מהפכני צעצוע: העולם המופלא של אריאל זילבר

מדוע תמכתי במורה אדם ורטה, אבל לא התייצבתי לצדו של הזמר אריאל זילבר? האם הינשוף אף הוא אשם ב"צביעות שמאלנית"? מעבר לתשובה שתמצאו למטה, פרשת אריאל זילבר חושפת לנו עולם חדש ומרתק, שבו הימין הרדיקלי והשמאל הקיצוני לומדים ומושפעים אחד מהשני. ברוך הבא למאהל של מהפכני הצעצוע.

ats2

ידידה שלי, עורכת דין שקוראת מדי פעם את הינשוף, הקשתה בפני לאחרונה בנוגע לפרשת אדם ורטה, עליה כתבתי בשבוע שעבר. מדוע, היא שאלה, לא התייצבתי גם לצדו של הזמר אריאל זילבר, שנשלל ממנו כביכול פרס למפעל חיים רק בשל היותו ימני רדיקלי? האם חופש הדיבור מיועד רק לשמאלנים? אני אכן חושב שראוי להתייחס בקצרה להבדל התהומי שקיים בין שתי הפרשות, אבל מעניין יותר, לדעתי, להביא את פרשת אריאל זילבר כדוגמא לאופן המדהים שבו לומדים הימין הקיצוני והשמאל הרדיקלי זה מזה. כוונתי לתופעה אותה אני מכנה "מהפכני הצעצוע", ובה נדון בהרחבה בהמשך הפוסט.

הורד

אבל קודם כל, מדוע לא התייצבתי לצדו של אריאל זילבר ו"חופש הביטוי" שלו? מספר חכ"ים ועיתונאים מהימין, כצפוי, הצליפו בשמאל על הנקודה הזאת בדיוק, תוך התעלמות תמוהה מהשוני המהותי בין המקרים. קשה לי להאמין איך יש כאלה שמעזים להשוות את חורבן פרנסתו של מורה לאי מתן פרס לזמר. אם נשתמש במטפורה אקדמית, זה בערך כמו להשוות העמדת סטודנט מול ועדת משמעת וסילוקו מהאוניברסיטה, להחלטה שלא לתת לו פרס הצטיינות מטעם הדיקאן. לפני שכולם משתגעים, רצוי להזכיר שפרס הוא בונוס – אות להערכה מיוחדת. ממילא רוב המועמדים לא מקבלים אותו, ואין בכך פגיעה בחייהם ובמטה לחמם. בוודאי שאי מתן פרס אינו מקביל לפיטורים משום זווית שהיא. אחינועם ניני, שהותקפה בפראות על ידי פוליטיקאים ומעצבי דעת קהל מימין, לא מנעה את מתן הפרס לזילבר, אלא החליטה להיעדר מהטקס מתוך מחאה – זכות דמוקרטית לכל הדיעות.

זכות דמוקרטית לכל הדעות - אחינועם ניני

זכות דמוקרטית לכל הדעות – אחינועם ניני

            ואם בדיעות עסקינן, ראוי לציין שדווקא כאן קבור הכלב. הדיעות השערורייתיות כביכול שיוחסו לורטה היו כאמור שקר ועלילה, מכתב כזב של תלמידה נקמנית שרוב האמירות שהופיעו בו ככל הנראה לא היו ולא נבראו. כדי להבהיר: אם ורטה היה אכן אומר שאין מקום ליהודים במדינת ישראל, בהחלט היה אפשר לשקול לפטרו – אבל הוא לא אמר דברים כאלה. כפי שהבהיר גם משרד החינוך, מורה רשאי להביע את דיעותיו, בין אם הן ימניות ובין אם הן שמאלניות, כל עוד הוא לא משפיל תלמידים, "מטביע" את הדיון או קורא להצביע למפלגה מסויימת.

במילים אחרות, אין בעיה שמורה, קל וחומר אומן, יביע את דעתו הפוליטית, ולא משנה באיזו מפלגה הוא תומך. ובכל זאת, יסלחו לי נביאי היחסיות והפוסט-מודרניזם, יש דיעות שחוצות את הקו האדום – ומי שמביע אותן לא ראוי לקבל הכרה רשמית או פרסים יוקרתיים ממדינת ישראל. לא יתכן, למשל, שהמוזיקאי ונגן הג'אז גלעד עצמון, שמזדהה עם החמאס, קורא להשמדת ישראל ומביע דיעות אנטישמיות בעליל, יקבל אי פעם פרס כלשהו על חשבון משלם המיסים הישראלי, אפילו אם מדובר בפרס מוזיקלי. באותה מידה, לא יתכן כי אריאל זילבר שמביע תמיכה בכהניזם, היינו – תנועה לא חוקית שקוראת לגרש את אזרחי ישראל הערבים מביתם וממולדתם – יקבל הכרה ותמיכה רשמית מהמדינה. כספי הפרס שייכים לציבור כולו, גם לציבור הערבי. ואין לצפות שחלק מסויים מהציבור, או מגזר ממגזריו, יממן טקסים יוקרתיים למי שמסית נגדו בשפת ביבים גזענית. אריאל זילבר הכריז שהוא לא מכיר בחוקי ישראל, כי "בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים, ובחוקותיהם אין אנו מתחשבים". בקיצור, קשה לי להבין איך מצפים מהמדינה לכבד בפרס אדם שמסית בריש גלי להפר את חוקיה: לא חוק כזה או אחר, אלא את החוק החילוני בכללותו.

גם הוא לא ראוי לקבל פרס - גלעד עצמון

גם הוא לא ראוי לקבל פרס – גלעד עצמון

            אבל כאן נשאלת עוד שאלה חשובה: מדוע שזילבר ירצה לקבל פרס מלכתחילה מאותה מדינה שהוא עצמו מגדיר ושוב ושוב כממשלת זדון של כופרים. התשובה פשוטה, אך מעניינת: הימין הקיצוני, מסתבר, אימץ את אחד המודלים הותיקים והיעילים ביותר של השמאל הרדיקלי: מהפכן הצעצוע.

            כדי להסביר מה בדיוק המשמעות של הביטוי הזה, כדאי להעלות מהאוב סופה בכוס תה שהסעירה את הביצה התרבותית בגרמניה לפני שנים מספר. בלב הפרשה עמד אדם בשם מרסל רייך-רניצקי, מבקר ספרות ממוצא יהודי-פולני ואחד מממליכי המלכים החשובים ביותר בספרות הגרמנית. המעריץ המקומי של רייך-רניצקי, שמעלה את שמו בכל הזדמנות אפשרית כדוגמא ומופת לאינטקטואל, הוא מיודענו בני ציפר ממוסף "תרבות וספרות" של הארץ, עובדה שכבר יכולה ללמד אותנו דבר או שניים. באליטה הגרמנית, זכה רייך-רניצקי לפופולריות אדירה לא רק בשל ידענותו המופלגת (והבלתי נתונה בספק) בספרות גרמנית, אלא גם בשל ה"אחרות" המובהקת שלו, סמל הסטטוס החזק ביותר בשמאל. בגרמניה שלאחר השואה, על רגשות האשמה ושלל התסביכים שלה, אינטלקטואל יהודי עם מבטא פולני כבד, ועוד כזה ש"לא דופק חשבון", הוא אדם שמקשיבים לו. ורייך-רניצקי לא דופק חשבון, ועוד איך לא דופק חשבון. המוניטין שלו בגרמניה הוא של מבקר מחמיר ואף משתלח, שלא חס אפילו על סופרים מכובדים ומפורסמים. בתוכנית הטלוויזיה המפורסמת שלו, למשל, קרע פעם לגזרים (פיזית, לא מטפורית) את אחד מיצירותיו החדשות של הסופר גינתר גראס. והנה, הממסד הספרותי בגרמניה ביקש לכבד את פועלו של רייך-רניצקי בפרס יוקרתי, שניתן לו מטעם אחת מתחנות הטלוויזיה. רייך-רניצקי הגיע לטקס, עלה לבימת הכבוד, ומול הקהל הנדהם סירב לפרס משום ש"טלוויזיה זה מדיום לא תרבותי" ו"אני לא מקבל פרס מאנשים לא תרבותיים." רייך-רניצקי, כמובן, היה יכול לסרב לפרס מראש ולא להגיע לטקס, אבל אז הוא לא היה מסוגל לחולל פרובוקציה. במילים אחרות, הוא ניצל את הבמה שנתן לו הממסד הגרמני כדי לירוק לאותו הממסד בפרצוף. ואת הכסף, תודה ששאלתם, הוא דווקא לקח.

