העיתונאית הברזילאית פאולה שמיט היא אויבת מרה של ישראל, ופעילה נלהבת למען הפליטים הפלסטינים וזכויותיהם. בעבר היא ראיינה באופן אוהד את חסן נסראללה, פינטזה על טבח המוני בכנס המרכז הבינתחומי בהרצליה ואף רמזה כי ראש המוסד לשעבר, שבתאי שביט, שקל להתנקש בחייה. אז איך היא בכל זאת תרמה באופן משמעותי להסברה הישראלית?

מאמר זה פורסם באנגלית, בגירסה שונה במעט, במגזין 972+

הסופר האמריקאי סקוט בייקר כתב פעם כי "בהתהוות האירועים הגדולים בהיסטוריה, בני אדם אינם יכולים לדעת מראש את השלכות מעשיהם. הבעיה אינה נעוצה, כפי שניתן לשער, בכך שאנשים עוורים להשלכות של הדברים שהם עושים. הבעיה היא דווקא בטירוף הנוצר מפעולות פשוטות המתמזגות יחדיו, כאשר האינטרסים של פלוני מצטלבים עם אלו של אלמוני. […] בחיכוך שנוצר בין אינטרסים אנושיים מתחרים, התוצאה תמיד אינה צפויה, ולעיתים קרובות מחרידה." נזכרתי בציטוט הזה כשקראתי מאמר של העיתונאית הברזילאית והפעילה הפרו-פלסטינית פאולה שמיט במגזין 972+ ("מאסר עולם מלידה"). שמיט ידועה כאויבת מרה של ישראל ופעילה נלהבת למען הפליטים הפלסטינים. בעבר ראיינה באופן אוהד את חסן נסראללה, קבלה מרות על השליטה של הלובי הישראלי בעיתונות של ארצה ופינטזה על טבח המוני בכנס המרכז הבין-תחומי בהרצליה, שבו השתתפה ("זה יפתור חצי מהבעיות במזרח התיכון"). זה לא הפריע לה, כמובן, לרמוז שראש המוסד לשעבר שבתאי שביט שקל להתנקש בה, כנראה מתוקף תפקידו כאיש עסקים פרטי. בדומה לפעילים, עיתונאים ותועמלנים פרו-פלסטינים אחרים מסוגה, לשמיט יש כוונות מאד ברורות: לתקן את העוול שנעשה לפליטים הפלסטינים בנכבה של 1948 באמצעות פיצוי מלא ומימוש של "זכות השיבה". היא אפילו מנסה להדגיש את כוונות השלום של הפליטים שמוכנים, לדעתה, "לגור ביחד עם היהודים" אם רק יתוקן העוול.

            אולם, אם נשתמש במטפורה של סקוט בייקר, מעניין לראות את הטירוף שמשתקף במראה כאשר דבריהם האמיתיים של הפליטים צצים מעל הרטוריקה המתקתקה של שמיט. היינו – כאשר האינטרס שלה להראות עד כמה זכות שיבה הגיונית, ישימה ואפשרית, מצטלב עם האינטרס שלהם לומר את אשר על ליבם. כפי ששמיט עצמה מודה ברגע של כנות, "בדרך כלל, התשובות שלהם כללו את חורבנה של מדינת ישראל."  אפילו אלה שהודו, לרוב בשיחות פרטיות, כי הם מוכנים לחיות בשלום עם שכניהם היהודים לאחר יישום זכות השיבה, התנו זאת בקבלה מוחלטת של הנרטיב הפלסטיני. ומשום שרוב הישראלים, מה לעשות, אינם מוכנים לעשות זאת, המשמעות היא שפיכות דמים ומלחמת אזרחים מתמדת לאסונם של שני הצדדים.

            לשמיט, כמובן, לא היה שום מושג שהפמפלט שלה ישרת דווקא את הנרטיב הציוני – תוצאה בלתי צפויה בעליל. ולמרבה השמחה, זו לא הדוגמא היחידה. קובץ פנטזיות על "זכות השיבה", מטעם הארגון השמאלי-רדיקלי "זוכרות", נכתב במטרה מוצהרת להעלות את שיבת הפליטים כאפשרות פוליטית ריאלית. אולם, גם כאן, בצבץ הטירוף מעל פני השטח, כאשר רטוריקת צמר הגפן של העורכים הישראלים התנגשה עם הפנטזיות משולחות הרסן של הכותבים הפלסטינים. אכן, לא טעיתם: חלק מגיבורי הסיפורים מצהירים בגלוי על כוונה לטהר אתנית את היהודים מפלסטין השלמה. אלו שבכל זאת מציעים נוסחה מסויימת לחיים משותפים מתנים זאת, שוב, בקבלה מוחלטת של הנרטיב הפלסטיני. כדי להמשיך ולחיות בארץ, על הפולש היהודי לכרוע ברך לפני הפלסטינים בחיל ורעדה ולהתחנן לרחמים. פאתן הפלסטינית, גיבורת אחד הסיפורים, נתקלת ב"אישה לבנה" המחזירה לה את ביתה ונשבעת לשרת אותה עד סוף ימיה (מן הסתם כשפחה). הגיבורה הפלסטינית האצילה כמובן מוותרת על התענוג, אבל לשם כך היה צורך בכניעה מוחלטת, ללא תנאי. מציאות חייהם של מיעוטים במזרח התיכון, דרך אגב, מלמדת אותנו כי ייתכן מאד ש"פאתן" האמיתית, בניגוד לזו המיתולוגית, תנהג עם "האישה הלבנה" המנשקת את נעליה באופן שונה בתכלית. מסיפורים אחרים, המתייחסים למבנה הפוליטי העתידי של הארץ, עולה כי כותביהם מפנטזים על מדינה ערבית טהורה, לא על ישות דו-לאומית מסוג כלשהו. מסיבה זו בלבד, משרד החוץ הישראלי צריך לשלוח פרחים לפאולה שמיט ו"זוכרות".

            אין בכוונתי לערער על חשיבות עבודתה של שמיט כעיתונאית מדווחת, בכך ש"נתנה קול" לפליטים וסייעה לנו לשמוע ולהבין את דיעותיהם ומחשבותיהם. ובכל זאת, הפרשנות שלה נגועה בהיעדר מוחלט של פרספקטיבה ביקורתית. ראשית כל, התיאור של אירועי 1948 מעוות ומסולף ללא הכרה, כמעין תקליט שבור של מיתוסים לאומיים פלסטיניים שחוקים וידועים. אם חייזר היה יורד משמיים וקורא את מאמרה של שמיט, בוודאי היה מתאר לעצמו כי אימפרית רשע כלשהי (הבה נקרא לה "ישראל" או "הציונים") תקפה בזדון אוכלוסיה שלווה ושוחרת שלום, גירשה אותה ובזזה את רכושה ללא כל פרובוקציה. אולם למרבה הצער, ההיסטוריה לעולם אינה פשוטה כל כך.

בניגוד למיתוס "הקורבן הפלסטיני התמים" המופץ בידי שמיט ואחרים, ישראל ב-1948 פעלה בתוך צבת של איום קיומי ממשי. ההנהגה הפלסטינית של התקופה היתה ברורה מאד בכוונותיה באם תנצח במלחמה: לגרש את היהודים מפלסטין במקרה הטוב, או לטבוח בהם במקרה הרע. הצהרות מסוג זה לא היו נדירות, ונשמעו לעיתים קרובות ממנהיגים פלסטיניים ובעלי בריתם. ב-1943, חמש שנים לפני המלחמה, הכריז המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל חוסייני, כי יש לגרש את היהודים לא רק מפלסטין אלא מהעולם הערבי בכללותו. בנוסף לכך, הביע המופתי תמיכה מלאה בהשמדת היהודים בידי הנאצים. מזכ"ל הליגה הערבית, עבד א-רחמן עזאם, חזה בראיון לעיתון אח'בר אל-יום כי המלחמה נגד היהודים תהיה "מלחמת השמדה".  למען ההגינות, יש לציין כי עזאם הביע צער על ההתפתחות הזאת, אולם לדעתו היא היתה בלתי נמנעת במקרה של מלחמת יהודית-ערבית בארץ ישראל. נהוג לומר במקומותנו כי הצד הפלסטיני סירב לתוכנית החלוקה של האו"ם. זה נכון, כמובן, אבל לצד זאת ראוי לציין כי ההנהגה הערבית בארץ ישראל סירבה גם לתוכניות אחרות, מתונות יותר, כמו דעת המיעוט של ועדת אונסקו"פ שהציעה, בפועל, להפוך את היישוב היהודי ליישות אוטונומית בתוך מדינה ערבית. כמובן שהצעות למדינה דו-לאומית נדחו אף הן בבוז בידי הצד הפלסטיני.

            יש שיטענו, כמובן, כי הערבים צדקו בסירובם להתפשר עם ה"פולשים הציונים". מנקודת הראות הפלסטינית של התקופה, לא מדובר בטענה בלתי הגיונית. ההתיישבות הציונית נראתה בעיני הפלסטינים כגזל, שוד ושערוריה מוסרית שאין כדוגמתה. אולם אף אדם בר-דעת, ולא משנה מה דעתו על אופיה המוסרי של התנועה הציונית, לא היה יכול לצפות מישראל לקבל את נקודת ההשקפה הזאת ולא להתנגד, בכל האמצעים, לאלו שניסו להשמידה. הנכבה הפלסטינית, והטרגדיה האנושית שנבעה ממנה, לא היתה תוצאה של רשעות ציונית אלא תגובה לאיום ממשי של חורבן במלחמה לחיים ולמוות. ואכן, בהשוואה למדינות שעמדו בפני איומים זהים ואף פחותים, ישראל נהגה באופן מאופק להפליא. כפי שמראה בני מוריס, מספר האזרחים שנהרגו ב-1948 היה קטן באופן משמעותי בהשוואה לסכסוכים דומים ברחבי העולם, במיוחד בהתחשב באוכלוסיה הערבית שנשארה בכל זאת בתחומי מדינת ישראל. באמצע המאה העשרים, כמסתבר, טיהור אתני וחילופי אוכלוסיה היו הדרך הנורמית להתמודד עם מלחמות אזרחים, סכסוכים אתניים וחלוקת אזורים גיאוגרפיים למדינות לאום מתחרות. דוגמאות לא חסרות: הטורקים והיוונים ב-1923, הגרמנים, היפנים, הפולנים והאוקראינים אחרי מלחמת העולם השנייה, ההודים והפקיסטנים, היהודים בעולם הערבי ועוד. מבחינה זו, ישראל היתה דווקא חריג חיובי.

            במאמרה, מביאה שמיט סיפורי קורעי לב של פלסטינים מ-1948 שחשבונות הבנק שלהם הוקפאו בידי ישראל. בכך, היא מסתמכת על מחקרה פורץ הדרך של סרימטי מיטר, דוקטורנטית מאוניברסיטת הרווארד. אבל שמיט, כדרכה, מספרת חצי אמת תוך סילוף ממצאיה של מיטר. שמיט כותבת כי למרות שישראל שחררה ב-1954 את החשבונות, הכסף למעשה לא הוחזר לפליטים רבים. היא לא טורחת לספר, כמובן, שישראל החזירה את הכסף לשני הבנקים הבריטיים הרלוונטיים (הבנק העותומני ובנק ברקליי), לאחר שקיבלה מהם הלוואה ללא ריבית למשך עשר שנים. היו אלו שני הבנקים הנ"ל, ולא ממשלת ישראל, שכשלו בהחזרת הכסף לחלק מהפליטים, לרוב משום שלא הצליחו לאתר את בעלי החשבונות. לעומת זאת, מדינות שנתקלו בסיטואציות דומות באותה התקופה לא "הקפיאו" חשבונות למספר שנים והחזירו את הכסף מאוחר יותר – אלא החרימו את הנכסים מניה וביה. רכושם של יהודי מצרים ועראק, למשל, נשדד עד הדינר האחרון, ואיש מהם לא קיבל פרוטה בחזרה. גם מבחינה זו, כמסתבר, ישראל בולטת לטובה, לא לרעה.

            ומה עם המילה "פליטים", שנמצאת בלב הטיעון של פאולה שמיט? המונח המיתולוגי הזה, שמתקבל באופן לא ביקורתי על דעתה של העיתונאית הברזילאית, זקוק אף הוא לניעור רציני. בשנות החמישים היו מיליוני "פליטים" בכל רחבי הגלובוס. כמעט כולם, לרבות הגרמנים, הפולנים, האוקראינים, הפולנים והיפנים, יושבו מחדש בארצות אחרות. חלקם מעולם לא ראו את הארצות הללו קודם לכן. באותו הרגע, הם חדלו להיות "פליטים", ובוודאי שאיש לא חלם להעניק את המעמד הזה לילדיהם ונכדיהם. המעטים שניסו לתבוע את זכויותיהם (ע"ע ועדת התביעות הפרוסית) נזרקו מכל המדרגות מבתי הדין האירופיים, כולל בית הדין האירופי לזכויות אדם. מעמד הפליט התורשתי הוא המצאה חסרת תקדים, קונסטרוקציה צינית של דיפלומטים ערבים שנוצקה לתוך ארגון אונרוו"ה, סוכנות או"ם שגידרה את הפליטים הפלסטינים לתוך קטגוריה נפרדת ושונה מזו של כל יתר הפליטים בעולם. גם ידיה של ישראל, למרבה הצער, לא נקיות מהשערוריה הזאת, משום שהיא עצמה מימנה את אונרוו"ה בשנות החמישים המוקדמות. מאז, החריפו רוב מדינות ערב (למעט ירדן) את הבעיה, בכך שכלאו את הפליטים במחנות מצחינים וצפופים תחת חוקי אפרטהייד דרקוניים. בקיני השנאה והניוול הללו, החדירו תועמלנים לילדיהם של הפליטים מיתוסים של קורבנות, נקמה וסבל נצחי. אם הנכבה ממשיכה עד היום, כפי שפלסטינים רבים טוענים – כאן היא נמצאת. האם הפליטים "נידונים למאסר עולם מלידה", כפי שכותבת שמיט? אולי כן, אבל הסוהרים נמצאים בביירות ויתר בירות ערב, לא בירושלים.

            אכן, בדיוק כפי שלא ניתן להגיע להסכם שלום בטרם תוותר ישראל על האיוולת של הכיבוש וההתנחלויות בשטחי הגדה המערבית, פיוס אמיתי תלוי בויתור פלסטיני (משתמע, לא בהכרח מפורש) על פנטזית השיבה. ובדיוק כפי ש"ידידי ישראל" בארצות הברית חותרים תחת האינטרסים שלה בכך שהם נותנים צ'ק פתוח לכיבוש ולהתנחלויות, כך פוגעת פאולה שמיט באינטרסים של הפליטים. במקום לסייע להם לראות את המציאות המרה והקשה, היא ממשיכה להזין את הפנטזיות הילדותיות וחסרות התוחלת שלהם. ובסופו של דבר, כרגיל, הם יאלצו לשלם את המחיר. ופאולה שמיט? היא תמשיך להטיף מוסר, מברזיל או ממקום נוח אחר ברחבי העולם.