הפרחים לפאולה: איך עיתונאית פרו-פלסטינית תורמת להסברה הישראלית

  העיתונאית הברזילאית פאולה שמיט היא אויבת מרה של ישראל, ופעילה נלהבת למען הפליטים הפלסטינים וזכויותיהם. בעבר היא ראיינה באופן אוהד את חסן נסראללה, פינטזה על טבח המוני בכנס המרכז הבינתחומי בהרצליה ואף רמזה כי ראש המוסד לשעבר, שבתאי שביט, שקל להתנקש בחייה. אז איך היא בכל זאת תרמה באופן משמעותי להסברה הישראלית?

 why-give-flower

מאמר זה פורסם באנגלית, בגירסה שונה במעט, במגזין 972+

הסופר האמריקאי סקוט בייקר כתב פעם כי "בהתהוות האירועים הגדולים בהיסטוריה, בני אדם אינם יכולים לדעת מראש את השלכות מעשיהם. הבעיה אינה נעוצה, כפי שניתן לשער, בכך שאנשים עוורים להשלכות של הדברים שהם עושים. הבעיה היא דווקא בטירוף הנוצר מפעולות פשוטות המתמזגות יחדיו, כאשר האינטרסים של פלוני מצטלבים עם אלו של אלמוני. […] בחיכוך שנוצר בין אינטרסים אנושיים מתחרים, התוצאה תמיד אינה צפויה, ולעיתים קרובות מחרידה." נזכרתי בציטוט הזה כשקראתי מאמר של העיתונאית הברזילאית והפעילה הפרו-פלסטינית פאולה שמיט במגזין 972+ ("מאסר עולם מלידה"). שמיט ידועה כאויבת מרה של ישראל ופעילה נלהבת למען הפליטים הפלסטינים. בעבר ראיינה באופן אוהד את חסן נסראללה, קבלה מרות על השליטה של הלובי הישראלי בעיתונות של ארצה ופינטזה על טבח המוני בכנס המרכז הבין-תחומי בהרצליה, שבו השתתפה ("זה יפתור חצי מהבעיות במזרח התיכון"). זה לא הפריע לה, כמובן, לרמוז שראש המוסד לשעבר שבתאי שביט שקל להתנקש בה, כנראה מתוקף תפקידו כאיש עסקים פרטי. בדומה לפעילים, עיתונאים ותועמלנים פרו-פלסטינים אחרים מסוגה, לשמיט יש כוונות מאד ברורות: לתקן את העוול שנעשה לפליטים הפלסטינים בנכבה של 1948 באמצעות פיצוי מלא ומימוש של "זכות השיבה". היא אפילו מנסה להדגיש את כוונות השלום של הפליטים שמוכנים, לדעתה, "לגור ביחד עם היהודים" אם רק יתוקן העוול.

ראיון אוהד. פאולה שמיט וחסן נסראללה, בביירות

ראיון אוהד. פאולה שמיט וחסן נסראללה, בביירות

            אולם, אם נשתמש במטפורה של סקוט בייקר, מעניין לראות את הטירוף שמשתקף במראה כאשר דבריהם האמיתיים של הפליטים צצים מעל הרטוריקה המתקתקה של שמיט. היינו – כאשר האינטרס שלה להראות עד כמה זכות שיבה הגיונית, ישימה ואפשרית, מצטלב עם האינטרס שלהם לומר את אשר על ליבם. כפי ששמיט עצמה מודה ברגע של כנות, "בדרך כלל, התשובות שלהם כללו את חורבנה של מדינת ישראל."  אפילו אלה שהודו, לרוב בשיחות פרטיות, כי הם מוכנים לחיות בשלום עם שכניהם היהודים לאחר יישום זכות השיבה, התנו זאת בקבלה מוחלטת של הנרטיב הפלסטיני. ומשום שרוב הישראלים, מה לעשות, אינם מוכנים לעשות זאת, המשמעות היא שפיכות דמים ומלחמת אזרחים מתמדת לאסונם של שני הצדדים.

            לשמיט, כמובן, לא היה שום מושג שהפמפלט שלה ישרת דווקא את הנרטיב הציוני – תוצאה בלתי צפויה בעליל. ולמרבה השמחה, זו לא הדוגמא היחידה. קובץ פנטזיות על "זכות השיבה", מטעם הארגון השמאלי-רדיקלי "זוכרות", נכתב במטרה מוצהרת להעלות את שיבת הפליטים כאפשרות פוליטית ריאלית. אולם, גם כאן, בצבץ הטירוף מעל פני השטח, כאשר רטוריקת צמר הגפן של העורכים הישראלים התנגשה עם הפנטזיות משולחות הרסן של הכותבים הפלסטינים. אכן, לא טעיתם: חלק מגיבורי הסיפורים מצהירים בגלוי על כוונה לטהר אתנית את היהודים מפלסטין השלמה. אלו שבכל זאת מציעים נוסחה מסויימת לחיים משותפים מתנים זאת, שוב, בקבלה מוחלטת של הנרטיב הפלסטיני. כדי להמשיך ולחיות בארץ, על הפולש היהודי לכרוע ברך לפני הפלסטינים בחיל ורעדה ולהתחנן לרחמים. פאתן הפלסטינית, גיבורת אחד הסיפורים, נתקלת ב"אישה לבנה" המחזירה לה את ביתה ונשבעת לשרת אותה עד סוף ימיה (מן הסתם כשפחה). הגיבורה הפלסטינית האצילה כמובן מוותרת על התענוג, אבל לשם כך היה צורך בכניעה מוחלטת, ללא תנאי. מציאות חייהם של מיעוטים במזרח התיכון, דרך אגב, מלמדת אותנו כי ייתכן מאד ש"פאתן" האמיתית, בניגוד לזו המיתולוגית, תנהג עם "האישה הלבנה" המנשקת את נעליה באופן שונה בתכלית. מסיפורים אחרים, המתייחסים למבנה הפוליטי העתידי של הארץ, עולה כי כותביהם מפנטזים על מדינה ערבית טהורה, לא על ישות דו-לאומית מסוג כלשהו. מסיבה זו בלבד, משרד החוץ הישראלי צריך לשלוח פרחים לפאולה שמיט ו"זוכרות".

מה תעשה פאתן? "עוודה" - האנתולוגיה של "זוכרות"

מה תעשה פאתן? "עוודה" – האנתולוגיה של "זוכרות"

            אין בכוונתי לערער על חשיבות עבודתה של שמיט כעיתונאית מדווחת, בכך ש"נתנה קול" לפליטים וסייעה לנו לשמוע ולהבין את דיעותיהם ומחשבותיהם. ובכל זאת, הפרשנות שלה נגועה בהיעדר מוחלט של פרספקטיבה ביקורתית. ראשית כל, התיאור של אירועי 1948 מעוות ומסולף ללא הכרה, כמעין תקליט שבור של מיתוסים לאומיים פלסטיניים שחוקים וידועים. אם חייזר היה יורד משמיים וקורא את מאמרה של שמיט, בוודאי היה מתאר לעצמו כי אימפרית רשע כלשהי (הבה נקרא לה "ישראל" או "הציונים") תקפה בזדון אוכלוסיה שלווה ושוחרת שלום, גירשה אותה ובזזה את רכושה ללא כל פרובוקציה. אולם למרבה הצער, ההיסטוריה לעולם אינה פשוטה כל כך.

בניגוד למיתוס "הקורבן הפלסטיני התמים" המופץ בידי שמיט ואחרים, ישראל ב-1948 פעלה בתוך צבת של איום קיומי ממשי. ההנהגה הפלסטינית של התקופה היתה ברורה מאד בכוונותיה באם תנצח במלחמה: לגרש את היהודים מפלסטין במקרה הטוב, או לטבוח בהם במקרה הרע. הצהרות מסוג זה לא היו נדירות, ונשמעו לעיתים קרובות ממנהיגים פלסטיניים ובעלי בריתם. ב-1943, חמש שנים לפני המלחמה, הכריז המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל חוסייני, כי יש לגרש את היהודים לא רק מפלסטין אלא מהעולם הערבי בכללותו. בנוסף לכך, הביע המופתי תמיכה מלאה בהשמדת היהודים בידי הנאצים. מזכ"ל הליגה הערבית, עבד א-רחמן עזאם, חזה בראיון לעיתון אח'בר אל-יום כי המלחמה נגד היהודים תהיה "מלחמת השמדה".  למען ההגינות, יש לציין כי עזאם הביע צער על ההתפתחות הזאת, אולם לדעתו היא היתה בלתי נמנעת במקרה של מלחמת יהודית-ערבית בארץ ישראל. נהוג לומר במקומותנו כי הצד הפלסטיני סירב לתוכנית החלוקה של האו"ם. זה נכון, כמובן, אבל לצד זאת ראוי לציין כי ההנהגה הערבית בארץ ישראל סירבה גם לתוכניות אחרות, מתונות יותר, כמו דעת המיעוט של ועדת אונסקו"פ שהציעה, בפועל, להפוך את היישוב היהודי ליישות אוטונומית בתוך מדינה ערבית. כמובן שהצעות למדינה דו-לאומית נדחו אף הן בבוז בידי הצד הפלסטיני.

הזהיר מפני מלחמת השמדה- עבד א-רחמן עזאם

הזהיר מפני מלחמת השמדה- עבד א-רחמן עזאם

            יש שיטענו, כמובן, כי הערבים צדקו בסירובם להתפשר עם ה"פולשים הציונים". מנקודת הראות הפלסטינית של התקופה, לא מדובר בטענה בלתי הגיונית. ההתיישבות הציונית נראתה בעיני הפלסטינים כגזל, שוד ושערוריה מוסרית שאין כדוגמתה. אולם אף אדם בר-דעת, ולא משנה מה דעתו על אופיה המוסרי של התנועה הציונית, לא היה יכול לצפות מישראל לקבל את נקודת ההשקפה הזאת ולא להתנגד, בכל האמצעים, לאלו שניסו להשמידה. הנכבה הפלסטינית, והטרגדיה האנושית שנבעה ממנה, לא היתה תוצאה של רשעות ציונית אלא תגובה לאיום ממשי של חורבן במלחמה לחיים ולמוות. ואכן, בהשוואה למדינות שעמדו בפני איומים זהים ואף פחותים, ישראל נהגה באופן מאופק להפליא. כפי שמראה בני מוריס, מספר האזרחים שנהרגו ב-1948 היה קטן באופן משמעותי בהשוואה לסכסוכים דומים ברחבי העולם, במיוחד בהתחשב באוכלוסיה הערבית שנשארה בכל זאת בתחומי מדינת ישראל. באמצע המאה העשרים, כמסתבר, טיהור אתני וחילופי אוכלוסיה היו הדרך הנורמית להתמודד עם מלחמות אזרחים, סכסוכים אתניים וחלוקת אזורים גיאוגרפיים למדינות לאום מתחרות. דוגמאות לא חסרות: הטורקים והיוונים ב-1923, הגרמנים, היפנים, הפולנים והאוקראינים אחרי מלחמת העולם השנייה, ההודים והפקיסטנים, היהודים בעולם הערבי ועוד. מבחינה זו, ישראל היתה דווקא חריג חיובי.

מלחמה לחיים או למוות - שיירה בשער הגיא, 1948

מלחמה לחיים או למוות – שיירה בשער הגיא, 1948

            במאמרה, מביאה שמיט סיפורי קורעי לב של פלסטינים מ-1948 שחשבונות הבנק שלהם הוקפאו בידי ישראל. בכך, היא מסתמכת על מחקרה פורץ הדרך של סרימטי מיטר, דוקטורנטית מאוניברסיטת הרווארד. אבל שמיט, כדרכה, מספרת חצי אמת תוך סילוף ממצאיה של מיטר. שמיט כותבת כי למרות שישראל שחררה ב-1954 את החשבונות, הכסף למעשה לא הוחזר לפליטים רבים. היא לא טורחת לספר, כמובן, שישראל החזירה את הכסף לשני הבנקים הבריטיים הרלוונטיים (הבנק העותומני ובנק ברקליי), לאחר שקיבלה מהם הלוואה ללא ריבית למשך עשר שנים. היו אלו שני הבנקים הנ"ל, ולא ממשלת ישראל, שכשלו בהחזרת הכסף לחלק מהפליטים, לרוב משום שלא הצליחו לאתר את בעלי החשבונות. לעומת זאת, מדינות שנתקלו בסיטואציות דומות באותה התקופה לא "הקפיאו" חשבונות למספר שנים והחזירו את הכסף מאוחר יותר – אלא החרימו את הנכסים מניה וביה. רכושם של יהודי מצרים ועראק, למשל, נשדד עד הדינר האחרון, ואיש מהם לא קיבל פרוטה בחזרה. גם מבחינה זו, כמסתבר, ישראל בולטת לטובה, לא לרעה.

החשבונות הוחזרו בסופו של דבר - שיירת פליטים פלסטינים, 1948

החשבונות הוחזרו בסופו של דבר – שיירת פליטים פלסטינים, 1948

            ומה עם המילה "פליטים", שנמצאת בלב הטיעון של פאולה שמיט? המונח המיתולוגי הזה, שמתקבל באופן לא ביקורתי על דעתה של העיתונאית הברזילאית, זקוק אף הוא לניעור רציני. בשנות החמישים היו מיליוני "פליטים" בכל רחבי הגלובוס. כמעט כולם, לרבות הגרמנים, הפולנים, האוקראינים, הפולנים והיפנים, יושבו מחדש בארצות אחרות. חלקם מעולם לא ראו את הארצות הללו קודם לכן. באותו הרגע, הם חדלו להיות "פליטים", ובוודאי שאיש לא חלם להעניק את המעמד הזה לילדיהם ונכדיהם. המעטים שניסו לתבוע את זכויותיהם (ע"ע ועדת התביעות הפרוסית) נזרקו מכל המדרגות מבתי הדין האירופיים, כולל בית הדין האירופי לזכויות אדם. מעמד הפליט התורשתי הוא המצאה חסרת תקדים, קונסטרוקציה צינית של דיפלומטים ערבים שנוצקה לתוך ארגון אונרוו"ה, סוכנות או"ם שגידרה את הפליטים הפלסטינים לתוך קטגוריה נפרדת ושונה מזו של כל יתר הפליטים בעולם. גם ידיה של ישראל, למרבה הצער, לא נקיות מהשערוריה הזאת, משום שהיא עצמה מימנה את אונרוו"ה בשנות החמישים המוקדמות. מאז, החריפו רוב מדינות ערב (למעט ירדן) את הבעיה, בכך שכלאו את הפליטים במחנות מצחינים וצפופים תחת חוקי אפרטהייד דרקוניים. בקיני השנאה והניוול הללו, החדירו תועמלנים לילדיהם של הפליטים מיתוסים של קורבנות, נקמה וסבל נצחי. אם הנכבה ממשיכה עד היום, כפי שפלסטינים רבים טוענים – כאן היא נמצאת. האם הפליטים "נידונים למאסר עולם מלידה", כפי שכותבת שמיט? אולי כן, אבל הסוהרים נמצאים בביירות ויתר בירות ערב, לא בירושלים.

החמירה את הבעיה - סוכנות אונרו"ה

החמירה את הבעיה – סוכנות אונרו"ה

            אכן, בדיוק כפי שלא ניתן להגיע להסכם שלום בטרם תוותר ישראל על האיוולת של הכיבוש וההתנחלויות בשטחי הגדה המערבית, פיוס אמיתי תלוי בויתור פלסטיני (משתמע, לא בהכרח מפורש) על פנטזית השיבה. ובדיוק כפי ש"ידידי ישראל" בארצות הברית חותרים תחת האינטרסים שלה בכך שהם נותנים צ'ק פתוח לכיבוש ולהתנחלויות, כך פוגעת פאולה שמיט באינטרסים של הפליטים. במקום לסייע להם לראות את המציאות המרה והקשה, היא ממשיכה להזין את הפנטזיות הילדותיות וחסרות התוחלת שלהם. ובסופו של דבר, כרגיל, הם יאלצו לשלם את המחיר. ופאולה שמיט? היא תמשיך להטיף מוסר, מברזיל או ממקום נוח אחר ברחבי העולם.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-פברואר 15, 2014, ב-ינשוף היסטורי, ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 28 תגובות.

  1. לו היו ממוססים את כל מאות אלפי הפליטים בקרב מדינות ערב, ישראל היתה מזמן מאכלסת את השטחים המשוחררים בגדה המערבית והופכת להיות מדינה מהנהר עד הים. האיוולת של הכיבוש והתנחלויות נוצרה מתוך קיומם של הפליטים. אפשר לומר שהשיטה עבדה, למרות שהיא כנראה נוצרה כדי לספק פרנסה להרבה תעמולנים ומנהיגים ולשחרור לחצים פוליטיים.

    • לא ברור לי איך זה היה מכשיר את הכיבוש בגדה המערבית.

      • בהקשר הזה מתבקשת הערה טרמינולוגית. אני מבקש להסתייג מהקבלה חסרת הביקורתיות של המונח "הגדה המערבית". מושג זה, יהיה מקורו ההיסטורי אשר יהיה (ואפילו אם אמנם מדובר בתום לב של השלטונות הירדנים), אינו מבדל כלל בין ג'נין או רמאללה לתל אביב ובאר שבע ועשוי להתייחס לכל היחידה הגיאוגרפית שבין הים לנהר. לא מפתיע, אם כן, שזהו המושג הערבי לאזור [מעט מפתיע שהמערב אימץ אותו בקלות כזאת, לא סייג ובצורה כמעט מוחלטת], והוא רומז לשלילת זכות קיומה של מדינת ישראל.
        אני מעדיף את הכינוי העברי של השטח, עם כל המטען שלו, יהודה ושומרון, וכך אציע גם לך לעשות. אפשר, כמובן, לבחור שם אחר, כמו השטחים המוחזקים או אפילו הטריטוריה הפלשתינית הצפון-מזרחית, אבל ראוי לחדול מהשימוש ב"גדה המערבית".

      • אני בדרך כלל מעדיף להשתמש במונחים הנמצאים בשימוש מקובל. אפילו בערבית, למיטב ידיעתי, הגדה המערבית פירושה שטחי יהודה ושומרון, ולא ראיתי שנעשה שימוש במושג להגדרות רחבות יותר. כשמתכוונים להגדרה רחבה יותר, גם בערבית אומרים "פלסטין של 1948" או "פלסטין השלמה", או "פלסטין מהים עד לנהר". לא נתקלתי בדובר שאומר "הגדה המערבית" ומתכוון לרמלה, לוד או תל אביב.

    • זו שיטת הסלאמי, קודם כל היה שתי גדול לירדן זו שלנו זו גם כן, אחרי זה הגדה המערבית, אחר כך הקו הירוק ויהודה ושומרון והשטחים הכבושים. בהגדרה עצמה כבר נופלת ההכרעה. אני מתכוון לומר שבהדרגה המציאות דוחקת את הצעדים שלנו. מדוע שהפלסטינים לא יהיו אופטימים, במקום שהזמן יעבוד לרעתם נראה לפעמים שהוא עובד לטובתם. הנה אנחנו כבר מערערים על זכות קיום למדינה לאומית וכבר קיבלנו את רעיון השיבה השאלה אם זה יהיה 15 אלף לשנה או יותר או פחות. וכבר התקבלו רבע מליון פלסטינים במסגרת איחוד משפחות ועוד רבע בירושליים, לאט לאט צעד צעד אנחנו מתאימים את עצמנו למציאות, אבל תמיד צעד מאוחר מדי. מי ב 67 חלם להחזיר את השטחים המשוחררים?

  2. יש כאן שתי שאלות נפרדות. האחת היא מידת ההצדקה להתנהגותה של ישראל ב-1948 ולאחר מכן. האם הנסיבות הצדיקו את מעשי הגירוש (והיו גם כאלה, מה לעשות), את מניעת השיבה, את הרס הכפרים ומדיניות ההתיישבות המיידית על שטחים שננטשו, וכו'. זהו ויכוח בין נרטיבים, ולכן אין באמת דרך ליישב אותו.

    השאלה השנייה היא שאלת הלגיטימיות של תביעת זכות השיבה הפלסטינית, ועד כמה ניתן לצפות מישראל לקבל אותה. כאן אני מסכים איתך שמידת המעשיות של רעיון שכזה וההשלכות שלו עבור היהודים הן מרכזיות לדיון.

    לעתים קרובות, החזון של זכות השיבה מנוסח במונחים עמומים כמו "מדינת כל אזרחיה". באנגלית, הסיסמה הנפוצה יותר היא one man, one vote, שממש לא מסבירה כיצד תתנהל המדינה שתיווצר כאן. מי שאין לו תשובה לשאלה כיצד מיליוני הפליטים שיחזרו לכאן יסתדרו עם היהודים, פשוט לא רלוונטי לדיון. ומי שמציע שהם יבואו *במקום* היהודים, צריך לומר זאת בגלוי, להתמודד עם המשמעות של זה, ולגלות הבנה להיעדר התלהבותם של הישראלים לקבל זאת.

    • אני חושש שנפלת לבלבול מושגי. שאלת זכות השיבה קשורה, כמובן, להגדרת המדינה, אך יש כאן עיוות של המושג "מדינת כל אזרחיה". מושג זה אכן עמום, ופרשנות מסויימת שלו מתיישבת היטב הם מדינת לאום יהודית בארץ ישראל שהיא גם דמוקרטיה ליברלית. אמנם פרשנויות אחרות של המושג שוללות קיומה של מדינת לאום כזו אך הן עדיין לא מחייבות "זכות שיבה" ל"פליטים" הפלשתינים. במדינת כל אזרחיה זכותו של הרוב לקבוע את מדיניות ההגירה של המדינה (והרוב הנוכחי איננו לאומני-ערבי), אם כי את מדיניות ההגירה הנוכחית של ישראל יהיה כמעט בלתי אפשרי להצדיק בפרשנות כזאת למושג.
      לגבי העיקרון קול אחד לכל אחד, הוא עיקרון בסיסי ביותר של דמוקרטיה ואסור לקשור אותו לזכות השיבה, למדינת כל אזרחיה מול מדינת לאום וכדומה.
      עם זאת, אני מסכים לחלוטין עם הרעיון הכללי שיש כאן לוחמשפט (lawfare) נגד ישראל ושימוש מכשירני וציני בשיח הזכויות, לרוב על ידי מי שבזים לו עמוקות. האמצעים האלה כה רווחים וכה מסוכנים עד שלעתים גם המבקשים לצאת נגדם בעצם עושים בהם שימוש ובמובן מסוים מקבלים אותם….

      • המונח "אדם אחד, קול אחד" לא באמת מספק תיאור ממצה של שיטת המשטר במדינה דמוקרטית כלשהי. ארצות הברית של אמריקה, למשל: אם היה נהוג שם העקרון הזה, גורג' וו. בוש לא היה נבחר לנשיאות אפילו פעם אחת, ובטח לא פעמיים. הוא נבחר למרות שרוב הקולות לא בחרו בו, בגלל שיטת האלקטורים שמשקפת את האוטונומיה של המדינות השונות. המטרה היא למנוע מצב של עריצות הרוב.

        זה רלוונטי במיוחד למדינות רב-אתניות, ובפרט למדינות שמצויות בסכסוך אתני. נניח שמחר תהיה כאן מדינת "אדם אחד, קול אחד". מחרתיים הרוב הערבי מחליט להגדיר מחדש את המדינה כמדינה ערבית מוסלמית. מותר? ואם יוחלט להתאחד עם ירדן? ואם המיעוט היהודי יחליט להיפרד ולהקים לעצמו מדינה נפרדת? בכלל, אילו מפלגות תוכלנה להתמודד בבחירות?

        בקיצור, "אדם אחד, קול אחד" לא מספק פתרון חוקתי לכל הבעיות שעלולות לצוץ כתוצאה מהסכסוך הציוני-ערבי, וזה עוד לפני שהבאנו בחשבון תרחישים קצת יותר אלימים. לפיכך, הוא לא מהווה תכנית פעולה משכנעת ואין סיבה שיפיג את חששותיהם של הישראלים.

      • נקודה טובה מאד. בהקשר זה ראוי להוסיף שההתעקשות של נהרו, למשל, על "אדם אחד, קול אחד" בהודו היתה אחת מהסיבות שגרמו להיפרדות פקיסטן. מבחינת המוסלמים בתת היבשת, "אדם אחד קול אחד" נתפס כדרך להשליט עליהם שלטון הינדי.

      • בהקשר זה, תמיד תמכתי בניסוח הסעיף הרלוונטי במצע של מרצ: "ישראל היא מדינה יהודית-דמוקרטית, מדינת כל אזרחיה, יהודים וערבים כאחד." צריך לנסות לפרק לאט לאט את הדיכוטומיה בין האופי הלאומי המיוחד של מדינת ישראל וזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, לבין ההכרה שהמדינה אכן שייכת לכל אזרחיה.

      • היתרון התאורטי של "אדם אחד, קול אחד", הוא שזה לכאורה קשוח אבל הוגן. כלומר, זה מדכא במידה שווה את השאיפות הלאומיות של שני הצדדים, ולכן לאף אחד מהם לא תהיה עילה להתלונן. אבל מאחר והתודעה הלאומית ותחושת הצדק ההיסטורי אצל שני הצדדים חזקה מאוד, אין סיכוי שפשרה שכזו תחזיק מים. כל צד ינסה לנצל את הקולות שעומדים לרשותו כדי להתאגד בצורה לאומית ולתבוע את מה שלפי פרשנותו שייך לו על פי כל תפיסת צדק אפשרית.

  3. מניעת ההשתלבות של הפליטים במדינות ערב ואי פתרון הביעיה הוא שהופך את הכיבוש משיחרור לכיבוש, כזכור לי הם נקראו השטחים המשוחררים ב 1967. ההגדרה הכיבוש בא אחרי זה. לולי היו שם ובעזה מחנות פליטים, לו הם היו מקבלים אזרחות בכל אותן מדינות בהן חלקם עובדים שלוש דורות למרות שעדיין הם מחזיקים דרכון פליט ירדני, לו היו מאפשרים להם להשתלב בחברה הערבית מסביב רובם היו מהגרים ולא היתה קיימת ישות פלסטינית. אני עדיין מתקשה לעכל איך גבולות 67 הפכו ע"י שטיפת מוח לגבולות קבע וכל מה שמעבר להם לשטח כבוש. אלא שזו המציאות וטיפשי להתעלם ממנה. אולי עוד 65 שנה ההתנחלויות יהפכו להיות מציאות ויהיה קשה להתעלם מהן. אפשר לצרף אל הכתבה הזו חלק מהתגובות והדיון בשיטת הלקרדה http://bit.ly/1micSPx

    • קשה לי להבין למה זה קשור דווקא לשאלת הפליטים. השטחים שמעבר לגבולות 1967 נחשבים ככיבוש משתי סיבות עיקריות. ראשית, הכיבוש הזה אף פעם לא הוכר על ידי אף מדינה. ושנית – חשוב יותר – תושבי השטח נאלצים לחיות תחת משטר צבאי ולא קיבלו אזרחות ישראלית. קשה לי לראות איך אי אפשר להגדיר את זה ככיבוש בכזה מצב.

  4. דני, כתבתי לך בפייס אך איני יודע אם שמת לב. יצא ספר חדש שאיני יודע אם שמעתי עליו:

    http://www.financingtheflames.com/

    Financing the Flames: How Tax-Exempt and Public Money Fuel a Culture of Confrontation and Terrorism in Israel

    נראה מעניין, בכל אופן.

  5. אני תוהה (ואינני מכיר מספיק את הנושא, אז יתכן שאני מפספס פה משהו) – האם אתה לא מייחס לפאולה שמיט חשיבות גדולה יותר מכפי שיש לה באמת? האם הנזק שהיא גורמת לפלסטינים בכך שהיא מעודדת את החלומות באספמיה שלהם קטן מהנזק שגורם נשיא ארה"ב לשעבר ג'ימי קרטר – לא מאוהדיה הגדולים של ישראל, אבל אדם עם רטוריקה מתונה בהרבה, שלאחר כל פגישה אתו יוצאים "ילדי המפתחות" הפלסטינים עם עיניים נוצצות, משוכנעים שאו-טו-טו הם יזכו לחזור לדלתות שהמפתחות האלה פותחים (לכל הפחות, אפשר היה לצפות מאדם במעמדו של קרטר לבשר לילדים האלה בעדינות שהדלתות הללו מזמן נעקרו ממקומן)?
    למען ההגינות, חשוב לציין (בעצב) שלא רק הצד הפלסטיני חי באשליות: כפי שמרבית הפלסטינים אינם רוצים שלום אלא צדק היסטורי, כך מרבית הישראלים – ואגב, זו תמיד היתה השאיפה של הציונות החילונית, המיינסטרימית והלא משיחית – אינם רוצים שלום אלא שקט. זו נשמעת כמו שאיפה תמימה, אבל המשמעות האמיתית שלה היא הרצון להפסיק לשמוע את הזמזום הבלתי-פוסק מצד תושביה האחרים של הארץ, שלא מתכוונים ללכת לשום מקום. בכל פעם שבה הישראלים החליפו את השלטון בכמעט 30 השנים האחרונות, זה היה כדי לממש את השאיפה הזאת: משמיר לרבין (כדי לפטור את עצמם מעונשה של האינתיפאדה הראשונה, יחסי הציבור הגרועים שנלוו אליה ומעמדה הבינלאומי המזעזע של המדינה), מפרס לנתניהו (כדי להפסיק את התפוצצויות האוטובוסים ברחובות), מנתניהו לברק (כדי שאפשר יהיה להמשיך לחיות על האשראי הבינלאומי שסיפקו ימי רבין-פרס לפני שראש הממשלה יחזיר אותנו לימי שמיר), מברק לשרון (כדי להפסיק שוב את גל האלימות הפלסטיני המתחדש), ומאולמרט לנתניהו (טוב, זה היה בעיקר בגלל ניהול שלומיאלי של מלחמה בצפון). המשותף לכל אלה – ומה שמחבר בין החלום הישראלי לזה הפלסטיני – הוא השאיפה לגרום לצד השני פשוט לצאת מחיינו, בין אם בהסכמים מדיניים או בחרב.
    וכשזו השאיפה המשותפת לשני הצדדים, מה הפלא שכאשר הם יושבים אל שולחן המשא המתן אליו גררו אותם האמריקאים הם נראים כאילו כואב להם משהו.

    • רז, אני לא חושב שפאולה שמיט חשובה במיוחד בפני עצמה – הבאתי אותה כדוגמא. אבל היא בהחלט שייכת לקבוצה שגורמת לנזק גדול ותורמת להקצנה של הפלסטינים.

      מה רע ברצון לשקט? אם יש משהו שיביא את הצדדים להגיע לאיזשהו הסדר זו לא הכרה עמוקה בקיומו של האחרים אלא (לדעתי) שיקולים פרגמטיים.

  6. בנוגע לפליטים באירופה: איך זה שונה מהאפשרות שניתנת ליהודים שסביהם נמלטו מאירופה לשוב ולקבל את האזרחות של המדינה שממנה ברחו?
    חוץ מזה, בעיית השיבה של הרבה פליטים אחרי מלחה"ע השנייה שונה מאוד מבעיית השיבה הפלסטינית – בין השאר כי הפליטים מהמדינות הסובייטיות לא רצו לחזור – למעשה, רבים פחדו מאוד לחזור ומסיבה טובה – רבים מאלו שהוחזרו בכוח לברה"מ הוצאו להורג או נשלחו למחנות עבודה באשמת עריקה או בגידה. במקרה הזה, ההשוואה ממש לא רלוונטית.

    • *לא* ניתנת אפשרות ליהודים שסביהם נמלטו מאירופה לשוב ולקבל את האזרחות של המדינה שממנה ברחו. זה פשוט לא המקרה. ישראלים רבים אמנם מבקשים ומקבלים אזרחות במדינות אירופאיות, אבל הם זכאים לאזרחות זו מתוקף חוקי האזרוח הרגילים של אותן מדינות, לא מתוקף היותם של הורי-הוריהם "פליטים" ובטח שלא מתוקף היותם יהודים.

    • לא ניתנת אפשרות ליהודים שסביהם נמלטו מאירופה לשוב ולקבל את האזרחות של המדינה שממנה ברחו. זה לא המקרה. ישראלים רבים אמנם מבקשים ומקבלים אזרחות במדינות אירופאיות, אבל הם זכאים לאזרחות זו מתוקף חוקי האזרוח הרגילים של אותן מדינות, לא מתוקף היותם של הורי-הוריהם "פליטים" ובטח שלא מתוקף היותם יהודים.

    • יעל, התשובה דווקא פשוטה מאד. היהודים לא נלחמו באף אחת מהמדינות האירופיות הללו. הכובש הנאצי, או מנהיגיהם של חלק מהמדינות הללו, הפכו את היהודים לאויב – אבל הלחימה היתה חד צדדית. ב-1948 היתה מלחמה לחיים ולמוות בין שתי קבוצות אתניות שנאבקו על אותה כברת ארץ. זה מצב מאד מאד שונה. שימי לב שבאירופה *אין* שיבה לפליטים שהיו מעורבים במלחמות – גרמנים לפולין, גרמנים לצ'כוסלובקיה, טורקים ויוונים. ואני גם לא רואה שיבה המונית של פולנים לאוקראינה או של אוקראינים לפולין. החלוקות הללו הפכו להיות די סופיות.

      גם הפסקה השנייה לא ממש נכונה. גרמנים רבים, למשל, די רצו לחזור לבתיהם שבשטחי פולין. בית המשפט האירופי לזכויות אדם דחה תביעות שיבה בקפריסין, בטענה שאת הנעשה אין להשיב. כך שהדוגמאות הן דווקא רלוונטיות מאד.

  7. לפרסם ב-972 מאמר שטוען כי לחק מהעמדות הישראליות יש, רחמנא ליצלן, לגיטמציה, זה מעשה אומץ של ממש. סחתיין.

  8. הכותב מגן על התנהגות הישוב היהודי ב – 1948 בטענה שלפחות לאור הרטוריקה הערבית בכלל ( והפלסטינית בפרט ) שנשמעה באותם ימים היה ברור שהמלחמה תהיה "מלחמת השמדה" מול הישוב היהודי ש"התנהג יפה" באופן יחסי לאיום שהיה נתון בו ביחס ל"סטדרט הלחימה" שהיה מקובל באותם ימים במקרים כאלה.
    הסבר זה רלוונטי במלואו גם לאיום שנשקף למדינת ישראל במאי – יוני 1967. הרטוריקה הערבית והפלסטינית היתה זהה ואף דיברה מפורשות על השמדה וגירוש כל היהודים מפלסטין והחזרת כל הפליטים ( ראה נאומי נאצר באותם ימים, ראש אש"ף אחמד שוקיירי, קול הרעם מקהיר ועוד ). אין גם ספק לגבי גורלם של אזרחי ישראל היהודים במקרה של ניצחון ערבי. לכאורה, ההבדל היחיד לעומת 1948 הוא גודל התבוסה הערבית בשדה הקרב.
    בכל זאת הכותב מגן, כאמור, בחירוף נפש על הלגטימיות של הכיבוש של 1948 ושולל באותה עוצמה את הכיבוש של 1967.
    האין זה חוסר יושר אינטלקטואלי קיצוני? האם יכול להיות שהכותב עושה זאת משום שאם ינהג אחרת תתבקש אחת משתי המסקנות האפשריות היחידות שאליהן הוא לא מוכן בשום אופן להגיע:
    1. דין כיבוש 67 כדין 48 ולכן הישובים ביו"ש ותושביהם, לגיטמיים לא פחות מכל הקיבוצים שקמו אחרי 1948 על אדמות הישובים הפלסטינים הנטושים.
    2. דין כיבוש 67 כדין 48 ולכן גם יש להחזיר לפלסטינים את הגזילה מ – 48 ובכלל זה את ביתם של גדולי השמאלנים ( למשל: בקיבוץ ברעם שעל חורבות הכפר הפלסטיני ברעם, כפר האומנים עין הוד שעל חורבות עין חוד הפלסטיני ועוד רבים וטובים ) ואולי גם את ביתו האישי של הכותב.
    מה ההבדל מבחינת החוק הבינלאומי ומבחינה מוסרית בין כיבושי 48, כגון: רמלה, לוד, יפו, קיבוץ כרם שלום לכיבושי 67, כגון: בית אל, עופרה ופסגות. כל הישובים הללו הינם בשטח המדינה הפלסטינית עפ"י הגבולות שקבע האו"ם למדינה היהודית בהחלטת החלוקה מ – 1947. כל מה שמעבר לגבולות הללו הוא תוצאה של מהלכים צבאיים בין אם מ – 1948 או מ – 1967. נכון שערביי רמלה, לוד, יפו וקיבוץ כרם שלום הינם אזרחי ישראל ואילו ערביי בית אל, עופרה ופסגות אינם כאלה. האם, לדעת הכותב, יסתיים הכיבוש מ – 67 ברגע שנספח את כל שטחי C ביו"ש ונעניק אזרחות מלאה גם ל – 50 אלף הערבים החיים שם וניסוג במקביל משטחי A ו – B?

    • דב,

      אני נתקל בתהייה הזאת לא מעט, והתשובה לה די ברורה ב-1948, למרות כל העוולות והאכזריות, ישראל העניקה אזרחות למי שנשאר בתחומה. ב-1967, לעומת זאת, היא הותירה את האוכלוסיה הפלסטינית בשטח תחת משטר צבאי נצחי. זו (בנוסף לאי הכרה של אף מדינה בכיבוש של 1967) היא הסיבה להבדלי הלגטימיות בין 1948 ל-1967.

      אם, ב-1967, ישראל היתה מספחת חלק מהשטח (שטחי C של היום) ומעניקה לכל תושביהם אזרחות, סביר להניח שהם היו נחשבים היום לשטחי ישראל. עכשיו, אחרי ארבעים שנים של כיבוש, כבר מאוחר מדי. סיפוח שטחי C יפגע ביכולת הקיום של מדינה פלסטינית בשאר השטח, ולפיכך אינו קביל. אם, לעומת זאת, יתבצע סיפוח כזה במסגרת תוכנית של חילופי שטחים, זה כבר סיפור אחר. דבר אחד ברור: את המשטר הצבאי בשטחים יש לסיים בדרך זו או אחרת.

      בנוגע לסכנה הקיומית, אי אפשר להשוות את הסכנה ב-1948, כאשר היישוב היה עני וחלש, לעוצמה הישראלית ב-1967. נכון שהרטוריקה היתה זהה, אבל המציאות – בכלל לא.

  9. למרות שמפתה לפתח את הנושא של זכויות וליגיטימיות שלא יביא לשום תוצאות מעשיות הנושא העיקרי של הכתבה הוא עתונאית שנוקטת בסגנון מסויים. אולי כדאי שנצמד לנושא. אין סוף לנושא הליגיטימי.
    אני אישית חושב שדני קצת מרחיק לכת באמונתו בבק הנד של פולה שמיט, הרי פולה שמיט מדברת לקהל מסויים, ממש כמו שגיא בכור מדבר לקהל שלא מתעניין בעובדות. רוב האנשים מתאימים את המציאות לדעותיהם ולא לעובדות. זה בערך ההבדל בין הקהל לקולנוע מסחרי לקולנוע אומנותי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: