לאן אתה הולך? קוו ואדיס והחיפוש אחרי היופי המושלם

מחמת השעה המאוחרת היו הרחובות ריקים, את שיחתם קטע גלדיאטור שיכור, שבא ממול. הוא נטפל לפטרוניוס והחזיק בידו את זרועו כשהוא מציף את פניו בנשימתו הרוויה ריח יין, וצרח בקול צרוד:

הנוצרים – לאריות!

"גלדיאטור", הגיב פטרוניוס בשלווה, "שמע עצה טובה, ולך לדרכך."

פתאום תפס השיכור את זרועו גם בידו השנייה:

"צעק יחד איתי, כי אם לא, אשבור לך את המפרקת: הנוצרים, לאריות!"

אך עצביו של פטרוניוס שבעו מהצעקות הללו. מרגע שיצא מהפלאטינוס חנקו אותו כמו חלום בלהות והחרישו את אוזניו. וכשראה עכשיו לפניו את אגרופו המורם של הענק, איבד את סבלנותו. "ידידי, אמר, "אתה מסריח מיין, ואתה מפריע לי." באומרו זאת, נעץ בחזהו של הגלדיאטור את כל להבה של החרב הקצרה שהצטייד בה בצאתו מהבית." […] 

הצעקה: "הנוצרים – לאריות!" נשמעה ללא הפוגה בכל רובעי העיר. ברגע הראשון לא רק שאיש לא פקפק שהם באמת גרמו לפורענות, אלא שאיש גם לא רצה לפקפק בכך – מפני שהעונש שיוטל עליהם עמד להיות שעשוע מהמם לאוכלוסיה […]  מיד אחרי ההתייעצות בבית טיבריוס, הוצאו פקודות אל הפרוקונסולים לספק חיות בר למכביר. טיגלינוס רוקן את המכלאות בכל ערי איטליה, בלי לפסוח על הערים הקטנות. באפריקה נערך בפקודתו ציד רחב ממדים, שבו נאלצו לקחת חלק כל התושבים המקומיים. פילים וטיגרסים הובאו מאסיה, תנינים והיפופוטמים הובאו מהנילוס, אריות – מהרי האטלס, זאבים ודובים – מהרי הפירנאים. […] בגלל מספרם הרב של האסירים, אמורים היו המופעים להאפיל על כל מה שראתה רומא מעולם. הקיסר ביקש להטביע את זיכרון השריפה בדם, ולשכר בו את תושבי רומא […]

הנריק סקנייביץ, קוו ואדיס, מפולנית: אורי אורלב (זמורה ביתן, 2003)

רוברט טיילור ודבורה קר בתפקיד ויניקיוס וליגיה, בסרט קוו ואדיס (1951)

רוברט טיילור ודבורה קר בתפקיד ויניקיוס וליגיה, בסרט קוו ואדיס (1951)

אריות שואגים בזירה. נידונים רועדים מובאים בפניהם לקול צעקות ההמון, אזרחים רומאים שמעודדים מהיציע, והקיסר המסמן באצבעו את גורלם של המובסים – כל אלו חקוקים גם בדמיון היהודי והישראלי. אגדה ישראלית, שכל ילד לומד בגן, מספרת על בר-כוכבא השבוי שנלחם באריה בזירה. אולם חותם זה הנו כעין וכאפס לעומת הטראומה שהותירו שעשועיה האכזריים של רומא במסורת הנוצרית. ייסוריהם של המרטירים, הקדושים שבין הנוצרים הראשונים, במהלך הרדיפות המוקדמות של נירון, ואלו המאוחרות – של דיוקלטיאנוס, השפיעו על אופייה של הדת הנוצרית לשנים. המרטירים, העדים שמתו על קידוש אמונתם, הפכו למודל האולטימטיבי של קדושה נוצרית, אומץ ואמונה טהורה. לפיכך אין להתפלא על כך שגם כעבור אלפיים שנה, בשנת 1905, הוענק פרס נובל לספרות לסופר הפולני הנריק סֶנְקֶבִיץ' על יצירתו "קוו ואדיס" – רומן היסטורי "גדול מהחיים" העוסק באותן רדיפות של הנוצרים הראשונים. היצירה האפית הזאת תורגמה לעברית לראשונה בשנת 1929, ולפני כעשר שנים ראתה אור שנית, בתרגומו הקולח והמופתי של סופר הילדים אורי אורלב.

הסופר הנריק סנקביץ'

הסופר הנריק סנקביץ'

"קוו ואדיס" הוא ספר מרתק ומותח, ובקטעים מסויימים אפילו מרגש, אבל לא כולם מסכימים שמדובר ביצירת מופת. "קנקן מפואר," כתב פרופ' אביעד קליינברג ב"הארץ" על התרגום החדש, "ורק היין שבתוכו, אני חושש, החמיץ ואינו ראוי עוד לשתייה. […] קוו ואדיס של סקנביץ, למרות פרס נובל לספרות, אינו רומן גדול. הוא תוצר טיפוסי של זמנו – צדקני מאד, קתולי מאד ובעיקר ספוג בסנטימנטליות דביקה וטרחנית." קליינברג סבור שהדמויות קלישאתיות: הנוצרים מוצגים כמלאכים טהורים ואילו רודפיהם כמפלצות, אולם גם הוא מודה שבסיפור יש גיבור אחד שחורג מהתבנית הזאת: הפילוסוף פטרוניוס, דמות היסטורית ומחבר ה"סטריקון", שמגלה אהדה לנוצרים בלי להפוך לאחד מהם. "פטרוניוס המתוחכם והדקדנטי הוא אדם הגון, לשיטתו," כותב קליינברג, "אלא ששיטה זו, כפי שהוא עצמו יודע, אין לה עתיד. היא עקרה." כאן הייתי רוצה דווקא להציע פרשנות מעט שונה. קוו ואדיס, לדעתי, הוא בהחלט רומן גדול – ולא רק בגלל הכתיבה הקולחת והעלילה הסוחפת, אלא בגלל משהו עמוק יותר. באמצעות דמותו של פטרוניוס, הפוליטיקאי, האסתטיקן והפילוסוף הציני והמשועשע, נוגע סנקביץ באחד מזרמי העומק המרתקים והבעייתיים ביותר בתרבות המערבית מאז ימיו של אפלטון: המתח בין הטוב לבין היפה, בין המושך והראוי, בין האסתטי למוסרי. אולם ראשית, ראוי לומר כמה מילים על הספר. אזהרה למי שמתכנן לקרוא את היצירה: עלולים להיות כאן כמה ספוליירים, אם כי אמנע מלגלות את סופו של קו העלילה העיקרי, או את גורלם של הגיבורים הראשיים.

lionrome

קוו ואדיס, בראש ובראשונה, הוא סיפור אהבה "גדול מהחיים" בין מרקוס ויניקיוס, מצביא רומאי שכוכבו דורך בממלכתו של הקיסר נירון, לנערה נוצריה יפיפייה המכונה "ליגייה". ליגייה, כשמה כן היא, היא בת לעם הליגים, שמזוהה במיתולוגיה הפולנית כאבי אבותיו הקדמון של העם היושב בוורשה (סקנביץ תמיד מתעקש להכניס פולנים לכל ספריו, בין אם עלילתם מתרחשת בסודאן ובין אם ברומא העתיקה). שמה האמיתי הוא קאלינה, אבל מכיוון שהיא הליגית היחידה בעיר, הרומאים מכנים אותה בשם אומתה. ליגייה ניתנה לרומאים כבת ערובה על ידי בני עמה במלחמת גבול כלשהי, ונשכחה על ידי הליגים כשנסוגו משדה המערכה. איתה הגיע לרומא משרתה הנאמן, ענק עצום בגודלו המכונה על ידי הרומאים אוּרְסוּס (דוב). ליגייה גדלה בבית של משפחה רומאית עשירה, ומכיוון שאמה המאמצת נוצרייה בסתר, קיבלה אף היא את אמונתו של כריסטוס. מרקוס ויניקיוס, שמגיע להתארח בבית המשפחה, מתאהב בליגייה אהבה מטורפת, ומנסה להפוך אותה לפילגשו. דודו, הפילוסוף פטרוניוס ואיש חסותו של הקיסר נירון, מסדר שיביאו אותה לבית הקיסר ולאחר מכן ישלחו אותה לאחיינו, אולם מנקודה זו הדברים משתבשים. ילדתו הקטנה של הקיסר המטורף מתה ממחלה, ואמה מתחילה לחשוד כי ליגייה הטילה בה כישוף. גרוע מכך: הנערה עצמה חושדת, בצדק, כי ויניקיוס מתכנן לאנוס אותה, וחבריה הנוצרים חוטפים אותה בדרך לביתו. רוב הספר הוא מסעו של ויניקיוס אחרי ליגייה, ולמעשה גם אחרי הנוצרים, מסע פיזי ורוחני כאחד. כל זאת על רקע טירופו של נירון, השריפה הגדולה ברומא, התככים הפוליטיים הקטלניים בארמון וכמובן – רדיפת הדמים של הנוצרים, המואשמים על לא עוול בכפם בהצתת השריפה.

דבורה קר בתפקיד ליגייה, "קוו ואדיס"

דבורה קר בתפקיד ליגייה, "קוו ואדיס"

פטריוניוס האסתטיקן, דודו של ויניקיוס, איש חסותו של הקיסר והממונה על "קביעת הטעם בחצרו", מחניף לו לאור היום אך לועג לו בסתר. כמו להטוטן, הוא מתמרן בין החנפנים צמאי הדם שמסביבו, מצליח לשעשע את הקיסר ולעיתים גם לעדן את טירופו הרצחני. הנה למשל הסצינה הבאה, מהמשתה שבפתיחת היצירה:

על פניו של פטרוניוס הופיע חיוך בלתי נראה כמעט. טוליוס סנקיו […] פנה אל פטרוניוס; ואף על פי שלא היו לו שמץ מושג על מה מדובר, אמר: "אתה טועה; אני בדעתו של הקיסר." "טוב," השיב פטרוניוס, "בדיוק ברגע זה ניסיתי להוכיח שיש לך מעט שכל בקודקודך; והקיסר, לעומת זאת, טען שאתה חמור גרם." "האבט- קיבל את המגיע לו!" קרא נירון, פרץ בצחוק והפך את אגודלו בתנועת הצבעה כלפי מטה – כמו שנהוג היה לעשות בקרקסים, לאות שהגלדיאטור הוכה ויש להורגו."

בוגוסלב לינד כפטרוניוס - הפקה פולנית של קוו ואדיס, 2001

בוגוסלב לינד כפטרוניוס – הפקה פולנית של קוו ואדיס, 2001

אחד מתפקידיו העיקריים של פטרוניוס בחצר הוא, כמובן, לשבח את שיריו של נירון – שסבור כי הוא הזמר, השחקן, המשורר ובכלל האומן הגדול ביותר בעולם. מי שרוצה להקיא במשתה כדי להוסיף ולאכול, פטרוניוס אומר לויניקיוס, דוחף לגרונו נוצה טבולה בשמן. "ואילו אני קורא בשיריו של נירון, והתוצאה מיידית." האמירה הזאת מרמזת על העניין העיקרי בדמותו של פטרוניוס. בעולם שיוצר סנקביץ, שבו היריבים העיקריים הם פטרוס הקדוש ונירון הקיסר, שבו הרחמים מתעמתים מול האכזריות הבהמית והטוב נאבק מול הרוע, מייצג פטרוניוס אלטרנטיבה – דרך שלישית, שאינה רוע ואינה גם טוב. "לפטרוניוס אבד כבר מזמן החוש שבעזרתו מבחינים בין טוב לרע," אומר הפילוסוף סֶנֶקָה, "אם תוכיח לו שעשה מעשה מכוער, הוא יתמלא בושה." ובדין – משום שאצל פטרוניוס היופי ממלא את מקומו של המוסר. הפשע, הוא אומר לויניקיוס, רע פשוט משום שהוא כעור. הטוב, לעומת זאת, זהה עם היופי. לפיכך ההמונים הלא רחוצים, המזיעים, שמריעים לקיסר שזורק אנשים חפים מפשע לאריות, הם בקושי בני אדם. "העם הזה ראוי לקיסר שלו," אומר פטרוניוס בבוז, ומגלם בכך את מהות גישתו.

קוו ואדיס - שם הספר לקוח מהביטוי הלטיני "קוו ואדיס דומינֶה" - לאן אתה הולך, אדון? לפי המסורת הנוצרית, כאשר ברח פטרוס מהרדיפות ברומא פגש את ישו בדרך. "לאן אתה הולך, אדון?" שאל אותו. בספר, שזו אכן אחת מסצינות השיא שלו, השאלה לובשת אופי מטפורי, כללי יותר.

קוו ואדיס – שם הספר לקוח מהביטוי הלטיני "קוו ואדיס דומינֶה" – לאן אתה הולך, אדון? לפי המסורת הנוצרית, כאשר ברח פטרוס מהרדיפות ברומא פגש את ישו בדרך. "לאן אתה הולך, אדון?" שאל אותו. בספר, שזו אכן אחת מסצינות השיא שלו, השאלה לובשת אופי מטפורי, כללי יותר.

מבחינה מסויימת, כל גיבוריו של סנקביץ מתייחסים לאידיאל היופי במידה כזאת או אחרת, ומקשרים אותו לעימות בין הטוב לרע. מחד הנוצרים, ובראשם השליחים פטרוס ופאולוס, אינם שוללים את היופי, כפי שהם אינם מגנים את ההנאות הקטנות של החיים. הם דוחים אמנם את המותרות, את הפאר, את הפריצות של הקיסר וחבריו, אבל לא את היופי לכשעצמו. הנצרות של סנקביץ היא נצרות נוחה ומלטפת, לא קנאית. הכומר הפנאט קריספוס, על נאומיו הלוהבים, איומי הגיהנום שלו ודחייתו הטוטלית את היופי והאהבה, הוא אולי היחיד מבין הנוצרים המוצג בצורה מורכבת על סף השלילית. אולם אצל הנוצרים – על כל הסלחנות שלהם – היופי הוא תמיד אידיאל משני, הכפוף לרוחניות ולמוסר. לכן, פטרוניוס דוחה את הנצרות, פעם, עוד פעם, ואז גם פעם שלישית – אף כי הוא מרחם על הנוצרים ומנסה להצילם אף תוך סיכון חייו. "תוכל לשאול את כריסטוס," אומר פטרוניוס לאחד הנוצרים, "אם היה מקבל אותי יחד עם אבני החן שלי, עם כד אבן המור שלי, עם הספרים מהוצאות סוסיוס ועם אוניקה זהובת השיער. המחשבה הזאת מעוררת בי צחוק, יקירי, שהרי אפילו פאולוס מתארסוס אמר לי כי למען כריסטוס צריך לוותר על זרי ורדים, משתים ותענוגות. הוא אמנם הבטיח לי אושר חלופי, אך אמרתי לו כי לאושר כזה אני כבר זקן מדי, ומראה ורדים תמיד ישמח את עיני, וניחוח הסיגליות ינעם לי תמיד יותר מריחם של רעי המלוכלכים מסובורו." בעיני פטרוניוס – השירה, הספרות, כד אבן המור המלוטש שלו, ויותר מכל – השפחה היווניה היפיפייה אוניקה מייצגים את אידיאל היופי, אותו הוא רודף במשך כל חייו. מכיון שהנצרות דוחה את כל אלו, או לפחות רואה בהם הסחות דעת משניות, הוא אינו יכול לקבל אותה. "אני מעדיף את אוניקה שלי על תורתך, איש יהודה", אומר פטרוניוס לפאולוס כשהם נפגשים בפעם האחרונה.

f1b0d9323b6a327c896e2fdfbfab1df9

אידיאל היופי המושלם – פטרוניוס ואוניקה

גם הרוע, כמו הטוב, מנהל מערכת יחסים אמביוולנטית עם היופי האידיאלי. הקיסר נירון הוא הרי אומן מתוסכל. כשפורץ נגדו מרד, הוא אינו דואג לתגבורות צבאיות, אלא במקום זאת שואל איזו שורת מחץ דרמטית עליו לומר ברגע המכריע. הוא כותב שירים כאשר עירו נשרפת, נוסע ברחבי יוון כדי לשיר ולהופיע בפני קהל, ואוי למי שימתח ביקורת על שירתו. "כשאני מנגן ושר," אומר נירון לפטרוניוס, […] אני חש בנוכחות האלים, רואה את האולימפוס. איזו רוח, שלא מהעולם הזה, נושבת בפני; כאילו מבעד לערפל אני מבחין במרחבים ללא גבול אך מלאי שלווה ובהירים כמו זריחת החמה. […] אני גם יודע שהאנשים מאשימים אותי בהשתוללות. אבל אינני משתולל, אני רק מחפש! ואם אני משתולל, הרי זה מרוב שיעמום וחוסר סבלנות על כך שאינני יכול למצוא. אני מחפש – אתה מבין – ומשום כך מנסה להיות נעלה יותר מאדם, מפני שרק בצורה כזאת אני יכול להיות האמן הגדול ביותר. […] האם אתה יודע שבעיקר בגלל זה גזרתי דין מוות על אמי ועל אשתי? ביקשתי להקריב את הקורבן הגדול ביותר שהאדם יכול להקריב בשערי העולם האחר. חשבתי שאחרי זה יקרה משהו, ותיפתח דלת אל הבלתי ידוע."  אולם כל הנסיונות של נירון להגיע ליפה ולנשגב הופכים ללעג ולקלס. מה שמעניין הוא שמבחינה טכנית – נירון הוא אומן סביר לכל הפחות. אמנם פטרוניוס המחמיר קוטל אותו בסתר, אך המספר – שאין לחשוד בו באהדה לנירון, כותב דווקא שקולו עמוק ויפה. ואפילו פטרוניוס מודה שחלק משיריו יכולים להיחשב כסבירים. למעשה, היופי בורח מנירון  בשל האכזריות שלו. ככל שהוא שורף, רוצח ומענה יותר בניסיון ליצור צורות אסתטיות: מבעיר את עירו כדי לקבל השראה, שורף נערות צעירות וילדים קטנים כלפידים בגניו, ממחיז סצינות מהמיתולוגיה היוונית תוך עינויים – הוא טובע בים של כיעור, והוא יודע את זה. והתסכול על כך שאינו מצליח להגיע לנשגב גורם לו לרצוח אף יותר, וחוזר חלילה. כלומר – פטרוניוס צדק. סצינות רצח אסתטיות, כפי שניתן לראות בסרטים של היצ'קוק, היו נראות בלתי אפשריות לסנקביץ. הרוע לעולם אינו יכול להיות יפה.

רוע וכיעור - פטר אוסטינוב בתפקיד נירון

רוע וכיעור – פטר אוסטינוב בתפקיד נירון

אכן, בקוו ואדיס יש שתי דרכים חלופיות לנשגב. זו המוסרית, שמייצגים הנוצרים, וזו האסתטית, שמייצג פטרוניוס. וההולכים בשתיהן מוקיעים את נירון, כל אחד בדרכו. "אבוי לך, רוצח אמו! אוי לך, רוצח אשתך ואחיך!" מטיח בנירון הכומר הפנאט קריספוס ברגעי צליבתו, "התהום נפערת מתחתיך והמוות מושיט את זרועותיו לקחתך לבור קבר. אוי לך, גוויה מהלכת, מפני שתמות באימה; ארור תהיה, ושמך ייזכר לדיראון עולם." ולעומת זאת פטרוניוס, כאשר הוא עצמו מבין שדינו נחרץ, כותב לנירון:

החיים הם אוצר גדול, יקירי, ואני ידעתי לבחור מתוך האוצר הזה את האבנים היקרות ביותר. אך ישנם בחיים גם דברים שלא אוכל לשאת עוד. הא, אל תחשוב שגברה בי הסלידה משום שרצחת את אמך ואת אשתך, ואת אחיך, שרפת את רומא ושלחת לארבוס את כל האנשים ההגונים בממלכתך. לא, נכד נכדו של קרונוס. המוות הוא מנת חלקם של בני האדם, וממך אי אפשר היה לצפות למעשים אחרים. אך הרעיון שיהי עלי לצרום את אוזני עוד במשך שנים רבות בשירתך, לראות את רגלי משפחת דומיטיוס הדקות שלך מפזזות בחיקוי לרקדני פיראוס, לשמוע את נגינתך, את הדקלומים שלך ואת הפואמות שלך, משורר עלוב מפרוור העיר, זה באמת למעלה מכוחותי […] רומא אוטמת את אוזניה בשומעה אותך, העולם צוחק לך, ואני שוב איני רוצה להסמיק בגללך, ואיני יכול. […] ואת כל זאת אומר לך אומן אנינות הטעם.

נירון קורא את מכתבו האחרון של פטרוניוס

נירון קורא את מכתבו האחרון של פטרוניוס

פטרוניוס סולד ממעשיו המרושעים של נירון – כי כאמור, מעשים אלו מכוערים, ואף מנסה לעזור לקורבנות, כי זה הדבר היפה לעשות. במיוחד הוא מנסה לעזור לליגייה ולויניקיוס, לא רק בשל חיבה אישית, אלא משום שהם מייצגים בעיניו אידיאל מזוקק וצלול של אהבה ויופי. אולם כיעור וחוסר טעם גרועים בעיניו אפילו מרצח. וכאן נשאלת השאלה: האם באמת מהווה היפה אלטרנטיבה לטוב? התשובה של סנקביץ לשאלה הזאת היא בסופו של דבר שלילית. פטרוניוס, אמנם, ממעט להשתתף בפשעים, והוא ללא ספק האדם ההגון היחיד מבין אנשי חצרו של נירון. אולם עצם שנותיו הארוכות באותה חצר אינן יכולות להוציא אותו נקי לחלוטין. כפי שהמצביא הקשיש אולוס, אביה המאמץ של ליגייה, אומר בתחילת היצירה, גם פטרוניוס לקח חלק בפשעים – למרות שאלו אינם מתוארים. ברם נראה שהחיסרון הגדול ביותר בדרכו של פטרוניוס, כפי שכתב גם אביעד קליינברג, היא העקרות שלה, ואני הייתי מוסיף – חוסר הסיכוי הטרגי שלה, המאבק האבוד מלכתחילה. לא ניתן להיות אדם הגון או לרדוף אחר הנשגב במאורה של נחשים. ואכן, בסופו של דבר, מאמציו של פטרוניוס להציל את הנוצרים עולים לו בחייו. כאשר הוא יודע שהקיסר עומד לשלוח לו גזר דין מוות, הוא מכנס את חבריו למשתה אחרון. עד הסוף הוא מפטפט על הא ועל דא, מקשיב למוזיקה המרוממת את הנפש ושומר על שלוות רוחו. ברקע נמצאים סמלי היופי המושלם – כד אבן המור ואוניקה, השפחה זהובת השיער, שפטרוניוס שחרר ללא ידיעתה ואף הוריש לה את כל רכושו. ורגע לפני שהוא מצווה על הרופא היווני לפתוח את עורקיו, מקריא פטרוניוס את מכתב הלגלוג האחרון שכתב לקיסר ולסיום פונה לנוכחים:

quovadis1_17

והוא הרים למעלה גביע מאבן מור, שבוהקו דומה לצבעי קשת בענן, ומחירו לא יסולא בפז, ואמר: "והנה הגביע שממנו הגרתי לכבוד גבירת קפריסין. וכדי ששוב לא יגעו בו שפתי איש, וכדי שידיים אחרות לא יגירו ממנו לכבוד אלה אחרת…" והוא השליך את הכלי היקר על הרצפה המכוסה בפרחי כרכום סגולים, וכאשר התרסק לרסיסים אמר למראה המבטים הנדהמים מסביבו: "יקירי, חגגו במקום להשתומם. זקנה וחוסר אונים הם חברים עצובים של השנים האחרונות. אבל אני אתן לכם דוגמה טובה ועצה טובה: אתם מבינים, איש אינו חייב להמתין עד שיבואו; אפשר ללכת עוד קודם לכן מתוך בחירה חופשית, כמו שאני הולך."

אוניקה, השפחה היפיפייה, באקט אחרון של מסירות, מסרבת לזכות בחירות ובירושה ומתאבדת ביחד עם פטרוניוס. בעוד הנצרות ממשיכה במסע הניצחון שלה, היופי הרומאי האלגנטי גווע. פטרוניוס ואוניקה הולכים יחדיו לעולם הצללים, וכד אבן המור מתנפץ. במידה מסויימת – המסע ליופי המושלם מסתיים רק במוות. ולא לחינם, דווקא בסצינת ההתאבדות, משרטט המחבר את פטרוניוס באופן החיובי ביותר מכל תיאוריו במהלך הספר, כאדם שהגשים את האידיאל שלו עד הסוף במעין גירסה אלילית למות הקדושים הנוצרי. היופי המושלם מגיע, בסופו של דבר למיצויו רק במוות. אבל רק לנוצרים מחכה העולם שמעבר, עולם שזר לפטרוניוס ועליו הוא מוותר ביודעין.

בסופו של דבר, דוחה הנריק סנקביץ, הסופר הקתולי האדוק, את האסתטיקה כתחליף למוסר בידו האחת, אולם מחבק אותה בידו השנייה. מבחינה זו, קוו ואדיס משקף את מקומה הבעייתי של המורשת היוונית-קלאסית בעולם הנוצרי המסורתי, נערצת ודחוייה בעת ובעונה אחת. גם כשהמחבר מתאר את "הדרך הנכונה" של המוסר הנוצרי, האלטרנטיבה הקלאסית-אסתטית נמצאת תמיד ברגע. וגם כשהנוצרים שומעים את משק כנפי המלאכים, מסביב תמיד מרחפים צלליהם של פטרוניוס, אוניקה וכד אבן המור. הדילמה קיימת, עד הסוף ממש, תמונת מראה של "הדרך השלישית", זו שמעבר לטוב ולרוע, המלווה את התרבות המערבית משורשיה הקלאסיים ועד היום. מעטים ביטאו זאת היטב כמו הסופר הבריטי ג'.ר.ר. טולקין, גם הוא קתולי אדוק, שכתב כמה עשרות שנים אחרי סנקביץ. הוא כיוון אמנם למסורת האגדתית-מיתית של העמים הצפוניים, ולא לאסתטיקה הקלאסית, אבל רעיון "הדרך השלישית", המתפתלת בחיפוש אחר היופי המושלם, נותר זהה:

ראה נא את השביל הצר
בינות קוצים וחרולים –
זוהי דרך הצדיקים,
בה מעטים הם העולים.
והתראה שם שביל רחב
רפוד וסוג בשושנים?
זוהי דרך הרשעים
ולא אל גן-העדנים.
והתראה שם שביל נאוה
בינות שרכים הוא מתפתל?
לארץ הפיות יוביל
ובו נלך עם רדת ליל.

(ג'.ר.ר. טולקין, עץ ועלה. תרגום: מיכל אלפון)

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-נובמבר 30, 2013, ב-הינשוף הספרותי, ינשוף הדמדומים: רוחות, שדים וגיבורים ותויגה ב-, , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 21 תגובות.

  1. יופי של פוסט , הינשוף הספרותי במיטבו .

    תאמין לי דני , בנדודי , בכל שנות חלדי , מה לא ראיתי . הכל !! טוב אולי כמעט !! אבל , חיה , חיה / בהמה עם חוש אסטטי ,?? כדבר הזה לא ייראה כלל !!

    יש אנשים , תן להם שני לירות , יקנו סיגריות , יצרכו סמים , יבזבזו הכל . יש חיות , שועלי קוטב , מחביאים ביצים ליום המחר , נמרים שאוגרים בשר ליום המחר . יש אנשים , חיות ממש !!!יותר מחיות טורפות !! חסרי כל שמץ של אבחנה וחוש מוסרי !!ומנגד יש חיות , שיקריבו את חיהן בשביל העדר או פרט מן העדר .

    יש דולפינים אינטיליגנטים להדהים , עם יכולות קוגניטביות מדהימות , העולות אפילו במובנים מסוימים על אילו של אנשים מסוימים . בכלל , אם אתה מאמין שמוצא החיים מאב קדמון משותף , אזי , הרי הפער בין חד תאי , אמבה , תולעת , לבין דולפין , גדול הרי מהפער בין אדם לדולפין .

    אבל , רק בענין אחד , לחלוטין מותר האדם מן הבהמה :

    אכן , חוש אסטטי , הערצת היופי , לא תמצא חיה אחת אפילו בטבע שיש לה מינימום של חוש אסטטי כלשהוא , ולו אך במעט .

    חומר למחשבה ………

    אבל , אפילו כך , נוכחים אנו לא פעם , שהתפיסה הרואה ביופי ובחן הבל ושקר , נועדה אפילו לגבי הנוצרים , למטרות טקטיות ותועמלניות בלבד . שהרי , הנוצרים עצמם יסדו את יראת האל בעיני ההדיוט על קתדרלות מפוארות , אשר נועדו לגמד עצמו בעיני עצמו לעומת הכנסיה והאלוהים .

    האין זה שימוש בתפיסות אסטטיות בשביל התעלות מוסרית לגבי דידם ?

    אפילו אתה דני , מוצאך הרי מעם אשר מקידמן דנן קידש המוסר , הסגפנות , המצווה על פני עגלי זהב , וצלמים ופסלים , אבל אפילו כך :

    התיאוריה הסוציולוגית , שהיא המושלת בכיפה בקשר למוצאו והתהוותו של עם ישראל , מתארת אכן , אידיאולוגיה טקטית למעשה , של חלכאים ונדכאים ( עבדים כנענים שברחו מאדוניהם משפלת החוף , לאזורים אנדרדוגיים בגב ההר ) אשר נאחזים ביתרון היחידי שלהם על פני אדוניהם העשירים והשבעים לשעבר :

    והוא זה היתרון המוסרי רוחני , יתרון קרקטריסטי של החלש והנדכא , כנגד חברת שפע חומרית הסוגדת לזהב ולעגל ולחומר . אבל ההמשך :

    פתח את ספר מלכים א' ( פרק ה' , ו' כדרך משל ) , וקרא את תיאורי או הוראות הבניה של בית המקדש , ותבין !! גזירה שווה לגבי הנצרות והקתדרלות שלה .

    חומר למחשבה ……

    תודה …….

    • אני חושב שההתנתקות של היהדות מהתרבות האסתטית (לפחות באופן חלקי) היא חלק מהתופעה של הסתגרות רוחנית פנימה בימי הביניים, אבל אולי אני טועה. בנוגע לחיות – שאלה טובה. מעניין מה חוקרי בעלי חיים אומרים על זה.

      • כן דני , הנושא מאוד מורכב , מה שאני הדגשתי בתגובה המכוננת שלי , זה שצריך לבחון את הגישה הטקטית של אדם או דת במצב דברים נתון . כאשר האדם או התפיסה / דת הם במצב נחות מבחינה חומרית או כללית , אזי :

        היתרון הטבעי שלהם יהא בטיפוח אידיאולוגיה של עליונות הרוח מול החומר , המוסר אל מול השחתה בחומר , משמע – הבל היופי שקר החן ( כך היהדות בשלבים מוקדמים , כך הנצרות …..) .

        אבל השימוש במרכיבים אסטטיים צורניים חיצוניים , הינו מוטבע בנפש האדם , ענין אוניברסלי ממש .

        תודה ……..

    • יתכן שלחיות יש חוש אסטטי רק הוא שונה משלנו, חיות מעדיפות ריחות שונים, האם זה לא מעיד על אסטטיקה? ומה עם העדפות של בני זוג? הטווס בעל הזנב היפה יותר ושיפוט אסטטי של הנקבה.
      בשויצריה נערך מחקר בו הציבו תמונות לפני צפורים, הסתבר שרובן מעדיף קוביזם על אימרסיוניסטים, אפשר ללמד יונים להבדיל בין סיגנון פיקסו למונה, נעשה נסיון שהוכיח שלקרפיונים יש העדפות מוסיקליות, קופים יודעים לצייר ולא קשקוש מיקרי, יש גם כמובן יצירות אסטטיות ע"י בעלי חיים כחלק מטבעם,

      לגבי התנזרות- כמדומני התנזרות מנוגדת לרוח היהדות. למרות שהמילה נזיר ונזר (כתר) מאותו שורש.

      כמובן הדרך השלישית היא הדרך של חולשה, חוסר יכולת להחליט, רצון להשאר בילדות ובחוסר מציאות. מי שלא עושה לא נכשל ולא נענש.

      • זה מאד מעניין – מה שאתה כותב על החוש האסתטי השונה של החיות. זה מזכיר לי קצת
        את הקטע המפורסם מ"ג'ואנג דזה", אחד מהספרים הקלאסיים של ההגות הדאואיסטית
        הסינית. ג'ואנג דזה אומר שאפילו היפיפייה המפורסמת ביותר לסין, תהיה מכוערת עד
        אימה בעיניהם של הדגים. הוא היה אחד ההוגים הראשוניים בסין שנכנסו לעומק לתחום
        של השיפוט האסתטי והיחסיות שלו.

        בנוגע לדרך השלישית, אני לא מסכים איתך שמדובר בחוסר מעש או חוסר יכולת
        להחליט. מדובר פשוט בבחירה שונה.

      • אורי ,

        אין מצב שמרכיב אסטטי , הוא מרכיב דינמי בהישרדות של חיה . דינמי במובן הקונסטרוקטיבי . אין שום חיה בטבע , בעולם , מעבר לאינסטינקטים מולדים גנטיים , שיהא אכפת לה כהוא זה מן :

        העיצוב של המאורה שבה היא חיה ( במובן של תפיסה אסטטית ) , ביגוד שאין כמובן , נימוסי שולחן ( משמע , מבחינתה , כיצד היא אוכלת ) וכו……

        ישנה משיכה אינסטינקטיבית של חיות , למה שנתפס בעיני האדם כ :

        גדול , חזק , עוצמתי , שולט , דומיננטי בעל חיוניות וכו…….. הכל להמשך הישרדות המין והגזע ( ברירת גנים ) אבל :

        כענין אסטטי פרופר ? ברור בעליל שאין סיכוי וטעם כלל וכלל :

        לא זורקים פנינים על חזירים ……..הפתגם המפורסם גורס , מה ייצא מזה ? הם לא משיגים ולא ישיגו בדבר .

        תודה

      • אל רום
        מה עם חיות שמנקות את עצמן ומתרחצות ומישרות נוצות? האם זה צורך לפלות כינים? חתולים המלקקים את עצמם ומנקים ומשפרים את מראם?
        האם שנאוצר ננסי שעבר ניתוח פלסטי של קיצור אוזניים וזנב יהיה מושך את בני מינו פחות או יותר?

        מאחר ואסטטיקה זה ענף פילוסופי אני בעצם מנסה לסתור את דעתך שלחיות אין עניין בפילוסופיה, מטרה לא קלה

        יש טענה שמה שהוא פונקציונאלי (או בנוי בצורה יעילה) הוא בהכרח אסטטי.
        כשסוודור דאלי אבי הסוריאליזם ראה במלחמת האזרחים שיירת משאיות צבועות בצבעי הסוואה הוא אמר בתדהמה: אני המצאתי את זה

        עדיין נראה לי שלקשר אומנות ותרבות עם מוסר זה קשר מעוות. איפה שיש כסף ויש כוח יש אומנות. טענה חוזרת שהגרמנים במלחמת העולם השניה ניגנו מוזיקה קלאסית גם בצעדות המוות.ויצירות בעלות תוכן דוחה של וגנר נעימות לאוזן. בסרט האדם השלישי אומר אורסון וולס: "תקופת משפחת פורג'יה שהיתה תקופה קצרה של רצח ואלימות חסרת מוסר היתה תקופת פריחה של אומנות, ריניסנס,רפאל, מיכאל אנג'לו. בשויצריה היו 400 שנה של שלווה והרמוניה ומה הם הביאו לעולם? את שעון הקוקו"

      • אורי ,

        אני לא מקשר בין מוסר לתרבות . אני רק מתאר ומקשר בין המתואר והמקושר , משמע :

        לחיות אין כלל חוש אסטטי , החוש הזה טבוע באדם , וזה התחום היחידי עליו אפשר לומר בוודאות כי – מותר האדם מן הבהימה .

        ושוב :

        התיאורים של פעולות החיות שאתה מתאר , טבועות בגנים שלהם , או נלמדות ומחוקות מההורים או מחברי להקה . אבל :

        אין מצב , שחיות יכולות להפעיל חוש עידון אסטטי . אין מצב שלחיה יש טוויסט אישי או טעם או תפיסה אישית , בנושא שהוא כולו על טהרת האסטטיקה . משמע :

        אין לדבר משמעות , בלתי כי אם העיצוב , העידון , המראה , הטעם …….

        הרי אדם לא לובש רק בגדים ככסות לעורו , אלא מחפש גם העידון הקשור לאופנה , לעיצוב וכו….. אדם לא רק חי בבית , אלא מחפש את הטוויסט או הטעם האישי שבעיצוב .

        חיה ? אין מצב !! חצי מצב ממש !!

        אם אתה רוצה לקשר פונקציונליות , ניקיון , העצמה אישית של חיות למשהו …..ייתכן וכן למעשה !! אבל :

        לא לעידון אסטטי !! לריגוש מסוגים שונים , כן !! אבל לא להתפעלות משכיות חמדה , מארכטיקטורה נשגבת , אין מצב !!

        יש לחיות אכן תודעה , ריגוש , צרכים גנטיים , תקשורת , הישרדות , אכן , הרבה , הכל , אבל העידון האסטטי , אינו כלל וכלל חלק מההישרדות שלהם !!

        תודה ….

  2. אכן פוסט יפה (ואסתטי!)

    עלתה בי תהיה: אם אנו מקבלים את ההנחה שהספר הנו מאוד פולני וקתולי, אז ייתכן שיש כאן משל אקטואלי לימיו של סנקביץ'. כלומר, אם הנוצרים הם הפולנים, יש להניח שהרומאים הם הרוסים (שאז עוד שלטו על פולין). ואם כך, את מייצג פטרוניוס? האם ייתכן שסנקביץ' מבקש להתפלמס עם אידאולוגיה מודרנית בתקופתו? אולי המרקסיזם?

    • זו תהייה מעניינת. רומא מוצגת בספר כשילוב של פאר ותרבות גבוהה ביחד עם עריצות דורסנית. נראה לי שהחלק השני מתאים לרוסיה הצארית, כפי שנראתה בעיני פולין, הרבה יותר מהחלק הראשון. קשה לי להאמין שפטרוניוס מייצג את המרקסיזם, מכמה סיבות. קודם כל, המרקסיזם לא היה גורם חשוב ברוסיה כאשר נכתב הספר, ושנית – למיטב ידיעתי הוא מעולם לא הדגיש את הצד האתסטי, בטח לא אסתטיקה הרמונית מסורתית מהסוג האהוב על פטרוניוס.

  3. דני ,

    בלי קשר לנושא הרשומה , יש איזה לינק , שפשוט אסור לך להחמיץ , לא רק האקטואליה שבענין , אלא שאני משוכנע שישעשע אותך מאוד , הנה :

    http://kabirism.com/?p=769

    אגב אורחא דני , אין דיסיפלינה הנוגעת לחקר חיות ( במובן של תורת הנפש וכו…..) ישנם דיסיפלינות שונות : זיאולוגיה , פנתיאולוגיה ( חקר מאובנים ) , ביולוגיה ( ביחוד ימית ) וטרינריה וכו…. בכל הדיסיפלינות הללו , הנושא של הפסיכי בחיה והביהביוריזם , הינו שולי , פרזיטי ותפל לעיקר . יש מצד שני , מאלפים של חיות , אבל זהו תחום שעוסק בעיקר לא במחקר עיוני סיסטמטי של תורת הנפש של החיה , אלא פונקציונלית בהתנאות .

    תודה ( גש ללינק , מומלץ ….)

    • לאל רום: תודה רבה, מאוד אהבתי.

      גרעין (זאב) גרעין (זאב) ובסוף כשהוא מגיע אף אחד לא מאמין…

      • על לא דבר אוהד ……

        לא רציתי כמובן לפתוח פה דיון על איראן , פשוט היה לי חבל שדני והמגיבים לא יראו וישתעשעו מהטירוף הזה . יש מעט מאוד ישראלים שחושבים שהגרעין האיראני הינו עורבא פרח , ואני לא בינהם . אבל מהתגובות של ישראלים לכאן או לשם , על הלקט הזה של העיתונים , היית יכול בשקט להעביר שיעור מבוא בפסיכופאתולוגיה של קריאת המציאות ושיפוטה . מטורף !!

        לא יודע בדיוק מה דיעותיו של דני בענין , אבל מענין מה הוא יחשוב ……..

        תודה …….

      • לא כדאי להפוך את הפתיל הזה לדיון על איראן – אני משער שיהיו לנו מספיק הזדמנויות אחרות לדון בנושא החשוב הזה.

  4. בהתייחס להערה של דני "ההתנתקות של היהדות מהתרבות האסתטית (לפחות באופן חלקי) היא חלק מהתופעה של הסתגרות רוחנית פנימה בימי הביניים,"
    הנה דעתו של הרב אבנר כהן:
    אם נתבונן בשרידי בתי הכנסת מימי הבינים – אם ממה שנותר באירופה אחרי כל החורבנות, הגירושים, הפוגרומים, האינקוויזיציה והשואה וכיו״ב, הרי שנווכח שתודעה אסתטית בעיצוב, ארכיטקטורה וכו׳ היתה בהחלט. אסור לשכוח שהנסיבות הכלכליות – חוסר המשאבים והמצוקות הממוניות (המוכוונות היטב ע״י השלטונות דאז) הגבילו מאד את יכולותיהם של היהודים לממן בנייני פאר, אבל יתרה מזו, היהדות בנתה בניינים נאים, מכובדים, אסתטיים ויפים, אבל לא ראוותניים, מוחצנים ומפוצצים – הן מחמת הסתייגותה של היהדות מכגון אלה, והן מחמת היותה של היהדות דאז מנועה כליל מכל אלה מכח השלטונות.
    בנוגע לטענה על הקשר בין התבדלותה של היהדות מהסביבה וחוסר אסתטיקה – טענה זו מופרכת בעליל אם נתבונן בבנייני בתי הכנסת שמתקופת הרנסנס, שאם אמנם שאירופה עברה פריחה גדולה בתחום האדריכלות, היהדות עדיין היתה מסוגרת ומובדלת ע״י השלטונות ואפילו יותר מאשר בימי הבינים (הרנסנס החל במאות ה-13 וה-14, כאשר מתחילת המאה ה-16 הוכנסו היהודים לגטו – תחילה בוונציה ואח״כ בכל אירופה, עד לאמנציפציה הנפוליאונית בתחילת המאה ה-19)
    ובכל זאת בתי כנסת באירופה מהתקופה מעידים על תודעה אסתטית מרובה ומרשימה (כגון בית הכנסת העתיק בפראג, בקרקוב, וכן בתי כנסת רבים בגרמניה ואוסטריה שנחרבו ויש מהם תמונות ותיעודים. אגב, בית הכנסת בפרנקפורט הוא בנין מימי הבינים – הקהילה שם היתה בת יותר מ-1,000 שנה עד שעלה עליה הכורת הנאצי ימח שמו, וכהנה עוד כמה וכמה קהילות.
    בנוסף, בתי כנסת עתיקים רבים ישנם מחוץ לאירופה, כגון בארץ, בירושלים העתיקה, טבריה, כפר נחום ועוד ועוד שאם אמנם שלא נבנו בסגנון אירופאי של ימי הבינים, כגון הסגנון הגותי וכדומה, אבל בהחלט עוצבו כמיטב האמנות המקומית דאז. כך שהתודעה לאסתטיקה, או ליתר דיוק למראה חיצוני נאות, הולם ואף מהודר, היתה ביהדות מאז ומקדם.
    באופן כללי, יחסה של היהדות למראה חיצוני הוא מצד אחד חיובי מאד ומצד שני מסוייג ואף שלילי. ועניינו של דבר הוא בכך: אם מראה חיצוני משקף ומראה פנימיות חיובית, מידות והנהגות טובות, אדם שפיו וליבו שוים ותוכו כברו, ענוותן וצנוע, הרי זה חיובי ונרצה מאד. אולם אם מראה חיצוני אינו משקף פנימיות חיובית, אלא מכסה, מסווה ואף מטייח ריקבון פנימי, רוע לב, שחיתות, מידות והנהגות רעות, במילים קצרות – אם מראה חיצוני הוא סיבה לצביעות – כי אז מדובר בתכונה שלילית ונדחית מאד. בנוסף, אם יופי ומראה חיצוני הוא סיבה לגאווה וכל ענפיה – שחצנות, התנשאות, ארוגנטיות ודומיהן, גם בזה דינו של יופי חיצוני לשלילה. כל זה נכון בין בהנהגת האדם, ובין באווירה שהוא יוצר מסביבו בכל דרך שהיא (כגון בניינים, תנאי סביבה וכיו״ב.)

    דוגמאות לכך בין היתר מוצאים בתנ״ך ובחז״ל, כאשר מצד אחד מצאנו שבח גדול לבתי המקדש שנבנו ברוב פאר והדר, וכן לדמויות שהתורה משבחתן במראיהן, כגון שרה, רבקה, רחל, יוסף, דוד המלך ועוד, ומאידך נאמר במשלי ״נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם״, ״שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה׳ היא תתהלל״ ועוד כהנה וכהנה, וכאמור, אין בזה סתירה, מכיון שההבדל הוא בין יופי ומראה חיצוני שהוא תוצאה של יופי פנימי, שזה טוב, לעומת יופי חיצוני שהוא ״כרטיס אשראי״ לכיעור ורוע פנימי, שזה רע.

    בנוסף לכך, בלשון הקודש מצאנו כמה וכמה שרשים שאותיותיהם מתחלפות (בלשון המשנה ״קילוף״ ו״קיפול״, ועוד) שלפי כלל זה המילים ״עכור״ (לא צלול, לא שקוף) ו״כעור״ הן היינו הך. במילים אחרות, יופי חיצוני שמסתיר פנימיות והוא עכור, יופי כזה אינו אלא כיעור…

    • אבל יש גם את הצד האנטי-אסתטי של "לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה" ו"כבוד בת מלך
      בבית פנימה" או "הבל החן, שקר היופי." עם זאת, הוא צודק שהרתיעה של היהדות
      מהיבטים מסויימים של האסתטיקה היתה, לפחות באופן חלקי, תוצאה של תנאים
      חיצוניים וכפייה חיצונית.

      • לא תעשה לך פסל הוא איסור עבודה זרה, וכבוד בת המלך פנימה כנראה קשור לצניעות ומניעת ראוותנות,
        הבל החן ושקר היופי אני חושב שמתקשר רק במקרה שהוא מכסה על כיעור פנימי ולא באופן כללי הכרזה על דחיה מיופי,
        הרי החן והיופי ברומא היה אמור לתת איזה טיוח ובחלקו אישור להתנהגות פרימיטיבית ואלימה, או שהם פשוט לא קישרו בין השניים

        אולי הצורך (חוסר משאבים כלכלים וחשש לנקר את עיני הגויים) להצטמצם יצר צניעות שמאיזה שלב פירשו אותה כבטוי
        דתי לפגם שברהבתנות.
        יש אסטטיקה בבתי כנסת ובלבוש גברים דתיים, אבל אין פאר (למרות שגם אצלם יש מותגים), הביגוד של הדתיות לא נשי-חסר אסטטיקה
        והכוונה היא לא לעשות אותן מושכות, גזיזת שיער נועדה לפגוע באסטטיקה.

      • דני ואורי ,

        "בת המלך כל כבודה פנימה …." משמש כדרש אליגורי לתפקידה הטבוע של אישה בעולם ההלכה , משמע :

        תפקידה הינו לנהל ביד רמה את עיניני הבית ( פנימה ) ואילו הגבר – עינינים חיצוניים ….. זוהי למעשה סובלימציה להנצחת האי שיוויון הטבועים בין גבר לאישה ( אי שיוויון בעיני המתבונן כמובן ) .

        תודה

  5. בכל זאת יש באומנות, בעיצוב, באסטטיקה, איזה כוח עליון והשפעה נפשית דומה לדת. כשאתה בחליפה אתה מרגיש מוצלח יותר, אתה לא יכול להיות טועה. אם אני עורף למישהו את הראש בחרב מזהב ביחוד כשהוא מטונף ולא יפה, זה מתקבל טוב יותר מאשר אם אני קוזק או ויקינג שלא התרחץ חודש, בסרטים תמיד הטובים יפים והרעים מכוערים.

  6. "ההתנתקות של היהדות מהתרבות האסתטית (לפחות באופן חלקי) היא חלק מהתופעה של הסתגרות רוחנית פנימה בימי הביניים,"
    לא זוכר התנתקות כזאת בתור הזהב בספרד וגם לא במרקש ופאס, בהם כלפי חוץ אסורה היתה בניה מפוארת, אבל בפנים נראו כארמונות.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: