מדוע המומחים לענייני יהודים בצבא יפן במהלך מלחמת העולם השנייה הפיצו את הפרוטוקולים של זקני ציון אך גם הצילו יהודים מידי רודפיהם? מסלולה הפתלתל של הפנטזיה מוביל מקולונל יסואה נוריהירו ועד לישעיהו בן דסאן המיסתורי. ואם חשבתם שהקונסיפרטורים היפנים חושבים דברים הזויים עלינו, חכו עד שתראו מה ד"ר מרדכי קידר מאוניברסיטת בר-אילן חושב עליהם. ינשוף היסטורי על הזיות, פנטזיות ונסיונות לדמיין את עצמך במראות מיסתוריות ורחוקות.

ב-1920 החל העיתון היפני שינריי, בטאונה של הכת הדתית אוֹמוֹטוֹקיוֹ, לפרסם סדרת מאמרים על ה"סכנה היהודית". במסגרת הסדרה, פורסמו גם קטעים מהחיבור הקונספירטיבי הנודע "הפרוקוטוקלים של זקני ציון". ארבע שנים לאחר מכן, הופיע ביפן תרגום מלא של הפרוטוקולים מפרי עטו של רב סרן (לימים קולונל) יָסוּאֶה נוֹרִיהִירוֹ. יסואה, שדיבר רוסית שוטפת, שירת במשך שנים מספר כמתרגם בצבא היפני שפלש לסיביר ("ההתערבות הסיבירית" – פרשה שעסקנו בה באחד הפוסטים הקודמים), ובמסגרת קשרי העבודה שלו עם קציני הצבא הלבן קלט והטמיע גם את הפנטזיות האנטישמיות שלהם. בהקדמה שכתב לחיבור, שכותרתה, כמה מקורי, היתה "מאחורי המהפכה העולמית", אישר יסואה לקוראיו את מהימנותם המלאה של הפרוטוקולים. עבור הקצין היפני הצעיר, היתה זו תחילתה של קריירה מסועפת כ"מומחה לענייני יהודים" של הצבא היפני במנצ'וריה. בספרו, בצל השמש העולה, מחקר מקיף ומרתק על יפן והיהודים בתקופת השואה, מגולל מירון מזדיני, היסטוריון מהאוניברסיטה העברית, את סיפורו של יסואה בשנים הקשות ביותר שעברו על העם היהודי. מסתבר שלמרות העובדה שהקריירה שלו נפתחה בתרגומו של חיבור אנטישמי ידוע לשמצה, יחסו של הקצין היפני ליהודים לא היה שלילי. בניגוד לאנטישמים יפנים אחרים, שקלטו את השנאה הרוסית ליהודים על קרבה וכרעיה, ראו יסואה וחבריו את ה"מזימה היהודית" כהזדמנות מצויינת עבור יפן. אם היהודים כל כך חכמים, מוצלחים ושאפתנים, מדוע שהאימפריה הקיסרית לא תנצל זאת לתועלתה? בהתחשב בכך, המליץ יסואה לממונים עליו לקלוט פליטים יהודים במנצ'וריה ובכך, ביחד עם אחרים, תרם להצלתם של רבים מהם. ישנן ראיות שהמעשים נבעו, לפחות באופן חלקי, מרגשות אנושיים שחש כלפי הפליטים. אולם בכל אותו הזמן, לא חדל מלהאמין, לפחות באופן חלקי, בקיומה של המזימה היהודית המיתית, וסבר שעל יפן להישמר מפניה על ידי פיקוח הדוק על היהודים המתגוררים בשטחה. אפילו כאשר ביקר ביישוב היהודי בארץ ישראל ודיווח על מה שראה בשורת מאמרים נלהבים בעיתונות היפנית, כתב בסתר לממשלתו כי מארחיו לא אמרו מילה על המזימה היהודית, וכנראה הסתירו זאת ממנו. "המומחה לענייני יהודים" נאסר בידי הצבא האדום בסוף המלחמה וכנראה מת בשבי, אולם הרוח שאותה ייצג נותרה עדיין על כנה. עד היום, ישנם יפנים שמאמינים בנכונות ה"פרוטוקולים של זקני ציון", והדבר אינו מוביל בהכרח לעוינות ליהודים. לפעמים, הוא מוביל אפילו להערצה כלפיהם.

