האישי הוא הפוליטי

רוצים לחתום בספר האורחים של קריסטינה וונג? רצוי שלא תהיה לכם קדחת צהובה, וקדימה – התחילו להתוודות על חטאיכם. הינשוף על השעטנז הקטלני בין נצרות, מרקסיזם ופסיכואנליזה, שמציג מומים לראווה והופך כל קשר רומנטי, אינטראקציה אישית או שיחת חברים לשדה מוקשים אידיאולוגי. האישי הוא הפוליטי? אכן כך, וזו בדיוק הבעיה.

 2012-04-12-TL2

למאמרים בנושאים דומים ראו:  העושה עצמו קשאורתודוקסיה ביקורתיתאישה לבנה גזענית ולהרביץ לפרה

ביולי 2013, החליטה השחקנית והכותבת הסינית-אמריקנית קריסטינה וונג שנמאס לה מגברים לבנים הסובלים מקדחת צהובה. לא, לא מדובר כאן במחלה הטרופית הידועה לשמצה, אם כי הזיות בהחלט קשורות לעניין. וונג התכוונה לסוג מטפורי יותר של קדחת, הידוע גם בשם "פֶטִיש אסייאתי": גברים לבנים אמריקאיים שמעוניינים לצאת אך ורק עם בחורות ממזרח אסיה. התופעה מגעילה את וונג, שרואה אותה כביטוי לקולוניאליזם מיני, אימפריאליזם של חדרי מיטות, גזענות מתחת לחגורה ומה לא. מה שמקומם אותה אף יותר, הוא התירוצים שגברים לבנים כאלה משתמשים בהם כאשר היא מעמתת אותם עם ה"פֶטיש" שלהם. יש, למשל, כאלה שמתפארים בכך שלמדו בודהיזם והם "בקיאים באסיה", בלי להבין שפשוט אי אפשר להבין את החוויה האסייאתית "בלי לגדול שמונה עשרה שנים עם אמא סינית", כלומר – אין תחליף לטראומה הנ"ל. יש גם כאלו שמחציפים פנים אף יותר, ומכחישים שהם רוצים "לכבוש סיניות" כחלק מהתאווה הקולוניאלית המערבית שלהם לכבוש את המזרח, והחצופים מכל אפילו מערערים על העובדה שהם "לבנים עם פריבילגיות". לאלו, עונה וונג שאפילו אם הם גדלו במשפחות עניות והתעללו בהם בבית הספר, "אף אישה אף פעם לא תפסה את הארנק חזק יותר כשהם התקרבו" ו"אף אחד מעולם לא תהה האם הם יודעים אנגלית." מעניין שפקפוק ברמת הבקיאות באנגלית של פלוני גרוע בעיני וונג יותר מהתעללות בבית הספר, תופעה שלא מעטים התאבדו בגינה, אבל מילא. מעניין יותר הוא הפתרון שהשחקנית הנ"ל מציעה לגדודי המחזרים חולי הקדחת הצהובה ש"רוצים לחתום בספר האורחים שלה" (ציטוט מצונזר – הגירסה המלאה באתר עצמו). עליהם לדקלם בפניה כדלקמן:

אני מודה שהנני נמשך לנשים אסייאתיות, וככל הנראה הדבר קשור להעדפה גזעית תת מודעת. אני מעוניין לחקור את הדעות הקדומות הגזעיות, הגזענות והפריבילגיה שלי כזכר לבן. אני נשבע להילחם באופן פעיל כדי לשכוח את הגזענות ואת הפריבילגיה הלבנה שלי, לבנות רגישות ומיומנות תרבותית, כך שהנשים שאני יוצא איתן ירגישו פחות גועל.

"אתם האוריינטליים כל כך מרתקים!" מהאתר של קריסטינה וונג

"אתם האוריינטליים כל כך מרתקים!" מהאתר של קריסטינה וונג

אם הטקסט הזה מזכיר לכם, בצורה אם לא בתוכן, וידוי של נזיר בנדקטיני מימי הביניים, לא טעיתם. המילים אולי שונות, אבל המוזיקה נשארה זהה: אותה תפיסה של חטא קדמון שאי אפשר להימלט או להינקות ממנו, רק להודות באשמה ולהתחנן לרחמים בחיל ורעדה. שימו לב שאפילו בסוף תהליך הלמידה המובטח, הגבר הלבן לא יינקה מחטא הפריבילגיות, ואף הנשים שיוצאות איתו לא ירגישו איתו בנוח לחלוטין. לכל היותר, "הן ירגישו פחות גועל." (less creeped out).

            הסיפור על וונג, משעשע ככל שיהיה, היה נותר ברמת האנקדוטה, אלמלא היה אפשר ללמוד ממנו משהו על התרבות של חוגים אינטלקטואליים מסויימים בארצות הברית ובמערב. תמיד היה אירוני בעיני, שדווקא זרמים רדיקלים "ביקורתיים" כמו המרקסיזם וספיחיו, הפמיניזם הרדיקלי, הפוסט-קולוניאליזם ופוליטיקת הזהויות, שהניפו תמיד את דגל המאבק במסורת הנוצרית-מערבית, מאמצים את הנחות היסוד שלה באופן כה עמוק ולא מודע לעצמו. כבר המרקסיזם הקלאסי, כפי שמבהיר ההיסטוריון יגאל חלפין בספרו המצויין על הנושא, שאב את המיתוסים המכוננים שלו מעולם המחשבה הנוצרי, כולל החטא הקדמון. אולם מאז מותו של סטלין, שסימן אכזבה הולכת וגוברת של מרקסיסטים מערביים מהמודל הסובייטי, עברו האלמנטים הנוצריים הללו שינוי מעניין. הוגים מרקסיסטים באירופה המערבית ובארצות הברית, שהחלו לפקפק בגאולה המהפכנית שהציעו הסובייטים, התמקדו יותר ויותר באלמנט אחד ספציפי של המרקסיזם – הניכור של האדם באשר הוא אדם. שינוי הפוקוס מכלכלה (ניצול הפועלים) לפסיכולוגיה (הניכור שלהם), השתלב עם מאמצים של כמה מההוגים הללו, פסיכולוגים ופילוסופים כתיאודור אדורנו, ז'אק לקאן ובימינו גם סלבוי ז'יז'ק, לשלב בין תורתו של מרקס, בגירסתה החדשה, לפסיכואנליזה של זיגמונד פרויד. הפוסט-קולוניאליזם, שהוקיע את האימפריות המערביות בעולם השלישי, אדוארד סעיד וחסידיו שנשאו את נס המאבק ב"אוריינטליזם", הפמיניסטיות הרדיקליות ונציגי "פוליטיקת הזהויות", הוסיפו את תרומתם שלהם לפסיכולוגיזציה הזאת, בכך ששמו דגש הולך וגובר על הנזק הנפשי שנגרם לקורבנות השיטה, נשים, שחורים ועניים, הדיכוי שמופנם והופך לחלק בלתי נפרד מנשמתו המוכה של הקורבן. כך, הסופרת ההודית ארונדהטי רוי הגדירה את העובדה שהיא עצמה כותבת באנגלית, כמו רוב האינטלקטואלים ההודים, כתוצאה של אונס תרבותי שהותיר אחריו שובל של טראומות ופצעים נטולי ארוכה.

אונס תרבותי - ארונדהטי רוי

אונס תרבותי – ארונדהטי רוי

לא צריך להרחיק כמובן עד להודו, משום שכל מי שהיה עד לפסטיבל השד העדתי בעקבות הסדרה התיעודית של אמנון לוי, מצא די דוגמאות לאותה תופעה. ערוצי התקשורת, הרי, מלאו פתאום באינטלקטואלים מזרחיים "ביקורתיים" שהכבירו מלל על הנזק הנפשי שנגרם לילדים מזרחיים עקב ה"דיכוי התרבותי" שעברו בגין הצורך לשנות שם משפחה, להסתיר העדפות מוזיקליות, להתבייש במנהגים ה"ברבריים" של הוריהם מול חבריהם האשכנזים או ללמוד את התרבות המערבית במקום את תרבותם שלהם. הנזק הזה אינו רק או אפילו בעיקר חומרי או כלכלי, הוא פסיכולוגי, ומוצג בכלים פסיכולוגיים כמעין פצע נפשי וטראומה שלא חולפת, אפילו אם אותו ילד הפך לפרקליט צמרת, כמו ציון אמיר, או לעיתונאי מצליח כאמנון לוי.

ההצלחה לא מפיגה את הטראומה - עורך הדין ציון אמיר

ההצלחה לא מפיגה את הטראומה – עורך הדין ציון אמיר

על רקע ההתפתחויות הללו, זחלה תפיסת האשמה הנוצרית לתוך עולם המחשבה הרדיקלי החדש בדלת האחורית. מכיוון שהדיכוי של הקורבנות הוא סמוי ונוכח בכל תחומי החיים, כל חברי הקבוצות המדכאות אשמים עד שהוכח אחרת. הפמיניסטית הרדיקלית האמריקאית קתרין מקינון, למשל, כתבה שאפילו גבר פמיניסטי אינו נקי מאשמה. לכל היותר, אפשר להקביל אותו ל"גרמני בעל כוונות טובות" בתקופת השואה. האונני קיי-טרסק, אינטלקטואלית רדיקלית מהוואי, מדגישה כי אין להתייחס ללבנים כ"יחידים" אלא אך ורק כ"חברים בקבוצות היסטוריות" שאשמות בדיכוי, ולכן מוצדק בהחלט לשנוא אותם כעמדת פתיחה. במילים אחרות, הם אשמים משום שנולדו אשמים.

נולדו אשמים - האונני קיי-טרסק

נולדו אשמים – האונני קיי-טרסק

            עד כמה אפשר לכפר על האשמה המולדת הזאת, כאן חלוקים ההוגים והפעילים הרדיקליים ביניהם. יש האומרים, כמו קברניטי תנועת החרם על ישראל (BDS) שישראלים יכולים להיטהר מטומאתם ולבוא בקהל הקדוש רק אם ילחמו בממשלתם בפועל לפי הוראות שינתנו בידי ה"חברה האזרחית הפלסטינית", יקבלו את כל העמדה הפלסטינית בלי ערעור וויכוח ויעתרו להסתפק בתפקיד שולי, ככינור שני, כדי לפצות על ה"פריבילגיות שלהם". הוונאני קיי-טרסק ספקנית יותר בנוגע ליכולתו של הלבן להינקות מהאשמה המולדת שלו, ומציעה לשתף פעולה עם מרקסיסטים, פמיניסטיות ושאר רדיקלים מערביים רק כאשר הדבר הכרחי ובאופן זמני בלבד. באופן עקרוני, היא סבורה, רוב הלבנים אם לא כולם צריכים להיות מגורשים מהוואי. האשמה שלהם, כחברים בקבוצה ההיסטורית הלא נכונה, פשוט גדולה מדי. אחרים, כמו ההיסטוריון האפרו-אמריקאי וינסנט הרדינג, סבורים שלבנים אינם יכולים להתנקות כלל מהחטא הקדמון, ולכן אסור להם להשתתף במאבק או אף לדבר על היסטוריה אפריקאית בפומבי. כך, בכנס של היסטוריה שחורה בשנות השישים, יצא הרדינג מהחדר במופגן כדי שלא לשמוע את דבריו של עמית לבן מהשמאל הרדיקלי, אף על פי שזה היה תומך ותיק ופעיל של מאבק השחורים לשוויון זכויות.

            האירוניה בשעטנז המשונה הזה בין פסיכולוגיה, מרקסיזם ונצרות, היא שבמקום להעצים את אלו שרואים את עצמם כקורבנות, הוא מעודד בראש ובראשונה ייאוש קיומי עמוק. במאמר שעורר בזמנו הדים רבים, טען אסף שגיב כי התופעה הזאת מסמלת מעבר מהסובייקט המודרני של הנאורות, שלוחם בדיכוי שסביבו ומתגבר על הקשיים בכוחותיו שלו, לסובייקט הפוסט-מודרני, המוצלף והמוכה, נשמה אומללה המיטלטלת אנה ואנה בנחשולי האידיאולוגיה הדומיננטית, השיח ההגמוני והדיכוי התרבותי האופף אותה. באותו כתב עת, טענה מרלה ברוורמן (פמיניזם עם שתי רגליים שמאליות) כי הפמיניזם הרדיקלי מחליש, ולא מעצים, את כוחן של נשים, בעצם השיח הבלתי פוסק על הדיכוי הסמוי המקיף אותן מכל עבר. הפסיכולוגיזציה הרדיקלית ממלאת כאן תפקיד כפול, והרסני, בכך שהיא מעודדת את ה"קורבן", כביכול, להציג את פצעיו ואת מומיו לראווה ולהתפלש בהם מחד, ולהשתמש בהם כתירוץ מתמיד לכישלונו מאידך. רק לאחרונה, כתב סופר ממוצא מוסלמי מכתב מלא מענות וטרוניות, כמיטב המסורת הרדיקלית, לשרת המשפטים השוודית, ותיאר מציאות שחורה משחור של דיכוי גזעני אכזרי, וזאת באחד המדינות הידידותיות ביותר למהגרים באירופה. את העולם כולו הוא האשים – חוץ מאשר את הקהילה שלו עצמו (אולי, למשל, יש סיבה לכך ששוטרים מבקשים תעודות ממוסלמים יותר מאחר משוודים ילידים? שמא כדאי לקהילה המוסלמית לעבוד על הורדת רמת הפשע בתוכה היא?) כך, מאפשרת התפיסה החדשה לקורבן להתכרבל בתוך אומללותו ומסכלת כל מאבק אמיתי לשינוי ושיפור.

            לבסוף, וכאן אנחנו חוזרים לקריסטינה וונג, תפיסת העולם הרדיקלית הנ"ל מרעילה את היחסים האישיים בני בני אדם, בכך שהיא ממשטרת אותם בסד של פוליטיקלי-קורקט דוגמטי. אתה לבן שניסה, רחמנא לצלן, להתחיל עם סטודנטית אסייאתית בקמפוס? מיד אתה חשוד בגזענות עד שתוכיח אחרת, וקשה מאד להוכיח. כמובן שלא תוכל להביע דעה, קל וחומר ביקורת, על עמיתים אסייאתים או על התרבות הסינית, משום שזו תחשב מניה וביה לגזענות, ויש לציין כי בעיניה של וונג דווקא שבחים לתרבות האסייאתית מבטאים גזענות סמויה ודוחה אף יותר. התקינות הפוליטית הזאת, בשילוב עם הרגישות הפסיכולוגית לעלבונות מכל סוג, לא רק מחניקה כל מחשבה יצירתית ומקורית, אלא הופכת כל אינטראקציה אישית, כל קשר רומנטי וכל שיחה בין חברים לשדה מוקשים אידיאולוגי. כפי שהפמיניסטיות הרדיקליות אומרות, "האישי הוא הפוליטי". אכן כך – וזו היא בדיוק הבעיה.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-ספטמבר 7, 2013, ב-ינשוף פוליטי-מדיני, ינשופי מגדל השן: סיפורים מתוך האקדמיה ותויגה ב-, , , , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 49 תגובות.

  1. ואם הייתה תופעה של שחורים שאוהבים סיניות, האם היא הייתה מגנה גם אותם? כי אם כן היא פשוט נגעלת מהתופעה ולא מזה שזה תופעה של לבנים.

    • היא נגעלת כי מבחינתה לבן תמיד אשם בגזענות בהגדרה, מעצם היותו לבן שנולד עם "פריבילגיות". הוא אמנם יכול להיגאל אם יתוודה, אבל נקודת הפתיחה היא אשמה.

  2. כתוב היטב. שוב חשפת את הצביעות של רדיקליות עיוורת, פנאטית וחסרת מודעות עצמית עד גיחוך. או דמעות. הרשומה שלך תפסה אותי מיד, כבר בהשוואה האנקדוטלית בין התעללות בבית הספר לבין פקפוק בידע באנגלית. כן ירבו פוסטים כאלה!

    • אכן, זו שאלה נכבדה: מה יותר גרוע, הטרדה עדתית או לינגוויסטית?

      • אלה לא בהכרח דברים נפרדים ואפשר אף לטעון שפעמים רבות מגיעים מאותו מקום – וכמי שיצא לו להתנסות בסוגים שונים של בריונות בבית הספר – זו שבאה מצד ה"ערסים" היא בדרך-כלל הפחות גרועה.

      • החוויה שלי היתה דווקא שונה בהקשר הזה. לאיזה סוגים גרועים יותר של בריונות אתה מתכוון?

      • זה היה לפני שנים ואין לי ממש רצון לשחזר אבל מה שנשאר בכלל בזיכרון זה מעשי בריונות מצד מי שהיו (או נתפסו על ידי באותו זמן) כאנשים אינטילגנטים ו"נורמטיבים" (ואשכנזים) – מה שלא צריך להפתיע, אדם אינטליגנטי ידע טוב יותר כיצד להוציא אותך מדעתך.

  3. קראתי את הפוסט שלה שוב, ומדובר בפוסט אישי שלה על דברים שאמרו לה ואיך היא רוצה שיתחילו איתה. אם היא רוצה גברים ששותפים לראיית העולם שלה (ותכלס, זו משמעות ההצהרה) זה אפילו לא מופרך. והתשובות שהיא יורדת עליהן הן די טיפשיות.

    דבר שני אם אפליה וגזענות התקיימו (קל וחומר היכן שאלה עדיין מתקיימות) יש מקום להזכיר את זה. אפשר להתווכח על מי חלה האשמה ועל מי לא,(היהודים מזכירים לעצמם כל שנה שיעבוד שאם בכלל התקיים היה לפני אלפי שנים ועוד שורה של עוולות, מלחמות, דיכויים, רדיפות שלא לדבר על השואה. לפעמים רגשות האשמה האלה נוחים לנו). אבל איפה שיש אפליה ראוי לבחון את העניין ולראות היכן ניתן לתקן והבעיה שלי עם שיח הפריווילגיות היא שחסר האלמנט של התיקון, כי ברוב המקרים אין לאדם מה לעשות עם הפריווילגיות שלו, חוץ מלהכיר בהן והבעיה שלי עם פוליטיקלי קורקטנס דומה – זה לא ממש מתקן את הבעיה, קוראים לאנשים בשם אחר ומרגישים טוב יותר, אולי, אבל זה לא מה שמשפר חיים של אנשים ובפני עצמו זה לא מספיק. אם הרדיקליזם לא דורש כלום חוץ מהודאה באשמה הבעיה בו היא שהוא זול ומחפה ברטוריקה על חוסר נכונות לעשיה (היכן שיש גם עשיה זה סיפור אחר לגמרי ואז הבחינה היא במעשים ותוצאותיהם)

    דבר שלישי אין לי מד כאב. אני לא יודע כמה כואב למישהו הצורך להסתיר או להתבייש בתרבות שלו, גם אם הוא מצליח מבחינה חומרית. לחלק זה יכאב יותר, לחלק פחות. לפעמים זה יבוא מאוחר יותר. עד כמה שאפשר אני מעדיף שזה לא יהיה צורך.

    • עמוס, זה לא ממש פוסט אישי. זה פוסט פוליטי מובהק שהועלה באתר פוליטי, ולכן ראוי לביקורת כטקסט פוליטי ולא כביטוי תמים של העדפות אישיות.

      • עכשיו גרמת לי לקרוא את הטקסט פעם שלישית. אני עדיין לא מוצא בו את מה שאתה מוצא בו. ניקח למשל את המשפט הזה מסעיף 2: Your fetish may be an admiration of Asian people and culture, not an all out need for colonial conquest. – האם ניתן להבין מזה שיש לה רתיעה מאנשים שיש להם כבוד אליה ואל תרבותה?

        או ההסבר שלה על עניין הפריווילגיות: Would you ever want to play the DNA lottery and come back to this life as a black man? This is the white privilege I speak of. – במיוחד בהתחשב בסיכוי שלך, נאמר, למצוא את עצמך בכלא בארה"ב אם איתרע מזלך להוולד שחור.

        אולי השפה טיפה רדיקלית אבל נראה לי שמסתתרת מאחוריה בקשה פשוטה להכיר במציאות, לכבד אותה ואת התרבות שלה ולא להניח שאתה יודע עליה יותר ממנה.

        ואחרי הכל, היית רוצה לצאת עם מכחישת-שואה (או, אם זה קיצוני מדי, יש הסטוריה ארוכה של רדיפות ואפליה לבחור מתוכה)? ליהודים חסרים תסביכים?

      • ליהודים בהחלט לא חסרים תסביכים, ואני הראשון שיבקר את תחושת הרדיפה היהודית ואת הקורבניות החמימה של "כל העולם נגדנו". לא תהיה לי שום בעיה לצאת עם בחורה לא יהודיה שמבינה ביהדות ובהיסטוריה יהודית יותר ממני (שזה לא קשה במיוחד), להיפך – אני אעריך את זה מאד. מבחינת וונג, "כבוד אליה ואל תרבותה" זה להודות ב"פריבילגיות" שלך ולדקלם את הנאום הפוליטי שהיא שמה בפה שלך בסוף. אני לא רואה הרבה הבדל בין זה לבין גישתו של האינקוויזיטור.

        גם ההסבר שלה על עניין הפריבילגיות מטופש לא פחות. אף אחד לא נכנס לכלא בגלל רולטה – אנשים נכנסים לכלא כי ביצעו פשע. העובדה שפשיעה נפוצה יותר בקרב קהילות מסויימות מאשר בקרב אחרות קשורה לגורמים רבים, חברתיים והיסטוריים, ובהחלט חלקם באשמת החברה הסובבת, מה שלא אומר שאין כאן אלמנט של בחירה חופשית. יהיה נכון יותר לומר, שאף אחד לא היה רוצה להיוולד עני, או בשכונת מצוקה. כאשר אתה נמצא, לעומת זאת, באזורים של המעמד הבינוני ומעלה, ההבדלים בין שחורים ולבנים קטנים יותר, אם בכלל. ובהחלט עדיף להיוולד שחור עשיר בניו יורק מאשר לבן עני איפשהו בדרום העמוק.

      • רק שהיא מבהירה באחד הסעיפים שמה שהיא מחשיבה כתרבות שלה זו ההוויה שבה היא גדלה, לא בהכרח התרבות הסינית העתיקה או מה שקורה בסין. ההוויה שלי שונה מאוד מזו של יהודי שחי בארה"ב שלא לדבר על יהודי שחי ביהודה בתקופת בית שני. הדוגמה למטה עם ה"אמא נמרה" ממחישה בדיוק את זה – וזו נקודה שהיא מעלה.

        לגבי פריווילגיות – או שאתה מאמין שאין בחברה האמריקאית גזענות ואפליה (גלויה או סמויה) על בסיס גזע כולל לפעמים יחס בעייתי של הרשויות (מה שיוצר אי-אמון, שבתורו עושה את הבחירה בפשע קלה יותר) או שיש פריווילגיות ללהיות לבן. כמובן שגם הסיכוי שלך להיוולד עשיר או עני לא מנותק מהגזע. אני (אולי כי אני לא ממש רדיקל) לא רואה פריווילגיה כקללה אלא כתאור מצב בו יש לך יתרון: יותר דלתות פתוחות, יחס חיובי יותר, ציפיות שמכוונות אותך למקום טוב יותר. הכרה בפריווילגיות עבורי לא שונה מלשמוח בכך שנולדתי במדינה מפותחת וזכיתי לחינוך, לשרותי בריאות, שניתנו לי ההזדמנויות שניתנו לי וכו' – דברים שהם לא מובנים מאליהם בכל מקום בעולם, או בארץ (ודברים שהייתי רוצה לחיות בעולם בו הם יהיו מובנים מאליהם בכל מקום שהוא).

        באותו אופן, ועל רקע הרוח הכללית של הטקסט, ואחרי הדגמה מה בדיוק מפריע לה באה ההצעה (לא דרישה) מה הגישה שהיא מעדיפה – להבין שתרבות וגזע הם לא חסרי-משמעות, לא להניח דברים מראש, לא להכחיש את הקיום של גזענות בחברה ואת האפשרות של גזענות, אפילו לא מודעת, אצלך (וזה מאוד מאוד קשה לא להיות גזען בכלל). להיות מודע וקשוב.

        בכל מקרה השאלה מבחינתי היא לא אם יש אי-צדק, אפליה, גזענות, נישול, דיכוי, ניצול, אימפריאליזם וכיו"ב בעולם – אלא מה אפשר לעשות בנדון (וגם מה אי אפשר לעשות).

      • ובין ההוויה שבה היא גדלה לבין תרבות סינית יש מעט מאד. ההוויה שלה, מבחינות
        רבות מאד, היא אמריקאית יותר מאשר סינית. במילים אחרות, יש לה הרבה יותר
        במשותף עם סטודנט לבן מניו יורק מאשר עם פקיד במפלגה הקומוניסטית מבייג'ינג,
        פועל סיני בשן-ג'ן, ג'וואנג-ג'ו או פוג'יאן, שלא לדבר על איכר בנינג-שייה.

        קצת קשה לדבר על אפלייה של אסייאתים בארצות הברית, כאשר הם תופסים מקום כל כך
        מכובד באליטות ובקמפוסים, *הרבה *יותר מאשר האחוז שלהם באוכלוסיה. גם מבחינה
        סוציו-אקונומית, אם יש הבדל בינם לבין לבנים אז אני משער שהוא לטובתם.

        לדעתי אתה קורא את וונג באופן נדיב מדי. הטון השחצני והמתנשא שלה, הדרישה שלה
        לכך שהשותף הלבן "ישבע" לשכוח את ה"גזענות" ואת ה"פריבילגיות" שלו מקנה לה
        מעמד של כומר מוודה. זה דוחה בעיני.

      • והתשובה שלה לכך (כפי שעולה מדבריה) היא שהתרבות הסינית שהתפתחה בגולה בארה"ב היא לא פחות תרבות סינית מזו שבסין – ואני אוסיף שזה בדיוק כמו שהתרבות היהודית שהתפתחה בגולה לא פחות יהודית מזו שהתפתחה בארץ ישראל.

        לגבי נדיבות – חלק מזה אולי הרגל שרכשתי בלימודי הפילוסופיה, אבל גם יכול להיות שזה כי קראתי את הטקסט לא דרך המשקפיים של "עוד רדיקלית הזויה". וואו, אתה צריך "להשבע" שלא להיות גזעני. כמה רדיקלי! תהיה כן ותכיר במציאות – כמה חצוף! אסיאתים הסתדרו בארצות-הברית יותר טוב מאחרים – אבל אם היא שואלת לבן שבבירור מעדיף אסיאתיות ממה נובעת ההעדפה ומצפה לתשובה אינטליגנטית היא כנראה בת דמותו של טורקמדה. לומר "טוב, אולי יש לי הטיות גזעיות (ובינינו, למי אין)" נהפך איפושהו ל"מחל לי אבי כי חטאתי". ובכלל? מה חצוף בלהעמיד דרישות למחזרים פוטנציאלים? אבל אולי אני נדיב מדי. אולי יש סיבות מחוץ לרשומה הזו לחשוב שהיא רואה פריווילגיות כחטא או משהו ובדרישה להכיר במציאות ולהשתדל שלא להיות גזען חיפוש כפרה. בתוך הטקסט לא מצאתי כאלה.

      • עמוס, היא לא "מצפה לתשובה", ובטח שלא ל"תשובה אינטליגנטית" – היא מכתיבה
        תשובה, וזו בדיוק הבעיה. אם המחזר שלה צריך "להישבע" שלא יהיה גזעני, משמעות
        הדבר היא שהנחת היסוד שלה היא שכל גבר לבן (לפחות כזה שמעדיף אסייאתיות) הוא
        גזעני עד שלא הוכח אחרת. כמו כן, הוא לא צריך להישבע ש"אינו גזעני", הוא צריך
        להישבע ש"יודה בכך שהוא גזעני וינסה להתנער מהגזענות ומהפריבילגיות הלבנות
        שלו". כלומר, הוא נולד אשם, ויכול להשתחרר מהאשמה הזאת רק בתהליך ארוך של
        חיטוט נפשי, וידוי וזיקוק החטא. בנוגע ל"תהיה כן ותכיר במציאות", גם זה חלק
        מהבעיה. הגישה של וונג אינה מאפשרת שום ויכוח בנוגע ל"מציאות" הזאת. אם אתה לא
        מכיר במציאות כפי שאני רואה אותה, ככל הנראה אתה גזעני או שקרן.

      • אולי פיספסת את הפסקה האחרונה:

        I know. It’s a long, wordy, unrealistic statement to follow through on that you will have to read to me off a notecard. But openly talking about race is sexy to me. Admitting your privilege and wanting unlearn racism is sexy to me. If you say it and mean it, you’ll improve your chances of signing my [צונזר] guestbook

        עם דגש על – unrealistic. כלומר, היא לא באמת מצפה שתקריא את זה מדף אלא, כפי שהיא מבהירה, שהיא מעדיפה אנשים שיהיו פתוחים וכנים וינסו שלא להיות גזעניים – לכל הפחות, אנשים שחולקים את השקפת העולם שלה.

        אז כן, היא מניחה שאנשים שיש להם העדפה לבנות מגזע מסויים סובלים מהטיה גזעית (די טריוויאלי) ועושה קפיצה ומניחה שזה אולי מצביע על גזענות מסויימת, לא בהכרח מודעת. וכפי שהיא אומרת בתשובה לתגובה מס' 2 – זה לא עושה אותך לחבר בקו-קלוקס-קלאן, זה אפילו לא בהכרח שלילי (אתה יכול להיות גזען גם אם יש לך הערצה לא-מוסברת לתרבות מסויימת) זה כנראה נתפס אצלה כפגם שצריך לרצות להתמודד איתו אבל לא משהו שעושה אותך אוטומטית רשע. אז אם מחלישים עד כדי כך את ההגדרה של "גזען" זו כבר לא קפיצה ממש גדולה. וזה מכוון רק לגברים שיש להם העדפה ברורה לנשים אסייתיות אפילו לא לכל הגברים הלבנים.

        חוץ מזה, אם לרדיקלית יש יותר חוש הומור ממך אתה כנראה בבעיה קשה.

      • לא ראיתי שום חוש הומור במאמר הזה, רק צדקנות נוטפת משביעות רצון עצמית. אני
        גם לא מסכים עם הפרשנות שלך, אבל נראה לי שכאן נישאר חלוקים.

    • בתגובה לכל הדיון בין דני לעמוס שהיה מהנה. אני רואה את זה קצת אחרת, אני חושב ששניכם מחמיצים שזהו למעשה פטיש שלה ולא רק של בן הזוג, היא תתן להזדמנות רק למי שישחק את המשחק שמדליק אותה.
      במילכוד 22 יש משפט: "הם לא גזענים, הם שונאים את כולם במידה שווה", הגברת פשוט נהנת מלבוי היצרים. היא משחקת פה בק-הנד, היא זו ה"גזענית". בעצם כל הענינן של גזענות הוא חסר סוף, כמו קרינה אטומית עם אורך מחצית חיים. כולם וכולנו בעלי דעות קדומות במידת מה ורגישות מופרזת לפעמים. ובנוסף היא יורשת את שרשרת ההתנהגות המשפחתית הגנתית גם אם הם גרים בניו יורק, דבר שאגב מתסכל אותם יותר. אני רואה סינים שגדלו בקנדה חוזרים להונג קונג והם מבולבלים לחלוטין עם זהותם, הרבה יותר מיהודים החוזרים הביתה. הם לא מצליחים להחליט אם הם לבנים או סינים והמאבק הפנימי קורע אותם. אתם גם נוטים לקבל את זה שהיא מתכוונת במלוא הרצינות למה שהיא אומרת, ואני משוכנע שזו בעיקר התגרות, בקשת עזרה. זו הצגה של חלום פרברטי של אשה להיות נאנסת אם תסלחו לי, בפועל היא כנראה מתיחסת לבן הזוג שלה כמו כל אדם לבן זוגו בלי חיטוטים מיותרים
      קראתי ערב הבחירות הקודמות בארה"ב שהסינים הם האוכלוסיה (מיעוט) האמידה ביותר בארצות הברית ואם אינני טועה גם המשכילה ביותר. והיא גם גדלה וצומחת בקצב גדול מאד. הם בהחלט יכולים להרגיש נעלים על האדם הלבן בארה"ב כפי שהם נתקלים בו בחיי יום יום.

      • אורי, קריסטינה וונג כאדם הרבה פחות מעניינת אותי מאשר סוג השיח שהיא מציגה.
        יכול להיות שהספקולציות הפסיכולוגיות שלך לגביה נכונות, יכול להיות שלא. מה
        שהרבה יותר רלוונטי זו האידיאולוגיה הנ"ל, שאני נתקל בה שוב ושוב בסביבה שאני
        נמצא בה. וונג מובאת כאן כמשל, או כדוגמא – לא כנושא עצמאי.

      • אה, דני (רק שיהיה ברור למי אני מגיב), אז תאמר שאתה עושה לטקסט שלה דקונסטרוקציה, חושף את מבני העומק, משהו. פשוט לא חשדתי בך שלא משנה לך מי היא ומה היא אומרת אלא העובדה שהיא חלק מהשיח הדכאני שנוטה להיות הגמוני בחוגים אקדמאים (שאני אמשיך?)

  4. מהנה מאד. לפני מספר חודשים העלת מאמר על ישראלי פעיל זכויות פלאסטינים שנדחק לצד מאחר והוא יותר מדי משתלט על היצוג של העוולות הפלסטיניות כשהוא עצמו איננו פלאסטיני, הזכרת גם שם את אי שביעות הרצון של חברי הפנתרים השחורים בארה"ב מלבנים שהפכו להיות יותר שחורים מהשחורים וניהלו את המאבק.
    בתור גבר נשוי לסינית אני טוען שהמשיכה של אורינטליות ללבנים גם היא נופלת בתוך הגדרת הגזענות, מבורכת במקרה שלי. כשאני אוכל עם מקלות אכילה והסינים במסעדה סביבי מביעים התפעלות אני מרגיש מושפל וכשאני מבקש תה סיני ושואלים אותי : אולי אתה מעדיף קוקה קולה?"" מתעורר בי דחף קמאי לשרוף את החזיה. גם העובדה שפימיניסטיות אורינטליות עושות קרירה מהגנים שלהן גזענית.

    • נכון לחלוטין, אבל כל תמצית האידיאולוגיה שלהם היא דיכוטומיה בין הקורבן
      למקרבן, כלומר בין לבנים ללא לבנים, בין גברים לנשים ובין סטרייטים
      להומוסקסואלים. למי שמגודר כ"קורבן" מותר הכל, גם גזענות גלויה (וראה המקרה של
      האונני-קיי טראסק, שקראה לגירוש וטיהור אתני של לבנים וספגה גינוי רפה בלבד).

  5. לא יכולתי שלא להזכר בפוסט המשעשע הנ"ל, מבית היוצר של טיפול שורש
    http://rootcanalbm.wordpress.com/2013/02/18/1821/

    ועכשיו, אלך להתפלל: "אני גבר אלים ומדכא, אני גבר אלים ומדכא"

    • אור, אלוהים עדי שבהתחלה חשבתי שמדובר בפרודיה.

      אבל למעשה, התגובות לפוסט שקישרת אליו מעניינות ומלמדות אף יותר מהטקסט עצמו. שים לב, למשל, לויכוח הארוך בין המגיבה נטליה לבין המגיב יוסי דוד. נטליה, בהתחלה, תקפה את הפוסט בטענה שהוא מוגזם ומונע סולידריות ושיתוף פעולה בין נציגים הגונים מקבוצת המדכאים לבין הקבוצה המדוכאת, למרות חטא הפריבילגיות שלהם. יוסי דוד ענה בזעם, ואימץ לחלוטין את עמדתה של כותבת הפוסט כנגד "גברים אשכנזים" שמנסים להביע סולידריות עם פלסטינים ונשים אולם למעשה "כובשים ומדכאים אותם" תוך כדי. בסופו של דבר, נטליה האשימה את יוסי שהוא מתנהג באופן "גברי" ו"אשכנזי" ומשתיק אותה. שמים ללב ללוּפּ?

      • אכן, קל לטעות 🙂 .העיתון המקוון כולו אגב נראה כך. יש שם טקסטים הזויים לחלוטין, כתיבה על גבול הפורנוגרפיה במסווה של כתיבה פמיניסטית משוחררת מינית, התקפות חסרות שחר על "מדכאים" למיניהם וכמובן הטקסטים המסובכים ללא כל צורך והמשובצים בסיסמאות ממיטב המסורת הפוסט מודרניסטית.

        אגב, תודה רבה על הפוסט, כמו גם על הפוסטים הקודמים בנושא. מאירים עיניים ומציגים תופעה מאוד משמעותית שנתקל בה כל מי שלמד בפקולטות למדעי הרוח והחברה, אך שלא זוכה כמעט לדיון מחוץ להן.

  6. אני רואה ששמת יותר לינקים בפוסט לדברים שנכתבו ב"תכלת" ז"ל מאשר מ"תיאוריה וביקורת" 🙂
    כלומר תעדיף לפעמים שמרנות קורקטית מאשר הרבה פוסטים וניאויים (מודרניים, מרקסיסטיים, פמיניסטיים ועוד).
    דרך אגב, יש לשים לב שבתפיסות מעין אלה נכנס בדלת האחורית הדטרמיניזם ו(כמעט)מעקר כל אפשרות לשינוי.

    • אתה מתכוון שדטרמיניזם נכנס פעמים רבות בתפיסות מסוג אלו המוצגות ב"תיאוריה וביקורת"? אני מסכים איתך לחלוטין, והאמת שזו היא אחת הנקודות העיקריות של הפוסט. אני גם חושב שתכלת ז"ל היה כתב עת משובח בהרבה מאשר "תיאוריה וביקורת", ולו משום שנכתב בשפת בני אדם ולא בשפת ז'רגון לא מובנת של בית מרקחת.

  7. מצד אחד, תמיד לימדו אותנו דברים כמו "שחור זה יפהפה", אבל כשגבר לבן אומר שהוא נמשך לנשים שחורות מסתבר שהוא גזען. כך שבעצם אין דרך להשיב על השאלה "האם אתה נמשך לנשים שחורות?" בלי לצאת גזען. אכן חטא קדמון. מעניין גם שגבר לבן ,אפילו עני, תמיד נהנה מזכויות יתר (privileged) יותר מאשה אסייתית, למרות שאמריקאים ממוצא אסייתי אינם נופלים ברמת ההכנסה הממוצעת מהלבנים.

    אחד הדברים שבולטים בשיח המזרחי לאחרונה הוא שמדברים על "מזרחיות", אבל לא לגמרי ברור מהי אותה מהות מזרחית שאמורה הייתה להתפרץ במלוא תפארתה אלמלא הדיכוי האשכנזי האכזר. אני מניח שכך גם רוב האמריקאים ממוצא אסייתי לא דוברים שפות אסייתיות או חוקרים את ההיסטוריה של ארצות מוצאם, ורובם גם לא מקפידים להתחתן בתוך העדה. אז מה האסייתיות שלהם, מעבר למאפיינים חיצוניים מסוימים? אולי זה חלק ממשבר הזהות שמוליד תפיסות כמו אלה של וונג.

    • נדב,

      כמובן. זה damn if you do, damn if you don't. באותה מידה שאירופי שמתעניין במזרח הוא גזען ואוריינטליסט, בעוד שאירופי שלא מתעניין במזרח הוא גזען ואירופוצנטרי, או שישראלי שנולד בדגניה הוא "מהגר ציוני" בעוד שפלסטיני שהגיע לארץ ישראל ממצרים או סוריה הוא "יליד" או "מקומי" (indigenous).

      ההערה בפסקה השנייה שלך מאד קולעת לדעתי. אין ספק שהן במקרה המזרחי-ישראלי והן במקרה האסייאתי-אמריקאי מדובר במשבר זהות דווקא של אלו ש"השתכנזו", היינו – אימצו את התרבות והמנהגים של קבוצת הרוב כדי להצליח, ומנסים לפצות על כך או בחזרה מדומיינת ל"שורשים", או בהתקרבנות או בהתקפה חסרת עכבות לכל עבר. קריסטינה וונג היא דוגמא מגוחכת, אבל יש גם תופעות רציניות ומעניינות יותר.

      שמעת אולי במקרה על הספר "קריאת הקרב של אמא נמרה" של איימי צ'ואה? צ'ואה היא פרופסור למשפטים מאוניברסיטת ייל ממוצא סיני-פוג'יאני, שידועה בעיקר בספרים הפופולריים המשובחים שלה, בין היתר על עלייתן ונפילתן של אימפריות. היא דור שני של סינים בארצות הברית, ומבחינה תרבותית – אמריקאית לחלוטין ונשואה לאמריקאי (יהודי). היא סיפרה באחד הספרים שלה שכאשר חזרה עם הבנות שלה לכפר המשפחה בסין, היא חיפשה את בית "משפחת צ'ואה" כאילו מדובר במשפחה גרעינית בפרבר אמריקאי, ונדהמה כשמקומי אמר לה ש"כל החצי הזה של הכפר זה צ'ואה, וכל החצי השני זה צ'אנג". היינו – מספיק דור אחד כדי לשכוח את הדפוסים הבסיסיים ביותר של החיים בכפר פוג'יאני.

      והנה, ב"קריאת הקרב של אמא נמרה", שתורגם לדעתי גם לעברית, צ'ואה מהללת את החינוך הסיני הקשוח שנתנה לבנותיה, לעומת החינוך האמריקאי המתירני והרכרוכי. היא הכריחה אותן ללמוד כל היום, מנעה מהן להסתובב ולהשחית את זמנן עם חברות, הכריחה אותן לנגן בפסנתר ונזפה בהן בחומרה בכל פעם שלא הגיעו להישגים הטובים ביותר. היא עצמה חונכה כך. למשל, כאשר קיבלה מקום שני באיזו תחרות בבית הספר, אבא שלה ביקש ממנה "לעולם לא לבייש אותו כך עוד פעם." אבל כאשר הספר של צ'ואה הגיע לסין, רבים מקוראיו נדהמו לחלוטין, מכיוון שה"החינוך הסיני" הזה מאד שונה מאיך שרוב הסינים בסין מחנכים את ילדיהם כיום. להיפך, דווקא בגלל שיטת הילד האחד, ילדים בסין הם במקרים רבים מאד מפונקים. ידידה סינית, דוקטורנטית שדיברתי איתה רבות על הנושא, אמרה לי משהו מאד נכון בהקשר הזה: יותר מאשר "חינוך סיני", האידיאולוגיה של צ'ואה היא שילוב של תרבות מסויימת של מהגרים (להצטיין בכל מחיר – דבר שהיה אפשר לראות גם אצל היהודים למשל), לאופן שבו סינים אמריקאים מדמיינים מחדש את השורשים הסינים שלהם באופן מוגזם ומוקצן, בין היתר כדי להשיג יתרון או מקור לגאווה על יתר האמריקאים.

      • האנקדוטה על צ'ואה מעניינת, משום שכאן יש מקרה כפול של "מסורת מומצאת": פעם אחת, זו של הסינים-האמריקאים, שממציאים לעצמם מורשת, ופעם שנייה של האמריקאים (ושאר העולם המערבי), שחוזים בעלייתה המדהימה של סין כמעצמת על שמתחרה בארה"ב, ומדמיינים שהדבר חייב להיות קשור למסורת סינית עתיקה כלשהי, במקרה זה החינוך.

      • זו נקודה יפה וחשובה מאד, שמסבירה מדוע הפך ספרה של צ'ואה לרב מכר מטורף כל כך בארצות הברית, ולא רק בקרב סינים אמריקאים.

        מסורת מומצאת היא תמיד אינטראקציה מורכבת מאד בין איך שאתה מדמיין את עצמך, לבין האופן שבו אחרים מדמיינים אותך. בסין ויפן המודרנית באופן ספציפי, רפורמטורים רבים היו מודאגים בראש ובראשונה מהאופן בו רואה אותם המערב.

      • ואני חושד שבפרובינקיה יודיאה לא דיברו יידיש

  8. ומה תגיד לבנה עם פריבילגיות שיוצאת לחקור היסטוריה של אפריקה?
    לפחות ברמה האישית המאמר שלה סיפק לי שעשוע, כשהאשמתי את הנס בכך שיש לו משיכה לנשים מהמזרח התיכון מסיבות גזעניות וניסיתי להכריח אותו לחתום על ההצהרה שלה. הוא טען שאני creepy ומדכאת אותו.

  9. כל האידאולוגיה הזאת היא סוג של bdsm פוליטי, שבו בעל הפריבילגיות (כביכול) נדרש לקבל בהכנעה את הצלפות הזעם של המדוכאים ללא מחאה, ולפעול בדיוק איך שאומרים לו.

    • הדס, בזאת זכית בפרס "תגובת השנה" של הינשוף. אכן, BDSM פוליטי – מזמן לא ראיתי הגדרה קצרה, קולעת ומדויקת כל כך. זה נכון, דרך אגב, לא רק בתחום הרומנטי (אם אפשר להכניס את הגיגיה של וונג תחת הקטגוריה הזאת) אלא גם לתחום הפוליטי ממש. במאמר הקודם (העושה עצמו קש) הצבעתי על דינמיקה דומה ממש בין ישראלים ופלסטינים בתנועת ה-BDS.

    • דרך אגב, בדיוק כמו ב-BDSM, בעל הפריבלגיות נדרש לא רק לקבל את ההצלפות בהכנעה, אלא גם ליהנות מזה.

  10. פוסט נהדר, דני. מדויק להפליא וחד כתער.

  11. bdms P פוליטי אכן הברקה, וכמו כל bdms יש כנועים שזאת הסטייה שלהם הצלפות והשפלות, אין שום בעיה עם זה כול עוד הם יודעים שזה סוג של סטייה…

  12. צריך לכתוב BDSM

    • בקיצור הגענו כולנו למסקנה שזו סטייה. אההה האם זו אפלייה להאשים מישהו ב BDSM או שגם זה הפך לגיטימי. כבר אי אפשר לומר על שום דבר שהוא לא בסדר, פרט להעברת ביקורת עליו.
      ובנוגע להמצאת המורשת, אני מניח שכולנו החלטנו בשקט שלא לדרוך על היבלות שלנו.

  13. דני, כדאי שתוסיף גם את "החברה הפתוחה ואויביה" של קרל ריימונד פופר (תורגם לעברית בהוצאת שלם) לרשימת הספרים שאתה חייב לקרוא ועדיין לא הספקת (במידה ולא קראת כבר ו/או הספר כבר נמצא ברשימה). במיוחד החלק שעוסק בהגל. תבין מאיפה מגיע הז'רגון של הפוסט-שקר-כלשהו שרדיקלים משתמשים בו (במאה ה19 הוא נקרא פשוט דיאלקטיקה הגליינית). הוא גם מסביר יפה את הקשר אל צורת המחשבה הטוטאליטרית.
    הסיבה העיקרית שנזכרתי בספר הזה הוא משום שהוא נותן שורש קדום יותר ל"חטא הקדמון" הנוצרי – עולם האידיאות האפלטוני. הכוונה היא, לדוגמא, שפעם בתור הזהב היייתה חברה מושלמת (לפני הקפיטליזם/ציונות/דיכוי פטריאכלי וכו') שהושחתה ואין מה לעשות בנוגע לזה כי ככה היקום עובד. מאוד מזכיר את הטענות שהבאת לפסימיזם הרדיקלי.
    חוצמזה ממש שמח שגיליתי את הבלוג שלך. יש לי עוד משהו לקרוא בזמן המת שיש לי בעבודה.

    • אני באמת חייב להוסיף את "החברה הפתוחה ואויביה" לרשימת הקריאה – ספר קלאסי ללא ספק בהיסטוריה של הרעיונות. תודה על ההמלצה! אכן, התורות הרדיקליות למיניהן קשורות כולן למרקסיזם בצורה כזו או אחרת, והמרקסיזם הוא סוג של הגליאניות. האמונה בתור זהב עתיק, כמובן, אינה בלעדית לאפלטון כלל וכלל – הוא פשוט השתמש במיתוס קיים לצרכיו.

      • שתי הערות:
        1) ב"חברה הפתוחה ואויביה" הוא מראה את הקשר בין ההגלייניות לטוטאליטריזם בכלל ולא רק למרקסיזם (חברה פתוחה מול חברה סגורה). לצערי דיון בספר הזה לא מתאים לפורמט של התגובות.
        2) בנוגע לאמונה ב"תור זהב" זה רק חלק מהתפיסה האידאית של אפלטון. אולי הייתי צריך להביא את הדוגמא הבאה: כפי שאצל אפלטון לכל דבר במציאות יש אידאה שהיא ה"מקור" שלו, כך אצל הרדיקל (שמאלני או ימני) יש חברה אוטופית/מתוקנת שאף פעם לא ניתן לממש אותה אלא רק לבקר את הקיימת על הפגמים שלה. כמו כן, עקב תפישת עולם דיכוטומית שכל מה שלא "לבן" (אוטופיה מרקסיסטית לדוגמא) אז הוא בהכרח "שחור" (המדינה/חברה כ"דמון" אולטימטיבי) מביע לפסימיזם ושנאה ניצחיים אצל אותו רדיקל. זה מתקשר לדעתי יפה גם לפוסט שכתבת על "יומני טרנר" ועל הסתירות המובנות בחשיבה של הנאו-נאציזם האמריקני.

      • זה בהחלט לא מקרה, בהקשר הזה, שבקפיטל של מרקס מוקדשים הרבה מאד עמודים לניתוח
        פגמי החברה הקיימת, ומעט מאד עמודים (יחסית) לתיאור העולם שאחרי המהפכה.

  14. מאמר נהדר אבל נראה לי שקצת חטאת לשינוי שחל במרקסיזם או הניאו-מרקסיזם. המעבר הוא לא פשוט מניצול כלכלי-חברתי לניכור פסיכולוגי, אלא ניסוח מחדש של מערכת היחסים של מבנה כלכלי-בסיס על שמרקס ראה כחד-כיווני ואילו הניאו-מרקסיזם כמו זה של אסכולת פרנקפורט ראה כדו-כיווני. מכאן תשומת הלב המוגברת לנושאי התרבות והאופן שבו היא פועלת על האינדבידואל (כאן נכנסת הפסיכולוגיה).

    • מעניין מאד. האם ב"דו כיווני" אתה מתכוון להשפעות שיש לניצול על הצד המנצל ולא רק על הצד המנוצל? עבר הרבה זמן מאז שקראתי את החומר הזה…

      בכל זאת, הייתי רוצה להציע הסבר נוסף. אתה יודע, כשאנחנו מדברים על התפתחויות במחקר אפשר תמיד לעשות זאת בשתי דרכים. הדרך הראשונה, הנפוצה יותר, היא להתייחס למחקר עצמו מזווית ראייה פנימית, כפי שאתה עשית כאן וכפי שעושים בדרך כלל. הזווית השנייה, המשלימה, היא התייחסות למחקר בקונטקסט החברתי והמוסדי שבו הוא מצוי, וכאן הייתי מציע זווית ראייה נוספת. כשמרקס תיאר בנה את המודלים שלו על ניצול ומבנה על, הוא התכוון (בין היתר) לתאר את המציאות הכלכלית כפי שהבין אותה, כולל עיסוק נרחב במספרים. מאז, בגלל כל מיני התפתחויות היסטוריות וחברתיות, המרקסיסטים נדחקו לאט לאט מהחוגים לכלכלה ועברו ברובם לתחומי ידע כמו סוציולוגיה, פסיכולוגיה, בלשנות ומחקר התרבות, תהליך שהגיע לשיאו בתקופה שבה פרחה אסכולת פרנקפורט. במקביל, הכלכלה התפתחה והפכה לטכנית, מסובכת ומתמטית יותר ויותר, וקל להבין מדוע לסוציולוגים, היסטוריונים וחוקרי תרבות מכל הסוגים היה קשה לעקוב אחריה. לפיכך, האינטלקטואלים המרקסיסטים (אלו שפעלו מחוץ לחממה של הגוש המזרחי), התקשו להתמודד עם יריביהם הקפיטליסטים במגרש הכלכלי-טכני, ולפיכך הם "שינו כיוון" ועברו להתמקד בניכור, למשל, תופעה שנוגעת לתחומים שבהם הם מתמצאים – תרבות, חברה, פילוסופיה ופסיכולוגיה.

      עקב אכילס של ההתפתחות הזאת קשור לבסיס המרקסיסטי של כל העיסוק הזה, בסיס שנשען על תורה כלכלית מיושנת מהמאה ה-19, שהוכחה בחלקה הגדול כמופרכת, לא מדוייקת או מוטעה, כמו רוב התורות מאותה המאה. אמנם גם מקרב המרקסיסטים המודרניים מעטים נאמנים לתורת מרקס כפשוטה, אולם הנדבכים שהם הוסיפו לתורה שייכים בעיקרם לתחום הפילוסופיה והסוציולוגיה, לא לתחום הכלכלה והמתמטיקה. משום שהם לא הצליחו לעקוב אחרי ההתפתחות הכלכלית, נגזר עליהם לשמור אמונים לאותו בסיס מיושן.

      אותו דבר מתרחש, לדעתי, בתחום הפסיכולוגיה. סוציולוגים וחוקרי תרבות ביקורתיים מרכיבים תילי תילים של תיאוריות מסובכות להפליא על בסיס פרוידיאני שנחשב למיושן למדי בקרב פסיכולוגים, שכבר מזמן המשיכו הלאה. המחקר הפסיכולוגי כיום, למשל, נוטה להיות מאד ניסויי ולשתף פעולה עם תחומים מדעיים כחקר המוח. אבל בחוגים למדעי הרוח לא מצליחים לעקוב אחרי ההתפתחויות האלה בדרך כלל, ונשארים תקועים עם בסיס מיושן, שהופך לפחות ופחות רלוונטי עם השנים החולפות.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: