אברהם בורג, יו"ר הכנסת לשעבר שהפך לפוסט-ציוני, טוען שהישראלים אימצו, לאסונם, את שיטת "סלטים חופשי" הנהוגה בדוכני פלאפל. הם ממלאים את הפיתה שלהם בפיתרונות סותרים עד להתפקע, ואז מתפלאים שהיא נקרעת ומתפוצצת. אבל מה עם הפיתה שלו עצמו? המטיף לזולתו, ראוי שיתבונן בטחינה המטפטפת על חולצתו. ואיך זה קשור לשאלתה של סטודנטית פלסטינית זועמת? ינשוף פוליטי על פלאפל, אידיאלים ועיוורון פוליטי. 

לאוניברסיטת הרווארד, אולי בשל שמה היוקרתי, מגיעים לעיתים קרובות מאד בכירים ממקומות שונים בעולם, משרי חוץ, ראשי ממשלה וזוכי פרס נובל לשלום ועד לפוליטיקאים מדרג נמוך יותר. ואכן, גם מקומה של ארץ הקודש לא נפקד מרשימת האורחים. ברוח זאת, מגיעים לכאן מדי פעם פוליטיקאים וגנרלים ישראלים, בעיקר "לשעברים" שאינם נתונים בצבת המעיקה של אבטחת השב"כ. לפני יומיים, הגיע תורו של אברהם "אברום" בורג, יו"ר הכנסת לשעבר וכיום הוגה המזוהה עם השמאל הרדיקלי הישראלי. על התהליך שעבר על בורג, נצר למשפחת אצולה דתית-לאומית ואיש תנועת העבודה, דובר כבר רבות בתקשורת הישראלית. אחדים, כמו בן דרור ימיני, התרעמו על המהפך הפוסט-ציוני שעבר וציירו אותו כמעט כאויב האומה. ככזה, זכה בורג למנת זעם שלא קיבלו אפילו פוסט-ציונים ותיקים וידועים ממנו, אולי מפני שהגיח מלב הממסד הציוני והבגידה כואבת. "פשיסט אנטי-ציוני", כינה אותו בן דרור ימיני במאמר משתלח במיוחד, "חקיין קטן […] בורג החוצפן." ומכיוון שאני באופן אישי תמיד חושב שלהקשיב, גם ליריבים פוליטיים, זה דבר חשוב, וטיעונים הם נשק יותר טוב מגידופים, הלכתי לשמוע את ההרצאה של בורג, "הסכסוך הישראלי-פלסטיני: האם הגיע הזמן לפרדיגמה חדשה?"

ואכן, היה שווה. בן דרור ימיני בוודאי לא היה מסכים איתי, אבל בהרצאה אמר בורג גם כמה דברי טעם. ואחת ההברקות הגדולות ביותר שלו, ללא ספק, היא "משל הפלאפל". כשהייתי ילד, סיפר לקהל, היה פשוט מאד לקנות פלאפל בירושלים. הלכת למוכר הפלאפל, שילמת כמה שקלים, וקיבלת פיתה עם כך וכך כדורים, חומוס וסלט ירקות. היום, לעומת זאת, כמעט כל הדוכנים מציעים "סלטים חופשי". בעל הדוכן נותן לך פיתה, ואתה ממלא אותה מבר הסלטים בכל הבא ליד. וכמובן, כמו שאפשר לצפות, יש לקוחות שלא יודעים את הגבול: הם דוחסים לפיתה הכל ומכל בכל, גם כדורי פלאפל בשפע, גם צ'יפס, גם חומוס וטחינה, גם עמבה וגם סלטים מכל הסוגים והמינים. בסופו של דבר, כמובן, הפיתה מתפקעת – וגם אז מוסיפים להעמיס עליה. מבחינה פוליטית, טען בורג, ישראלים רבים מאד מאמינים אף הם בשיטת "סלטים חופשי". הם רוצים שהפיתה שלהם תכלול גם את הגדה המערבית כולה, גם משטר דמוקרטי וגם אופי יהודי. אולם הדבר, כמובן, אינו אפשרי. שליטה בגדה תאלץ את ישראל, בסופו של דבר, למסד משטר מפלה באופן קבוע ולאבד את אופיה הדמוקרטי, או לתת לפלסטינים אזרחות ולאבד את אופיה היהודי. התודעה הישראלית חיה בסתירה פנימית, והפיתה הפוליטית שלה עומדת על סף התפוצצות. כבר עכשיו הטחינה מטפטפת, וכמה כל העסק יחזיק מעמד? צריך להתפכח מהאשליות במהירות ולבחור מאיזה סלט להיפטר.

טוב ויפה, אבל הבעיה היא שגם בורג, כמו יריביו מהמיינסטרים הישראלי, הוא חובב לא קטן של פלאפל, וגם לו יש פיתה משלו, עמוסה בכל טוב. הקושי לבחור בין הסלטים המפתים אינו פוסח עליו, וקצת משעשע לראות כיצד הוא מטיף מוסר לכל יתר בעלי הפיתות כאשר גם הוא עצמו מעמיס עוד ועוד עד להתפקע. כדי להבין את זה, צריך לחזור לרגע לנושא ההרצאה של בורג. פיתרון שתי המדינות, הוא אמר כמו רבים אחרים, פשט את הרגל – ויש למצוא פרדיגמה חדשה ורעננה לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הפרדיגמה הזאת לא יכולה להיות מבוססת על שיקולים פוליטיים גרידא. כדי להדגים זאת, תיאר בורג בתיעוב נאום של מזכ"ל מפלגה העבודה, חיליק בר, באיזה כנס אירופי, בו הציע הציוני הנ"ל, ברוב חוצפתו, "לתת" מדינה לפלסטינים. "אני," אמר בורג, נדיב כתמיד, "הייתי היחיד שלא רצה לצאת מהחדר." בר עורר מיאוס בשומעיו משום שהוא ייצג את השיח הישראלי הישן, המתנשא, הקולוניאלי שאינו פוסח גם על השמאל. כדי לפתור את הבעיה עם הפלסטינים, באמת ובתמים, צריך פרדיגמה חדשה, שתהיה מבוססת על צדק, מוסר, זכויות ושאיפה לאידיאלים – לא על פוליטיקה מהסוג הישן. בהתבסס על שיח הזכויות הזה, הפיתרון הבורגאי אמור לכלול שתי מדינות לאום המחוברות ביניהן בקונפדרציה. לשאלות ספקנים מסויימים בקהל, ביניהם גם כותב שורות אלה, כיצד יעבוד בישראל/פלסטין, עם כל משקעי הדמים ביניהן, פתרון של הסדר מולטי-אתני שעולה ממש כעת בלהבות בכל המזרח התיכון, התחמק בורג מתשובה. צריך לקוות, אמר. צריך להאמין. צריך להיות אופטימיים. ומה יהיו פרטי הפיתרון המוצע הזה? כיצד נתמודד עם בעיית ההתנחלויות, הפליטים, ירושלים? בקטנות כאלה בורג לא טיפל. אפשר, כמובן, לומר שבהרצאה קצרה אחת אי אפשר לדבר על הכל, וזה כנראה נכון – אבל הבעיה כאן עמוקה יותר. בורג אינו מסוגל לדון בפרטים, משום שעצם השיח שלו מרחיק את הדיון מהמקום הפרקטי, המעשי, לתוך עולם האידיאות, הצדק והמוסר, שסולד מהפתרונות המדוקדקים, מהתמקחות הבזאר ומהאינטרסים הקטנוניים. בקיצור –  מכל מה שמכונה במקומותנו ה"פוליטיקה הישנה".

למרבה הצער, כל מי שמכיר את הסכסוך הישראלי-פלסטיני יודע היטב כי אם יש דבר שהצדדים אינם מסוגלים להסכים עליו, הרי זה סמלים, נרטיב, מוסר, אידיאלים וצדק. קשה מאד לפתור את בעית ירושלים, סוגית הגבולות וסוגיית הפליטים. הרבה יותר קשה, עד בלתי אפשרי, לשכנע את רוב הישראלים ורוב הפלסטינים להסכים על מושג משותף של "זכויות אדם", או להסכים על מי צדק ומי פשע ב-1948. הדרך היחידה להגיע ברבות הימים לפיתרון כלשהו, ולו חלקי וזמני, לסכסוך הישראלי-פלסטיני, הוא להתרחק מאידיאלים כמו מאש ולמצוא פתרון שימקסם את התועלת לשני הצדדים. ואכן, הבעייתיות בעמדתו של בורג התגלתה דווקא כאשר עבר המיקרופון לסטודנטית פלסטינית, במקור מבית אומר שליד חברון, שגדלה למעשה בירדן ובארצות הברית. ברגע שפתחה הגברת את הפה, התחיל הנאום הרגיל של אינטלקטואלים פלסטינים במערב: אותו סלט מגובב של מיתוסים לאומניים, קורבניות נכבה ותביעה לקבלה מוחלטת של עמדותיה כתנאי לדיאלוג או משא ומתן. "איתך אני מוכנה לדבר כל יום," אמרה לבורג, "אתה טוב יותר מרובם [רוב הישראלים]." אבל, הוסיפה, גם אתה אכזבת. "לא הראית שאתה מוכן להתמודד באמת עם היותך מתיישב קולוניאלי בארץ שאינה שלך." רק היהודים המזרחים המקוריים, אמרה, שייכים לפלסטין – האירופים הלבנים שהגיעו אינם שייכים. לנאום "אני מאשים" הזה ענה בורג בסדרת שאלות משלו, דרך בדוקה לדובר שרוצה להתחמק ממתן תשובה. "האם אנחנו היהודים עשינו דברים שאינם בסדר?" שאל, וענה לעצמו בחיוב. "האם המנהיגים הפלסטינים ב-1948 היו צריכים לעשות דברים אחרת? אולי כן, אבל זה לא העסק שלי." משם נמשכה סדרה מגומגמת יותר ויותר של האם…אולי… שלא ענתה באמת לשאלה של הסטודנטית הפלסטינית. כי מה שהיא אמרה, באמת, היה: קבל את הנרטיב שלי. היכנע לו. הודה שפלסטין היא ארצם של הערבים ולא של היהודים, ואז אסכים לקבל אותך במולדת שלי. אלא שבורג, למרות הפוסט-ציונות הידועה שלו, אינו מוכן לעשות גם את זה – לפחות לא בפומבי. הוא לא מוכן לאמץ את הנרטיב הפלסטיני באופן מוחלט וללא תנאים.

כך, ממלא בורג את הפיתה שלו בשלושה מיני סלטים שונים שלוחצים עליה עד להתפקע. מחד, הוא דורש פיתרון מעשי. מאידך, הוא מרחיק את השיח בדיוק לממדים בהם לא יכול להימצא פיתרון כזה – עולם האידיאות, הנרטיבים, הצדק והמוסר. ובדרך היחידה להגיע ל"פיתרון" במסלול הזה, לאמץ לחלוטין את עמדותיו של הצד השני, הוא גם לא מוכן ללכת. בדיוק כמו הישראלים שהוא מאשים, בצדק, על כך שאינם מוכנים לבחור בין שליטה בגדה המערבית, דמוקרטיה או מדינה יהודית, הוא עצמו אינו מסוגל לבחור בין דבקות מתייפייפת באידיאלים מחד ורצון להגיע לפיתרון מעשי מאידך. בקיצור – עמדתו של בורג אינה רק חסרת היגיון פנימי, אלא גם לא מועילה למי מהצדדים ולא יכולה להתקבל בידי אף אחד מהם. אבל בינתיים, אפשר להסתובב ולשווק אידיאלים בהרצאות ברחבי העולם, לפחות עד שהפיתה תתפקע.