחיים נוספים נותרו על תילם. אני לא חושב שמישהו מהמפגינים (למעט אולי הסלפים, שרוצים להחליף את הרפובליקה בח'ליפות איסלאמית) בעצם רצה לשנות את זה מן היסוד. הדבר העיקרי שהם רבו עליו (למעט, אולי, החוקה החדשה) היה זהות המנהיג ומפלגת השלטון ואופים הפוליטי (חילוני או איסלאמי). אבל אולי לא עקבתי מספיק מקרוב אחר ההפגנות.
מה שמשאיר את מצרים מאוחדת כמדינה, להבדיל לדוגמא מסוריה, זה בדיוק הקונצנזוס
הרחב שהזכרת עכשיו. אבל כשמסתכלים בפרטים הקטנים, רואים שיש המון מחלוקות
בסיסיות מאד. מה סמכות הנשיא מול הפרלמנט ובתי המשפט? מה תפקידה של הדת? עד
כמה הצבא צריך להתערב? איך מרכיבים ממשלה? למי יש וטו על המדיניות? ועוד שאלות
רבות שקשורות לא רק למדיניות, אלא כמו שאמרתי – לאדני הלגיטימציה, לעצם התשתית
החוקתית של המדינה. וכמובן גם החוקה עצמה נתונה במחלוקת קשה, לא רק בשל תוכנה
אלא גם בשל השערוריות שבאופן ניסוחה (הרי החילונים פרשו מהועדה המכוננת).
אם כך, הפתרון יגיע כאשר שני הצדדים יהיו מותשים, ואז תושג מעין פשרה שתצליח לספק, פחות או יותר, את שני הצדדים. אבל כאן נמצא הפרדוקס: כדי שמהפכה תסתיים, יש צורך שההמונים יפסיקו לשיר… אבל אם זה יקרה, מי יוכל לטעון שהמהפכה הצליחה?
במקרה הטוב, כל הצדדים לפשרה יטענו שהם נצחו – כי התוצאה תהיה מעורפלת מספיק
כדי לאפשר את זה. לדעתי, זו הסיבה שישראל ומצרים הצליחו לחתום על הסכם שלום
דווקא לאחר מלחמת יום הכיפורים, קונפליקט שבו שני הצדדים היו מסוגלים לטעון
שהם ניצחו.
אצלי זה דווקא הפוך – בסיבוב הקודם הייתי יותר אופטימי. עכשיו הצבא תפס את השלטון ואני מקווה שיצליחו לצאת מזה. ואני לא מדבר אפילו על המצב בסוריה.
חוץ מזה שהפוסט מזכיר לי את השורות:
Remember the war against Franco?
That's the kind where each of us belongs.
Though he may have won all the battles,
We had all the good songs.
מהשיר The Folk Song Army של טום לרר. בעיקר הקישור בין מהפכה כושלת והשירים. אני מקווה שהמהפכה המצרית לא תסתיים בכשלון (אנרכיה או חזרה קבועה של הצבא לשלטון)
וזה כמובן תלוי בנקודת הזמן שבה אתה מסתכל על האירועים. היום המהפכה הצרפתית
נחשבת להצלחה, הלא כן? אבל אם היינו יושבים בשנות העשרים של המאה התשע עשרה,
למשל, אחרי הטרור, נפוליאון ומשטר מלוכני מדכא מתמיד, אני חושב ששנינו היינו
אומרים שהיא נכשלה.
אולי מייחסים הצלחה של מהפכה מאוחרת יותר לזו המוקדמת שנכשלה. ועוד 200 שנה כולנו נהיה מתים.
במקרה היום הוא יום טוב לדבר על מהפכות. יום הבסטיליה.
לא סתם הפכו במצרים את היום הזה ל"יום העצמאות" שלהם (אחרי המהפכה הצבאית הראשונה, זו של נאצר)
מכיוון שנאצר היה השליט המצרי הראשון שמשל במצרים מאז ימי הפרעונים….
דני, בהקשר הזה אני מעוניין לשמוע את דעתך על המאמר הזה של מלקולם גלדוול: http://www.newyorker.com/reporting/2010/10/04/101004fa_fact_gladwell
שטען בו שרשתות חברתיות דוגמת פייסבוק אינן מספיקות לחולל מהפכות. הכתבה היא מאוק' 2010, ממש רגע אחד לפני "האביב הערבי". לאחר כמה חודשים הוא כתב את זה: http://www.newyorker.com/online/blogs/newsdesk/2011/02/does-egypt-need-twitter.html
קראתי בזמנו את המאמר הזה. הדיון מרתק. אשתדל לקרוא עוד פעם אחרי שאחזור מסין.
אני דווקא נהניתי ממאמריו של גיא בכור על אורגיית הרצח המצרית שמשום מה נקראת ״האביב הערבי״,למרות שאני מודה ומתוודה שהבנתי די דלה בכל מה שקשור לעם המצרי.מדוע הם פותרים חילוקי דיעות ביניהם ברציחת מתנגדיהם?מדוע הם שונאים את ישראל כה הרבה?וגם,על איזה ״עם״בדיוק מדובר?הקופטים?הסאלפים?הבדואים?,מנקודת מבטי,כאחד מביט מבחוץ, הם נראים כעדת אורקים וזומבים שחוץ מהתאווה להרס ,שנאה לכל מי שהם מאמינים שסוטה מדוקטורינת האיסלאם שלהם,והרצון לחולל מהומות ולרגום באבנים את הפארטנרים שלהם לויכוח בזעם בלתי נשלט,אין בפיהם שום בשורה מרנינה.זה לא ״חופש,שוויון,ואחווה״,אלא״הרוס ככל יכולתך״..הדבר היחיד שמזכיר את מההפיכה הצרפתית הוא צימאון ההמון לקרבנות,את מובאראק השפילו בכלוב,מורסי מואשם ברצח שוטרים,מעניין כמה סיסי יחזיק מעמד.
pm
אני דווקא נהניתי ממאמריו של גיא בכור על אורגיית הרצח המצרית שמשום מה נקראת ״האביב הערבי״,(לדעתי הוא צדק בתחזיתו לגבי הצבא)למרות שאני מודה ומתוודה שהבנתי די דלה בכל מה שקשור לעם המצרי.מדוע הם פותרים חילוקי דיעות ביניהם ברציחת מתנגדיהם?מדוע הם שונאים את ישראל כה הרבה?וגם,על איזה ״עם״בדיוק מדובר?הקופטים?הסאלפים?הבדואים?,מנקודת מבטי,כאחד מביט מבחוץ, הם נראים כהמון משתולל ,שחוץ מהתאווה להרס ,שנאה לכל מי שהם מאמינים שסוטה מדוקטורינת האיסלאם שלהם,והרצון לחולל מהומות ולרגום באבנים את הפארטנרים שלהם לויכוח (בזעם בלתי נשלט כמובן)אין בפיהם שום בשורה מרנינה.זה לא ״חופש,שוויון,ואחווה״,אלא״הרוס ככל יכולתך״..הדבר היחיד שמזכיר את המהפיכה הצרפתית הוא צימאון ההמון לקרבנות,אפילו ״הנשים הסורגות״ נעלמו מהתחריר,( נאנסו,? גורשו?)את מובאראק השפילו בכלוב,מורסי מואשם ברצח שוטרים,מעניין כמה סיסי יחזיק מעמד(רק נותר לקוות שלא ינסה להדמות יתר על המידה לנפוליאון בונפארטה…)
למה אתה חושב ש"אורגיית הרצח המצרית", כדבריך, אלימה יותר ממלחמות אזרחים או תקופות מהפכניות דומות בצרפת (1789), גרמניה (1919) או ארצות הברית במלחמת האזרחים הגדולה?
כדאי שתסתכל בחדשות של היום.עשרים חיילי גיוס חובה מצריים בלתי חמושים נסעו באוטובוס בלבוש אזרחי.האוטובוס נעצר,הם צוו לשכב על הכביש ,ונורו למוות בראשם.
במהפיכה הצרפתית,רוב המתים נשפטו ונידונו למוות,חוץ מהתנקשויות ספציפיות או חילופי אש בין חמושים.כנ"ל בגרמניה 1919.החיילים שנרצחו היום היו מצרים מוסלמים כמו רוצחיהם.
אני מניח שזה נעשה כדי לדרבן את צבא מצרים לטבוח בבדואיי סיני,ונראה לי שזה הצליח.חי"א המצרי התחיל היום לטווח "חמושים".(קרוב לודאי שכל ההרוגים ייהפכו ל"חמושים")
מכיר את הספר של קלאוס טוולטייט על המהפכה בגרמניה ב-1919? הוא מנתח יומנים של
חיילי פרייקורפס, ומתאר את העינויים שעברו נשים קומוניסטיות שנפלו להם בידיים.
אני לא רוצה לתאר כאן את הפרטים, אבל האירוע המזוויע עם החיילים המצרים היום
הוא כלום לעומת מה שהלך שם – תאמין לי. ובנוגע למהפכה הצרפתית – המשפטים הללו
היו כמובן משפטי ראווה בלי שום צדק. וגם אם תתעלם מזה, בדרום צרפת, בוואנדה,
היה הרי כמעט סמי ג'נוסייד. האירועים במצרים לא חריגים לצערי למדינות שעוברות
מלחמת אזרחים או אירוע מהפכני, לא מבחינת האכזריות ולא מבחינת האלימות.
לפחות אני מניח שאף אחד לא הוסרט כשהוא אוכל חתיכה מדממת מלב אויבו כמו בסוריה.
אודה לך באם תוכל לשלוח את שם הספר של קלאוס טוולטייט באנגלית
לא, רק כשהוא מכניס להביור לאברים של בני אדם ולוחץ על ההדק. דרך אגב, סיפור דומה לזה של הלב אני מכיר מההיסטוריה הקוריאנית המודרנית.