לא שומע, עבור: למה רציונליות חשובה?

אם קשה להגיע לאמת המוחלטת, מה הבעיה עם הפוסט-מודרניזם ומה הטעם ברציונליות? הינשוף על נבדלים בכדורגל, שיחות חרשים והחתנית המאושרת של פרס הכתיבה הגרועה.

Couple-Yelling-e1344790285440

כיצד דנים החכמים? כאשר הם מדברים זה עם זה, ישנה שקלא וטריא ביניהם, ואחד מהם נחשף כטועה. החכם שטעותו התגלתה מודה בכך ולעולם לא מתכעס. כאשר מלך, לעומת זאת, דן בנושא, הוא מקדם את דעתו שלו, ואם אי מי חולק עליו העונש לא מאחר לבוא.

  שאלותיו של מילינדה, קלאסיקה בודהיסטית-הודית מהמאה השנייה לפנה"ס

ראשית כל, אפתח את הפוסט בוידוי: תמיד היתה לי סלידה, אינסטינקטיבית כמעט, מ"תיאוריה ביקורתית" ומיישומה הלכה למעשה, בין אם מדובר בפוסט-מודרניזם, ניאו-מרקסיזם, פמיניזם רדיקלי, השמאל החדש, רוח שנות השישים, או פוליטיקה של זהויות. אני מודע לכך שמדובר בתורות שונות עם הבדלים ניכרים ביניהן, אבל מה לעשות שהיפים גרמו לי להתעטש, סטודנטים רדיקלים שמשתלטים על קמפוסים לא מצאו חן בעיני וודסטוק גרמה לי לאלרגיה. עניין של טעם. לא אהבתי את הז'רגון, הפוליטיזיציה הבוטה זעקה לעין, והטיעונים נראו לי שבלוניים, מעגליים וחוזרים על עצמם. מעל הכל, הם נראו לי ממוחזרים ומשעממים. אבל סלידה אינסטינקטיבית היא אף פעם לא מורה טוב, משום שלרוב היא מבוססת על דיעות קדומות והתניות למיניהן ולא על חשיבה שיטתית. אחרי שנים מספר באקדמיה ואינספור קורסים שעסקו במגוון נושאים רחב, חלקם אצל מרצים ששייכים לאותן האסכולות בדיוק, התחלתי להבין מה עומד בדיוק מאחורי הרגשות שלי, ולצד זה, גם את היתרונות היחסיים ונקודות התורפה הקריטיות בעמדותיהם של אלו הטוענים כי "הכל פוליטי", אין טעם ברציונליות ואף אחד לא יכול להגיע לאמת כהווייתה.

נתחיל בנקודות החזקות. אכן יש ממש בטענה הפוסט-מודרניסטית כי מונחים כמו "אמת" אובייקטיבית אינם יכולים לעמוד בניתוח פילוסופי דקדקני. ראשית כל, אין לנו גישה ישירה למציאות ההיסטורית, והיא מתווכת אלינו דרך מסמכים וראיות אחרות, מבעד למחסום של שפה, אידיאולוגיה, אינטרסים ותפיסת עולם, הן של מחברי המסמכים והן שלנו. השאלה האם המפגינים במהפכה הרוסית של 1905 היו "פרולטריון", "אזרחי רוסיה" או "נתינים של הצאר" לא יכולה להיות מוכרעת באופן אמפירי, והתשובה אליה, במידה רבה, תלויה בפריזמה האידיאולוגית דרכה אנחנו מתבוננים בדברים. נכון – יש גם תשובות מוטעות בעליל: אלו שאינן נתמכות בראיות. אי אפשר לומר שמהפכת 1905 הונהגה בידי מהגרים אינדונזים, או שהמפגינים בכיכר טיינאנמן היו פעילי זכויות הפלה. הפרשנות המרקסיסטית לציד המכשפות, שגרסה כי המדינה רדפה מכשפות כדי לשדוד את רכושן, מוטעית אף היא בעליל, משום שמערכת הרדיפה עלתה הון רב ואילו הרכוש שנבזז היה מועט ודל. אולם בכל זאת, קשה להצביע על "אמת" אחת ויחידה שאינה תלויה בפריזמה שדרכה אנו מסתכלים על הדברים, אפילו לא אמת נסתרת שניתן לגלות אך ורק בעבודת נמלים מאומצת.

אין אמת אחת: מהפכת 1905 ברוסיה

אין אמת אחת: מהפכת 1905 ברוסיה

            אבל כאן מסתתרת נקודה מעניינת. אם אכן איננו מסוגלים להגיע ל"אמת", אפילו לא בעבודת נמלים מאומצת, מה הערך בכל תהליך החקירה והדרישה הבלשי שהיסטוריונים אמונים עליו? מה התועלת בהצלבת ראיות, בבחינת גרסאות, באימות עדויות, אם ממילא לא נוכל להגיע ליעד? אם היסטוריון לעולם לא יכול להיות אובייקטיבי, כפי שטוענים ה"ביקורתיים" במידה מרובה של צדק, אז מדוע לא להודות בהטייה הפוליטית שלנו ולהשתמש במחקרים שלנו ככלי תעמולה גרידא, אמצעי לקדם מטרות שאנחנו מאמינים בהן? רבים וטובים, אחרי הכל, עושים בדיוק את זה, במיוחד במחנה הביקורתי. ההיסטוריון הרדיקלי אילן פפה, למשל, אחד מאלו שייבאו את הכתיבה הפוסט-מודרניסטית לארץ, הודה בפה מלא כי הוא אינו מתיימר לאובייקטיביות מכל סוג שהוא, וכי כתביו משרתים את המטרה הלאומית הפלסטינית. נכון, פפה עיוות וסילף ראיות פעמים אין ספור בספריו, ואף תמך בטדי כ"ץ – זייפן ראיות חצוף במיוחד שהמציא "טבח" שלא היה ולא נברא. אבל אם אין אמת, ואין אובייקטיביות, אז מה ההבדל בין פפה לכ"ץ ובין אחרים? התשובה טמונה בשני מושגי מפתח: דיאלוג וחוקי משחק.

כפי שיודע כל מי ששיחק כדורגל, כדורסל, דמקה, שחמט או דוקים, לא ניתן לשחק ללא חוקים. לחוקי הכדורגל, למשל, אין שום ערך אובייקטיבי. הם לא מייצגים "אמת" חיצונית. אבל הם מאפשרים לאלו שמעוניינים לשחק מערכת מוסכמת שתסדיר את התחרות ביניהם. החוקים אינם קובעים מי ינצח במשחק פלוני, אבל הם מנחים אותנו כיצד נקבע מי ניצח. במילים אחרות, חוקי המשחק המוסכמים מאפשרים דיאלוג. גם כאשר שחקני כדורגל מתווכחים, למשל, אם מהלך מסויים נחשב כ"נבדל", הרי שהם מסכימים על ההגדרה של "נבדל", שמהווה בסיס לויכוח כולו. אם הכללים הבסיסיים אינם מוסכמים, הרי שאי אפשר לשחק. זהו בדיוק היתרון הגדול של כללי ביקורת המקורות, הרציונליות והשאיפה לאובייקטיביות במדעי הרוח. נכון, לא ניתן להגיע לאמת המוחלטת דרך ביקורת מקורות. לעולם לא נשיג תשובה אחת. אבל העובדה שאנחנו מסכימים על כללים מסויימים מאפשרת לנו לנהל דיון ולא לצרוח אחד על השני.

אי אפשר לשחק ללא חוקים - נבדל במגרש כדורגל

אי אפשר לשחק ללא חוקים – נבדל במגרש כדורגל

קחו, למשל, את הויכוח הישן בין היסטוריונים שמרנים לעמיתיהם המרקסיסטים בנוגע לנושא מפתח בתולדות גרמניה הנאצית: שיתוף הפעולה של התעשיינים הגרמנים עם היטלר. לאורך ההיסטוריה, נטו מרקסיסטים לטעון כי התעשיינים ובעלי ההון עמדו מאחורי המפלגה הנאצית. הטיעון הזה תאם באופן נוח למדי את התזה המרקסיסטית לפיה הפשיזם נועד להציל את הקפיטליזם ממהפכה באמצעות דיקטטורה משותפת של ההון והצבא. היסטוריונים אנטי-קומוניסטים, לעומת זאת, נטו לטעון שהקפיטליסטים לא שיתפו פעולה עם הנאצים. ללא כללי ביקורת מקורות ובלי מחוייבות משותפת לרציונליות מדעית, שני הצדדים לא היו יכולים לנהל את הדיון הזה. אם לך יש את דעתך ולי יש את דעתי, ואף אחת לא נכונה יותר מרעותה, כיצד ניתן להתווכח? ויכוח בין בעלי עמדות שונות ייתכן, למעשה, רק כאשר שני הצדדים מסכימים על כללי משחק משותפים. אם אני, כאנטי-מרקסיסט, אמצא מסמך שמאושש את התזה המרקסיסטית דווקא, עלי להציג אותו ואף להבליטו, ובאותה מידה – מותר לי לצפות מהיריב שלי לגלות הגינות דומה. דרך אגב, מדובר במעשה שהיה. היסטוריון מרקסיסט בשם דייויד אברהם, שכתב ספר על התעשיינים והיטלר תוך הסתמכות על ראיות מזוייפות, זכה לגינוי חריף גם מחוקרים מרקסיסטים הגונים, שהבינו שהתזה שלו מופרכת בלי קשר לאידיאולוגיה. דיאלוג יתכן רק אם אנו מסכימים כי מסמכים ולמקורות ההיסטוריים תמיד יש את המילה האחרונה. הראיות קודמות לאידיאולוגיה ולמטרות הפוליטיות שלי. או כפי שניסח זאת יואב גלבר, היסטוריון טוב הוא כזה ש"ידיעתו קודמת לדעתו". מכיוון שכאמור, רק לעיתים נדירות המקורות פוסלים לחלוטין עמדה כלשהי, ברוב המקרים יכול כל צד עדיין להחזיק בדעתו ובאידיאולוגיה שלו. אבל אם הוא הגון, הוא צריך להעלות ולהבליט גם ראיות שתומכות בעמדתו של הצד השני. כך, יוכל הקורא להכריע בויכוח בכוחות עצמו.

ידיעתו קודמת לדעתו - יואב גלבר

ידיעתו קודמת לדעתו – פרופ' יואב גלבר

מכל הכתוב לעיל עולה כי רציונליות אינה אמת מקודשת אלא כלי נוח לויכוח ולדיאלוג. היא מערכת הכללים היחידה שבעלי עמדות רבות ושונות, מכל גווני הקשת הפוליטית והאידיאולוגית, יכולים לנהל את הויכוח שלהם בצילה. הבעיה העיקרית עם הפוסט-מודרניסטים ורבים מה"ביקורתיים" האחרים, היא שהם מחרבים את הדיאלוג הזה במגוון דרכים. קחו, למשל, את הז'ארגון הפתלתל והמעוקר. בפוסט קודם דיברתי על חוקר התרבות הומי באבא מהרווארד, חתן מדליית הכסף בתחרות הכתיבה הגרועה. הפעם, נצטט בגאווה את חתנית הפרס לשנת 1998, חוקרת המגדר ג'ודית באטלר:

The move from a structuralist account in which capital is understood to structure social relations in relatively homologous ways to a view of hegemony in which power relations are subject to repetition, convergence, and rearticulation brought the question of temporality into the thinking of structure, and marked a shift from a form of Althusserian theory that takes structural totalities as theoretical objects to one in which the insights into the contingent possibility of structure inaugurate a renewed conception of hegemony as bound up with the contingent sites and strategies of the rearticulation of power.

בבורותי, אני חייב להודות שאחרי 11 שנות לימודים במדעי הרוח אני לא מבין מילה מהטקסט הזה, ואני לא היחיד. לפעמים נדמה לי שמדובר בסימפטום מובהק של בגדי המלך החדשים, וגם רבים מאלו שטוענים כביכול שהם מבינים, פשוט מעמידים פנים. אף אחד לא טוען שרעיונות פילוסופיים אמורים להיות מנוסחים בשפה שתהיה מובנת לכולם, אבל לניסוח מסורבל שכזה אין שום הצדקה הגיונית – לא למשפט הארוך כאורך הגלות, לא לז'ארגון המשונה ולא לדקדוק הבלתי אפשרי. הניסוח הנ"ל, בסופו של דבר, הופך את הטקסטים של באטלר ודומיה לשפת מסתורין של כת מיסטית. רק מי שעבר את טקסי החניכה וההסמכה יכול להבין במה מדובר. כך, הדיון מוגבל מראש לקבוצה קטנה מאד של אנשים, רובה ככולם שיבוטים פוליטיים ואידיאולוגיים של באטלר עצמה.

 

חתנית פרס הכתיבה הגרועה: פרופ' ג'ודית באטלר

חתנית פרס הכתיבה הגרועה: פרופ' ג'ודית באטלר

הז'ארגון נוסח באטלר ובאבא, כמובן, אינו האמצעי היחיד לחרב דיאלוג אמיתי בין בעלי עמדות שונות. הביטו, למשל, על הציטוט הבא של ההיסטוריון השמאלי-רדיקלי אילן פפה:

המאבק מבוסס על אידאולוגיה ולא על העובדות. מי יודע מהן עובדות? אנחנו מנסים לשכנע כמה שיותר אנשים שהפירוש שלנו לעובדות הוא הפירוש הנכון, ואנחנו עושים את זה משום שאנחנו אידאולוגים ולא רודפי האמת.

עזבו כרגע את הויכוח הפוליטי – ואת השאלה האם עמדותיו של פפה נכונות או לא. הבעיה היא שהוא מצהיר בריש גלי שמבחינתו אין כללי משחק. כל פרשנות שתתאים לעמדתו הפוליטית תאומץ, וכל פרשנות שלא – תושלך לאשפה. כאשר אנחנו מודים שאנו "אידיאולוגים ולא רודפי האמת", הרי ששום עובדה סותרת, חזקה ככל שתהיה, לא תשכנע אותנו. ואם כך, כיצד ניתן להתווכח עם פפה או לדון איתו על משהו? בסופו של דבר, כפי שכתב אסף שגיב, המחפורת הפוליטית הזאת מובילה רדיקלים מסוגו של פפה להסתגר ב"חללי תהודה המאוכלסים באנשים בעלי השקפות דומות." הוא מסוגל לדון, בסופו של דבר, אך ורק עם שיבוטים אידיאולוגיים של עצמו, ואך ורק על פרטים קטנים. כל היתר הוא בסך הכל שיחת חרשים.

לא רודף אמת: פרופ' אילן פפה

לא רודף אמת: פרופ' אילן פפה

            מכאן נובעת התפתחות נוספת, מעניינת לא פחות, וקשורה אף היא ישירות לאובדן הרצון לדיאלוג כן ואמיתי עם היריב: השימוש המזוייף שפוסט-מודרניסטים מהשמאל הרדיקלי עושים בכלים של מחקר מדעי-רציונלי. עבור אילן פפה, למשל, כל שיטות הפירוק הפוסט-מודרניסטיות עובדות אך ורק על השיח הישראלי-ציוני. כל מה שישראלים או ציונים אומרים הוא "נרטיב". לעומת זאת, דבריהם של הפלסטינים הם אמת מוחלטת ואובייקטיבית, שכל היסטוריון גרמני שמרן מהמאה ה-19 היה משתבח בה. בעיני חוקרת הקולנוע הרדיקלית טרי גינסברג, אחת שמחקריה מלאים במיטב הז'רגון הפוסט-מודרניסטי של פירוק המציאות למרכיביה המדומיינים, אנטי-ציונות היא עמדה אובייקטיבית שאין לחלוק עליה, האמת הפוליטית היחידה, מוסכמה שהמחקר ההיסטורי ביסס מעבר לכל ספק. כך, ה"ביקורתיים" סוגרים מעגל: מספקנים כביכול הם הפכו לנציגיה של אורתודוקסיה שאסור לערער עליה, לא במחשבה ולא במעשה. לאחרונה יצא לי לחוות את התופעה הזאת בעצמי. בויכוח שניהלתי במגזין 972+ עם העיתונאית הרדיקלית פאולה שמיט על סוגיית הפליטים, ענתה לי הגברת הנ"ל כי אי אפשר להתווכח עם ציונים משום שהם "לא מדעיים", והגדירה את עמדותיה שלה כאמת שאין לכפור בה. כל טיעוני הנגד, אליבא דשמיט, כל כך מגוחכים שהם "אינם ראויים לתגובה". שקט. ההבדל בין הביקורתיים מהסוג הספציפי הזה, בין אם עיתונאים ובין אם חוקרים מהאקדמיה, לבין כת דתית מיסטית הוא ככל הנראה קטן יותר מכפי שניתן לדמיין. ללא כללים מוסכמים לדיאלוג, מה שנותר בסופו של דבר הוא לא יותר מאורתודוקסיה אמונית, טובלת במרק סמיך של צדקנות, רגשנות וזעם קדוש.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-פברואר 22, 2014, ב-ינשוף היסטורי, ינשוף פוליטי-מדיני, ינשופי מגדל השן: סיפורים מתוך האקדמיה ותויגה ב-, , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 55 תגובות.

  1. דני, כמו תמיד טור טוב ומעולה, לכן בחינוך בגילאים צעירים יש חשיבות ללימודי פילוסופיה וספרות ורוח, ואפילו להכניס לימודי דיונים (דייביט), ללמוד להטיל ספק, לחשוב בהגיון, לנתח, להבין דברים. לגבי פוסטמודרניזם דעתי עליהם שלילית למדי, מדובר בפילוסופיה שסותרת עצמה אם אפשר להגיד שזה פילוסופיה בכלל, לרוב משתמשים בזה אינטלקטואלים אקדמאים ללא השכלה קלאסית אלא מודרנית בלבד להצדקה עצמית באמצעות פעלולנות אינטלקטואלית זולה.אבל זה עלול לפגוע בפרות קדושות

    • דיבייטים זה דבר חשוב מאד – בטח בחינוך. אני תמיד מצטער שלא למדתי את זה בשיטתיות (חוץ משנה אחת בבית הספר היסודי). אכן, לעיתים קרובות הז'ארגון מכסה על מחקר אמפירי רשלני, תוכן דל או פשוט חוסר יכולת לומר דברים משמעותיים. נתקלתית בתופעה הזאת אינספור פעמים.

  2. מסכים לחלוטין. יצא לי לקחת מספר קורסים בתואר ראשון עם נטייה לפוסט מודרניזם והזדעזעתי מסגנון הכתיבה וחלק לא מבוטל מהעמדות שמוצגות שם. הבעיה העיקרית בזרם הזה שהוא כל כך נפוץ ונלמד באקדמיה שכדי להבין שמדובר באוויר חם ותו לא, אתה חייב ללמוד מעט את הנושא. אחרי שלמדת, אתה מבין שבזבזת את הזמן.

    אני לא יודע איפה חומסקי נכנס אצלך, אם בכלל, בזרם הזה (אחרי הכל הוא עבד מקרוב יחד עם פפה), אבל חלק מהביקורת שלך כאן על הפוסט מודרניזם הוא מבטא כאן:

    • חומסקי, למרות היותו אחד הנביאים של "השמאל החדש", מזכיר יותר את המרקסיסטים מהסוג הישן. בעיקרון, מרקסיזם ופוסט-מודרניזם סותרים אחד את השני באופן עמוק מאד. בפועל, בשדה השיח האקדמי היום, ניאו מרקסיזם וגווניו השונים של הפוסט-מודרניזם מתערבבים זה עם זה באופנים מרתקים למדי.

      בנוגע לאוויר החם, ראיתי מספר מקרים מעניינים מאד, שבהם חוקרים רציניים לקחו ספר היסטוריה פוסטי וקראו אותו כדג. אחת הדוגמאות הטובות ביותר הוא הרצנזיה של מאיר ליטווק על ספרו של חגי רם. http://www.katharsis.co.il/article.asp?ArticleID=178

  3. אכן, דיאלוג פורה הוא הבסיס החשוב לכל מחקר היסטורי פורה. לכן כל דוקטורנט חייב להגן על התזה שלו, כל פרסום אקדמי חייב בביקורת עמיתים, וכל אינטלקטואל מקפיד לקרוא ביקורות על ספרים (לפחות) בתחום העיסוק שלו. ללא דיאלוג, מדובר סתם ב"פופוליטיקה", קרב בין תועמלנים, ואפשר להפקיר את הבמה למירי רגב ודומיה (ויש כאלה בכל מקום ולכל צד).

    הביקורת של שמיט על מאמרך די עלובה. היא מתייחסת לדעותיה ופרשנויותיה כאל עובדות שאין לערער עליהן, למרות שהן מבוססות על "מה שעולה מתוך הראיונות שערכתי". היא מאשימה אותך בכך שלא שקלת את האפשרות שהאלימות היהודית היא בעצם תגובה לשואה ולא לתוקפנות הערבית, אבל היא עצמה לא מוכנה לשקול את האפשרות הזו (או שמא מדובר בשילוב מורכב בין השניים?). היא מצדיקה את פפה בכך שהוא חשף את תכנית ד'. אבל אף היסטוריון ציוני מעולם לא הכחיש את קיומה של תכנית ד' (אם כי היו מי שהטילו ספק בחשיבותה. למשל, לאור העובדה שאין בה שעת ש' או שהיא לא הועברה כראוי לחטיבות הלוחמות). בכל מקרה, אין סתירה עקרונית בין תכנית ד' לבין הטענות שהעלית. היא מזכירה בעצמה את המופתי, אבל חוזרת על הטענה שלא היה שום קשר בכלל בין הפלסטינים לנאצים.

    • נראה לי שאחרי פרסום מאמר התגובה של שמיט, האהדה אליה בקרב המגיבים הקבועים של האתר פחתה מאד. המאמר הזה היה כל כך מופרך ובזיוני, עד שהתפלאתי שהעורך הסכים לפרסם אותו ללא תיקונים.

      בנוגע לפסקה הראשונה שלך, אכן – זו הבעיה בפירוק הכלים הבסיסיים ביותר של דיאלוג. או שאנשים צועקים זה על זה (ע"ע מירי רגב), או, כפי שקורה פעמים רבות באקדמיה, כל קבוצה אידיאולוגית מתכנסת בחללי תהודה משלה ולא מתייחסת לאחרות. בביטוי "חללי תהודה" אני מתכוון לכנסים, כתבי עת, ומערכת אינטלקטואלית שלמה שכל השותפים בה נראים ומברים כמו שיבוטים אידיאולוגיים אחד של השני.

  4. היי דני,

    התחלתי לקרוא את בלוג שלך לפני כמה חודשים, והתרשמתי מאוד. תודה רבה ותמשיך כך!

    אני אנסה להכליל את הנושא מעבר לחקר היסטורי.
    אני מסכים עם דעתך לגבי הצורך בכללים משותפים לצורך קיום דיאלוג, והרציונליות היא אולי הכלל היחיד שיכול לשמש את כולנו. אבל מעשית, גם אם כולנו נסכים לעיקרון הזה, לא נוכל לקיים אותו לחלוטין.
    הניסיון (לפחות שלי) מראה שבכל ויכוח או דיון שמתחיל מטיעונים רציונליים, די מהר מגיעים לשלב שכל צד "נתקע" באיזושהי "אמת מוחלטת" שלא דנים עליה. ואז מתחילה "שיחת חירשים".
    המשפט "על טעם וריח אין להתווכח" הוא מצחיק לדעתי – הטעם והריח הם אחד התחומים שמתווכחים עליהם הכי הרבה (ולא מסכימים). תחום נוסף שמוביל לויכוחים ודיונים הוא כשאין מספיק מידע על הנושא – על העבר (מיעוט עובדות) או על העתיד (די ברור למה).
    נוצר מצב פרדוקסלי – רציונליות בהכרח מביאה להסכמה, עד לשלב שמגיעים ל-"אמת מוחלטת" או מחסור בנתונים.
    מה דעתך על כך?

    • אין ויכוח רציונלי לחלוטין, ואף פעם לא ניתן להסכים על הכל. גם לא ראוי שכך יהיה – היופי של הדיון הוא בריבוי הדיעות, ואין לצפות שדעה אחת תביס את כל האחרות. כמו כן, סביר מאד להניח שיש גרעין שקשה מאד להתווכח עליו, אבל לעומת זאת – גם אלו שחלוקים בדיעותיהם והשקפת העולם שלהם יכולים להתווכח על לא מעט דברים בהסתמך על כללי דיון רציונליים. למשל, חוקר דתי וחוקר חילוני אולי לא יצליחו להתווכח באופן משמעותי על שאלת קיומו של אלוהים, אבל הם כן יכולים להתווכח, תוך שימוש בכללים של דיון וראיות, על סוגיות בתולדות הציונות הדתית. ושוב אני מדגיש שדיאלוג משמעותי אינו מכתיב בהכרח "ניצחון" או "תבוסה", אבל הוא כן מחייב נכונות להודות בטעויות מבחינה מסויימת וללמוד מהצד השני.

      ותודה על המחמאות!

  5. פוסט חביב וחשוב. כל כך הרבה אנשי אקדמיה בכירים עשו קריירה מפוארת עם הגישות המוקשות האלה ועם מחקרים שלא ברור מה ערכם…

    • וזו נקודה שאני תמיד מדגיש. מכיוון שהאקדמיה נהנית ממימון ציבורי, היא חייבת להיות עם הפנים לציבור. לא כל מחקר צריך להיות מדע פופולרי, ויש רעיונות מסובכים שקשה להביע בשפה פשוטה. אבל הטענה שלי הוא שמאמר אקדמי צריך להיות בהיר ופשוט ככל האפשר, ככל שהצגת הטיעונים מאפשרת. הבעיה היא שיש באקדמיה לא מעט אנשים, מאלו שמדברים השכם והערב על "פופוליזם" ו"סנסציונליזם", שהפכו את השיעמום והסרבול לסמל סטטוס.

  6. במוצהר שלא מעניינת אותו העובדות אלא אם כן הן משרתות את האידיאולוגיה שלו אז איזה ויכוח אמיתי אפשר לנהל עם איש כזה? מה שמאפיין את הקבוצות הללו שציינת שאתה לא אוהב זה הניסיון לכפות אמת אחת ואוניברסלית על ההיסטוריה(ולמרבה הטמטום לפעמים על המדע).
    אם הימין הקיצוני מאמין שתולדות ההיסטוריה היא מלחמת גזעים בלתי מתפשרת אז ברור שעניינים אחרים הוא יזניח ויגיע לפריזמה צרה של המציאות, נכון הדבר גם לגבי הקומוניסטים שרואים את הכול דרך משקפת שרואה רק מלמת מעמדות.
    סופו של יום אנשים כאלה יאנסו את המציאות לתפישתם וזה כמובן לא יוביל לשום דבר חיובי או קונסטרוקטיבי. ובקשר לבאטלר: זה לא מקרה שג'ודי באטלר כותבת קטע מורכב שכאשר מפרקים אותו אין מאחוריו דבר, זה מפני שהשפה המדעית שלה אמורה לחשוף טפח ולכסות טפחיים

  7. התכוונתי כמובן שאת אילן פפה לא מעניינות העובדות.

  8. מסכים איתך בקשר למסקנה, רק רציתי לציין שבתור פסיכולוג השימוש ב"רציונליות" פה מרגיש לי קצת לא נכון. אולי פוזיטיביזם?

    • אתה בעיקרון צודק – אבל פוזיטיביזם זה מושג שדורש הגדרה מורכבת שלא רציתי להיכנס אליה במגבלות הזמן והמקום. ב"רציונליות" אני לא מתכוון להגדרה הפסיכולוגית או הפילוסופית המדוייקת, אלא למערכת של כלי עבודה המבוססים על חוקי הלוגיקה, שניתן לאמצם בלא קשר להשקפת העולם האידיאולוגית שלך.

  9. מדהים שכל כך הרבה אנשים חכמים (כמו דני) נופלים באותו הכשל בדיון הזה: הם לא מבדילים בין ספקנות לרלטיביזם.
    מההנחה שאין מספיק עדות אמפירית לקבוע מי היו בדיוק המהפכנים של 1905 אפשר להסיק שאנחנו לעולם לא נדע מי הם היו – זה סתם ספקנות. אבל אי אפשר להסיק מכך (מבלי לעשות שימניות (מטפיזיות) באוויר) שהמהפכנים היו דבר אחד והיפוכו ב1905, כפי שטוענים רלטיביסטים.

    ספקנות (לגבי ערך אמת של טענות היסטוריות, נניח) היא ממש לא עמדה "חדשה". זה הטריק הכי עתיק בספר.

    כדי להגן על רלטיביזם זה ממש לא מספיק להצביע על כך שהראיות לא מצליחות לאושש או להפריך טענה כלשהי. רלטיביזם צריך לתת טיעון לטובת העמדה שעובדה היסטורית יכולה להיות אמתית ושקרית באותו הזמן מפרספקטיבות שונות. זה הרבה יותר קשה מאיך שזה נשמע (נסו להיות בשתי פרספקטיבות שונות באותו הזמן).

    אמרו על פילוסופיה של המתמטיקה שהיא גורמת למתמטיקאים לעשות פילוסופיה גרועה (ולפילוסופים לעשות מתמטיקה גרועה). זה כנאה נכון גם לגבי פילוסופיה של ההיסטוריה.

    העבודה של היסטוריונים יותר מדי חשובה – עדיף שהם לא יבזבזו את הזמן שלהם בלהכריע האם העץ באמת נפל ביער…(ספוילר: אף אחד לא יצליח לענות על שאלות מפגרות כאלה)

    • לא, לא התבלבלתי, ולדעתי הנחות היסוד שלך בעייתיות מאד. אתה מניח, למשל, שאם יהיה לנו סרט שיתעד כל פרט ופרט בחיי מהפכני 1905, אז אולי נוכל, בעבודת נמלים מאומצת, לקבוע באופן מוחלט ואובייקטיבי אם הם היו "עמלים", "פועלים", "נתיני הצאר" או "אזרחי רוסיה". האמת היא שאין לזה תשובה אובייקטיבית, כי רבים מהם התאימו לכל הקטגוריות הללו בעת ובעונה אחת. השאלה היא איזו קטגוריה יותר חשובה, והתשובה אליה תלויה בהשקפת העולם שלך, ובפריזמה דרכה אתה מתבונן על הדברים, לא פחות מאשר במציאות האובייקטיבית כביכול.

  10. זה ברור מעלעול מהיר (עוד לפני הקריאה המלאה של המאמר), שיש לכל המבקרים של ה"פוסטמודרניזם" חור עמוק בהשכלה לגבי המשמעות של הזרם המרכזי וכל מה שקשור לאבות ולהוגים המרכזיים שלו (רמז – אין לזה קשר לפוסט ציונות, או לפמיניזם או לניאו מרקסזים).

    יש איזו אופנה בארץ להכליל את כל הצורות האירופאיות של השמאל תחת מעין "ליגה על שמאלנית" ולקרוא לה דווקא "פוסטמודרניזם".

    מישהו מהמבקרים האלה קרא פעם את ז'ן בודריאר (שנחשב לפוסטמודרניסט מובהק ופורה)? או את ליוטר? פוסטציוניים או פמיניסטיות או מרקסיסטים (+ניאומרקסיסטים) הן לא פוסזטמודרניזם. ולמעשה הם סותרים חצי מהנחות היסוד שלו.

    פוסט מודרניזם הוא לא רק דסטרוקטיבי. הוא חושף את המאפיינים של התקופה שלנו. והוא לא מבטל לא את המדע ולא את המוסר או את הכלכלה. הוא רק מאיר את הרוח האנושית החדשה באור שמסביר את ההגיון של התקופה הזאת… במיוחד מבחינה חברתית. פוסטמודרניזם זאת ביקורת חברתית, לא ניהיליזם מדעי ולוגי. ולמעשה הערעור של יסודות המדע והרציונליות היה קיים כבר מזמן (עוד באקדמיה הספקנית שאחרי אפלטון וממילא בכל הפילוסופיה החדשה כולם היו מודעים לזה מדקרט ועד קאנט).

    הוצאת הדיבה האינטלקטואלית הזאת גורמת להרבה אנשים משכילים בארץ להיתקע בפילוסופיות ישנות שלא תורמות כלום לניתוח חברתי של העולם שבו אנחנו חיים היום (כי אנחנו כבר לא במאה ה-18 או במאה ה-20, מבחינה חברתית ופוליטית).

    בודריאר ודומיו, שהם הפוסטמודרניזם האותנטי, לא מבטלים את היסודות הישנים (למעשה כבר המודרניסטים, כמו סארטר ופוקו כבר עשו את זה, או יותר מזה). הם רק עוסקים בנושאים חברתיים ופוליטיים שרלבנטים לתקופה שלנו, ושאי אפשר לדבר עליהם עם כלים של תקופות קודמות.

    • חור בהשכלה או לא, דווקא שטיפת המוח לה זוכה כל סטודנט שאי פעם למד קורס "ביקורתי" (מבוא לאנתרופולוגיה זו דוגמה קלאסית) וזכה לנאומים חוצבי להבות של מרצים המגדירים את עצמם כפוסטמודרניסטים, נתקל דווקא בגרסת הפוסטמודרניזם הפופולרי עליה דברתבתחילת התגובה.
      החזרה האובססיבית על מנטרת ה"אין אמת", האזכור האינסופי בכל הרצאה והרצאה של הסכסוך הישראלי פלסטיני (לרוב מעוטר בעוד כמה הברקות בנוסח "האשכנזים הם אסוננו") ובעיקר התביעה להחליף ניתוח שכלתני ומסודר בברברת משולחת רסן, הם המאפיינים העיקריים של הפוסטומדרניזם כפי שהוא מוצג באוניברסיטאות דווקא על ידי אלו שמציגים את עצמם כחסידי הזרם.

    • גלעד, יש לי רושם שאתה יורה לכיוונים לא נכונים. דווקא קראתי ולמדתי את חלק מההוגים שאתה מדבר עליהם, אם כי אני כמובן לא מתיימר להיות מומחה. הביקורת שלי כוונה להשפעות שליליות מסויימות של התורות הללו, לא בהכרח בצורתן הטהורה, אלא באופן שבו הן נתפסות בקרב הציבור הרחב של החוקרים באקדמיה. במיוחד התמקדתי בפגיעה בדיאלוג בין בעלי עמדות שונות, נקודה שלא התייחסת אליה בתגובה שלך.

      • אם הבעיה היא רק בהצגה או בפופולריזציות (עבור דרגות של שונות של פופולריזציה) של הרעיונות האלה, אז מה עושים עם הרעיונות עצמם? איך אפשר להביע אותם במסגרת שמאפשרת דיון?

        נגיד, כהדיוט, הרעיון של באטלר על פרפורמטיביות נראה לי מרתק ורלבנטי (ובפרט בהקשר של הציטוט שהבאת, מסורבל ומובן-חלקית ככל שיהיה). אבל אני לא רואה איך אפשר בכלל לעסוק בנושא הזה בלי התשתית הרעיונית שהוא מתבסס עליה, או מתוך נקודת מבט מודרניסטית. לפחות לא ראיתי שניסו. או בניסוח מקוצר, ואולי טיפה בוטה: יש לך הצעה קונסטרוקטיבית?

      • ההצעה שלי היא מאד פשוטה. אפשר לקרוא לה תוכנית עבודה. ברור לי שלא כל טקסט יהיה זמין לכולם, ויש צורך בידע קודם. בהתחשב במגבלות הללו, כותב צריך לנסות לכתוב באופן פשוט וברור כל האפשר ולהשתמש במינימום ז'ארגון ככל שהרעיונות מאפשרים.

    • תגובה ממש יפה וטובה ונחוצה,אנשים שמתיימרים לייצג את האובייקטיביות והרציונליות מכפישים תורה רק בגלל שהם לא מסוגלים להבין אותה,זה מריח רע מאוד,לא אמין,אפילו מגוחך.

  11. http://www.goodreads.com/quotes/809614-what-do-you-think-science-is-there-s-nothing-magical-about
    אהבתי את הרשומה. רואים שהעניין התבשל אצלך זמן רב לפני שעלה על הכתב. אהבתי את המשל לכדורגל שיעזור לי לזכור את הטיעון על חוקי המשחק.
    הייתי מוסיף את הציטוט של סטיבן נובלה. זה מבהיר עוד יותר טוב שאין חלופה ראויה לחוקי המשחק האילו.

  12. רשומה מעולה דני! שוב תודה על טור מושחז וחיוני שמתייחס לתופעה שכמעט לא זוכה לביקורת (אף על פי שהיא מאוד ראויה לה).
    לדעתי אחד הדברים המסקרנים בפוסט-מודרניזם הוא צורת הכתיבה המודגמת במשפט של ג'ודית באטלר. האם אתה יודע מתי התחילה צורת הכתיבה הפסיכוטית הזאת לתפוס תאוצה ומי הראשונים להשתמש בה? אישית אני חושד שהאופנה הזאת התחילה אצל לאקאן.
    שאלה יותר מעניינת היא למה בעצם? אני חושש שהתשובה לא קשורה רק לצורך לייחד שפה שרק מעטים יוכלו להבין. התובנה (הקצת יותר אכזרית) שלי היא, שבמקום בו עושים פוליטיזציה לכל דבר ו"מפרקים" כל מוסד/רעיון/זרם, ה"מבקרים" צריכים להגן על עצמם מלכרות את הענף עליו הם יושבים. כלומר, אם הכל פוליטי ומקורו באידיאולוגיה, יש לאנשי הזרם הפוסטמודרני צורך להצדיק את הסמכות, את המעמד וכמובן שגם את המשכורת ואת התנאים שלהם. אחרת, מה מבדיל בין איש אקדמיה לסתם בלוגר או כותב טורי דעה? הכתיבה הבלתי-קריאה בעליל היא איפוא לא רק דרך להבדיל את עצמם אלא גם אמצעי להצדיק את המעמד שלהם.

    ובשביל האתנחתא הקומית, הקוראים מוזמנים להעזר במחולל המשפטים הפוסט מודרניסטים:
    http://www.elsewhere.org/pomo/

    • לאור – היא התחילה אצל הגל, לא אצל לאקאן ודני בחייאת רבאק תקרא כבר את "החברה הפתוחה ואוייביה" כמו שהמלצתי לך. אני יודע שזה ספר קצת כבד אבל הוא הוא מסביר בו גם איך אי הרציונליות הזאת הולידה את הטוטאליטאריזם במאה ה20 והוא מדבר על נושאים מאוד קרובים לנושא של הפוסט הזה.
      חוצמזה אחלה פוסטים יש לך בזמן האחרון למרות שאני קצת מתגעגע לפוסטים הספרותיים שלך גם כן. תקרא איזה ספר טוב בבקשה. לא חייב להיות מה שהמלצתי, אפילו איזה רומאן או משהו.
      יום טוב לכולם ותודה רבה

    • אה, ועוד דבר… תודה על הלינק (לאור). שמעתי על המחוללים האלה אבל לא יצא לנסות אותם עדיין עד עכשיו.

    • כן, בהחלט יש לזה לדעתי ממדים ציניים של הדרה וניסיון לצמצם את הדיון לקבוצה קטנה של חברים ובעלי עניין. דרך אגב, זה אחד מהטריקים הישנים ביותר בספר: מהכוהנים בתקופת הרפובליקה הרומית שיצרו לוח שנה מורכב ומסובך שרק הם הבינו, עד לרבנים היום שסיבכו את כללי הכשרות עד כדי כך שאין שום סיכוי לקבוע מה כשר או מה לא ללא סיוע של "מקצוען". ותודה על המחולל!

  13. נהנתי מהפוסט. אני מוכרח להודות שהתחלתי להזיע כשקראתי את הציטוט של הגב' באטלר. לרוב — כך אני רוצה לחשוב — אני די מוצלח בהבנת הנקרא, אך הפעם, הדברים היו לי סתומים יותר מכתבי הרב קוק. איזה מזל שגם אתה לא הבנת. 😉

  14. בעצם המילה האחרונה נתונה לפפה, הוא אומר שהחוקים טובים למשחק כדורגל. בפועל יש כללים וחוקים כדי להשפיע על הקהל. עם החברים שלך אתה משחק, על הקהל אתה עובד. המטרה זה הכסף האמיתי לא המשחק.
    אני לא בטוח אם הבנתי את רוב מה שנאמר פה ורוב התגובות נשמעות לי כדיון לא רציני על כוס קפה במסעדה יאפית ברמת אביב. מה שברור לי שברציונליות לא תשכנע אף אחד לתת במתנה את ישראל לפלסטינים, או להפך. אם סאיב עריקאת יוכיח שהסבתא שלו היא רחב זה רק ישעשע. רציונליות עובדת רק אם אשכנע מישהו שאשבור לו את העצמות אם הוא לא יעשה מה שאני רוצה.
    בפוליטיקה כל צד יורה את החץ ואחרי זה מצייר את המטרה. רוב הדיונים הם סתם רעש רקע שמספק פרנסה.
    אם בכדורגל יש חוקים אז בשביל מה צריך שופט? השחקנים לא יודעים לבד את החוקים? ומדוע שהקהל לא ישפוט? אם זה לא עובד במשחק פשוט כמו כדורגל על אחת כמה וכמה זה לא יעבוד בחיים.
    יש להבדיל בין הסטוריון חוקר שמנסה ללמוד את העבר לשם שעשוע או כדי להבהיר למנהיג איך לנהוג לעתיד מוצלח יותר וגם זה תרוץ לקיום ההסטוריון. בינתיים כולם צריכים להתקיים ולדאוג לעתיד האישי, גם ההסטוריונים.

  15. The move from a structuralist account in which capital is understood to structure social relations in relatively homologous ways to a view of hegemony in which power relations are subject to repetition, convergence, and rearticulation brought the question of temporality into the thinking of structure, and marked a shift from a form of Althusserian theory that takes structural totalities as theoretical objects to one in which the insights into the contingent possibility of structure inaugurate a renewed conception of hegemony as bound up with the contingent sites and strategies of the rearticulation of power.

    יש בזה משהו, אבל אני לא בטוח שזה נכון מבחינה היסטורית או שהיא עומדת בקריטריונים.

  16. תודה על המאמר – מרתק כתמיד.

    חייב לומר שהופתעתי לטובה מתיאורי אילן פפה – ממש 'יצא מהארון'. הלוואי שהיו עוד כמוהו.
    כי לא משנה לי כמה קיצוני הדובר, כל עוד הוא מודה בכך בגלוי, הוא ראוי להערכה על יושרתו. כל המתונים יהיו גרועים ממנו, אם יסתירו את שיוכם או נאמנותם לאידיאולוגיה.

    אחת הרעות החולות שמצאתי בתחום שלי (ענייני 'הפיתרון הסופי') הוא חוסר ההיזדהות של רוב ההיסטוריונים בתחום עם עמדות פוליטיות, למרות שניתן לרוב בלי קושי למקם אותם על המפה (מרבית הבריטים למשל – לשמאל, ואצל רובם אלמנטים של מרקסיזם), כמו גם התעלמותם משינויי דעה: יש כאלה ששינו דעתם עם השנים, אבל הס מלהזכיר זאת: חלילה שייחשבו ל'פליפ-פלופים' (כינוי גנאי זכור ממערכות הבחירות באמריקה).

    אני מתכנן לצרף לעבודה שלי רשימה מפורטת של השמות הידועים בתחום, ושיוכים לצד זה או אחר (איטנצ'-פונקצ'), וכן שינויי דעותיהם עם השנים. בלי ספק תעורר עניין…

    באשר לדעה אידיאולוגית, אני מוצא לעיתים קרובות שהצידוקים לה באים מהמישור הרגשי, כאילו היא משהו שמעבר לצורך בהוכחה. לכן קל לאתר את הנקודה שבה ההיסטוריון מביע את דעתו *האמיתית* – כאשר הוא לא מצטט שום מקור ולא מביא הערת שוליים. בכמה מקרים (למשל אצל איאן קרשאו ב'הסוף') הדעה הזו גם הפוכה מהעדויות המצוטטות בשאר הספר.

    אני חושש על כן שהאידיאל שמציב גלבר, נמצא מעל ראשם של רוב ההיסטוריונים.

    אגב לאחרונה מצאתי אצל 2 ידועים בתחום שלי, מנהג מעניין אחר – פירסום מאמר אחד תחת כותרות שונות, בכתבי עת שונים (מבלי להזכיר שהמאמר כבר פורסם). נוח.

    גדי טאוב בספרו (יותר נכון אסופת מאמרים) 'המרד השפוף', הביא דוגמאות מאירות-עיניים לסתירות אצל הפוסט-מודרניסטים, והשימוש שלהם בכלים רציונאליים להוכחת דברים אי-רציונאליים. כדאי להציץ.

    • יובל, דווקא אני חושב שאם קראת היסטוריון והסקת את המסקנה ההפוכה משלו תוך הסתמכות על העובדות שהוא מביא – הוא עשה עבודה מצויינת. היסטריונים גרועים (כמו פפה) הם אלו שמסתירים עובדות שלא נוחות להם ומעוותים את היתר, תוך כדי ניסיון להטות את הקורא לכיוון אחד בלבד. היסטוריונים טובים, כמו איאן קרשו, נותנים לך מגוון עובדות רחב מספיק כדי שתוכל להביע דיעה משלך, גם במנותק מדעתם. לדעתי זו בדיוק הדרך לכתוב מחקר מקצועי ורציני. כפי שציינתי כבר במאמר, יש כמובן פרשנויות לא נכונות בעליל. אבל נדיר מאד, כמעט לא קיים מצב שבו יש רק פרשנות נכונה אחת לעובדות מסוג מסויים – גם משום ש-1.כמעט אף פעם אנחנו לא יודעים את כל מכלול העובדות וההיסטוריון צריך לסדר את מה שיש לתוך נרטיב. 2. גם אם אנחנו יודעים, כמעט תמיד יש מקום לפקפק באמינות של עובדות כאלה ואחרות. 3. אפילו אם אנחנו מסכימים על גוף עובדות אמין, כמעט תמיד יש מספר רב של פרשנויות לגיטימיות שניתן להעניק להן.

      • השאלה אם אותם היסטריונים סיפקו את המידע *בכוונה* או במקרה.

        הטובים שבהם לדעתי *פתוחים*, ולא מסתירים שדעתם שונה מאחרים (או מהעובדות שהם מביאים). המשובחים שבהם אף מתעמתים עם אחרים (בצורה קולגיאלית, יש לקוות) ומסבירים מדוע האחרים טעו והיכן. זה יוצר דיאלוג.

        אבל רבים אחרים אינם מגלים פתיחות כזו, כשם שהם אינם מתייחסים לשינוי-דעה או במקרה הפןך, לקו מחשבה אחיד שאיפיין אותם מתחילת הקריירה שלהם, ושלא נשתנה גם כשהכל בחוץ השתנה (אצל קרשאו למשל, הקו הזה הוא אפולוגטיקה על העם הגרמני בתקופת הרייך השלישי, והטענה שרובו לא תמך בהיטלר או בנאצים. מרבית העדויות ב'הסוף' מראות בדיוק ההיפך).

        אם בהקדמה לספר, ההיסטוריון אינו מזכיר את הטיעון המרכזי והבולט ביותר שלו שבספר, הרי שהוא מסתיר. אין לי מסקנה אחרת.
        זה מוביל לשאלה למה הוא מסתיר, שלעיתים היא מעניינת לא פחות מהספר עצמו. זה לא דבר טוב כי העיסוק אז עובר להיסטריון ולא לנושא. בכלל ההיסטוריוגרפיה לעיתים מקבלת יותר תשומת-לב מההיסטוריה, ולא לטובה (כי אין לקח ברור).

        לכן ייטיב ההיסטוריון לחסוך מעצמו שאלות כאלה, ו-come clean בעניין.

        ממילא רוב עמיתיו יודעים את העובדות האלה, וכמו בני משפחה שלא מדברים על בעיה של אחד מהם, מעדיפים לשמור על הדברים 'בתוך המשפחה'.

        סולידאריות כזו אינה מועילה למחקר, לטעמי. יש על כן יתרון למי שלא מחוייב אליה

  17. הרגשתי אידיוט מושלם בין המגיבים. את הכתבה הבנתי, התגובות לא היו בשפה שלי. היתה לי הרגשה השפה שהשתמשו בה המגיבים פה נועדה יותר ליצור חברה סגורה של פילוסופים מתנשאים שאינני שייך לה מאשר לשמש ככלי יצירתי. תחום ההשכלה שלי הוא מחשבים והז'ארגון של מחשבים נועד להקל בדיון בנושא שהחוקים בו פיסיקלים, לכן החוקים שאתה מנסה להגדיר לצורכי דיון נראים לי קצת נזילים.
    כאשר שחקני קבוצת כדורגל מתוכחים על נבדל, כל צד מאמין באמונה שלמה באמת שלו, הם לא חולקים על החוקים. כשפולה שמידט עונה לך, היא יודעת שהיא צודקת כי היא ראתה את הנבדל במו עיניה, לכן מבחינתה כל טענת נגד שלך היא סתם התפלספות בעיניה, סתם קשקוש, כאילו שאנסה לשכנע אותך במשהו מגוחך ואידיוטי לשם הויכוח. אתה כמובן יכול להשתמש בתגובות שלה ככלי להציג לקהל עד כמה היא טועה, אבל רק משום שההצגה שלה מגוחכת בקיצוניות. וזה בערך מה שעושה פפה, הוא מבדיל בין החוקים והכללים של ניתוח לשם הבנה או לבין השגת המטרה. אתה יכול להשתמש בהגיון ובכללי ויכוח בחוג המצומצם, אבל מכיוון שהקהל ממילא לא יעמיק כל המטרה היא לשכנע אותו במה שאתה רוצה ואתה לא חייב להיות ישר. ככה פוליטיקאים נוהגים בעת בחירות, ככה עורכי דין נוהגים בבית המשפט ככה נוהג העולם המעשי.

    • אני חושב שבעולם הממשי יש ויכוחים רציניים שבאמת נועדו לדיאלוג, ולו מוגבל (אם תזדמן פעם לדיון בבית הנבחרים הבריטי, למשל, תראה דוגמא טובה לכך), ויש ויכוחים נוסח פופוליטיקה שמורכבים ברובם מצעקות היסטריות. אני מעדיף להיות שייך לקטגוריה הראשונה, ובוודאי שאנשי אקדמיה אמורים לשאוף לכך.

    • אגב עורכי דין, המשפט המערבי (הרומאי) החל כהדגמה של כללי הלוגיקה, אלה שמאות שנים מאוחר יותר, עמדו בבסיס המיחשוב.

      יש הגיון וכללים לדיון, לטיעון, הוכחה והדגמה. הם הוגדרו לפני אלפיים שנה ועדיין בתוקף. אבל יש מי שהיו רוצים להתעלם מהם, ולשכנע בדרך שונה, לא מוגדרת. זו מניפולציה. כדאי ללמוד איך זה עובד כדי להיזהר ממנה.

      • מצד שני, המתודולוגיה והפילוסופיה מתפתחות ולא נשארות תקועות במקום. גם בכללי הדיון האובייקטיבי יש בעיות מסויימות, ולא כדאי להתעלם מהן אפילו אם מעדיפים לשמור עליו כמדיום נוח לתקשורת ולדיאלוג.

      • אלה 'חוקי המשחק'. כמו בכדורגל. חייבת להיות מסגרת אחת לכולם.

        הלוגיקה היא נצחית – היא מתמטיקה. אפשר לפתח את הפילוסופיה שנבנתה מעליה, אבל תמיד בתוך המסגרת. הדמיון הוא ששואף להתנתק מהמגבלות, אבל לדמיון אין גבול; למציאות יש.

  18. בצירוף מקרים קוסמי פרסמתי היום פוסט שעוסק למעשה באותו הנושא – של "אמת אובייקטיבית" לעומת "אמת סובייקטיבית", במקרה שלי זו היתה שיחה שערכתי עם מתקשר (מתקשר עם יישויות).
    אחד המגיבים הפנה אותי לפוסט שלך 🙂
    אני חושב שמעניין לראות את רמות האבסורד שהגענו אליהן:
    "די כבר אתם והמציאות האובייקטיבית שלכם!" – http://wp.me/p1K6uX-1Jq

  19. קיפוד רדיואקטיבי

    פוסט מעניין שאני מסכים איתו בכל ליבי. גם לי תמיד הייתה סלידה מן הדה-קונסטרוקציות והפוסטים למיניהם. ועם זאת התפיסות הללו הכו שורש בכל מדעי החברה והרוח. אם נעזוב רגע את עולם הפוליטיקה (למרות ש"הכל פוליטי") הויכוחים הפילוסופיים הללו ניסו למצוא את דרכם גם לעולם המדעי ע"י פוליטיזציה של המדע. התפיסה של תומס קון הייתה הפלטפורמה עליה נשענו רבים מהם ולמעשה אילן פפה די קרוב ברוחו לכך. סופר המדע הבדיוני מייקל קרייטון קונן על כך שהתפיסות הפוסט-מודרניות הללו של המדעים גרמו לו לאלרגיה אבל אחרי שסופר בשם ביורן לומבורג הותקף – עקב הערעור שלו על מוסכמות המעשים שנעשים עקב ההתחממות הגלובלית – הוא מתחיל לחשוב שיש משהו בטיעון הזה שלהם שהאמת היא מאבק בין כוחות ותו לא. יכול להיות שכשנגדל נצחק על כך שמישהו התייחס ברצינות לתפיסות הללו, אך כיום אני יכול להעיד מניסיון שהתפיסות הללו רווחות בכל בניין גילמן (מדעי הרוח) ונפתלי (מדעי החברה) באוניברסיטת ת"א, ולא נראה שהן הולכות להיעלם בעתיד.

    • וכאמור, כפי שהבהרתי, זה לא שאין בהן כלום: אם מתייחסים אליהן בזהירות ודולים מהן תובנות בזהירות הן עשויות להיות שימושיות. ספרו של קון הוא חשוב במיוחד, ולו משום שהוא אחד הראשונים שניתח ברצינות את האופן שבו מדענים (כבני אדם) עובדים בפועל, ולא את האופן שבו הם אמורים לעבוד לפי איזה מודל אידיאלי (ע"ע פופר).

  20. מעניין מאד. יש גם את מה שנקרא ההיסטוריונים החדשים – שנראה לי שהם מחוייבים למציאת האמת ההיסטורית עד כמה שניתן, בלי להיות מחוייבים מראש לנרטיב כלשהו. האם זה באמת מה שהם עושים לדעתך ? או שזה אותה הגברת בשינוי האדרת…

  21. חושש,שאתה ומגיבים אחרים כאן,לא ממש מבינים את משמעות המשפט "הכל פוליטי",הכוונה שלכל מעשה,גם לזה הנראה כפרטי ואישי לחלוטין,יש היבט פוליטי,וכללי.
    אותו הדבר עם התורות שכולם אוהבים לגנות,כמו פוסט מודרניזם למשל,התורות האלה לא אומרות ש"הכל הולך" והכל שווה ערך ואין אמת,זו פרשנות מחרידה ברדידותה,התורות האלה מאפשרות לנו להתקרב לאמת על ידי זיהוי המרכיב הפרשני בדרך שבה אנשים שונים מציגים דברים,אם אתה יודע לסמן את ה"פוזיציה",את נקודת המבט,את האינטרס הכלכלי,מעמדי,חברתי,מגדרי… בדבריו של מישהו אז אתה יכול לשקלל אותו כחלק מהאמת שבדבריו,זה לא אומר שכל מה שהוא אומר זה שקר או לא נכון,הפוסט מודרניזם פשוט מוסיף את נקודת המבט של הדובר לדברים הנאמרים,בדיוק כשם שהפיזיקה למדה להוסיף את השפעת הצופה על הנצפה,הדבר לא מרחיק אותנו מהסיכוי למצוא אמת אובייקטיבית אלא דווקא מקרב אותנו אליה.
    ככל שאתה מודע יותר לסובייקטיביות,שלך ושל דוברים אחרים,ככה יכולתך לגעת באובייקטיביות גדלה.
    זה באמת לא נורא מסובך

    • כפי שאמרתי לך בתגובה הקודמת שלי, ההבדל בינינו הוא שהעניין שלך הוא ברמה התיאורטית, ואילו אני מתייחס יותר לאימפקט שיש לתורות הללו בפועל. כך, למשל, אם המשפט "הכל פוליטי". אין חולק על כך שלכל אקט יש משמעות פוליטית, בעיקר אם מגדירים "פוליטי" באופן רחב. אבל כאשר מתמקדים אך ורק באספקט הפוליטי של כל פעולה, או מתחמקים מהתמודדות ישירה עם טענות ובמקום זה תוקפים את הטוען אד-הומינם בשם אינטרסים פוליטיים כאלו הוא אחרים, הרי שהדיאלוג מתחסל.

      אם קראת את הפוסט, אני משער שהבנת שאינני שולל לחלוטין את התובנות הפוסט-מודרניסטיות. גם אני חושב שהפריזמה של הדובר חשובה. למעשה, וראה הדוגמה של מהפכת 1905 שהבאתי לעיל, אני סבור שיש שאלות שקשה לענות עליהן בלי התחשבות בפריזמה הפוליטית והאידיאולוגית של השואל. עם האופן שבו הצגת את הדברים אין לי ממש בעיה.

  22. למשחק כדורגל יש חוקים ברורים,
    הפוסט מודרניזם לא מתווכח על אמיתותם של החוקים האלה לגבי השחקנים,
    הוא פשוט מוסיף עוד רובד של שאלה,של ספקנות,של נסיון לחתור לאמת ולרקע ולמצע שמאחורי החוקים האלה.
    הוא שואל,
    למשל
    איזה צורך חברתי,פוליטי,אישי,פסיכולוגי… מעצב במה שעליה אדם שמפגין כלפי עם ועדה את יכולתו לגבור על האחר ממלא ?
    מה חוקי המשחק אומרים על השחקנים והצופים ?
    על הציפיות שלהם מעצמם ומאחרים, על הדרך שבה הם מפרשים את המציאות ?
    אלה שאלות חשובות,גם למדע וגם לאנושות,הן מקרבות אותנו לאמת ולא מרחיקות אותנו ממנה.
    הפוסט מודרניזם לא מתווכח עם היה או לא היה נבדל,או על ההתאמה של החוקים למשחק,הוא שואל מהו מקומו של המשחק,תפקידו,איך הוא משקף ומשפיע על תחומים אחרים בחברה.

    ביקורת חברתית ? פוליטית ?,רציונלית ?
    למה אדם שמסוגל פעם בחודש להשחיל כדור לשער מרוויח יותר מכל המדענים של מכון וויצמן ביחד ?
    מה זה אומר על סדרי העדיפויות של החברה ? על הדרך שבה היא מספרת את הסיפורים לעצמה ?
    אולי זה מצביע על עדיפות לנרקסיזם,לכחניות ? על פני השקעה ברציונליזם ותבונה ?
    כי אם כן ,אז יש כאן בעייה
    ולכן טוב שיש מי שמנסה לפרק גם את המצע למערכת החוקים שכולם לוקחים כמובן מאליו
    זו רציונליות
    ככה מתקדם מדע
    ככה מקדמים את האנושות.

    • עם הספקות שהצגת אין לי בעיה, כל עוד הם נשארים ברמה התיאורטית ולא הופכים למתודת עבודה היסטורית. בוודאי שבעבודות תיאורטיות ראוי להטיל ספק גם בדברים שהם מובנים מאליהם. לא נגד זה אני יוצא. אבל כשהספקות הללו מחליפים ניתוח היסטורי ממשי, וגרוע מכך – מסתירים מאחוריהם אג'נדה פוליטית שמפעילה את כלי הניתוח הללו רק על צד אחד ומקבלת את דברי הצד השני כאמת, ע"ע אילן פפה, אז יש לנו בעיה. בעיה נוספת, חמורה לא פחות, היא שניתוח האינטרסים של הטוען מגיע לעיתים קרובות מדי במקום התמודדות ישרה עם הטענות עצמן. ראה למשל את כינוי הגנאי "אוריינטליסט". ברגע שמדביקים אותו למישהו, אין כבר צורך להתייחס למה שהוא אומר. הרי כל האסכולה הפוסט-קולוניאליסטית בנויה למעשה על תרבות של עלבון. לא משנה אם מה שאתה אומר נכון, משנה רק אם זה "מעליב" או אילו אינטרסים עומדים מאחוריך.

      בקיצור, ברמה התיאורטית יש לי פחות בעיה עם הגישה שאתה מציג. הבעיה שלי היא עם הדמות שהיא לובשת בעולם המחקר המעשי. לצערי, אני נתקל ברעות החולות הללו יומיום באקדמיה.

      • לדעתי יופיו ותועלתו של הפוסט מודרנזים הוא דווקא ב"מעשיותו",במידה שבה דיוקו מקרב את התיאוריה המופשטת לעולם המעשה,שוב,מעולם שבו לתיאוריות היה מקום מוגדר ומנותק מהשיגרה התורה הנ"ל קירבה אותנו עוד צעד אחד קטן לסגירת הפער בין הישום לתיאוריה.
        הבעייה,ובזה אני לגמרי מסכים איתך,שקל מדי להשתמש בה לרעה,מורכבתה מאפשרת לכל מי שרוצה לעשות בה שימוש רדוד,זה מה שקרה גם למכניקת הקוונטים למשל שכל שרלטן יכול למצוא בה מצע זמין להזיותיו.
        אלא שהדבר לא אמור לשלול את הצורך והיכולת להשתמש בתובנות אלה ככלי ניתוח היסטורי,סוציולוגי..
        אם נזרוק כל תורה שמטומטמים עשו בה שימוש לרעה לפח רק משום כך נשאר בלי כלום,ומה שמאפשר שימוש לרעה בתורה זאת זה בין היתר חוסר הבנה כמו זה המודגם בתגובןת כאן.
        תורה לא חייבת להיות פשוטה על מנת להיות ראוייה,אין לי ספק שמורכבות הנושאים במדעים המדוייקים הופכת אותם ללא נגישים לרוב האנשים,הדבר לא שולל את תקפותם המדעית.
        למה מה שנכון למדעי הטבע נחשב כלא ראוי במדעי הרוח והחברה?
        חלק מהטקסטים הפילוסופים,סוציולוגים… הם מורכבים להפליא,היכולת לקרוא אותם דורשת הכרות עמוקה עם התחום,בדיוק כמו במתמטיקה,הדרישה לפשטות כתנאי יסוד היא פשטנית וטיפשית ומהווה זלזול בוטה ביופיו המורכב של המדע.

      • אני לא דורש פשטות על חשבון הצגת רעיונות מורכבים. אני דורש פשטות מקסימלית כל
        עוד הצגת הרעיונות מאפשרת. אחרי כל כך הרבה שנים במדעי הרוח, לא השתכנעתי
        שהז'רגון המקובל בברנז'ה תורם למשהו אלא בדיוק להיפך – מונע דיאלוג בין חוקרים
        מתחומים שונים.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: