תעלומת ג'ק המרטש היא אחת מפרשות הפשע האפלות והמסעירות ביותר בתולדות אנגליה. הרוצח הסדיסט, שריטש באכזריות חמש זונות רחוב (לפחות) בשכונות העוני של מזרח לונדון הויקטוריאנית בקיץ וסתיו 1888, לא נלכד מעולם ולא הובא לדין על מעשיו. במאה השנים הבאות, שימשה זהותו כר נרחב להשערות, להאשמות ולתיאוריות קונספירציה, מיהודים פולנים, רופאים מטורפים ועד לבני משפחת המלוכה. מה היה הקשר של יהודי מזרח אירופה והאירים הקתולים, שניהם מיעוטים דתיים לא אהובים, לאירועים המחרידים של 1888, וכיצד ניסה הרוצח לנצל רגשות אנטישמיים ואנטי-קתוליים כדי לבלבל את גורמי אכיפת החוק שתרו אחריו? מדוע ביקשו גורמים במשטרת לונדון להקים יחידה של בלשים דוברי יידיש? והאם "ג'ק המרטש" היה רוצח אחד, או שמא שניים? ינשוף היסטורי על תעלומה שטרם נפתרה.

הערה חשובה: בפוסט הזה אין תמונות זוועה משום סוג. 

יחידת מתנדבים מחפשת את ג'ק המרטש, Illustrated London News, 13 באוקטובר 1888

השעה היתה 3:40 בלילה. ביום שישי,  31 באוגוסט, 1888, לונדון הויקטוריאנית. באחד מרחובותיו המזוהמים של וייטצ'אפל שברובע המזרחי (east end) שנודע לשמצה כמאורת פשע ועוני, הלך אדם בשם צ'רלס קרוס לעבודתו כנהג של מרכבה ציבורית. "בעוד הוא הולך לאורך באק רואו (כיום: רחוב דרוואד)", כתב לימים חוקר תולדות הפשע ד"ר דרו גריי, "הוא הבחין במה שנראה לו כפיסת ברזנט בקצה הצר של הרחוב. כאשר חצה את הכביש, הסתבר לו שמדובר בגופה. לקרוס הצטרף במהרה פועל אחר, רוברט פול, וביחד הם בחנו את הגוויה. בסוברם שהאישה עדיין חיה הם רצו להזעיק עזרה. מיד כשעזבו את הזירה, הגיע למקום שוטר המקוף ניל, שבאק רואו היה חלק משטח הסיור שלו, ומצא את גופתה של האישה. תוך שימוש בפנס המשטרתי שלו, הבחין ניל כי גרונה של האישה שוסף. הוא קרא לעזרה ובאמצעות שוטר אחר הזעיק רופא. כאשר הרופא המשטרתי, ד"ר לוולין, הגיע לזירה הוא קבע את מות האישה והגוויה נלקחה לחדר המתים ברחוב אולד מונטג'יו. שם הגופה הופשטה ונשטפה במים בטרם מישהו הספיק לבדוק את העניין, חרף בקשותיו של סמל משטרה לא לגעת בגופה [כדי לא להשמיד ראיות]. איש לא טרח לגדר או לחקור ברצינות את זירת הרצח. בעשר בבוקר בדק ד"ר לוולין את הגופה ודיווח על פצעים מחרידים. האישה האומללה, שהתגלתה כפרוצת רחוב בשם מרי-אן ניקולס (פולי-אן), שוספה ורוטשה באכזריות על ידי רוצח סדיסט. ד"ר לוולין כתב בדו"ח כי "הרוצח היה בעל ידע באנטומיה, משום שהוא תקף את כל האברים החיוניים."

מפה של אזור וייטצ'אפל. הנקודות האדומות מסמנות שבע זירות רצח שיוחסו לג'ק המרטש, אם כי רק חמישה מהמקרים הם "קאנוניים".

הרצח המחריד של "פולי-אן", משרתת שנתפסה בעבר בגניבה והידרדרה לזנות רחוב, היה יריית הפתיחה לאחת הפרשות הסנסציוניות, האפלות והמחרידות בתולדות אנגליה הויקטוריאנית: פרשת הרוצח הסדרתי שנודע, כבר באותה תקופה, בכינויו "ג'ק המרטש". רוב החוקרים סבורים כי ג'ק, שזהותו האמיתית מעולם לא נודעה, ריטש באכזריות לפחות חמש נשים: מרי-אן ניקולס, אנני צ'פמן ("אנני הכהה"), אליזבת סטרייד ("ליז הגבוהה"), קתרין (קייט) אדווס ומרי קלי. ייתכן כי "ג'ק" רצח גם שתי קורבנות מוקדמים (אמה סמית ומרתה בטראם), ומספר מעשי רצח שהתבצעו לאחר מכן יוחסו אף הם לאותו פושע מסתורי. רבים חלקו על העובדה שג'ק רצח את כל הקורבנות (מעשי רצח היו נפוצים למדי בוייטצ'אפל באותה התקופה) אולם רוב החוקרים מסכימים כי לפחות ניקולס, צ'פמן, סטרייד, אדווס וקלי נרצחו בידי אותו אדם, ולכן הן מכונות "הקורבנות הקאנוניים". היה להן הרבה מן המשותף: כולן היו זונות רחוב מהדרגה הנמוכה ביותר. חוץ ממרי קלי, נערה בשנות העשרים המוקדמות לחייה, כולן היו מבוגרות, בנות ארבעים ומשהו, בשלהי ה"קריירה" שלהן. חלקן היו מכורות לאלכוהול, ומצבן הכלכלי היה רעוע ביותר. הן גרו בדירות יומיות זולות, חיו מהיד לפה והרוויחו בזנות את דמי השימוש היומיים בחדריהן. ג'ק לא חיפש קורבנות עשירים אלא נשים שהחברה הויקטוריאנית "המהוגנת" לא תחוש בחסרונן. ובכל זאת, עורר ג'ק המרטש גל סנסציה אדיר בציבור הבריטי, שבמידה רבה לא דעך עד היום. במהרה, החלו להגיע לעיתונות הסנסציונית מכתבים מתגרים שנחתמו כביכול על ידי הרוצח, בשמות כמו "ג'ק המרטש", "ג'ק החצוף" (saucy Jack) או "תפוס אותי אם תוכל". המכתבים הללו, מאות בסך הכל, נחשבים רובם ככולם למזוייפים, אולם כפי שנראה, יתכן ששניים מהם לפחות נכתבו בידי הרוצח עצמו – והם יכולים לשפוך אור נדיר על מזימת ההטעייה המחוכמת שנקט בה כדי לבלבל את רשויות החוק.

העיתונות עסקה בפרשה ללא סוף, ההמונים העלו ניחושים והשערות, ובמהלך מאה השנים העלו היסטוריונים וחוקרים חובבים (להלן: ריפרולוגים) עשרות "מועמדים" לתפקיד הרוצח הסדרתי המפורסם ביותר בתולדות אנגליה. אחד המובילים שבהם, למשל, היה האמן המפורסם וולטר סיקרט, ואחרים היו רופאים, מהגרים עניים, אצילים מוזרים או אפילו נסיכים ובני משפחת המלוכה. בספרו, London's Shadows, המנסה לשחזר את צללי הכרך המעטיר שבו פעל ג'ק המרטש, כותב דרו גריי כי האנשים שהועלו על ידי העיתונות, המשטרה והחוקרים כנאשמים מתחלקים לשלוש קטגוריות של "טיפוסים חשודים", כולם אאוטסיידרים בעיני המעמד הבינוני הבריטי: המהגר הזר (לרוב: יהודי פולני), הרופא המטורף או האריסטוקרט הבריטי המנוון. משום שחקירת המשטרה העלתה שלרוצח היה ידע מסויים באנטומיה (הוא פגע באברים חיוניים במכוון ואף הסיר אברים פנימיים במדויק), נפל מן הסתם החשד על רופאים, ואנשי רפואה שעברו באזור אף הותקפו בידי ההמון בשבועות שלאחר מעשי הרצח. לפי תיאוריה אחרת, הרצח תוכנן ובוצע בידי בני משפחת המלוכה. מרי קלי, טוענים בעלי התיאוריה, שכבה עם נכדה ההולל של המלכה ויקטוריה, והחלה לספר את הסיפור לחברותיה פרוצות הרחוב. לפיכך הורה ראש הממשלה, לורד סליסברי, לחסל את כל המעורבות. אחת הקורבנות, לפי תיאוריה זו, חוסלה בשל זיהוי שגוי. התיאוריה המלכותית, שאין לה שום ראיות של ממש, לא התקבלה בידי אף היסטוריון רציני. בשלב מסויים, נפל חשדם של חוקרי המשטרה על מהגר יהודי בשם "קושמינסקי" (ככה"נ אהרון קושמינסקי, יהודי פולני שגר באזור) אך הם הסיקו במהרה שהוא חף מפשע. בניגוד ליהודים הספרדים, הבריטים, הגרמנים וההולנדים המבוססים יותר, היהודים הפולנים העלו שלל סטריאוטיפים אנטישמיים בחברה הבריטית, ובעיקר קושרו עם טרור אנרכיסטי וסוציאליסטי. המהגר המזרח אירופאי, יהודי או נוצרי, עני ובטלן, עם עיניים מתגלגלות ומטורפות, היה מושא פחד חזק מאד בתקופה. החשש מפשע בקרב היהודים היה כה גדול, עד שבשלב כלשהו הציעו גורמים במשטרה להקים יחידה של בלשים דוברי יידיש. להעסיק יהודים כשוטרים, זה היה ככל הנראה בלתי מתקבל על הדעת באותה התקופה.

ג'ק המרטש כרוח רפאים – קריקטורה בעיתון Punch

בכל מקרה, המשטרה הויקטוריאנית מעולם לא הצליחה לגלות את זהותו האמיתית של "ג'ק" למרות נסיונות חוזרים ונשנים, דבר שהפך אותה לשק האיגרוף של העיתונות. רבים ממובילי דעת הקהל בעיתונות שנאו ממילא את מפקד משטרת לונדון, סר צ'רלס וורן, מפני שדיכא בקשיחות הפגנות ומחאות ברחבי העיר. פרשת ג'ק המרטש סייעה לאותם אלו ששנאו את וורן מלכתחילה להוכיח כי הוא מזניח את ביטחון תושבי העיר לטובת מיליטריזציה מיותרת של המשטרה, וגל המחאה שנוצר אכן הוביל להתפטרותו זמן קצר אחרי מותה של מרי קלי, האחרונה מבין "הקורבנות הקאנוניים".

בפוסט הזה, אין לי שום יומרות לגלות את זהותו האמיתית של ג'ק המרטש. מה שאני כן מתכוון לעשות, הוא לבחון מחדש חלק מהראיות, שיכולות לשפוך אור מפתיע על דפוס הפעולה של הרוצח. בניגוד לדרו גריי, אני סבור ששניים מהמכתבים המיוחסים לרוצח הם אמיתיים ולא מזוייפים. בנוסף, לפרשה היה קשר הדוק לקהילת המהגרים היהודים הענייה של מזרח לונדון. בניגוד לטענתם של כמה אנטישמים מהתקופה, אין שום בדל ראיה המצביע על כך שהרוצח היה יהודי או מקושר ליהודים. אבל כפי שנראה, הוא בהחלט ניסה להטות את האשמה לכיוונם של היהודים – ושני יהודים ראו אותו. מכלול הראיות מעלה אפשרות כי ג'ק המרטש לא היה אדם אחד, אלא שני אנשים (לפחות) – דבר המטיל צל מחודש על כמה מהחשודים המרכזיים שדרו גריי מנסה לזכות – בראש ובראשונה האמן וולטר סיקרט.

נתחיל בשלושת המכתבים הראשונים שהגיעו לעיתונות. המכתב הראשון, שעורר (אף יותר ממעשי הרצח) את גל הסנסציה, נשלח לסוכנות החדשות המרכזית (Central News Agency) ב-25 לספטמבר, כשלושה שבועות לאחר הרצח של אן-מרי ניקולס. כל הציטוטים לקוחים מספרו של דרו גריי:

בוס יקר,

אני שומע שוב ושוב כי המשטרה עלתה על עקבותי, אבל למעשה הם לא הצליחו להינעל עלי. צחקתי כאשר שמעתי שאמרו, בחוכמה מעושה, כאילו הם עלו על העקבות הנכונות. […] בא לי לרצוח זונות, ואני לא אפסיק לרטש אותן עד שיכבלו אותי בשלשלאות. העבודה האחרונה היתה מצויינת, ולא נתתי לגברת אפילו זמן לצרוח. איך הם יכולים לתפוס אותי עכשיו? אני אוהב את העבודה שלי. אני רוצה להתחיל פעם נוספת. בקרוב תשמע ממני עם המשחקים הקטנים והמשעשעים שלי. […] בפעם הבאה אני מתכוון לשלוח את האוזניים של הגברת למשטרה רק בשביל השעשוע שבדבר. שמרו על המכתב הזה עד שאחזור לעבודה, ואז פרסמו אותו, בסדר? הסכין שלי כל כך חדה ונחמדה, ואני רוצה לחזור לעבודה מיד אם תהיה לי הזדמנות. בהצלחה.

שלך בנאמנות,

ג'ק המרטש

אם המכתב הזה מזוייף או לא – קשה לדעת. דרו גריי משער שכן, וסבור כי הוא נשלח בידי עיתונאי שרצה לעורר סנסציה. אולם טענת הזיוף בעייתית הרבה יותר בכל הנוגע למכתב השני, גלוייה שנשלחה ב-1 לאוקטובר:

לא מתחתי אותך, בוס יקר, כאשר נתתי לך את הטיפ. מחר תשמע על עבודתו של Saucy Jack. בפעם הזאת: אירוע כפול. מספר אחד צרחה קצת, אבל לא יכולתי לסיים אותה במקום. לא היה לי זמן לשלוח אוזניים למשטרה. תודה על ששמרתם את המכתב האחרון עד שחזרתי לעבודה.

ג'ק המרטש

הרצח הכפול שכותב הגלוייה התייחס אליו (של אליזבת סטרייד וקייט אדווס) אכן התרחש בלילה שבו נשלחה. אם הגלוייה היתה מזוייפת, הרי שהכותב (כפי שרומז גריי) היה אדם בעל ידע על החקירה. כפי שנראה, לרוצח באמת לא היה זמן לקחת את האזניים של הקורבן או לרטש אותה, פשוט משום שהפריעו לו באמצע העבודה. הרבה יותר פשוט והגיוני, לפיכך, לשער כי הגלויה, שהכילה מידע פנימי מדויק, נשלחה בידי הרוצח עצמו. אכן, באותו הלילה ג'ק כמעט נתפס. הרצח של אליזבת סטרייד התבצע ברחוב שגרו בו מספר משפחות יהודיות, ושני יהודים עברו במקום ממש באותו הזמן. לואיס דימשוץ, הסוכן של המועדון היהודי המקומי, ראה את גופתה של סטרייד דקות ספורות אחרי הרצח. גרונה של סטרייד שוסף, אבל היא לא רוטשה. לפי בדיקת המשטרה, היא נרצחה זמן קצר לפני שדימשוץ הגיע למקום, וככל הנראה הרוצח התחבא בצללים מטרים ספורים משם. מסיבה זו, לא היה לו זמן לרטש את הגופה "כהלכה" או לקחת אזניים.

אולם כפי שדימשוץ ראה את סטרייד זמן קצר לאחר הרצח, ראה אותה עד נוסף שניות ספורות לפני שהתחיל. יהודי פולני בשם ישראל שוורץ, שעבר במקום, הבחין, לדבריו בשני גברים ואישה עומדים ברחוב החשוך. לאחר מכן, זיהה את גופתה של סטרייד כאישה שראה. גבר אחד היה כבן שלושים, בגובה של מטר שישים וחמש בערך, עם שפם ושיער בהירים, בגדים כהים וכובע שחור מחודד. במרחק מסויים ממנו עמד גבר שני, גבוה יותר, עם שפם חום וכובע רחב שוליים, שעישן מקטרת. הגבר הראשון דיבר עם אליזבת סטרייד, ואז, לפתע, תקף אותה והפיל אותה לרצפה. מיד כשראה את שוורץ, צעק לעברו: "ליפסקי!". ליפסקי היה רוצח יהודי ידוע באנגליה הויקטוריאנית, ושמו נחשב ככינוי גנאי אנטישמי. ישראל שוורץ, שגדל במקומות אנטישמים בהרבה מאנגליה, היה מן הסתם רגיל לכך שקריאה אנטישמית היא צעד ראשון לפני התקפה, ולפיכך נמלט מהמקום, בעוד בעל המקטרת עוקב אחריו. עדותו של שוורץ מצביעה לפחות על אפשרות משמעותית (אם כי לא על וודאות) ש"ג'ק המרטש" היה למעשה לא רוצח אחד, אלא צמד רוצחים. לאור זאת, יש לחשוב מחדש על כתבי ההגנה שדרו גריי הכין עבור חלק מהחשודים הפוטנציאליים. האמן וולטר סיקרט, למשל, שזוהה על ידי סופרת המתח פטרישיה קורנוול כרוצח, "מזוכה" על ידי גריי בטענה של אליבי: הוא היה בצרפת בזמן שאחת הקורבנות נרצחה. אולם אם הרוצח היה חלק מצמד, אליבי בודד אינו יכול להוות עילה מוחלטת לניקוי מאשמה. להבהרה: אני לא טוען בשום אופן שסיקרט הוא הרוצח – אלא רק שאליבי בודד, בזמן אחד ממעשי הרצח, אינו מהווה בהכרח ראייה חזקה לחפותו. זאת כמובן בהנחה שהרוצח פעל עם שותף, כפי שאפשר להסיק מעדותו של ישראל שוורץ.

לא חקר את שוורץ מספיק – פקד פרדריק אברלין

אולי העובדה ששוורץ לא "נחלב" על ידי החוקרים היתה אחד הפספוסים הגדולים ביותר בטיפולה של המשטרה הויקטוריאנית בפרשה. הוא, לדעת כולם, היה אחד העדים היחידים שנפגש עם "ג'ק המרטש" פנים אל פנים. פקד אברלין, שחקר אותו, אמר לאחר מכן ששוורץ לא שלט באנגלית – מן הסתם דיבר פולנית או יידיש, ואת מעט המידע שהתקבל מסר באמצעות מתורגמן. ייתכן שהקשיים הלשוניים  לא עודדו את אברליין להמשיך בחקירה, וגם כאן, העדרם של שוטרים מיומנים דוברי יידיש עמד בעוכריו ובעוכרי המאמצים ללכוד את הרוצח.  בכל מקרה, "ג'ק", שהתאכזב מכך שלא הספיק לרטש את סטרייד בשל הגעתו של דימשוץ, רצח קורבן נוסף באותו הלילה: את קתרין (קייט) אדווס, שרוטשה באופן בהמי ואכזרי ביותר. חלק מאבריה הפנימיים נלקחו בידי הרוצח. גם במקרה הזה, ראה עד, יהודי בשם יוסף לוונס, את "ג'ק" וקייט דקות ספורות לפני הרצח. גם הוא תיאר את הרוצח באופן דומה, אך לא זהה לתיאורו של שוורץ: אדם גבוה ובהיר עור עם שפם בהיר, לבוש במעיל רפוי, שחור לבן, צעיף אדום וכובע אפור מחודד." בין אם ל"ג'ק" היה אכן שותף ובין אם לא, הוא ככל הנראה לא נטל חלק ברצח של אדווס.  

כאן, הרוצח התחיל לפעול לפי דפוס התנהגות חדש: ניסיון ציני לבלבל את המשטרה באמצעות הטיית האשמה לשתי קבוצות מהגרים לא אהובות שחיו במזרח לונדון: יהודים ואירים. שניהם נבדלו מבחינה דתית מהרוב האנגלי-פרוטסטנטי, ושתיהן זוהו עם רדיקליות מהפכנית (לאומנות-בדלנית במקרה האירי, סוציאליזם ואנרכיזם במקרה היהודי). כשהמשטרה הגיעה לזירת הרצח של אדווס ב-2:15, מצא אחד השוטרים ברחוב סמוך פיסת בד מוכתמת בדם שנלקחה מהבגד של אדווס. מעל פיסת הבד, נכתבה בגיר הכתובת הבאה:

The Juwes are men who will not be blamed for nothing

מפקד משטרת לונדון, סר צ'רלס וורן, שפחד ממהומות אתניות, ציווה למחוק את הכתובת מיד. חוקרים מאוחרים יותר טענו כי לא ייתכן שנכתבה בידי הרוצח, משום שהרצח התבצע בלילה ולא ניתן היה לכתוב על הקיר באפלה. זו טענה מגוחכת מסיבות רבות: מדוע שלא להניח ש"ג'ק" נשא איתו פנס או מקור אור אחר, או שכתב בחושך?

ציווה להסיר את הכתובת האנטישמית: מפקד משטרת לונדון סר צ'רלס וורן

הדבר החשוב ביותר הוא שהכתובת משתלבת היטב עם מכתב שנשלח לראש כיתת הכוננות המקומית (או ועדת הויג'ילנטים המקומית) של וייטצ'אפל, מר לאסק, ביחד עם כלייה אנושית. לאסק זועזע עד עמקי נשמתו, והתפטר מתפקידו ביחד עם יתר חברי הועדה. המכתב, שנחשב בעיני חוקרים רבים (לא כולל דרו גריי) לאמין, היה כדלהלן. התעלמו לרגע מהתוכן, ושימו לב לשפה. אני מצטט באנגלית:

From Hell

Mr. Lusk,

Sor

I send you half the Kidne I took from one woman praserved it for you tother peice I fried and ate it was very nise. I may send you the bloody nife that took it out if you will only wate a whil longer.

signed

catch me when you can Mishter Lusk

הדבר הבולט ביותר במכתב הזה, מלבד הכלייה שצורפה אליו (אבר שנלקח מכמה וכמה קורבנות), היה כאמור השפה שבה חובר: סלנג אירי גס. אבל משהו בניסוח של המכתב מראה על זיוף קריקטורי כמעט של דיבור אירי. בצירוף הכתובת מעל זירת הרצח שמאשימה את היהודים, יש כאן ריח חזק וחשוד של לקרדה, הרינג אדום – ניסיון של הרוצח (או צמד הרוצחים) להטות את החקירה לכיוון היהודים, ואז האירים, ולהסיר את חוקרי המשטרה מעקבותיו שלו.

מי היה ג'ק המרטש, אנחנו לא יכולים באמת לדעת. סביר להניח שהוא לא היה אירי ולא היה יהודי. ייתכן מאד שהוא עבד עם שותף נוסף, לפחות בחלק ממעשי הרצח, אם כי זו אינה עובדה מוכחת. אנחנו יודעים, בהתאם לשתי עדויות ראייה, שעורו, שיערו ושפמו היו בהירים, ושלבש מעיל כהה וכובע מחודד, שחור או אפור. דרו גריי סבור, במידה רבה של צדק, כי הרוצח הכיר היטב את הגיאוגרפיה של שכונות העוני של מזרח לונדון, ולפיכך הצליח להימלט במהירות וביעילות מרודפיו. אולם אין פירוש הדבר בהכרח, כפי שהוא מניח, ש"ג'ק" היה תושב השכונה. יתכן מאד שהוא היה אחד מה-slummers, בני הטובים שהגיעו לשכונות העוני כדי לקבל שירותי זונות או למטרות אפלות אחרות. אבל בניגוד להנחתם של מספר חוקרים, אין כמעט סיכוי שהוא היה זר, מהגר או מלח פורטוגזי. הוא היה אנגלי, מתוחכם מאד, שהכיר לא רק את האזור אלא את הרגישויות והפחדים הגזעניים, הדתיים והאתניים של הציבור הרחב בלונדון. כך, הוא ניסה להסוות את עקבותיו ולמרבה הצער גם הצליח.

ואם התעניינתם במאמר הזה, אני מציע מאד לקרוא את ספרו של דרו גריי, London's Shadows, שיצא לאחרונה בהוצאת Bloomsbury. גריי לא מנסה למצוא את זהותו של הרוצח, אם כי הוא כן מנסה להגן על כמה מהחשודים הנפוצים יותר. בספרו המרתק, הוא משחזר את לונדון של התקופה, ובעיקר את צדה האפל: החיים בשכונות העוני, הפחד מהיהודים ומהאירים, הפלינטרופיה, חוקי העניים, הפשע, תעלומות הרצח בבירה הויקטוריאנית ומצבן האומלל של זונות הרחוב. ספר אפל, מטריד אך מרתק ביותר.