אנשים לא תרבותיים - מרסל רייך-רניצקי

אנשים לא תרבותיים – מרסל רייך-רניצקי

            אפשר לתהות עד כמה אפשר להגדיר התנהגות כמו זו של רייך-רניצקי (ופרובוקטורים אחרים מסוגו) כ"תרבותית", אבל ללא ספק אפשר להגדיר אותה כאופיינית. אינטלקטואלים אחרים מהשמאל הרדיקלי למדו מהר מאד שאפשר לקצוף, לזעום, לגנות ולרקוע ברגליים, אבל בכל זאת לקחת את הכסף. אחת הדוגמאות הטובות ביותר שאני חושב עליהן היא החממה הרדיקלית המקומית כאן בהרווארד, תנועת Occupy ושלוחותיה השונות בארגוני הסטודנטים (כתבתי על הפארסה הזאת בעבר, כאן בינשוף). לפני כמה שנים, כזכור, קיבלה קבוצה סטודנטים (רובם מסטרנטים ודוקטורנטים, דרך אגב) השראה מתנועת Occupy Wallstreet, והחליטה "לכבוש את הקמפוס". החברים הקימו, בלי לבקש רשות מאף אחד, מאהלים בתוך הקמפוס הראשי של הרווארד, והצהירו שלא יעזבו אותם עד שישררו צדק ושוויון בעולם. מיותר לציין שהם לא גרו באמת במאהלים האלה (בכל זאת, קר מדי), אבל הם בהחלט ארגנו הפגנות ודיברו גבוהה גבוהה על "התנגדות" ועל "אי ציות אזרחי". היו גם כאלו שהציעו "לכבוש בניינים" ו"להשתלט עליהם". באותן ההפגנות נישאו סיסמאות הסתה משולהבות כנגד האוניברסיטה וראשיה. כאשר החליטה הנשיאה לאפשר רק לסטודנטים כניסה לקמפוס (כדי שלא יגיעו הומלסים ופעילי מחאה מבחוץ ויפריעו למי שאשכרה לומד שם), התרעמו הפעילים שההנהלה "מפריעה להם". הם גם לא היססו להשתמש בכסף של האוניברסיטה, היינו – לבקש משאבים אותו הממסד שהם קראו להפיל. ב-Occupy Harvard שמתי לב בפעם הראשונה לדפוס המרתק הזה, שנתקלתי בו מאז פעמים רבות בחוגים שונים של שמאל רדיקלי: "מהפכנים" שמדברים גבוהה-גבוהה כאילו היו פרטיזנים שנלחמים כנגד המשטר הנאצי ביערות בלרוסיה, אבל באותו הזמן לא מוכנים לוותר כמלוא הנימה על נוחותם האישית, ואף דורשים כסף, מימון ותמיכה מהממסד שהם כביכול מתנגדים לו. לרשימה המתארכת והולכת של זכויות האדם נוספה, ככל הנראה, זכות חדשה: זכותו של המורד לקבל מימון.

זכותו של המורד לקבל מימון - תנועת "לכבוש את הרווארד"

זכותו של המורד לקבל מימון – תנועת "לכבוש את הרווארד"

אין צורך, כמובן, להרחיק עד להרווארד. אם תסתכלו מסביבכם תראו מהפכני צעצוע למכביר. זוכרים את הפעיל האירופי הרדיקלי, תייר כיבוש שהגיע כדי להתעמת עם חיילי מג"ב בשטחים, שנשאל על ידי עיתונאי ישראלי מדוע הוא לא מרחיק למקומות שבהם נרמסות זכויות אדם באופן חמור בהרבה? בתגובה, אמר הפעיל שבסך הכל, ישראל היא מקום נוח להפגין בו. ביום אמנם מתעמתים עם חיילים, ואפילו קצת מסוכן, אבל בלילה יש מלון טוב בירושלים ואפילו פאבים לא רעים. "אני רדיקל," הוא הודה, "אבל גם מפונק." דוגמא מצויינת נוספת היא ההתרעמות שהיתה בשמאל הרדיקלי כשחוקק "חוק הנכבה", שמנע מימון ציבורי מאירועים שנועדו לבכות את הקמת מדינת ישראל. חשוב להבהיר: הקמת מדינת ישראל היתה אכן טרגדיה לעם הפלסטיני, ושאלת "מי התחיל" הנצחית לא משנה כלל את הקביעה הזאת. טבעי גם בעיני שפלסטינים אזרחי ישראל יציינו ויבכו את הטרגדיה הלאומית שלהם ואף יביעו את זעמם כנגד הממסד הישראלי. אבל להתרעם על כך שאותו הממסד אינו מממן את הפעילות הזאת? זו אינה אלא הוכחה נוספת לשורשים העמוקים של תרבות "מהפכני הצעצוע" במקומותינו.

            והרשימה היא אינסופית: אינטלקטואלים רדיקליים באוניברסיטאות, בארץ ובארצות הברית, שחופרים לסטודנטים שלהם במשך שנים, במיטב הז'רגון הביקורתי, על המפלצתיות של מדינת ישראל (ומדינות לאום בכלל), אבל לא מוותרים על אף אגורה של מימון ממשלתי; עומר ברגותי, הנביא של תנועת החרם האקדמי על ישראל, שעומד על זכותו ללמוד באוניברסיטה שאותה הוא קורא להחרים ואפילו לא מבין מה הבעיה כאן; אותם מנהיגים ערבים ישראלים שניזונים במשך שנים מדמוניזציה של מדינת ישראל והממסד הציוני, אבל מזדעזעים מעצם המחשבה לחיות תחת ריבונות פלסטינית; חרדים שמוכנים לשכוח לרגע את התנגדותם "העקרונית" למדינה הציונית כדי לסחוט ממנה תקציבים, ועוד ועוד.

            וכאן אנחנו חוזרים לאריאל זילבר – דוגמא מובהקת למהפכן צעצוע ימני, והייתי אומר אפילו, מרסל רייך-רניצקי לעניים מרודים. זה ששר בקול ניחר כי "בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים, ובחוקותיהם אין אנו מתחשבים", היינו – הגדיר את מדינת ישראל וממשלתה כמדינה של "כופרים" שמותר להפר את חוקיה – לא היסס לרגע לקבל כבוד ויקר בדיוק מאותו הממסד. כאשר אקו"ם, בהחלטה מתונה מעין כמוה, שינתה את כותרת הפרס מ"מפעל חיים" ל"פרס מוזיקה ותרבות" כדי להפריד בין דיעותיו הקיצוניות של זילבר ותמיכתו בטיהור אתני, פשעי מלחמה, גזענות ועבריינות אידיאולוגית סתם, לבין פועלו המוזיקלי, עלה הזמר על הבמה והתחיל להרעים בקולו. מה לא שמענו בנאום התוכחה הזה? ממסד שמאלני, אמנים מתוסכלים, צריך לפרק את אקו"ם. אבל עד שהארגון השמאלני המרושע יתפרק, אפשר בהחלט לקחת ממנו פרסים יוקרתיים וכסף. זילבר, בקיצור, קצף, רעם, בעבע, אבל את הפרס לקח.

רייך-רניצקי לעניים מרודים - אריאל זילבר

רייך-רניצקי לעניים מרודים – אריאל זילבר

            טוב לדעת שימין ושמאל בישראל לומדים משהו אחד מהשני. עם מהפכנים מהסוג הזה, משני הצדדים, הממסד הפוליטי בהחלט יכול להיות רגוע.

אודות דני אורבך

רוכים הבאים לינשוף! אני דני אורבך, היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית, וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ושאר אירועים עקובים מדם ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. מי מכם שמתעניין במלחמת העולם השנייה, אולי נתקל בספר שלי, ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר שיצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות. מחקר חדש, מעודכן ומורחב בנושא, The Plots against Hitler, יצא לאור השנה באנגלית ובאיטלקית, בנוסף לעדכון של של הספר העברי הקיים. מהדורות קינדל והארד-קופי של כל הספרים ניתן לקנות באמזון. כדי לראות את הפרופיל האקדמי שלי – מחקרים, מאמרים ועוד, לחצו כאן.

פורסמה ב-פברואר 8, 2014, ב-ינשוף פוליטי-מדיני, ינשופי מגדל השן: סיפורים מתוך האקדמיה ותויגה ב-, , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 41 תגובות.

  1. דני היקר
    1.מר זילבר לא קיבל פרס מהמדינה,כפי שניתן להבין מחלקים רחבים בפוסט,אלא מארגון אקו"ם.
    2.חבל שאין בפוסט את תגובתך להתערבות של דליה רבין בשינוי הפרס.

    • אני חושב שהעניין כאן הוא עקרוני. נכון שאקו"ם הוא לא גוף ממשלתי, אבל בהשקפת עולמו של זילבר, הוא בוודאי חלק מהממסד. האם הגיוני להניח שהמדינה היא "שלטון של כופרים" ואילו דווקא אקו"ם הוא מעוז של אמונה יהודית אמיתית? הרי מבחינת זילבר (והוא אמר זאת מפורשות) אקו"ם היא חלק מרכזי בממסד השמאלני שרודף אותו – ובכל זאת זה לא הפריע לו לקחת את הפרס. ההתערבות של דליה רבין מוצדקת ונכונה לדעתי, מה גם שאני סבור שלא היה מקום לתת לו את הפרס מלכתחילה.

  2. אני נוטה לחשוב שאחד היתרונות של הדמוקרטיה הוא שהיא מייתרת את הצורך להיות מהפכנים של ממש. זה אולי יוצר כמה דילמות לפעילים רדיקליים אם לקחת או לא לקחת את הכסף – אבל אני מעדיף שאלה יהיו הדילמות שלהם.

    אני אגב חושב שהיה עדיף אם אקו"ם היו שוקלים את השיקולים שלהם מראש ועומדים מאחורי הבחירה שלהם – מה שלא תהיה, גם אם זה אומר שאחינועם ניני תחרים את הטקס. בכל מקרה סוגיה של חופש ביטוי אין כאן ממש – מקסימום היה יכול להיות חשד לממסד שמקדם רק את "אנשי שלומנו" אם הוא לא היה מקבל את הפרס, מה שממילא לא קרה, או אולי העדפה לאומנים מהצד "הנכון" (למה שינו את הפרס בעקבות ההצהרה של אחינועם ניני?)

    לגבי המורה – היתה פעולה נמהרת על סמך האשמות שיקריות בלי לברר את העניין במה שחשוד כרדיפה פוליטית, וגם כאן הממסד לא עשה את שלו. פיטורים צריכים להיות מוצא אחרון – אפילו במקרים פליליים נראה לי שעדיפה השעייה עד שיתבררו העובדות (ואם מתוך הבירור עולה שעדיף שלא יהיה בקרבת תלמידים ודאי שצריך לפטר). זה יותר חמור גם כי הטענות לא נבדקו (להבדיל מאריאל זילבר שהתבטאויותיו ידועות) וגם בגלל מה שעל הכף – אני חושב שגם אם היה אמת בטענות היה צריך לתת למורה הזדמנות להבהיר את עצמו, להתנצל וכו' ולפטר רק כמוצא אחרון.

    • מסכים עם רוב מה שכתבת, רק שאני חושב שזילבר לא היה ראוי לשום פרס, עם אחינועם ניני או בלעדיה.

      • זה תלוי מה הקריטריונים לפרס ואיך מעריכים את יצירתו המוזיקלית של זילבר. אין לי בעיה עקרונית שיזכה בפרסים אם הוא עומד בקריטריונים – יהיו דעותיו מתועבות ככל שיהיו. בכל מקרה אם אקו"ם החליטו שהוא ראוי לפרס שיעמדו מאחורי ההחלטה שלהם גם אם הוא לא ראוי – אלא אם מתגלות עובדות חדשות כמו שהוא לקח קרדיט על משהו שהוא לא עשה או הסתיר איזה משהו. אבל זה לא העניין.

        אם הייתי נותן לו פרס או לא – תלוי בפרס ובקריטריונים ואם אני צריך להחשיב גם את הביצועים מהתקופה האחרונה, פעילות ציבורית או שהייתי חושב שיש בזה לגיטימציה לדעות שלו או שזה סתם פרס על היצירה המוזיקלית שלו בעבר.

      • בגלל זה בדיוק שינו את הפרס מ"מפעל חיים" לתרומה מוזיקלית. השינוי נועד להדגיש את הנקודה הזאת בדיוק.

  3. ניסחת בדיוק מה שהיה חסר לי עד עכשיו. אני תמיד טענתי נגד אלו שמטיפים לסרבנות שהם דומים לחברים של טוני סופראנו, הם עצמם לא עושים סיבובי פרוטקשן ולא מוכרים סמים אבל כן עושים איתו על האש ורואים טלוויזיה אצלו בבית.
    אין לי בעיה עם מי שמסרב לשרת בצבא. רק שהמסקנה צריכה להיות שיש לעזוב גם את המדינה לגמרי ומהבחינה הזאת גלעד עצמון שחי בחו"ל הוא עוד ישר. אלו שחיים פה, נהנים מכל השירותים שהמדינה מספקת אבל מסרבים להתגייס לצבא לא הצילו את נפשם לפי שיטתם הם עדיין משרתים את אותו ממסד מרושע שמדכא את הפלשתינאים בשטחים ולו בכך שהם משלמים מיסים.

    • אני דווקא לא בטוח שאני מסכים איתך במה שנוגע לשירות בצבא. יתכן מצב שאזרח סבור שנזקו של שירות בצבא למדינה גדול מתועלתו, בהתחשב במעשי הצבא ובמדיניות הממשלה. הטענה שלי היא יותר ברמה העקרונית: לאנשים שסבורים שהמדינה היא רוע צרוף, אבל בכל זאת נהנים ממנעמיה.

      • ויותר מזה. סרבנות נובעת מחוסר רצון לבצע בעצמך פעולה שמנוגדת למצפון שלך. בין אם מסיבה דתית, מטעמי פצפיזם שרואה בכל מה שצבאות עושים רע או מטעמים פוליטיים של התנגדות לפעילות מסויימת של הצבא ותקווה שסרבנות מסיבית תפעיל לחץ על המנהיגים לנקוט במדיניות אחרת.

        כלומר או שמדובר על עקרון אישי ספציפי נגד שירות צבאי, או בפעילות פוליטית שעל גבול הלגיטימי (אי ציות אזרחי) שדווקא מעידה על מעורבות ואכפתיות. אם היתה לאנשים הללו אידאולוגיה נגד תשלום מיסים אולי היו מנסים להתחמק מכך, למרות שאת זה קשה יותר לעשות מלא להתגייס.

  4. שתי מילים, יגאל תומרקין

  5. קראתי את הפוסט אבל לצערי לא מצאתי בו ביקורת עניינית. חריגה מהמיינסטרים אינה מצביעה על חתירה לסגפנות, והרצון לאתגר את העמדות המקובלות אין פירושו שאיפה לדבר עם המשוכנעים ולעשות להם נעים במקומות המוצנעים.

    • לא התלוננתי כאן על חריגה מהמיינסטרים. התלוננתי על אנשים שמתיימרים לצאת כנגד הממסד באופן חד וחותך, או לערוך לו דמוניזציה, בעוד הם מתעקשים לקבל הטבות וטובות הנאה מאותו הממסד בדיוק.

  6. שלום רב דני, אני קורא קבוע ומגיב פעם ראשונה, הרשה לי לברכך על אחד מן הבלוגים המשובחים ביותר שיצא לי להתקל בהם (אם לצטט את הומר סימפסון ה"אתר הטוב ביותר ברשת, אחרי כל עשרת מיליארד אתרי הפורנו כמובן")

    אשמח אם תוכל להבהיר לי, ממה שקראתי על אקו"ם הוא מלכ"ר פרטי המוגדר כמונופול. האם הוא גם מקבל מימון ממשלם המיסים? אם לא, האם לא כדאי להתייחס להשלכות הציבוריות של מעשיו עם גרגר מלח, שכן אומנם השפעתו היא ייחודית לאור מעמדו, אך מבחינת שיקול דעת מוסרי הוא נמצא באותה הסירה כמו מסעדת אכול כפי יכולתך שמעניקה פרסי מקום ראשון באכילת סטייקים.

    חס וחלילה איני מנסה לגרום לתרעומת אלא רק להתדיין ולהחכים, אך אם הארגון הוא באמת פרטי, האם ההשוואה בין מקרה זה למקרה של מר ורטה מראש איננה רלוונטית וחבל על המאמץ?

    • שלום איתי,

      קודם כל, תודה רבה. מאד מחמיא וחשוב לקבל פידבק חיובי מקוראים (ובמיוחד ציטוטים מוצלחים מהסימפסונים).

      אני מודע לכך שאקו"ם הוא מלכ"ר פרטי, אבל המעמד הציבורי שלו הוא כל כך ממסדי עד שלהחלטות (כמו זו שהתקבלה בנוגע לזילבר) יש חשיבות לאומית. כמו כן, זה לא משנה את עיקר הטיעון שלי, משום שגישתו של זילבר, אקו"ם הוא בוודאי חלק מהממסד השמאלני שהוא מנאץ השכם והערב.

  7. ואגנר
    האם ניתן להפריד בין היצירה האמנותית לבין האדם שכתב אותה? האם בדיעבד ניתן לבטל ערך של אומנות? באיזה מקום צריך למתוח את הקו?זילבר הוא ליצן, ופרס אקו"ם הוא הופעת בידור ובכל מקרה הוא מיצג חלק מהציבור, אי אפשר להחליט שהמדינה תביע הערכה רק למי שמיצג את רובו המכריע של הציבור. ההשוואה בינו לבין אדם ורטה עלתה היות וחלק גדול מהציבור רואה את המדיה כבידור ולא יותר, וזו המציאות, גם הפוליטיקאים של המאה ה 21 הם בעיקר בדרנים ולא ממש חדורי אמונה.
    "זכותו של המורד לקבל מימון." מצויין.

    • יש פה משהו מעניין.

      אני מניח שאם ואגנר היה חי היום עם אותן דעות ואיזה מוסד גרמני היה רוצה לתת לו פרס, זה היה מוביל להרבה ויכוחים. אבל בגלל שואגנר נמצא בעבר (ומת), אנחנו כחברה יכולים לתת לו פרסים על יצירתו המוזיקלית ולהעניש אותו על דעותיו בנפרד אך בו זמנית.

      זה עובד גם עם אנשים שאינם מתים, למשל, ההתנהגות של מוזיקאי פופולארי שבשיא הקריירה היום נשפטת בצורה שונה מאשר מוזיקאי שפעל בשנות ה-60, גם אם הוא עדיין חי. לעומת זאת במקרה של רומן פולנסקי הדעות חלוקות.

      הנוסחה לא לגמרי ברורה.

      • אולי מהסיבה הבאה: ברגע שאומן נפטר, הרי המחאה כנגדו אישית ממילא מאבדת מערכה. אם אתה מחרים את היצירה שלו (בהנחה שהיא טובה), אתה מפסיד בעצמך, ותו לא.

    • בעיקרון אני חושב שצריך להפריד בין היצירה האומנותית לבין האדם שכתב אותה. אבל אני לא חושב שפרס, שממומן מכספי המיסים של הציבור כולו, צריך להינתן לאדם שמסית לגזענות (להבדיל מביקורת לגיטימית!) כנגד חלקים מהציבור הישראלי.

  8. אם זכרוני אינו מטעני, היה לפני כמה שנים אמן בתל אביב שעשה תרגיל דומה, ואף הגיש ערר נגד עיריית תל אביב שמסרבת להעניק לו פרס. לדעתי מדובר בתוצאה קצת אבסורדית של המשפטיזציה ושיח הזכויות (במיוחד "זכויות אדם" ו"זכויות טבעיות"). אנשים חושבים שמגיע להם פרס, ושוכחים מאיפה הוא בא ובזכות מה הוא קיים. מה שהתחיל כ"אני לא מסכים עם דעתך, אבל אלחם על זכותך להביע אותה", הופך ל"אתה לא מסכים עם דעתי, אבל חובתך לקבל אותה ולהוקיר אותה".

    אבל נדמה לי שההתפתחות החשובה (והמטרידה) יותר של שתי הפרשות – והחוט המקשר ביניהן – היא החיבוק שהן זילבר והן ספיר סבח מקבלים מלב הממסד הימני. סבח אף קיבלה "פרס" השבוע מח"כים מטעם הליכוד בכנסת. הכהניזם, שעד לפני כמה שנים נחשב למוקצה אפילו בימין הרביזיוניסטי, נכנס היום ללב הקונצנזוס, נישא על גבי תחושת הקורבנות ותחושת הרדיפה. לעומתו, ישעיהו לייבוביץ' ודעותיו הולכים ומודחים ממנו.

    • נדב, לא דווקא הממסד הימני, זה כלל הציבור שלא מתפקד פה בהגיון ובגרות. זו הפכה שיטה לעשות גלים, וזו שיטה פרימיטיבית שעובדת יפה. זה קצת מזכיר לי את הסיפור עם חבר הכנסת אורי אור שהתלונן על חברי הכנסת הספרדים של מפלגתו שבכל פעם שהוא לא מסכים אתם על נושא כל שהוא הם בזעקות שבר מאשימים אותו בגזענות ואולץ להתפטר מתפקידו בשל ההערה הזו. או מפלגת האחים המוסלמים שמגיעה לשילטון בכוח הדמוקרטיה ומיד מנסה לבטל את הדמקורטיה.

      • אכן הפופוליזם מוכיח את עצמו. לא מאתמול, ולא רק בישראל.

        ובכל זאת, נדמה לי שניתן היה לפעול בצורה קצת יותר ליברלית. ניתן היה לומר שהם מתנגדים נחרצות לדעותיו, אבל הם מכבדים את החלטתה של אקו"ם להעניק לו פרס מקצועי ומאמינים שחרם הוא לעולם לא תשובה נכונה. בצורה דומה היו יכולים להתייחס לספיר סבח. ההתנהלות שלהם רומזת בצורה עבה שהם באמת מתייצבים מאחורי שני הכהניסטים. עלולות להיות לכך השלכות על עתיד הדמוקרטיה הישראלית.

      • בגרות היא אכן מצרך נדיר, לצערנו הרב.

    • נדב, בדיוק כמו שאמרתי – זכות המורד לקבל מימון. תמיד מדהים אותי עד כמה אנשים עוורים לפעמים לחוסר העקביות ואפילו לגיחוך שבהתנהגותם

      אני גם מאד מסכים עם הפסקה השנייה שלך. החיבוק שהממסד הימני נותן לעמדות כהניסטיות הוא מרגיז, מקומם ומסוכן. זו בדרך כלל התנהגות של מחנה פוליטי שמרגיש מאויים, וזה מה שמדהים כאן – כי הימין כבר בשלטון כל כך הרבה שנים, אבל עדיין מתנהג כאילו שהוא מיעוט נרדף על ידי האליטה של מפא"י.

      • נכון, ורואים את זה גם ברטוריקה מול השמאל וגם בכל מיני הצעות חוק ל"חיזוק הזהות" וכדומה. זה מטריד, משום שנדמה לי שהמשטרים הריאקציוניים המסוכנים ביותר הם אלה שמונעים על ידי תסביך רדיפה.

  9. אני לא כל כך מקבל את הטיעון של הנוחות, כי אפשר דרכו לשלול הרבה מאוד דברים מוצדקים שאנשים עושים.

    אם ילדים חולי סרטן כל כך חשובים לך, למה אתה תורם רק במבצע הקש בדלת ולא עובר לחצי משרה והולך להתנדב בבית חולים בשאר הזמן?

    אנשים מחפשים לעשות דברים נכונים לפי מצפונם, ולשלב זאת בצורה נורמלית עם חייהם. בן אדם יכול להפגין כנגד המלחמה בסוריה אבל להתעלם מהמלחמה בסרביה. לעזור לרעבים בהאיטי אבל להתעלם מהרעבים באפריקה. להפגין כנגד העוול בכיבוש הישראלי אבל להתעלם מהעוול בכיבוש הסיני וכן הלאה. בן אדם יכול להפסיק לאכול בשר מטעמי מוסר, אבל יבחר שלא לאמץ כל כלב וחתול שהוא רואה ברחוב.

    נכון, נוחות משחקת כאן תפקיד, אבל זה לא בהכרח מעיד על צביעות ולא סיבה לשלול את הפעולות שאותו אדם בוחר לעשות.

    עכשיו לאנקדוטה מימי התיכון שלי. בזמנו כתבנו עיתון מחתרת שבו היינו יורדים על המורים ועל ההנהלה, מעבירים ביקורת על בית הספר בלשון מושחזת ומלים בוטות. היינו מתגנבים לתיכון באישון לילה ותולים את העיתון על הקירות. בבוקר כמובן המורים היו מורידים אותו (חוץ מהעותקים שכבר נשארו אצל התלמידים).

    באחד הגיליונות רטנו כלפי המנהל על מדיניות השתקת הפיות ועל האופן שבו הוא מוריד את העיתונים מהקירות. באסיפת התלמידים שלאחר מכן, המנהל התייחס לעיתון מול כולם ואמר שעורכי העיתון מתבכיינים על זה שהוא מוריד את הגיליונות: "אתם רוצים להיות מחתרת? תהיו מחתרת. הרי אם אשאיר את הגיליונות על הקיר אני בעצם פוגע במטרה שלכם, לא? אתם צריכים להודות לי"

    הוא צדק, ואת הלקח הזה למדתי כבר בגיל 16.

    • לא צדק,זו סתם התחכמות טיפשית. מנהל הבית ספר הזה כנראה סובל מרגשי נחיתות. אפשר לעשות פארפראזה מעוותת על המשפט שלו בלי סוף. מה שהיית צריך ללמוד בגיל 16 שפילפולי משפטים שנשמעים יפה מתאימים לקומדיות אמריקאיות, לא למציאות.

    • ליברטריאן,

      קודם כל, ברוך הבא. אני שמח מאד שאתה מגיב כאן.

      צריך להבדיל בין חיטים לבין שעורים. לא התלוננתי שפעילים "לא עושים יותר". כל אחד מן הסתם בוחר את היקף העשייה המתאים לו. אבל אני כן חושב שראוי לבקר אנשים עם רטוריקה מהפכנית, קיצונית ומתלהמת שלא מוכנים לוותר על אינץ' של נוחות. למשל, אותו פעיל בהרווארד שנשא נאום חוצב להבות על איך הוא מוכן לכבוש בניינים ולהיעצר על ידי המשטרה באקט של אי ציות אזרחי, אבל לא מחר כי יש לו בוחן בספרדית. ובמיוחד צריך לבקר את אלו שעורכים דמוניזציה לממסד כלשהו, אבל בכל זאת דורשים ממנו מימון, שלא לדבר על פרסים וכיבודים, או אלו שלומדים וגרוע מזה, עובדים באוניברסיטאות שהם קוראים להחרים.

      נראה לי שהאנדקוטה שלך דווקא מחזקת את הטיעון שלי, לא? או שלא הבנתי אותה נכון?

    • הצביעות היא לא השאלה של רצון לנוחות אחר השאלה של מי מספק אותה.

      אין שום בעיה שמי שבא להפגין נגד 'עוולות הכיבוש' (או כל נושא אחר) ייהנה מחדר ממוזג, מזון גורמה משובח או חיי לילה תוססים – בתנאי שמי שיספק לו את כל אותם הדברים לא יהיה בדיוק אותו הצד שהוא מפגין נגדו.

  10. גם בישראל לא חסרים פעילי שמאל רדיקלי שלא מתנגדים לקבל את חיבוק הממסד, לא צריך לרוץ לגרמניה או להרווארד

    מרסל רייך-רניצקי סירב לקבל את הפרס הספציפי בגלל ביקורת שהייתה לו על הטלוויזיה הגרמנית. פרסים אחרים הוא הסכים לקבל. וגם אותו פרס מסוים לא היה קשור לכסף – הוא הכריז שהיה מחזיר גם את הכסף אם היה מקבל.

    למרות האי דיוקים, מאמר יפה בסה"כ.

  11. כנושא משלים, יכול להיות מעניין לבדוק מי סרב לקבל פרסים ביחוד כשכסף נלווה ומה הסיבות. ז'אן פול סטארטר סרב לקבל פרס נובל לספרות בטענה שהוא איננו מעונין להיות ממוסד כיון שהדבר ישפיע על יצירתו.

  12. דני, אני חושב שהדברים מרחיקים לכת מעבר לכך. להבנתי הימין הרדיקלי והשמאל הרדיקלי לא רק לומדים ומושפעים אחד מהשני, אלא שמאחורי מסך החול של הרטוריקה, שניהם שותפים פוליטיים לכמה עמדות מהותיות, בעיקר בכל הנוגע ליחס אל המודרנה והשלכותיה, כלומר אל "המרכז" הפוליטי. לא סתם, חלק ניכר מהתקפותיו של כל מחנה רדיקלי מופנות אל "הפשרנים" שבצד שלו, כשכלפי הרדיקלים של הצד השני הוא מסוגל להפגיד איזו הבנה, שהרי הם לפחות מבטאים בגלוי את עמדתם ולא רק מתיימרים להיות "ימין" או "שמאל". במקרה כתבתי על זה כמה ימים לפני שעלה הפוסט שלך. http://observpost.wordpress.com/2014/02/06/politicsmap/

  13. וכנראה לא במקרה שכחת את אחמד טיבי שידע לשבת בכנסת לקבל שכר ולהנות מיתרות של חבר כנסת שעה ששימש יועץ מיוחד לערפאת בעת האנטיפאדה השנייה ולרשות הפלסטינית הדוחפת להשמדת ישראל ואף ליצג אותם בשנת 2008 במקביל להיותו חבר כנסת בועידה כלכלית באחת ממדינות המפרץ

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: