קומדיית זוועה של טעויות: ניאוף ומות קדושים בנגסאקי הנוצרית

 

כיצד אי הבנות תיאולוגיות עלולות לגבות קורבנות בנפש? בין פרשיית ניאוף בנגסאקי הנוצרית של סוף המאה השש עשרה, סדרת צליבות ומנהג אירופי שכלל תופים ומחולות, ינשוף היסטורי על קומדיית זוועה של טעויות.

NanbanCarrack

 ב-1597 עגן סוחר עבדים פלורנטיני בשם פרנצ'קסו קרלטי בנמל נגסאקי, עיר יפנית נוצרית באי הדרומי קיושו. העיר הייחודית הזאת, שנבנתה כמה עשרות שנים קודם לכן בידי מיסיונרים, היתה השער העיקרי של יפן לעולם האירופי, מסחר רווחי ביותר שנוהל כמעט כולו בידי נוצרים, מערביים ויפנים כאחד. ביומן המסע שלו, תיעד קרלטי את היחס המחמיר של "היפנים" לנואפים. בארץ השמש העולה, כתב, נהוג להעניש את אלו שעברו על הדיבר השביעי, גברים ונשים כאחד, בעונש הבא. זוג הנואפים נלקח לביתו של הבעל (ההנחה היא שמדובר בניאוף עם אישה נשואה), ושם עובר סשן מורכב של עינויים. לא נלאה אתכם בפרטים המזוויעים, אבל המענים, לפי קרלטי, הפשיטו את את העור חלקית מ"אברי הבושה" של הקורבנות, עשו ממנו כובע ואילצו את הקורבן השני לחבוש אותו. משם, הובלו הנואפים בעגלה ברחובות העיר, עד שמתו מאיבוד דם לקול מצהלות ההמון.

ספרו של פרנצ'סקו קרלטי

ספרו של פרנצ'סקו קרלטי

            באירופה, הטקסט הזה שימש במשך מאות שנים כהוכחה נוספת ל"ברבריות היפנית", במיוחד בהתחשב ברדיפות של הנוצרים שהחלו באותה תקופה והגיעו לשיאן במרחץ הדמים של מרד שימאברה, באמצע המאה ה-17. ניתן לומר שמאז הרדיפות הגדולות בתקופת הקיסרות הרומית, לא רדפה אף מדינה את הנוצרים בחרי אף אלים כמו יפן הסמוראית. העונש לנואפים בשוגונאט של טוקוגאווה (1600-1868) היה אף הוא רע ומר. הבעל הורשה להרוג הן את הנואפת והן את מאהבה, ואם לא עשה זאת מסיבה כלשהי – עשתה זאת המדינה. בתקופתו של השוגון השמיני, טוקוגאווה יושימונה, שידוע כגדול המחוקקים של התקופה, החליט בית המשפט העליון של השוגונאט כי גם ניאוף שהתגלה במקרה (משרת שעונה על עבירה אחרת וגילה כי נאף עם אשת אדונו) יגרור אחריו הוצאה להורג של האישה, אפילו אם הבעל כלל לא מעוניין בכך. באופן כללי, הענישה על עבירות חמורות היתה יכולה להיות אכזרית במיוחד: בתקופת טוקוגאווה היו יכולות הרשויות המוסמכות לצלוב, להמית בעינויים, לכרות חלקי גוף, לבתר לחלקים ולשרוף נאשמים בעבירות מסויימות. העונשים הללו היו נדירים מאד (בדרך כלל, אפילו במקרים חמורים, העונש היה Hachikubi Gokumon, עריפת הראש והצגתו בשערי העיר) אבל בכל זאת נגזרו מדי פעם בפעם. הם בוטלו באופן רשמי רק בשנות השבעים של המאה התשע עשרה, לאחר הרסטורציה של מייג'י, פירוק השוגונאט ועליית המשטר הקיסרי. מכל הסיבות הללו, הקהל האירופי בוודאי לא הופתע מתיאורו של קרלטי: הוא התאים לידע הקיים על משטר הענישה ביפן.

השוגון השמיני לבית טוקוגאווה, יושימונה (1864-1751). התייחס לניאוף בחומרה רבה.

השוגון השמיני לבית טוקוגאווה, יושימונה (1684-1751) התייחס לניאוף בחומרה רבה.

            אבל בכל זאת, בדיקה מדוקדקת של העובדה מגלה כמה דברים מפתיעים. ראשית כל, אין שום תיעוד לעונש הנורא שתיאר קרלטי במקומות אחרים ביפן, ככל שמדובר בניאוף – לא בשנות התשעים של המאה השש עשרה ולא בתקופת טוקוגאווה. למעשה, הוא נגזר ככל הנראה רק פעם אחת – באירוע שבו חזה קרלטי. והוא לא נגזר בידי הרשויות היפניות, אלא נהגה ובוצע דווקא בידי הקהילה הנוצרית-יפנית בנגסאקי. מה למעשה קרה שם?

            ריינייר הסלינק, היסטוריון מאוניברסיטת צפון איווה, שייך לאותם המעטים ששולטים במגוון השפות הדרושות למחקר רציני של הפרשה האפלה ההיא: יפנית קלאסית, סינית קלאסית, לטינית, הולנדית, ספרדית ופורטוגזית של ימי הביניים המאוחרים. מתוך בדיקה מעמיקה של המסמכים, העדויות והראיות שנותרו לנו, הסלינק מצליח לחבר בין זוג הנואפים האומלל שנענש באכזריות כה רבה, לבין סיפורה העצוב של נגסקי בשלהי המאה ה-16. באותה תקופה שלט ביפן כולה איל מלחמה בשם טויוטומי הידיושי, איכר שעלה לגדולה במהלך מלחמת אזרחים אכזרית שנמשכה כמעט כמאה שנה, והצליח לאחד את הנסיכויות הפיאודליות השונות תחת שלטון ברזל. במהלך מלחמת האזרחים הגיעו הנוצרים ליפן, בתחילה פורטוגזים, ולאחר מכן גם ספרדים ואחרים. הם הביאו איתם רובים ואבק שריפה, ששינו לחלוטין את מאזן הכוחות ביפן ולמעשה קרבו את המלחמה להכרעה. רק השוגו (Shugo- שליטים פיאודליים) החזקים ביותר יכלו להרשות לעצמם את הנשק העוצמתי והיקר, והברירה הטבעית שנוצרה ניפתה שליטים חלשים או דחפה אותם לזרועותיהם של שכניהם החזקים. תהליך הגיבוש שנוצר הוביל לקואליציות גדולות, ובסופו של דבר סייע לשלושה מצביאים מזהירים, שמשלו אחד לאחר השני, נובונאגה, הידיושי וטוקוגאווה לאחד את המדינה ולסיים את מלחמת האזרחים.

רובים ביפן במאה ה-16: הרובאים היו בדרך כלל חיילים רגלים ממעמד פשוט, שנקראו השיגארו

רובים ביפן במאה ה-16: הרובאים היו בדרך כלל חיילים רגלים ממעמד פשוט, שנקראו השיגארו

            אודה נובונאגה (Oda Nobunaga), איש דמים אכזרי, היה הראשון שבהם: שליט קטן וחלש שהצליח לעלות לגדולה במהירות ולנצח אדונים יהירים ובוטחים בעצמם. נובונגה הדיח את השוגון האחרון בקיוטו והשיג במהרה שלטון מוחלט כמעט ביפן. שנאתו לנזירים הבודהיסטים וחיבתו לנשק חם הובילה לברית בינו לבין הישועים הפורטוגזים, המסדר הנוצרי החזק והמתוחכם ביותר בקיסרות. ב-1575 הצליח נובונגה להביס שוק על ירך את יריבו העיקרי בקרב נגשינו, באמצעות שוחות של רובאים שקצרו את הסמוראים המסתערים כאלומות חיטה (סצינה שהונצחה בסרטו הנודע של אקירה קורסאווה, "קגמושה"). לקראת סוף חייו, החל לחשוב על עצמו כאל של כל הדתות הקיימות, ובנה טירה מגלומנית עם "קומה" לכל דת, כולל נצרות.

אולם כאשר נובונגה מת מחרבו של מתנקש, עלה תחתיו משרתו הבכיר, הידיושי – אותו איכר שהפך לגנרל וכוכבו זרח במהירות שיא. בניגוד לנובונגה, יחסיו של הידיושי עם הנוצרים היו מתוחים בהרבה. הוא חשש, כפי שקפטן ספרדי אחד אמר לו, שכל המיסיונרים הם למעשה מרגלים של מלך ספרד, והנוצרים היפנים יבגדו במדינתם בשעת מבחן. הידיושי גם סלד מהדת הנוצרית, שגילתה חוסר סובלנות כלפי דתות יפן ובכלל ייצרה חוסר יציבות חברתית. ניסיון כושל של הטאיקו (עוצר לשעבר, תוארו של הידיושי) לפלוש לקוריאה ולסין הוביל לפשיטת רגל כוללת של המדינה, וגרם לממשלה לחפש מקורות הכנסה נוספים. ויכוח בין הידיושי למסדר הפרנציסקני על השאלה הרוחנית, למי שייך השלל שנלקח מספינה ספרדית שנקלעה לחופי יפן, הוביל לעימות כולל בין הממשלה היפנית לנצרות. הידיושי, שכבר עשר שנים קודם לכן אסר את הדת הנוצרית ביפן, החליט לממש את האיסור. בפקודתו, אספה הממשלה 26 נזירים פרציסקנים ונוצרים יפנים, והובילה אותם לנגסקי – העיר הנוצרית הגדולה של דרום יפן. שם, לפי גזר דינו של השליט, הם היו אמורים להיצלב.

טויוטומי הידיושי - (1537-1598)

טויוטומי הידיושי – (1537-1598)

            כאן נשאלת השאלה, מדוע החליט הידיושי להוביל את קורבנותיו לנגסקי דווקא, ולא לחסל אותם מניה ובניה בקיוטו? ומדוע דווקא מוות בצליבה, ולא אחת מהשיטות האחרות והמגוונות שהיו נהוגות ביפן? הידיושי, מן הסתם, רצה להפחיד את יתר הנוצרים – במרכזם החשוב ביותר. הסמוראים שלו הובילו את הקורבנות לפסגת הר ליד נגסקי, ושם צלבו אותם, לא לפני שחתכו חלק מהאוזניים שלהם למזכרת. הטאיקו פקד שלא להוריד את הגופות מהצלבים עד שיתפוררו בעצמן, ואף דאג לכבול את הנזירים האומללים לצלב ברצועות ברזל כדי שיפלו לאט יותר. למרבה הזוועה, הידיושי, שכלל לא האמין בנצרות, בחר את שיטת ההוצאה להורג כדי להוכיח נקודה תיאולוגית. במשך חודשים רבים, קיבל "שיעורים" בתיאולוגיה נוצרית מהמתורגמן שלו לפורטוגזית, ואת הידע המוגבל שלו ניצל כדי להוכיח לנוצרים ש"זה לא עובד". הידיושי הבין שישו קם לתחייה לאחר הצליבה, והסיק כי כל המרטירים אמורים לקום לתחייה באותו האופן. מותם האכזרי של הנזירים נועד להוכיח לנוצרים של נגסקי כי הם לא קמים לתחייה מהצלב, ובכך לעקור את האמונה הנוצרית מבסיסה.

26 המרטירים של נגסאקי

26 המרטירים של נגסאקי

צליבת ישו - אל תנסו בבית

צליבת ישו – אל תנסו בבית

            דא עקא, שהטאיקו השיג בדיוק את ההיפך ממה שרצה. מבחינת הנוצרים של נגסאקי, מות הקדושים של הנזירים לא היה הפרכה של אמונתם אלא בדיוק להיפך – אישרור עוצמתי שלה. הטאיקו ושריו נדהמו לשמוע כי תושבים נוצרים מנגסאקי והכפרים שמסביבה מנסים לאסוף חתיכות בגדים ואף חלקים מהגופות כרליקות, שרידי קדושים, ואף הניסיון של המשטרה לחסום את האזור לא צלח. להיפך – השומרים והשוטרים, שהבינו שנקרתה בדרכם הזדמנות עסקית נפלאה, התחילו למכור את חלקי הבגדים הקרועים לכל המרבה במחיר. גם העובדה שהקורבנות נצלבו בחורף וגוויותיהם קפאו ולפיכך לא נרקבו במהרה, סייעה לחזק את תחושת הנס אצל הנוצרים המקומיים. זה היה השלב הראשון בקומדית הטעויות הזוועתית של 1597: הידיושי, שניסה להפריך את האמונה הנוצרית, חיזק אותה בסופו של דבר. הנתונים מוכיחים שלאחר פרשת הצליבה, מספר הנוצרים בנגסאקי ובנותיה לא ירד אלא עלה, מה גם שרדיפות ההמשך של הנוצרים בשני העשורים שלאחר מכן לא היו שיטתיות במיוחד.

            אבל הרדיפות גרמו גם להתפתחות לא צפויה בקהילה הנוצרית בנגסאקי, וכאן אנחנו מגיעים לפרשה שאיתה פתחנו את הפוסט. לפי הסלינק, הנוצרים בגנסאקי שמעו מהכמרים (במעורפל) על שיטה להשפלה פומבית של נואפים שהיתה נהוגה במדינות הנוצריות של הים התיכון, בעיקר ספרד ופורטוגל. ההמונים נאספו מסביב לבית הרלוונטי עם תופים וכלי נגינה אחרים, פרצו את החלונות והדלתות והוציאו את הנואפים החוצה. משם הם הובלו בעגלה אל מחוץ לכפר או לעיירה לקול תרועות ההמון, ולמעשה גורשו מהקהילה. המנהג הגיע לאוזני הנוצרים בנגסאקי בסדרת טעויות של "טלפון שבור", ובשילוב עם שיטות הענישה הנהוגות ביפן, הם הבינו את הטקס כהוצאה להורג – באותן שיטות אכזריות שתיארנו קודם. לאחר הצליבה על ההר, פירשו הנוצרים היפנים את גל הרדיפות של הידיושי כעונש אלוהי על חטאי הקהילה, ואותו זוג אומלל שנתפס בזמן הניאוף שימש כמעין קורבן שנועד לפייס את האל הזועם. סידרה של אי הבנות תרבותיות ותיאולוגיות של כל הצדדים הובילה, בסופו של יום, למחזות הזוועה שליוו את הקהילה הנוצרית בנגסאקי בעשורים האחרונים לקיומה.

 מבוסס על הרצאתו של פרופ' ריינייר הסלינק (אוניברסטת צפון איווה), במכון ריישאואר, אוניברסיטת הרווארד, 14.3.2014

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-מרץ 15, 2014, ב-ינשוף היסטורי ותויגה ב-, , , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 15 תגובות.

  1. יש לך שתי typos: שוגונות טוקוגווה התחילה ב-1600 ולא ב-1700, והשוגון טוקוגווה יושימונה חי בין 1684 ו-1751 ולא בין 1751 ו-1864.

  2. סיפור מעניין. נשמע כמו אחת מאותן פרשיות שקשורות לאירופה אך מתרחשות בארץ רחוקה, ולפתע חושפות מערך אינטרסים מורכב. משום מה, נזכרתי בסיפור פרשת דמשק (1940). האם במקרה זה מדינות אירופה ניסו להתערב לטובת הנוצרים שלהן?

    • הם לא יכלו לעשות יותר מדי. יפן היתה רחוקה מדי, ובאותה תקופה לאף אחד לא היתה יכולת אמיתית להתערב שם באופן צבאי. הספרדים ניסו לשלוח משלחות דיפלומטיות ממנילה, אבל בחוסר הצלחה מוחלט. באופן אירוני, ההתערבות הצבאית היחידה היתה במרד שימברה, המרד הנוצרי הגדול בשנות הארבעים של המאה ה-17. ההולנדים, שהיו פרוסטסטנטים ורצו ביחסים טובים עם השוגונאט, שלחו ספינה להפציץ את המורדים.

  3. ברוך גוסקין

    תודה על הפוסט המעניין. רציתי לשאול מהי התמונה הפותחת את הפוסט? היא היחידה שאין מתחתיה שום דבר המסביר או מבהיר את המשמעות…

  4. האיכר שעלה לגדולה הוא במקרה ה"טאיקו" מהספר שוגון?

  5. למה דווקא נגסקי הפכה למעוז הנצרות?

    • כי רוב הספינות הנוצריות הגיעו לדרום מערב יפן, ונגסאקי הפכה להיות נמל בית נוח. למעשה כעיר נמל היא הוקמה על ידי המיסיונרים וחסידיהם בדיוק למטרה הזאת. כמו כן, באזור הזה היו גם דאימיו נוצרים שנתנו למסיונרים חסות. מאוחר יותר, בתקופת טוקוגאווה, הזרים המעטים שהורשו להגיע ליפן (בד"כ הולנדים) חויבו לעשות זאת אך ורק דרך נגסאקי.

  1. פינגבק: ולווט אנדרגראונד - בלוג ביקורת התקשורת של דבורית שרגל » “איזה כיבוש? מה כיבוש?”‏

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: