הזאב הגיח מהאפלה. הוא ישב מולי והחל ללקק את הכפה שלו. לא יכולתי לראות את הפצע – ככל הנראה נכווה מקנה מכונת הירייה כאשר הפיל את החצובה לקרקע. "אם לחצובות ממאדים היו פרעושים, הן היו נראות כך," אמרתי לו, "את 'מלחמת העולמות' קראת?" לרגע הוא לא השיב לי. לא כל אנשי הזאב מסוגלים לדבר כשהם בצורת חיה. אך הזאב נעץ בי מבט לא נעים ונהם:

"רק ראיתי את הסרט"

סרגיי לוקיאננקו, המשמר האחרון

לפני שלוש שנים בערך, ביליתי קיץ לוהט ודי מרתק במוסקבה כדי לשפר את הרוסית שלי ולחפש אחרי מסמכים מסויימים שקשורים לפרשיות התנקשות ומרי בצבאות גרמניה ויפן. בין ביקורים בארכיונים מאובקים, תחנונים בפני פקידים עצבניים וסיורים בין כנסיות מוזהבות, תיאטראות, יערות ואגמים, הספקתי גם לקרוא לא מעט. הרכבת התחתית במוסקבה היא מצויינת ונוחה מאד, ואורך הנסיעה בין הדירה ששכרתי באזור VDNH (בדיוק מול הפסל המפורסם של הפועל והאיכרה) למרכז העיר איפשר לי לסיים לא מעט ספרים. בין היתר קראתי את "שדים" של דוסטוייבסקי, ספר שראוי לקרוא במנות קטנות ומדודות, כמה מיצירותיו המפורסמות של פושקין, וגם סדרת ספרים מודרנית יותר, משמר הלילה מאת סרגיי לוקיאננקו, שזיכתה אותי באחד מהתקפי המקריות המבהילים ביותר שחוויתי אי פעם.

            זה היה באחר צהריים אחד, ברכבת התחתית במרכז מוסקבה. לוקיאננקו כבר הרגיל אותי להתייחס לסיפור באופן אישי, בין היתר בזכות סצינה מבעיתה שהתרחשה ברחוב שנהגתי לעבור בו מדי יום ביומו אחרי חצות. באותו בוקר ברכבת, קראתי סצינה מותחת במיוחד בספר, שדילגה בין מוקדי עלילה שונים בדרך לקליימקס. אני יושב ברכבת וקורא משפט מהספר: "ואז, הם שמעו את הרמקול אומר: 'היזהרו ביציאה מהקרון, הרכבת עוצרת בעוד שניות ספורות. תחנה הבאה: בלרוסקאייה." בדיוק כשקראתי את המשפט הזה, הרמקול בקרון הרכבת האמיתי שבו נסעתי הכריז את אותו המשפט בדיוק: "היזהרו ביציאה מהקרון, הרכבת עוצרת בעוד שניות ספורות. תחנה הבאה: בלרוסקאייה." זה היה אחד הרגעים המבהילים האלה שדמיון ומציאות מתערבבים אחד עם השני, בדיוק כמו באותו סיפור דרום אמריקאי המתאר איש הקורא בכורסה על רוצח שמתקרב לעברו בעולם האמיתי. אבל זו לא היתה הסיבה היחידה שמשמר הלילה איתגר אותי כל כך. הנקודה המעניינת ביותר בספר היתה האופן האירוני, המאתגר והמתעתע שבו הוא הגדיר מושגים בסיסיים מאד כמו "טוב" ו"רוע" – וההגדרה הזאת קשורה לנקודת מבט רוסית מאד, שנטועה בהיסטוריה המודרנית של המדינה יוצאת הדופן הזאת.

לאלו מבינינו שאינם דוברי רוסית שפת אם לא יוצא בדרך כלל לקרוא ספרות עכשווית שמגיעה מרוסיה, ובוודאי שלא ספרות פנטזיה. לכן, אני חושב שרוב הקוראים יופתעו ממשמר הלילה, לפחות במובן מסויים. כשאנחנו חושבים על מיתוסים, אגדות ופנטזיה, המושגים הראשונים שעולים בתודעה הם "טוב" ו"רוע" – ניגודים שקשורים באופן אינטימי והדוק לפרדיגמת המלחמה של הסופר; כלומר, הנחות היסוד הבסיסיות מאחורי הגדרת מושגים כמו "אויב", "בעל ברית", "תבוסה וניצחון". לכל תקופה ולכל תרבות יש פרדיגמת מלחמת משלה (לעיתים יותר מאחת), וכמו פרדיגמות באופן כללי, קשה לעיתים להבחין בה משום שהיא לרוב אינה גלויה. שר הטבעות של טולקין, למשל, אולי ספר הפנטזיה המשפיע ביותר במערב, כתוב כולו בהשפעת הפרדיגמה של ה"מלחמה הטוטלית", אחד הרעיונות החשובים ביותר בהיסטוריה של אירופה המודרנית. הקרב בין המערב לחילותיו של סאורון בשר הטבעות, בין הטוב לבין הרוע, הוא מלחמה טוטלית, מוחלטת בין שני צדדים שלא יכולים לחיות בשלום ביניהם. או שהמערב יושמד, או שסאורון ייכחד – השניים אינם יכולים לחיות אחד עם השני בשום סוג של פשרה. המלחמה ביניהם גם אינה תחומה מבחינה גיאוגרפית, והיא נמשכת עד לתבוסתו המוחלטת של אחד הצדדים. מן הסתם, בתנאים כאלה של משחק סכום אפס, האויב נתפס כהתגלמות הרוע, והצד שלנו כהתגלמות הטוב. אנחנו אינדיבידואלים והם "המון חסר פנים", כנחילי האורקים התוקפים את ניקרת הלם. שר הטבעות, כמו כל יצירות המופת, מתעלה כמובן מעל הדיכוטומיה הזאת ומציג דמויות מורכבות ומעניינות, אבל בסופו של דבר, מלחמה טוטלית היא עדיין הרעיון העומד בבסיסו.

מבחינה היסטורית, מקורו של רעיון "המלחמה הטוטלית" במהפכה הצרפתית, והוא התפתח במלחמת האזרחים האמריקאית. לשיא אימתו הוא הגיע בשתי מלחמות העולם, שטולקין חווה באופן אישי. (למרות שמקורו של הרעיון כאמור בסוף המאה השמונה עשרה, הביטוי "מלחמה טוטלית" מגיע מכתביו של גנרל אריך לודנדורף, מחשובי המצביאים של גרמניה במלחמת העולם הראשונה). בתקופה ששר הטבעות נכתב בה, הפרדיגמה הזאת היתה אכן בשיאה – ונראתה מובנת וטבעית לקהל הקוראים. אולם בשנים שלאחר מותו של טולקין, פיגרה ספרות הפנטזיה אחרי התפתחותה של המציאות. בעוד העולם השתנה באופן דרמטי בעשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה, השפעתו החזקה של טולקין על קוראיו (וחקייניו) נטעה את המלחמה הטוטלית בין ה"טוב" ל"רוע" עמוק בתודעה, הן בז'אנר הפנטזיה והן מעבר לו.

כל כך חזק היה הרעיון הזה, עד שאפילו ספרי פנטזיה שהתחילו לחרוג מהפרדיגמה הטוליקנאית לא נטשו אותו לחלוטין. קחו את הארי פוטר – לדוגמא – ספר שנטוע כולו במציאות המודרנית של מלחמה בטרור. כי מי הם הם לורד וולדמורט ואוכלי המוות שלו, אחרי הכל, אם לא ארגון טרור רצחני וחמקני שמכה, נעלם ומטיל אימה? אבל גם אצל ג'יי קיי רולינג, הבינאריות המוחלטת בין טוב לרוע נותרת על כנה. ובאופן מעניין, בספרים האחרונים לפחות, העלילה נמשכת כמו מגנט לפרדיגמה הטולקינאית הישנה. בספר החמישי של הסדרה וולדמורט ואנשיו כבר מנהיגים מדינה, והסדרה מסתיימת בקרב אפי בין הטוב לרוע, שתוצאותיו חותכות, ברורות ומוחלטות. סופרים מעולים אחרים בני זמננו כמו ג'ורג' מרטין, מחבר שיר של אש ושל קרח (מומלץ לראות גם את העיבוד הקולנועי המצויין של HBO, משחקי הכס), פנו לכיוון אחר לחלוטין והחלו לכתוב פנטזיה ריאליסטית, דומה יותר לספרות המודרנית הכללית: עולם מורכב, מסובך ואכזרי שיש בו אמנם אנשים הגונים יותר ופחות, אבל לא "טוב" ו"רוע" במובן המקובל. כלומר, הם נטשו את הפרדיגמה הטולקינאית לחלוטין.

כאן נכנס משמר הלילה לתמונה, ונותן למפה סיבוך מעניין, מקורי ואפילו ביזארי. זה ספר הפנטזיה הראשון שקראתי, שהתשתית הרעיונית שלו מבוססת באופן עמוק לא על מלחמת העולם השנייה או המאבק בטרור, אלא על המלחמה הקרה – העימות הבין גושי בין המערב בהנהגת ארה"ב לברית המועצות. במלחמה הקרה, אחרי הכל, כל צד ראה את עצמו כ"טוב" ואת הצד השני כ"רע", במובן הרגשי המלא של המונח, אולם אחרי העשור הראשון היה ברור לצדדים שלא יוכלו להשמיד זה את זה. בהדרגה, האמריקאים והסובייטים למדו לחיות בדו קיום מתוח, לחתור אחד כנגד השני, לנהל מאבקים אלימים יותר ופחות בארצות רחוקות מבלי לשבור את הכלים. כתוצאה, האמריקאים אימצו אסטרטגיה פרגמטית שזכתה לשם "דוקטרינת הבלימה": הגבלת ההתפשטות הסובייטית מבלי להיכנס לקרב מול ברית המועצות עצמה. חשש ההשמדה היה פשוט גדול מדי. לוקיאננקו, בכישרון של רב אומן, משחק עם תמונת העולם הזאת על כל התסכול האפל והקונספרטיביות הצינית שלה.

פרגמטי, קר ומפוכח: הדיפלומט האמריקאי ג'ורג' קנאן, הוגה "תורת הבלימה"

עלילת משמר הלילה מתרחשת במוסקבה המודרנית, ולכאורה מציגה תמונה שגרתית של מאבק הטוב ברע. מאחורי המציאות המוסקבאית האפרורית, שחיתות הפוליטיקאים וחגיגות האוליגרכים, פועלים שני ארגונים עתיקים ועל טבעיים: משמר הלילה, שמייצג את כוחות האור, ומשמר היום, שמייצג את כוחות האופל. שניהם בנויים כארגוני ביון שבין עובדיהם ניתן למנות סוכנים חשאיים, חוליות לוחמים ומתנקשים, דסקאים, אנליסטים, מזכירות ועובדי ניקיון. תפקידם של שומרי הלילה – קוסמים, משני צורה, מרפאים ואחרים – הוא להגן על בני האדם בלילה מפגיעתם הרעה של יצורים שונים ומשונים. תפקידו של משמר היום הוא הפוך בדיוק – סוכניו מפטרלים ברחובות מוסקבה בשעות האור, ניזונים ומטפחים חרדה, מצוקה ופחד, ותוך כדי כך מונעים מיריביהם לסייע לבני אדם באמצעים קסומים. דא עקא, שבין שני הכוחות הללו יש הסכם שלום. בעקבות מלחמה איומה שאיימה לחסל את שני הצדדים, התחייבו המנהיגים לכללי משחק שאין להפרם, והם נאכפים על ידי גוף נייטרלי ואימתני שידוע כ"אינקוויזיציה". ההסכם הוא מסובך מאד, אבל מטרתו העיקרית היא לשמר את האיזון בין הכוחות. אסור לסוכנים של שני הצדדים להילחם זה בזה אלא במקרים חריגים, אסור להם להפעיל קסמים כדי לסייע או לפגוע בבני אדם אלא לפי הפרוצדורה המוכתבת בהסכם, ולכל אחד מהם מותרת מכסה מסויימת של פעולות חריגות. לערפדים ולאנשי זאב, למשל, יצורים המסונפים למשמר היום, מותר לתקוף ולהרוג בני אדם לעיתים נדירות בלבד, לפי מכסה שנתית קבועה. אם הם חורגים מהמכסה, לסוכני משמר הלילה מותר לצוד אותם ולחסלם. כמו כן, למשמר היום מותר, מדי פעם בפעם, לחטוף ילד ולהקריב אותו ב"שבת מכשפות". מנגד, משמר הלילה רשאי לעזור לבני אדם ואף להצילם – במידה. כל "אחר" זר שמגיע לבקר במוסקבה חייב להירשם בסוכנות המקומית של המשמר הנגדי. בסכסוכים קשים במיוחד בוררת האינקוויזיציה. אסור להתנגד לה, ולטריבונלים שלה סמכות מוחלטת להעניש (כולל בעונש מוות) כל סוכן משני הארגונים.

יש הסכם שלום – תמונה מהסרט "משמר הלילה"

במהלך עלילתם המורכבת של ספרי לוקיאננקו, לובש המאבק המורכב בין משמר היום למשמר הלילה אופי של עימות בין גושי. הבוסים רבי העוצמה והערמומיים של של הארגונים, בוריס איגנטייביץ' ממשמר הלילה וזבולון (Zebulon) ממשמר היום, נאבקים אחד בשני בכל זירה שבה הם מסוגלים לעשות זאת. אני כמובן לא הולך לספיילר לכם את העלילה – וממליץ לכם בחום לקרוא את הספרים בעצמכם. מה שכן ראוי לציין, כבר בשלב הזה, הן ההשלכות הנפשיות והאידיאולוגיות של המאבק הזה. כאשר יש שני צדדים שנאבקים זה בזה אך למעשה לא יכולים לנצח, מה למעשה ההבדל ביניהם, אפילו אם אחד מהם מגדיר את עצמו כ"טוב" והשני כ"רע"? במהלך העלילה, התשובה לשאלה הזאת הולכת ומסתבכת. מסתבר, למשל, כי סוכני משמר הלילה, ה"טובים" כביכול, שואבים כוחות וניזונים מרגשות חיוביים של בני אדם, ומרוקנים תוך כדי כך את הרגשות הללו. אם כן, במה הם שונים מאנשי משמר היום, "הרעים", שניזונים ממצוקה רגשית ומגבירים אותה? בוריס איגנטייביץ', המפקד של משמר הלילה המוסקבאי, לא בוחל אף הוא בתכסיסים מלוכלכים שפוגעים, כשאין מנוס, אפילו בחפים מפשע. למען מטרות טובות (תמיד למען מטרות טובות) הוא וקציניו מטעים, מרמים ומתמרנים גם את אנשיהם שלהם. גרוע מכך, באחת הסצינות העוצמתיות ביותר בספר, מפקד משמר היום – הרע האולטימטיבי כביכול – מטיח בגיבור, סוכן משמר הלילה אנטון גורודצקי, כי תרומתם של "הטובים" לבני האדם שנויה במחלוקת קשה. הוא מזכיר לו, למשל, כי בשנות העשרים והשלושים, נפלו רוב סוכני משמר הלילה ברוסיה בקסמיו של המשטר הבולשביקי, בו ראו הזדמנות חד פעמית "לתקן את העולם". "אכן," אומר זבולון, "אנחנו במשמר היום מקריבים מדי פעם ילד בשבת מכשפות, אבל מעולם לא הרגנו מספר רב כל כך של חפים מפשע כמו בפרוייקטים שלכם לתיקון העולם." סוכנת משמר היום אליסה, הגיבורה של הספר השני, היא תככנית מפונקת ואנוכית, אבל אנושית לא פחות, ואולי אפילו יותר, מיריביה ה"טובים". ובכל זאת – למרות המורכבות הזאת – שני הצדדים עדיין שומרים בקנאות על הזהות ה"מוארת" וה"אפלה" שלהם, משימת הריפוי מול משימת הפגיעה והנזק, בעוד הקשר בין התוויות למציאות קיים אך תמיד מוטל בסימן שאלה.

תמונה מהסרט "משמר הלילה". בוריס איגנטייביץ' (גסר), מפקד משמרת הלילה, מלפנים. זבולון, מפקד משמר היום, עם הגב למצלמה.

נקודה מעניינת נוספת, שקשורה אף היא לפרדיגמה של המלחמה הקרה, היא תחושת חוסר התוחלת של המאבק כולו. טוב ורע, אחרי הכל, קשורים באופן אדוק לממד הזמן. מאחורי המאבק בין הקטבים הללו טמונה הנחה שאחד מהם מגיע תמיד על חשבון השני, וניצחון – גם אם יתמהמה – בוא יבוא. אבל האם אפשר לדבר באמת על "טוב" ועל "רוע" כשהמאבק למעשה לא מתקדם לשום מקום? שני הצדדים מדברים בשם אידיאלים – משמר הלילה שואף לטוב המוחלט, ומשמר היום שואף לעולם כוחני הנשלט בידי "הראויים לכך". אולם מכיוון שהם לעולם לא יכולים לנצח זה את זה, ואולי אפילו לא מנסים ברצינות לעשות זאת, המאבק כולו נראה כאשלייה צינית. אולי הסי-איי-איי וה-KGB, משמר הלילה ומשמר היום, שייכים למעשה לאותו כוח, ופשוט משתפים פעולה אחד עם השני? האווירה הקונספירטיבית והאפלולית שעוטפת את הסדרה משתקפת בעוצמה בדיאלוג הציני בין אנטון גורודצקי למפקדו בורס איגנטייביץ' (או בשמו האמיתי, גסר):

'מה אתה עושה במשמרת הלילה, בוס? שאלתי. האם לא התעייפת כבר, אחרי אלפי שנים?' 'הבה נאמר שאחרי כל הזמן הזה אני עדיין נהנה מקרבות ומהרפתקאות', ענה גסר. הנדתי בראשי לשלילה. 'בוריס איגנטייביץ', אני לא מאמין לך. ראיתי אותך כבר עם תחושה שונה מאד: יותר מדי עייף, יותר מדי מפוכח מאשליות.' 'אז הבה נניח שאני באמת רוצה לחסל את זבולון', אמר גסר ברוגע. חשבתי לשנייה. "לא, גם זו תשובה לא נכונה. במשך מאות שנים, אחד מכם היה כבר מחסל את השני. זבולון אמר שמלחמה של קוסמים דומה לסיוף, אבל אתם לא נלחמים בחרבות אלא בלהבים קהים. אתם טוענים שפגעתם, אבל למעשה אתם לא פוצעים את היריב שלכם… גסר! משמר היום ומשמר הלילה הם שני חצאים של אותו השלם… החיילים הפשוטים צדים זה את זה, המנהיגים רוקמים תככים מתוך שיעמום כדי לשמר את התדמית. אבל בסופו של דבר- אתם הנהגה משותפת.

ומי שרוצה לדעת יותר, מוזמן לקרוא את הספרים. לצערי, הם זמינים כרגע באנגלית וברוסית בלבד:

The Night Watch

The Day Watch

The Twilight Watch

The Last Watch

The New Watch