כיצד ומדוע מתרחשת התופעה הזאת? השאלה הזאת מרתקת ולא פשוטה כלל. ביפן היו אמנם אנטישמים ארסיים מהסוג המוכר באירופה (המקרה המובהק ביותר הוא גנרל שיודֶן, ראש התנועה האנטישמית ביפן בזמן המלחמה), אולם התופעה של "פירוש" התעמולה האנטישמית באופן חיובי, או לפחות מורכב, היתה נפוצה לא פחות. קפטן אינוֹזוּקָה, עמיתו של יסואה שסייע רבות ליהודי מנצ'וריה ושנגחאי (היהודים חסרי הנתינות נסגרו על ידי היפנים בגטו, אולם לא הושמדו או הורעבו במתכוון), האמין אף הוא בנכונות הפרוטוקולים של זקני ציון. לאחר המלחמה רצו האמריקאים להעמידו לדין כפושע מלחמה, אולם הוא ניצל כאשר הראה לשוביו קופסת סיגריות שניתנה לו בידי רב, ועליה "הקדשה אישית על שירותיו לעם היהודי." לאחר המלחמה, היה פעיל, עד יום מותו, באגודת הידידות ישראל-יפן. "שני המומחים הללו," מסביר מירון מדזיני, "אולי מייצגים יותר מכל את השניות היפנית כלפי היהודים; שכן הם היו מצד אחד אנטישמים בהכרתם (ואף תרגמו והפיצו את 'הפרוטוקלים של זקני ציון'), אך מצד שני כאשר הגיעו הדברים לכלל מעשה, גילו אמפטיה מרובה ליהודים שבהם פגשו, וסייעו להם לא מעט בשעת צרתם."

התופעה של אנטישמים שסייעו ליהודים אינה ייחודית ליפן. בפולין פעל, למשל, ארגון בשם זֶ'גוֹטָה ("המועצה להצלת יהודים"), אולי אחד מהתאגדויות היעילות, האמיצות והמרשימות ביותר של חסידי אומות עולם בתקופת השואה. הז'גוטה ניהלה רשת נרחבת של בתי מסתור, העניקה ליהודים שהסתתרו סיוע כספי וטיפול רפואי ואף, לפי עדויות מסויימות, הפעילה חוליות מתנקשים שחיסלו פולנים שהסגירו יהודים. מנהיגי הז'גוטה אף קראו לממשלה הפולנית הגולה, שבשמה פעלו, ולציבור הפולני הרחב להתגייס להצלת יהודים. אולם בכל זאת, מייסדת הז'גוטה, הסופרת הקתולית זופייה קוסאק-שצ'וצקה, היתה אנטישמית מובהקת, וכך כתבה באחת מהפניות המפורסמות שלה לציבור הפולני:

כל מי שיאבד … עניים ועשירים, נשים, גברים, זקנים, צעירים, תינוקות, קתולים שמתים עם שמם של ישו ומריה יחד עם היהודים, האשמה היחידה שלהם היא שהם נולדו לתוך העם היהודי ונידונו להשמדה על ידי היטלר … אנגליה שותקת [לנוכח השואה], וכך גם אמריקה. גם היהדות הבינלאומית רבת ההשפעה, שכל כך רגישה בתגובה שלה לכל עבירה נגד עמה, שותקת. פולין שותקת … אלה ששותקים לנוכח רצח במשיכת קולמוס, הופכים לשותפים לפשע… הרגשות שלנו כלפי היהודים לא השתנו. אנחנו לא מפסיקים לחשוב עליהם כעל אויבים פוליטיים, כלכליים ואידיאולוגיים של פולין.. אולם אנו נדרשים על ידי האלוהים למחות. אלוהים אוסר עלינו להרוג. אנו נדרשים על ידי התודעה הנוצרית שלנו. לכל אדם יש את הזכות להיות נאהב על ידי אחיו בני האדם. הדם של חסרי ההגנה זועק בגן עדן לנקמה. מי שמתנגד למחאה שלנו, הוא לא קתולי. 

המקרה של קוסאק-שצ'וצקה, כפי שאפשר לראות מהציטוט הזה, שונה מאד מהמקרה של יסואה, אף על פי שגם הוא וגם היא הצילו יהודים (קוסאק-שצ'וצקה, יש להודות, הצילה בקנה מידה הרבה יותר גדול ותוך קורבן אישי עצום – היא נשלחה לאושוויץ אך שרדה). הסופרת הפולניה חשה רגשות שליליים חזקים מאד כלפי היהודים. היא ראתה בהם אויב. אולם כאשר ראתה את הרצח וההשמדה, הערכים ההומאניים שלה התגברו על הרגשות השליליים האלה. האנטישמיות של יסואה, לעומת זאת, אם אכן אפשר לכנות זאת אנטישמיות במובן המקובל של המילה, היתה יבשה ואינטלקטואלית – לא רגשית. הוא האמין אמנם במזימה היהודית, אולם היה חסר לו המטען ארוך השנים של איבה דתית, הסתה מילדות והיסטוריה של התנגשויות בין יהודים ונוצרים. לפיכך, "המזימה היהודית" השתלבה ממילא בתפיסת גיאו-פוליטית שראתה את העולם כמארג אינטרסים וקונפירציות. כולם זוממים. ואם היהודים מוצלחים יותר בכך – אין מניעה שיפן תגייס אותם למטרותיה. מיותר לומר שמי שמחזיק בתפיסת עולם כזאת, שאין בה איבה "חמה", לא יתקשה לגלות רגשות אנושיים כלפי פליטים שבורחים מהשמדה.

אבל יש כאן גם ממד אחר, מעניין לא פחות. השיח של יסואה, אינוזוקה ויתר ה"מומחים לענייני יהודים" על המזימה היהודית, היה מעין "תמונת ראי" לחלומות והפנטזיות של היפנים עצמם. הרי מי שתכננו בפועל כיבושים נרחבים במזרח אסיה ומעבר לה לא היו היהודים, אלא היפנים. היהודי המרוחק, שרוב היפנים לא הכירו מעולם, היה מטרה מושלמת להשליך עליה את החלומות והפנטזיות הללו. התופעה הזאת, כצפוי, לא נעלמה עם תום המלחמה. ב-1971, יצא לאור ביפן ספר של מחבר יהודי אלמוני, ישעיהו בן דסאן, שעניינו השוואה בין היהודים ליפנים. בן דסאן, כביכול, היה יהודי שנולד בעיר היפנית קוֹבֶּה, השתתף במלחמת השחרור של ישראל ולאחר מכן עבר למדינת אינדיאנה בארצות הברית. למעשה, בן דסאן היה דמות דמיונית, והספר נכתב בידי המו"ל שלו, יממוטו שיצ'יהיי. הסוד התגלה, בין היתר, כאשר "בן דסאן" החל להגיב בכל מיני ויכוחים שקשורים להיסטוריה היפנית, ותגובותיו נראו באופן חשוד ככאלו שנכתבו בידי לאומן יפני, ולא בידי יהודי מארצות הברית. בכל מקרה, בספרו טען "בן דסאן" כי הציביליזציה היהודית התפתחה במדבר, ולכן היהודים  הם חובבי כספים, פרנואידים וחרדים לבטחונם. ואילו הציביליזציה היפנית התפתחה באיים ברוכי טבע, ולפיכך היא מתאפיינת בניתוק מהמולת העולם, ליברלית, סובלנית, שקטה ורוגעת. פרופסור בן עמי שילוני מהאוניברסיטה העברית, שחקר אף הוא את יחס היפנים ליהודים, כתב כי הפופולריות של "היפנים והיהודים" ב-1971 נבעה מכך שכביכול כתב אותו יהודי, זר אולטימטיבי, שאישר בחתימת ידו את ייחודם ומעלותיהם של היפנים. אולם בדיוק כמו הפנטזיות של קולונל יסואה, גם יממוטו שיצ'יהיי השליך על היהודים את החרדות, הפנטזיות והחלומות של היפנים עצמם. הרי יפן, מאז אמצע המאה התשע עשרה ולמעשה עד היום, התאפיינה בחוסר ביטחון קיצוני כלפי העתיד וחרדות עמוקות שהתבססו, בין היתר, על מחסור כרוני במשאבי טבע – בדיוק אותה הבעיה ש"בן דסאן" השליך על היהודים.

ואם חשבנו שרק היפנים משליכים את הפנטזיות שלהם עלינו, מסתבר שגם היהודים והישראלים לא טומנים את ידיהם בצלחת. בשנים האחרונות, מסתובב ברשת הישראלית מאמר מוזר בעברית, שכותבים נוטים להעתיק מאחד לשני. בפעם הראשונה העביר לי אותו מכר בחב"ד, מתוך רשימת תפוצה פנימית של החסידות, ובפעם השנייה היה חתום עליו ד"ר מרדכי קידר, מזרחן מאוניברסיטת בר-אילן. לאחרונה, ראיתי אותו ברשת פעם שלישית- בחתימתו של אחד יוסי אגמון. בין הגירסאות יש הבדלים קלים, כאלו ואחרים. המאמר של קידר, בשיירי זהירות אקדמית, מוסיף מידי פעם את המילה "כמעט" להכללות הגורפות, ואילו מאמרו של אגמון יותר קיצוני ומזכיר את הגירסה החבד"ית', אבל ההבדלים הם בסופו של דבר שוליים. המאמר – ניחשתם נכון – עוסק ביפן ויחסה למוסלמים ולאסלאם. אני מצטט כאן מהגירסה של אגמון:

האם אי פעם קראתם באינטרנט שמנהיג פוליטי או ראש ממשלה מאומה איסלאמית ביקר ביפן?

האם אי פעם נתקלתם בידיעה שהמנהיג של איראן או נסיך מסעודיה ביקר ביפן?

כנראה שלא. כי יפן היא מדינה השומרת על עצמה מפני האיסלאם.

איך הם עושים את זה?

ביפן יש הגבלות מחמירות על האסלאם, כך שמוסלמים לא 'מתים' להגיע לארץ השמש העולה. למשל:

* יפן היא המדינה היחידה שאינה מעניקה אזרחות למוסלמים. גם תושבות קבע אינה ניתנת למוסלמים. וחל איסור על הפצת האיסלאם במדינה.

* תושבות ארעית מוענקת למוסלמים ב-2 תנאים מחמירים: הם צריכים לדבר יפנית ומתחייבים לבצע את טקסיהם הדתיים בבתיהם בלבד. מוסלמים אינם יכולים להקים ביפן ארגונים, מסגדים, או לקיים התכנסויות דתיות.

* אין ביפן אוניברסיטה אחת שבה מלמדים או לומדים ערבית או כל שפה איסלאמית. לא תמצאו 'קוראן' אחד ביפן,  לא מתורגם ולא בשפת המקור.

* טוקיו היא הבירה היחידה בעולם שאין בה כמעט שגרירויות של מדינות מוסלמיות.

רוב המוסלמים שחיים ביפן הם עובדי חברות זרות. בקשות לאשרות לרופאים, למהנדסים או למנהלים  מוסלמים, הנשלחים על ידי חברות זרות, נידחות בשנים האחרונות. ובתקנוֹני רוב החברות היפניות, אין מקבלים מועמדות לעבודה ממוסלמים.

הממשל ביפן אינו מסתיר את דעתו על המוסלמים ואינו מעלה בדעתו לשנות את החוקים המפלים מוסלמים.

הרחוב ביפן דוחה אותם גם הוא. רוב בעלי הבתים יתחמקו בכל דרך מלהשכיר בית או דירה למוסלמים. בניין או שכונה שנודע כי חי בה מוסלמי נכנסת לעירנות. אם אישה יפנית מתחתנת עם מוסלמי (נדיר מאוד-מאוד) – היא תיחשב מנודה לנצח.

מסכם קומיסו יאגי מאוניברסיטת טוקיו: "הדיעה הרווחת ביפן היא שהאסלאם היא דת צרת אופקים מאוד… וצריך להתרחק ממנה".  לכן לא שמענו מעולם על אירוע טרור איסלמיסטי ביפן.

מיותר לומר שמדובר בשטויות מוחלטות במיץ דלעת. מתוך סקרנות, חיפשתי את אותו "קומיסו יאגי" מסתורי, ולאחר חיפוש קל גיליתי כי מדובר בקוּמִיקוֹ יאגי (אישה, ולא גבר), פרופסור ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת טוקיו, שהבהירה באתר האינטרנט שלה כי דבריה סולפו בגסות. כפי שיאגי מבהירה, וכפי שאני יודע גם מנסיוני שלי, יתר הדברים שכתובים במאמר שקריים אף הם. ערבית די פופולרית כשפה זרה באוניברסיטאות ביפן, אוכל כשר מוסלמי קל להשגה (יש אותו אפילו בקפטריה של אונ' טוקיו), מוסלמים רבים עובדים במדינה בכל המשרות האפשרויות, ברישיון ושלא ברישיון, ואין שום בעיה מיוחדת במתן אשרות למוסלמים. אמנם יש יפנים שלא יסכימו להשכיר את דירותיהם לזרים, אולם הקבוצה המופלית בהקשר זה היא בעיקר סינים. ביפן, כפי שתוכלו לראות כאן, יש גם לא מעט מסגדים – כולל אחד גדול ומפואר במיוחד ליד תחנת יוֹיוֹגִי-אוּאֶהָרַה בטוקיו (ביקרתי בו בעצמי – חוויה מדהימה). כמובן שיחסיה של יפן עם מדינות מוסלמיות רבות, ביניהן טורקיה ואינדונזיה, הם ענפים ומסועפים ויש לא מעט ביקורים הדדיים של מנהיגים. את העובדות הללו אפשר לגלות, ובקלות, בגוגל – דבר לא מסובך עבור אקדמאי כמרדכי קידר ואפילו עבור כתבן לא מבריק במיוחד כמו יוסי אגמון.

ככל הנראה, בהנחה שקומיקו יאגי לא יודעת עברית, מקורו של המאמר הוא באיזה כתב פלסתר שהופץ באנגלית, ולאחר מכן העתיקו אותו חבד"ניק אלמוני כלשהו, קידר ואגמון – וחתמו עליו בשמם שלהם. השאלה המעניינת, בהקשר זה, היא מדוע. למה לישראלים ללכת דווקא ליפן כדי להמציא סיפורי בדים על רדיפת מוסלמים? התשובה, בסופו של דבר, זהה לחלוטין למקור הפנטזיות האנטישמיות של קולונל יסואה. כותבים מהימין הקיצוני כמו קידר ואגמון משתמשים ביפן, מקום רחוק שלא קל לבדוק מה מתרחש בו, ורוב הישראלים לא יודעים עליו יותר מדי, ככר פורה לפנטזיות שלהם עצמם. הם מדמיינים שהיפנים עושים את מה שהם היו רוצים לעשות למוסלמים אם רק היו יכולים. ובדיוק כפי שיממוטו שיצ'יהיי (ישעיהו בן דסאן) השתמש ביהודים כדי לאשר את הפנטזיות שלו על המהות היפנית, כך משתמשים קידר ואגמון ביפן כראי לישראל שהם חולמים עליה. בגירסה שלו, כותב קידר כי "יפן מלמדת את כל העולם שיעור מעניין: קיים יחס ישיר בין תודעה לאומית ובין ההיתר להגירה: עם בעל תודעה לאומית וזהות תרבותית מוצקה וברורה יימנע ממתן אפשרות למובטלי כל העולם להיכנס למדינתו, ואילו עם שהתודעה התרבותית והזהות הלאומית שלו חלשה ופריכה, אין לו מנגנוני הגנה מפני חדירת תרבות אחרת, זרה, אל מדינתו וארצו."  הדוקטור הנכבד, במילים אחרות, מייחס ליפן את הפנטזיות שהוא אינו יכול להגשים במדינת ישראל: גזענות בוטחת וגאה בעצמה, לאומנות חסרת בושה, הסתגרות מהעולם ו"מנגנוני הגנה" בפני חדירת תרבויות זרות. וכדי להפיץ את הפנטזיות הללו, הוא לא מהסס לשחרר לחלל האוויר דברי הבל חסרי ביסוס, בלי להקדיש שנייה כדי לבדוק אותם. מצד שני, ממי שאחראי לראיון ההזוי הבא, שמעלה ניחוחות בירה מפאב של פשיסטים הונגרים בשנות השלושים, באמת אי אפשר לצפות להרבה. מול הג'נטלמן הזה, אפילו ישעיהו בן דאסן כבר נראה כמו חוקר רציני.