מדרגות לולייניות: אורי אליצור ואשליית ההדרגתיות

העיתונאי אורי אליצור, אחד הכותבים המעניינים ביותר בימין הישראלי, מציע פיתרון מקורי לסכסוך הישראלי-פלסטיני, שנוטל אלמנטים מהשקפת העולם של הימין הדתי והשמאל הרדיקלי כאחד. הרעיון שלו מאתגר, אולם מבין הכשלים הרבים שיש בו בולט מעקש קטלני במיוחד: ההדרגתיות. ינשוף פוליטי מדיני על בדיחות סובייטיות ישנות, קונפוציאנים סינים מיוזעים וגרם מדרגות תלול שאין לו סוף.

מדרגות לולייניות

העיתונאי אורי אליצור, ממנהיגי גוש אמונים לשעבר, הוא אחד מהכותבים המעמיקים והיצירתיים ביותר בימין הישראלי. היכולת שלו לראות את המציאות דרך עיני הצד השני, בין אם הערבי ובין אם היהודי-ליברלי, מתוך אמפטיה שלא מטשטשת את המחלוקת הפוליטית, נדירה במיוחד במחנה הלאומי בישראל. היכולת שלו לכתוב באופן שמפתיע את הקורא, ולא משתבץ אצלו מיד בפוזיציה של "הנה עוד מאמר אידיאולוגי מוטה", נדירה בישראל בכלל. יש לא מעט כותבים, מהימין ומהשמאל, שאין בכלל טעם לקרוא את המאמרים שלהם. מיד כשאתה רואה את הכותרת, אתה יודע אלו סיסמאות הם ידקלמו. אליצור הוא כותב שמפתיע אותך ביכולת ניתוח וברעיונות לא שגרתיים, דווקא משום שהוא מגיע ממחנה אידיאולוגי ולא מה"מרכז" העמום והאנמי: אידיאולוגי מספיק כדי לאתגר את המיינסטרים, אבל פרגמטי מספיק כדי שלא לדקלם סיסמאות כמו תקליט מקולקל.

מזה זמן מה, משתייך אליצור לקבוצה קטנה של אנשי ימין שהחלו לחשוב ברצינות על דרכים לשינוי קיצוני בסטטוס קוו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כאיש ארץ ישראל השלמה בכל רמ"ח אבריו, דוחה אליצור נמרצות כל פתרון של מדינה פלסטינית, גם מפני שהדבר מסוכן בעיניו מבחינה בטחונית וגם משום ש"ארץ ישראל" (במילים אחרות, ההתנחלות בשטחים) היא מרכז תפיסת עולמו הדתית והפוליטית. בעיניו, יהודה ושומרון הם "לב הארץ", "ערש העם היהודי", ובידיים עוינות – שטח אסטרטגי שפגיעתו רעה. מצד שני, אליצור, בניגוד לרוב כותבי הימין, מבין שאי אפשר להמשיך בסטטוס קוו הקיים. במאמר שפרסם לאחרונה, הוא מציע פיתרון רדיקלי, שראוי להתייחסות עניינית ונרחבת; פיתרון מעניין, כפי שנראה, עם דמיון מסויים לאלו שנוהגים להציע בשמאל הרדיקלי, אבל עם טוויסט ציוני ודתי, קוצים ומעקשים נסתרים שכדאי וראוי לחשוף.

מעניין ומקורי - אורי אליצור

מעניין ומקורי – אורי אליצור

בניתוח המציאות שלו, מתקרב אליצור באופן מדהים, יחסית לכותב שגדל וצמח בגוש אמונים, להנחות היסוד הבסיסיות של השמאל המובהק. ישראל, הוא כותב, חייבת לקחת ברצינות את אופיה הדמוקרטי והיהודי כאחד. "אין שום סתירה", הוא כותב, "בין מדינת העם היהודי ובין מדינת כל אזרחיה." ישראל צריכה להיות "גם זו וגם זו." אם המצב הנוכחי ימשך, מבהיר אליצור, השלטון בשטחים יהפוך את ישראל למדינת אפרטהייד – ישות פוליטית שבה יש מעמד אתני שליט, יהודים, ומעמד אתני נשלט – פלסטינים. כיום, החבילה הזאת מחזיקה מעמד כי אנחנו מוכרים לעולם שמדובר בכיבוש צבאי זמני. אבל הימין, שדוגל (בצדק, לטעמו של אליצור) בארץ ישראל השלמה ובשלטון נצח על יו"ש, חייב להכין את עצמו למצב שבו הבלוף יתנדף והשלטון בשטחים יהפוך, לדעת הכל, לקבוע. במצב כזה, לא תהיה לישראל שום דרך להסביר מדוע חלק מאזרחיה מקבלים זכויות יתר, ואחרים נשלטים בכידוני הצבא.

בהקשר הזה, פונה אליצור באזהרה חריפה לציבור שלו, המגזר הדתי-לאומי, ובמיוחד לרבנים: ברגע שתיווצר מציאות של אפרטהייד, שום פלפולים דתיים לא יעזרו. "אני שומע," הוא כותב, "את הקולות שאומרים שהדמוקרטיה כתובה לא בתורה ולא בחזון הנביאים. ואם אפשר לשמור עליה, מה טוב, אבל אם אי אפשר, לא נורא. ויש שמרחיקים לכת עד כדי שנאה והתנכלות לגוי באשר הוא גוי, ויש סיפורים מסמרי שיער ומגעילי נפש על נהג דרוזי שביקש מים בפתח של ישיבה וקיבל מכות כי הוא גוי." אחרי הגינוי של ההקצנה בציבור הדתי, שאופיינית ללא מעט כותבים רציניים מהמחנה הזה, פונה אליצור לביקורת עמוקה וחריפה בהרבה. "אם תהיה פגיעה חמורה בדמוקרטיה הישראלית," הוא מבהיר, "לא תהיה לנו מדינה. הדמוקרטיה היא מרכיב יסוד של מה שמחזיק יחד את היהודים היושבים בישראל ומעניק למדינה שלהם את רצון הקיום. מי שיפגע אנושות בדמוקרטיה יפרק את ישראל היהודית לשתי מדינות ואחר כך ישבור אותה לרסיסים. לא יכול להיות פה לא גר תושב ולא עבד כנעני ולא אזרח סוג ב', גם אם בתורה הם כתובים. אם נהיה מדינת אפרטהייד לא נהיה פה בכלל, ושום פלפול רבני לא יועיל."

שום פלפול רבני לא יועיל

שום פלפול רבני לא יועיל

אליצור מודע היטב שהמשך הכיבוש בשטחים יוביל בדיוק לתסריט האימים שהוא מתאר, ולפיכך הוא מחפש פתרונות. מדינה פלסטינית לא באה בחשבון מבחינתו, מהסיבות שמנינו לעיל. ישנו, כמובן, הפיתרון של השמאל הרדיקלי: מדינה דמוקרטית אחת מהים לנהר. גם הרעיון הזה בעייתי מבחינתו של אליצור, ציוני-דתי שמדינה יהודית היא עבורו גם אלפא וגם אומגה. לאור זאת, הפיתרון שהוא מציע הוא מעין הלחמה בין הפרוגרמות הפוליטיות של הימין והשמאל הרדיקלי. ראשית, נשתמש ברוב היהודי המוצק שיש לנו היום כדי לקבע את אופיה היהודי של המדינה בחוק יסוד. אז – נעניק אזרחות לפלסטינים, לכל הפלסטינים. אליצור מחשב ומוצא שיהיה לנו מיעוט ערבי של שלושים אחוז בערך, ועם זה, הוא סבור, נוכל להסתדר. עלינו להיות חזקים, כפי שדורו של בן גוריון היה חזק. זו, בסופו של דבר, התקווה היחידה של מדינת ישראל.

בדברים הללו יש קסם מסויים, והם מקוריים, בעיקר בהתחשב בשמרנות הקפואה מימין והדוגמטיות הצדקנית משמאל. אליצור צודק גם שאופי יהודי ואופי דמוקרטי אינם סותרים זה את זה בהכרח, לפחות בעולם האמיתי שמחוץ לדפי תיאוריה וביקורת. אבל כמו כל אידיאולוג, הוא מתעלם מבעיות חמורות מאד בדרך הפעולה שהוא מציע. במאמר קודם, סיפרתי בדיחה סובייטית ישנה שרלוונטית מאד לנושא. בשיא המלחמה הקרה, חשבו ראשי ה-CIA להחדיר מרגל אמריקאי לשורות הפיקוד של הקג"ב. חשבו ועשו. לקחו ילד וגידלו אותו על ברכי התרבות הרוסית. בגיל 18 כבר ידע לקרוא פושקין, לצטט מכתבי לנין, לרקוד ריקודים קוזאקיים ואף לשתות וודקה עד אובדן חושים. הוחדר הנער לברית המועצות באמצעות צוללת אמריקאית, התערה בחברה והתגייס לקג"ב. לאחר כך וכך שנים, זימן אותו המפקד לראיון. "תראה," הוא אמר לו, "אני אוהב אותך מאד וחושב שאתה צעיר מבטיח. בוודאי שאתה מתאים לעמדות הפיקוד העליונות בסוכנות שלנו. ישנה רק בעיה אחת: אני יודע שאתה מרגל של האימפריאליזם האמריקאי. "אבל איך, איך גילית?" שואל הצעיר, מזועזע כולו. "מה, אני לא יודע לצטט פושקין?" "יודע!" אמר המפקד. "לא יודע לדקלם לנין?" "יודע!" "לא יכול לשתות וודקה עד אובדן חושים?" "יכול, אפילו יותר טוב ממני." "אז איך?" חזר ושאל. "תשמע אחי," אמר לו המפקד, "בברית המועצות אין שחורים."

FEATURED_CIA-101b

הבדיחה הזאת, פרודיה משעשעת על תוכנית מחוכמת המתעלמת מפרט אחד בסיסי שעלול להכשיל את כולה, רלוונטית מאד לתוכניתו של אליצור, רק שבמקרה שלו מדובר בכמה פרטים. במאמר ההוא כבר הצבעתי על כמה מהם, וכאן הייתי רוצה להתמקד דווקא במשהו אחר. מלבד האמונה, התמימה לדעתי, שבלם חוקתי יוכל לעצור תהליכים דמוקרטיים, ההתעלמות משאלת הפליטים, שהנציגים הפלסטינים בפרלמנט המשותף בוודאי ינסו להכניס, וכמה בעיות חמורות אחרות – אליצור מציע תרופה תמימה שעשויה להפוך את התוכנית כולה לסיוט שנזקו יהיה גדול מתועלתו. כדי להפוך את ההתחזקות הפלסטינית הבלתי נמנעת לאיטית יותר, באופן שיאפשר לבצר את האופי היהודי, הוא מציע לאזרח את הפלסטינים בהדרגה (לפי מאמר קודם – שלושים שנה). במקרה כזה, חבל לו על הזמן. כפי שנבהיר מיד, אין דבר שהופך לרפורמה להרסנית ומסוכנת יותר מאשלייה של הדרגתיות.

הסרט הזה הוא ישן מאד. פעמים רבות בהיסטוריה, משטרים הגיעו למסקנה כי יש צורך ברפורמה עמוקה, אולם כדאי לבצע אותה לאט לאט, מבלי לשבור את הכלים. הגיוני, לא? לפני המהפכה הגדולה, הגיע מלך צרפת למסקנה שיש לבצע רפורמות עמוקות אך הדרגתיות בממלכה, ולשם כך כינס את אסיפת המעמדות המפורסמת. האסיפה הזאת, כפי שיודע כל מי שלמד היסטוריה, הביאה בסופו של דבר לביטול המלוכה ולקיצור המלך בראש. הבריטים רצו להרגיל את הודו באיטיות לדמוקרטיה, תוך כדי שימור שלטונם במסגרת אוטונומית כלשהי. התוצאה? התחזקות ספירלית של התנועה הלאומית ההודית וקריסת השלטון הבריטי. רפורמטורים סינים בתחילת המאה העשרים ניסו לבצע תהליך איטי של מודרניזציה, תוך כדי שימור המסורת הקונפוציאנית. התהליך נכשל ברובו, אולם דווקא ההיבטים המוצלחים שלו, הקמת גדודי צבא מודרניים עם כוח אדם משכיל, הביאו על הקיסרות את סופה. אותם גדודים חדשים, הם ולא אחרים, עמדו מאחורי המהפכה הרפובליקאית ב-1911. גורבצ'וב ניסה לערוך רפורמות מקיפות אך הדרגתיות בברית המועצות, בלי לוותר על מסגרת הבסיס הקומוניסטית, ופתח בתהליך שהוביל לקריסה של אחת האימפריות החזקות בעולם (כתבתי על זה קצת כאן).

אחד מה"גדודים החדשים" בשלהי סין הקיסרית - עמדו בחוד החנית של המהפכה הרפובליקאית

אחד מה"גדודים החדשים" בשלהי סין הקיסרית – עמדו בחוד החנית של המהפכה הרפובליקאית

בכל המקרים הללו, הסיבות לקריסה היו דומות באופן מפתיע. החיסרון העיקרי של תהליך הדרגתי הוא שהאגף שלו חשוף באופן תמידי לפגיעה. האיטיות שלו, במיוחד באליטות פוליטיות המבוססות על קונצנזוס, מחייבת תהליך של משא ומתן תמידי ומייגע בקרב השליטים על הקצב. במהלך משא ומתן כזה, תמיד יהיו גורמים שמרניים שינסו להאט את התהליך עד אין קץ. דוגמא מובהקת היא דברים שאמר פעם וינסטון צ'רצ'יל בפגישה עם יהודים וערבים בארץ ישראל. מטרת המנדט הבריטי, הוא הבהיר, הוא להביא בסופו של דבר לעצמאותם של תושבי הארץ, אולם רק כאשר יהיו מוכנים. התהליך הזה, הבהיר צ'רצ'יל, יהיה איטי ביותר, והעצמאות לא תגיע אפילו בימי חייהם של נכדינו. כמובן שלאחר כך וכך שנים, יוכלו פוליטיקאים אחרים לדחות את הלו"ז פעם נוספת בטענה שהקליינטים עדיין "אינם מוכנים". בסין הקיסרית, נגסו גורמים שמרניים ברפורמות בביסים קטנים או גדולים. "זה בסדר שאתם רוצים לבנות צי חדש, אבל אולי נשקיע את הכסף קודם בשיקום ארמון הקיץ של הקיסר?" "נפלא שאתם מקימים אוניברסיטה בסגנון מערבי, אבל בבקשה, תדאגו שאחוז נכבד מהקורסים יהיו על הקלאסיקות הקונפוציאניות, ורק חלק קטן מהמורים יהיו אירופיים."  בישראל אנחנו צפויים לראות תהליך מאד דומה. גם אם הממשלה והכנסת יסכימו, עקרונית, על תהליך הדרגתי של מתן אזרחות לפלסטינים, תמיד יהיו מספיק מתנגדים, גם בדרגים בכירים, שיוכלו לתקוע מקלות בגלגלים ולהאט את התהליך עוד ועוד. "אזרחות זה בסדר," אנחנו נשמע, "אבל רק למי שלא תומך בטרור", "רק למי שמוכן להישבע אמונים לחוקי היסוד של המדינה היהודית", "קודם כל לתושבי שטח C, ואחר כך נראה". או: "מה, עכשיו לבצע את הפעימה החמישית של מתן אזרחות? בדיוק אחרי פיגוע הטרור בצומת גולני? ממש עכשיו, כשצריך להעביר תקציב? דווקא לפני החוק החדש לגיוס חרדים?"

יותר חשוב מצי - ארמון הקיץ בבייג'ינג

יותר חשוב מצי – ארמון הקיץ בבייג'ינג

ובעוד האליטה מנהלת בינה לבין עצמה משא ומתן על רוחב וגובה המדרגות, חוסר הסבלנות של הנתינים מתגבר. ההכרזה על תחילת התהליך ההדרגתי מעוררת תקוות עזות, שרוחבן המתמתח עד אינסוף של המדרגות משקיע בביצה של תסכול ומרמור. ומכיוון שהכל יודעים שהשלטון מוכן באופן עקרוני לתת אזרחות לכולם, אך עושה זאת באיטיות בלתי נסבלת, נוצרת מוטיביציה למאבק מחריף והולך. בזימבאבווה, למשל, ניסה השלטון הלבן להעניק אזרחות לשחורים בהדרגה. התהליך ההדרגתי לא הספיק להגיע לאחוזים בודדים, לפני שהתמוטט המבנה כולו לתוך זרועותיהם המסוקסות של רוברט מוגאבה וכנופיית הרוצחים שלו. הרפורמה בדרום אפריקה, לעומת זאת, נחלה הצלחה (מוגבלת וחלקית בלבד) דווקא מפני שהיתה מהירה כל כך: הצדדים הספיקו להגיע להסדר הגיוני בשעת רצון, במקום להידרדר במהירות הולכת וגוברת בגרם המדרגות הלולייני והאינסופי של ה"הדרגתיות".

כדי להיות הוגנים, דרך אגב, כדאי לציין שהשמאל הציוני נפל בזמנו בדיוק באותה המלכודת. אחת הסיבות שהסכם אוסלו הוביל להשלכות השליליות הידועות לכולנו היא ההדרגתיות שלו. בניסיון להימנע מדיון מוקדם על הבעיות הבוערות, הצדדים דחו אותן למועד מאוחר יותר ופתחו בתהליך ארוך, שחשף את האגף שלהם לפגיעתם הרעה של הקיצוניים בשני הצדדים. המשך בניית ההתנחלויות תסכלה את הפלסטינים וגרמה להם לחשוב כי רומו, בעוד פיגועי החמאס הובילו את המיינסטרים הישראלי להסיק, במילותיו דאז של טומי לפיד, ש"כנראה זה כבר לא יילך."ההבטחה הראשונית לסיום הכיבוש והתקוות שנכזבו עוררו תהליך של רדיקליזציה מהירה. הימין כמובן תרם תרומה מכריעה לאסון הרע הזה, אבל הוא התאפשר בשל הנחת ההדרגתיות ההרסנית שעמדה בבסיסו של ההסכם. אי אפשר להבין את האינתיפאדה השנייה, כמו גם את תנועת ה-BDS וההידרדרות במעמדה הבינלאומי של ישראל, בלי להתחשב בבעיה הזאת.

ברעיון של אליצור יש כשלים משמעותיים, אקוטיים כמעט, בכל צורה שבה ייצא לפועל. אבל אם כבר אין לנו ברירה ואנחנו בוחרים במסלול הזה, רצוי לעשות זאת בבת אחת. ההדרגתיות היא אשליה. לגרם המדרגות הלולייניות אין סוף נראה לעין, והניסיון ההיסטורי מלמד שהדרך היחידה להגיע לקרקעית היא התרסקות מהירה וכואבת.

ומה עם אלה שחושבים שכל הפתרונות מסוכנים, וכדאי לשמר את המצב הקיים, תוך כדי "ניהול הסכסוך" עד שיבוא המשיח או "עד שהפלסטינאים יהיו פינים"? באנשים האלה, שאותם אני מכנה "בּוּגיסטים", נעסוק בשבוע הבא.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-מאי 10, 2014, ב-ינשוף היסטורי, ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 29 תגובות.

  1. בעניין ההדרגתיות, מבלי להתכחש לסכנות שהיא טומנת בחובה, אינני בטוח שהמאמר משכנע למרות שהוא מאיר עיניים. בעיקר לא ברור שהחלופה שאתה מקדם- מהלכים כוללים, חדים ומהירים- עדיפה. להיפך, נראה שמהלכים כאלה מסוכנים אף יותר: הם מאתגרים את המערכת המדינתית שלרוב תתקשה מאוד לבצעם ועלולים ליצור התנגדות בלתי עבירה בציבור. מעבר לכך, הניסיון ליצור מציאות בלתי הפיכה (או כזאת שקשה וכואב מאוד לשנותה) באבחת חרב, דבר שבו אתה רואה יתרון, עלול להצליח גם אם כמה מהרעיונות שבבסיס המהלך מתגלים כגרועים, מסוכנים או בלתי-ישימים, אך בשלב זה היכולת לבצע התאמות או להגיב ביעילות קטנה מאוד. סכנה נוספת היא נטייתם של מהלכים כאלה (וסוג המנהיגים שבוחר בהם) לרמוס זכויות פרט ועקרונות דמוקרטיים.
    ובעניין הזה, ארבע הערות קצרות:
    א. נתת דוגמות למהלכים שבהן ההדרגתיות, לכאורה, הכשילה את המהלך כולו ואף מוטטה משטרים חזקים. האם אין דוגמות הפוכות? ניקח אפילו את המהפכה הצרפתית שנתת כדוגמה. האם הרדיקליות שאפיינה שלבים אחרים במהפכה (שלוותה גם באלימות נוראה ובשפיכות דמים הרעות כשלעצמן) כן הצליחה והייתה יציבה?!
    ב. בעצם נראה שאתה מדבר בדוגמות על אמצעים לא מתאימים או מדיניות שגויה של השלטון. ביניהם גם משך הזמן, אבל זה לא בהכרח הדבר היחיד או העיקרי. ברור שכאשר משך הזמן מתארך בצורה תמוהה ומגוחכת שמערערת את המחויבות/ההתאמה למטרה המוצהרת הדבר יוצר בעייה, אך אין בכך הפרכה של רעיון ההדרגתיות.
    ג. וכאן נכנסת לתמונה גם בדיחת המרגל השחור. הרי ברור שמדובר כאן באמצעי לא מתאים, לא במשך הזמן. זה גם מקרה טיפוסי שבו הדעת נותנת שמשך הזמן מגביר מאוד את הסיכוי לחשיפת הטעות. אם המרגל היה המטרה ולא רק פיון אחד במלחמה הקרה המתמשכת, זה היה עלול להיות קריטי. הסיכוי שבמשך השנים של האימון מישהו בסי איי איי, אחד ממוריו לספרות רוסית, גורם פוליטי מפקח וכדומה יתעשת ויתריע שמשהו יסודי כאן שגוי וכן שהמערכת תוכל להגיב (ולבטל את המבצע למשל או להחליף את המרגל או למצוא סיפור כסוי הגיוני וכולי) הרה יותר גדול.
    ד. אתה אמנם המתמחה באסטרטגיה צבאית, אך נראה לי פשוט וברור (בעקבות דימוי האגף) שכל מי שמקדם את כוחותיו או מבצע שינוי בפריסתם חושף אותם לסכנה מסויימת שלפעמים, לא תמיד, היא חיונית לניצחון. מבחינה טקטית יהיה אולי יתרון למפקד נועז בשטח שינקוט מהלכים מהירים ואגרסיביים ויקטין את משך החשיפה (אף על פי שהחור יהיה אולי גדול ומסוכן יותר), אך כשאנו מדברים על תכנון אסטרטגי ארוך טווח ועל פעולה מדינית מורכבת התלויה במנגנונים גדולים, איטיים ופעמים רבות שבריריים, ההיפך הוא הנכון.

    • נדב, העלית כאן כמה וכמה סוגיות מעניינות שראויות להתייחסות בפוסט נפרד, ואולי כמה פוסטים. ובכל זאת, אני אנסה להרחיב ולהבהיר כמה נקודות.

      אני מסכים איתך לחלוטין שגם להדרגתיות יש יתרונות. על אחד מהם הצבעת כאן: התהליך ההדרגתי מאפשר לתקן טעויות וכשלים. עם זאת, זה לא סותר את הבעייתיות שאני הצבעתי עליה: התנגדות מצד האליטה הרפורמיסטית (להלן – הפטרונים) לצד חוסר סבלנות מצד הציבור מושא הרפורמות (להלן – הקליינטים).תהליך הדרגתי הוא בעייתי במיוחד כאשר נוצר שילוב בין השניים. כלומר, ציבור שמצפה לקבל זכויות שלדעתו מגיעות לו בדין, ואליטה שמתכננת לתת את הזכויות האלה בהדרגה. למה זה קורה? זה בדיוק מה שניסיתי להסביר בפוסט. לכן, גם אם אנחנו בוחרים בתהליך הדרגתי, ראוי שנהיה מודעים לבעיות ולסכנות הייחודיות לבחירה הזאת.

      כדאי להתחיל במקרים שרפורמות הדרגתיות כאלה הצליחו, וראוי לחשוב מדוע הדבר קרה. המקרה המפורסם ביותר, אולי, הוא מתן זכות הבחירה באנגליה ובעולם האנגלו-סקסי, שהורחבה לאט לאט מאליטה קטנה של בעלי רכוש לכלל ציבור הגברים, ובסופו של דבר גם לנשים. גם התהליך הזה הצריך מאבקים מרובים ועורר בלגן לא מועט, אבל בסופו של דבר הוא הסתיים בלי שהמערכת תתמוטט. למה? לדעתי, מפני שאף אחד לא ידע מה היעד הסופי. למיטב ידיעתי, לא היה תקדים רציני בעולם של העת החדשה המוקדמת למתן זכות בחירה כללית, וממילא אף אחד לא התייחס לזה כמשהו שמגיע לו מדרך הטבע. לכן, כל צעד ברפורמה נתפס באמת כויתור מהותי, לא כמס שפתיים נוסח "אתה נותן לי פירורים ממה שממילא מגיע לי", ולא נוצר אותו חוסר סבלנות שממוטט בדרך כלל תהליכי רפורמה. גם כאן, זה לא מקרה שהשלבים האלימים ביותר בתהליך האנגלו-סקסי היו לקראת הסוף (זכות הבחירה לנשים ולפועלים באנגליה, המאבק האלים על זכות הבחירה הכללית ברוד-איילנד), כאשר הציבור כבר הבין מה קורה, ראה את היעד הסופי והחליט ש"מגיע לו" ללכת עד סוף הדרך. עוד דוגמא לתהליך הדרגתי שהצליח, פחות או יותר, הוא הליברליזציה ההדרגתית של השלטון הקיסרי האבסולוטי ביפן והמעבר שלו ממלוכה אבסולוטית למשטר חוקתי ב-1889. כאן מדובר בשילוב של כמה גורמים: ציבור שזכויות לא היו בהכרח בראש מעייניו, אידיאולוגיה קיסרית חזקה ומלכדת, חוכמה יחסית של ההנהגה ובעיקר – משבר פוליטי חריף ב-1881 שמצד אחד לא הדהד יותר מדי מחוץ לאליטה ומצד שני זעזע ודרבן אותה להתקדם במהירות שיא לעבר חוקה. כלומר, המשבר נטרל את אחד מגורמי הסכנה העיקריים שהצבעתי עליהם: הנטייה של אליטות להאריך את התהליך ההדרגתי עד אין קץ. המערכת החוקתית היפנית התמוטטה, כידוע, בסופו של דבר, אבל מסיבות אחרות.

      לכן, הדרגתיות כדאית ליישום בשנים מצבים עיקריים: או שאין התנגדות רצינית מצד האליטה לשינוי, או, בעיקר, כשאין ציפייה דרוכה מצד הקליינטים לקבל הכל בזמן קצר. השילוב של השניים האלה ביחד הוא קטלני. לאור זאת, הייתי ממליץ על רפורמה הדרגתית, למשל, במעבר של צה"ל מצבא סדיר לצבא מקצועי (אם נרצה לעשות זאת). כאן תהיה התנגדות עזה מצד האליטה, אבל לא תהיה ציפייה דרוכה מצד הקליינטים, ולכן התהליך ההדרגתי יכול לעבוד אם יתבצע בחוכמה ובנחישות. בתהליך כמו מתן זכות בחירה לפלסטינים, שיש בו גם אינטרס עיכוב מצד הפטרונים, גם ציפייה דרוכה מצד הקליינטים וגם מיליון דברים שיכולים להשתבש בדרך, הדרגתיות היא התאבדותית כמעט.

      ועוד הערת אגב לסיום: ישנו גורם עיכוב מרכזי מצד האליטה הרפורמיסטית שלא התייחסתי אליו בפוסט. בפוסט דיברתי על שמרנות, זהירות ואולי סתם עצלנות, אבל לפעמים גורם העיכוב החזק ביותר של הרפורמות הוא אינטרס כלכלי. במקרים מסויימים נוצרת אליטה, או ממסד בירוקרטי, שמרוויחים מעצם תהליך הרפורמות, אבל לא מסיומו. כלומר, ההדרגתיות היא סם החיים שלהם. דוגמא מובהקת היא מדיניות האופיום באימפריה היפנית. הרעיון היה לתת אופיום במונופול ממשלתי למכורים בלבד, ולצמצם את מספרם בהדרגה באמצעות תוכניות גמילה. אבל מכירת האופיום הסתברה כרווחית כל כך לרשויות הממשלה, עד שלא היה להן אינטרס אמיתי לצמצם את מספר המכורים, והתוצאה היתה סחר סמים בהיקף מתרחב והולך בחסות ממשלתית. במקרה שלנו, אני גם יכול לחשוב על מצבים כאלה: אליטה פלסטינית צרה שתקבל זכות בחירה ותרצה לחסום את היתר, או, לחילופין, ממסד בירוקרטי שנועד לבדוק למי מגיעה זכות בחירה ולפקח על תהליך הרפורמות, ויירצה להמשיך אותו לנצח כדי להצדיק את עצם קיומו.

      • דני, תודה על התשובה המפורטת. עדיין לא השתכנעתי. ברור לי שאי אפשר לפתח בתגובה או שתיים רעיון חדש או מורכב. קל לשער שאינני מחסידי אליצור או הפתרון שהוא מציע, ואני מסכים לכך שהוא יגרום לחיכוכים בלתי פוסקים, אך גם כאן לא נראה לי שההדרגתיות היא לב העניין (למשל: אם תינתן זכות ההצעה מייד, האם לא יהיה סחף בציבור היהודי לעבר מפלגות פאשיסטיות או פאשיסטיות למחצה- כמו אלה שכבר פועלות בכנסת- וחיכוכים בלתי פוסקים בניסיונות לבטל את זכות הבחירה או להטיל מגבלות שונות?).
        אתה טוען שיש כאן שני משתנים: התנגדות העילית (עד כמה שאפשר להגדיר אותה, ולהגדירה כך) ותביעת מושא השינוי או הלך הרוח שלו, אך לא מספק הסבר לכך. מדוע אלה הם שני המשתנים החשובים? מדוע רק הם? אולי אחת הבעיות אם התנגדות העלית היא לא ההדרגתיות אלא חוסר מחויבותה למטרה/מדיניות המוצהרת תוך שהיא נגררת כמי שכפאה שד ומנסה לבלום בכל מאודה. זה נראה לי תיאור סביר יותר.
        גם הטיעון לגבי חוסר הבהירות של המטרה, שהוא מעניין בפני עצמו, דורש פיתוח נוסף ולא מסביר את הדברים. הכנסת לפי תומך גורם קשור נוסף, והוא גורם תרבותי. אם בתרבות הערבית, או הפלשתינית בפרט, יש חוסר נכונות בסיסית לפשרה (והדבר נכון גם לגבי חוגים משיחיים בציבור היהודי), ולכן הם לא יקבלו פחות ממלוא דרישותיהם שאף מלוות בכבוד המנצחים הערבי, אכן יש בעייה. אבל ההתנגדות הרגשית העמוקה ל"הסתפקות בפירורים" אינה נובעת, ודאי לא בהכרח, מהדרגתיות. היא גורם תרבותי, ואפשר שפתרון הדרגתי דווקא מסייע למנוע התנגשות חזיתית איתו.
        ובהקשר הזה שתי דוגמאות אקטואליות, מעט מבולגנות בשל קוצר היריעה,, שמתאימות לחברה דמוקרטית במאה העשרים ואחת (אם ראשיתן הישירה בשלהי המאה העשרים):
        1. הענקת סמכויות שלטוניות לסקוטלנד (devolution). טוני בלייר כראש ממשלת בריטניה החליט להעניק סמכויות שלטוניות, מעין אוטונומיה, לסקוטלנד ולויילס (נניח לסכסוך הנפרד בצפון אירלנד). הרקע לכך היה תנועה לאומית סקוטית קולנית ומשפיעה, אם כי לא גדולה במיוחד. המטרה: לחסל את מגמת ההיפרדות של סקוטלנד מהממלכה המאוחדת, ולא פחות חשוב- להביא את הסקוטים בהמוניהם לקלפיות בבחירות הכלליות כדי שיצביעו ללייבור ולשמר את שלטון מפלגת העבודה הבריטית. האמצעים: הענקת סמכויות שלטוניות לסקוטלנד בכפוף למשאל עם (בקרב הסקוטים בלבד!) תוך חבירה לחוגים המתונים יותר בתנועה הלאומית הסקוטית שהסתפקו בשימור התרבות ובמעין-אוטונומיה; העדפה תקציבית בולטת של סקוטלנד דרך הממשל המקומי מתוך מחשבה שכך יבינו הסקוטים כמה טוב להיות חלק מבירטניה. אופן הביצוע: מהיר. תוצאת ביניים: התנועה הלאומית הסקוטית הכפילה את עצמה והקצינה; כעת הדרישה היא להיפרדות מוחלטת מהממלכה המאוחדת (אולי למעט החלפת המטבע מטעמים כלכליים מובהקים); הסקוטים שממשלתם מוצפת בתקציבים מלונדון מתקשים להבין איך היו עד היום תחת ניהול "פחות טוב" של וסטמינסטר; אנחנו על סף משאל עם בסקוטלנד על היפרדות מוחלטת מבריטניה, ואף על פי שרוב הסקרים וההערכות חוזים רוב שברירי נגד, הולך כנראה להיות צמוד. ברור כאן שהדרגתיות אינה הבעייה, שכן זה אמור היה להיות, פחות או יותר, הפתרון הסופי. בקרב חוגי השלטון בבריטניה, הייתה לכך התנגדות רבה, אך היא לא יכלה לבוא לידי ביטוי- בין היתר בגלל המהירות וההחלטיות בביצוע. נבחרה פשוט מדיניות שגויה. מי כאן האליטה? לי לא ברור. חלק מהעניין הוא שהמהלך נעשה מהר, מעל ראשי המינהל הציבורי, המנגנונים הדמוקרטיים והציבור הבריטי. הענקת הסמכויות נעשתה תוך בעייתיות דמוקרטית ויצרה שאלות קשות מאוד לגבי מבנה המדינה הנוכחי, לדוגמה: לסקוטלנד יש עצמאות רבה, לוולשים שכלל לא דרשו זאת יש עצמאות מעטה, ולאנגלים המהווים כ-85% מתושבי הממלכה אין כל ייצוג עצמאי, ואיש גם לא שאל את פיהם.
        2. תכנית ההתנתקות. גם היא בוצעה מהר מאוד ובצורה בעייתית למדיי מבחינה דמוקרטית. היא הייתה יוזמה של ממשלת ישראל וקשה לטעון שהייתה ציפייה דרוכה לכך בצד השני, מה גם שהיה זה מהלך חד צדדי. הדוגמה הזאת ממחישה עד כמה הממשל לא היה מוכן לביצוע המשימה בזמן קצר כל כך, והייתה תועלת רבה בפריסתו לאורך זמן. מבחינה מדינית, אולי הייתה גם התפכחות והתגברות הקולות שמצביעים על האיוולת שבמהלך ומביאים לנסיגה כחלק מתהליך מדיני מול הרשות הפלשתינית (אבל נכון שאפשרות אחרת הייתה גם סיכולו על ידי הימין). אבל גם כאן, בדומה לדוגמה הבריטית, ברגע שפינית ונסוגת, זה כמעט בלתי הפיך. האם זה טוב? לא בטוח, לא בהכרח. והדוגמה הזאת חשובה דווקא מכיוון שעניינה פרויקט שהוא לכל היותר בסדר גודל בינוני ברמה הלאומית; לא מדובר כאן על פרויקט מורכב ועצום מימדים, שבו התועלת שבהדרגתיות אף גוברת.

  2. מדוע סבור אליצור שאותם אנשים – שמרגע שיחזיקו במדינה משלהם יקדישו את כל מרצם לחיסול שכנתה, כולל הפלת מטוסי נוסעים – שאותם אנשים יצטרפו ברינה ובדיצה לבניין המדינה המשותפת המוגדרת כמדינת הלאום היהודי? לא ברור לי התהליך הזה.
    כמו כן דני, אני לא בטוחה ש"גם אלפא וגם אומגה" הוא ביטוי בעברית, על אף שאני מעריכה את האירוניה הלשונית שבשימוש בביטוי נוצרי לתיאור האידיאולוגיה היהודית דתית-לאומית של אליצור…

    • זה בדיוק העניין, גילי. אליצור טוב מאד בלהצביע על בעיות בפתרונות האלטרנטיביים, אבל מתעלם מהבעיות הקריטיות בתוכניתו שלו. מן הסתם הוא חושב שהשיבר יישאר בידי היהודים, והשליטה שלהם תהיה מספיקה כדי לנווט את הפלסטינים לכיוון הנכון. לי זה נראה wishful thinking.

      "גם אלפא וגם אומגה" – האמת שלא חשבתי על זה כשכתבתי. אולי אני קורא יותר מדי באנגלית. אבל תודי שזה ביטוי יפה… (:

    • מי דיבר על גילה ודיצה?
      מה הקשר בכלל.
      ערביי יו"ש יהפכו להיות כמו ערביי ישראל, מה שימנע את הגיהנום הבטחוני הוא לא אהבתם אלינו אלא השליטה הבטחונית של ישראל בגדה.

      • "השליטה הבטחונית של ישראל בגדה", או שהם יהיו כמו אזרחי ישראל? תחליט.

      • כמה טוב שלשב"כ ולצה"ל יש סמכות, בתוקף חוקי שעת חירום, לעצור כל אזרח ישראלי.

      • כן, אבל אפילו הסמכויות האלה לא יאפשרו לעשות את אפס קצהו של הדברים שצה"ל עושה בשטחים היום.

      • בגלל זה בדיוק מדבר אליצור על הדרגתיות.
        מה שאפשר את נירמול מעמדם של ערביי ישראל, מאויבים מרים במלחמת העצמאות לאזרחים שווים, יקרה בהדרגה עם ערביי יו"ש. בסופו של תהליך ג'נין ושכם תהיינה כמו רהט טייבה וקלאנסווה.

  3. כן, זה כלל ידוע גם במשפט: ככל שהחוזה הוא לטווח ארוך יותר, כך גדל הסיכוי שלפחות אחד משני הצדדים ינסה להפר אותו, או יטען שהצד השני מנסה להפר אותו. מצד שני, המצב הנוכחי בסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא כזה שלא ניתן לפתור ב"שיטת הפלסטר", ולכן אין מנוס מהסדרי ביניים מסורבלים.

    השאלה היא האם אליצור, בכיר בתנועת ההתנחלות, אכן לא רואה את התרחיש שאתה מתאר ובאמת מאמין שהפלסטינים יזכו בהדרגה באזרחות, או שזו פשוט דרך מתוחכמת למשוך זמן ולהרדים את השמאל?

  4. נראה לי שיש בעיה יותר פשוטה: אליצור מתעלם מעזה. אפשר לנתח את זה כסוג של הדרגתיות, שאנחנו רואים בכמה מקומות בימין הישראלי (לדוגמה, משה ארנס) או אצל קרולין גליק. זה רעיון פסול: הפלסטינים עצמם וגם שאר העולם רואים את עזה והגדה כיחידה אחת, ולנסר שטח קטן וצפוף לעילא מלא בפלסטינים זה בדיוק יצירת בנטוסטן.

    וברגע שהניסיון לאזרח רק חלק מהפלסטינים יוביל למהפכה סטייל צרפת או קריסת ברה"מ, הכל ישתנה. קודם כל, המצור על עזה לא יוכל להתמשך ועזה תיהפך לחלק מהמדינה. אז במקום שליש דוברי ערבית, יהיו קצת יותר מחצי. אחר כך, היכולת של ישראל למנוע מהאוכלוסיה הפלסטינית בסוריה, ירדן, ולבנון לממש את זכות השיבה תפסיק להתקיים, ועקב מלחמת האזרחים בסוריה ואפליה מתמשכת בלבנון שיעורי מימוש השיבה שם יהיו קרובים למאה אחוז (בירדן אני לא חושב שהם יהיו מאוד גבוהים); לאומנים פלסטינים כבר הראו שהם ימררו את החיים לפלסטינים במדינות שכנות כדי שהם לא יתקבעו, כמו למשל שאש"ף ביקש מירדן לשלול אזרחות לכמה אלפי ירדנים ממוצא פלסטיני. הניחוש שלי הוא ש-, בערך, כל פלסטיני ללא אזרחות יממש את זכות השיבה וכמעט אף פלסטיני עם אזרחות לא יממש אותה. אבל אנחנו כבר מדברים על מדינה שהיא קרוב לשישים אחוז ערבית.

  5. כפי שהעיר נדב, שינויים מרחיקי-לכת יכולים להיות הרסניים באותה מידה כמו שינויים הדרגתיים, כאשר הדוגמה הבולטת מכולן היא רפובליקת ויימאר שהצדדים המנצחים הכריחו את תושבי גרמניה להקים לאחר מלחמת העולם הראשונה – אם היה משהו שאיחד את מרבית תושבי המדינה אחרי המלחמה ההיא זה התיעוב העמוק לעקרונות הנעלים שנכפו עליהם, שאותם הם תפסו (במידה רבה של צדק) בתור איזה סוג של אות-קין שנועד להשפיל אותם. זה לא מפתיע שמעט מאוד מתושבי גרמניה מחו, או אפילו הזילו דמעה, כשהיטלר עלה לשלטון והתחיל בתהליך (הדרגתי, אגב…) של זריקת הדמוקרטיה לפח. גם עבור אנשים שלא בהכרח החזיקו בתפיסת עולם לאומנית-פאשיסטית, אותה דמוקרטיה נצרבה בברזל לוהט של תבוסה והשפלה.
    דוגמה נוספת מהזמן האחרון: רוסיה. גורבצ'וב, כפי שציינת, עשה עבודה מצוינת בפירוק השלטון הסובייטי לחתיכות. הבעיה היא שאף אחד, מסתבר, לא חשב על היום שאחרי. בזמן אפס עברה רוסיה מעשורים של דיקטוטרה קומוניסטית שבה הכל היה שייך למדינה לדמוקרטיה ליברלית שבה הכל שייך למי שיש לו כסף. זה היה רעיון טוב בערך כמו שזה נשמע, אם כי הקטע הממש מדהים בכל הסיפור הוא שהרוסים היו אשכרה מוכנים לתת צ'אנס לשליט דמוקרטי (יחסית) כמו ילצין לאורך תקופה ארוכה (יחסית) לפני שהם העלו לשלטון את פוטין כדי שיפטור אותם מכאבי-הראש המציקים של הדמוקרטיה.
    לעניין הפתרון שמציע אליצור – זה אינו פתרון חדש, מדובר במדינה דו-לאומית. הפתרון הזה שנהגה במוחם של אנשי השמאל הרדיקלי, מאומץ בחום על ידי אנשי הימין הישראלי לאחרונה ולא רק על ידי אליצור. הבעיה ביישום שלו תתחיל, אני חושד, עוד לפני שנעסוק בשאלת הפליטים: ברגע שהפתרון הזה ייושם, לתושבי הגדה לא תהיה שום סיבה להישאר במקומם – הם יבקשו אישורי בנייה להרחיב את היישובים והערים שלהם (ואם המדינה תסרב לתת – בג"ץ יכריח אותה, ולגמרי בצדק) והם גם יבקשו להתגורר ולהקים שכונות ולעבוד ברחבי ישראל שבתחומי הקו הירוק (ואם תינקט אפליה נגדם בנושאים האלה – בג"ץ יעניש את הגורמים המפלים, ולגמרי בצדק) וכמובן שזכות לבחור ולהיבחר לכנסת משמעה – למרות הפנטזיות של אליצור וחבריו – ייצוג גדול הרבה יותר של הציבור הערבי, מהסוג שאי-אפשר להתעלם ממנו בעת הרכבת קואליציה (וגם זה בצדק – כי מהרגע שהמדינה היא דו-לאומית, גם הלאום השני צריך להיות שותף מלא בשלטון).
    התהליך הזה, הדרגתי או לא, יהיה כואב ומפכח עבור שני הצדדים ויערב (לא צריך להיות בזה שום ספק) גם שפיכות-דמים. האם יהיה לו סוף שמח? יכול להיות. אבל במושב שנכחתי בו בכנס האגודה ללימודי ישראל לפני שלוש שנים בברנדייס (חוויה מומלצת, אגב – ישראל נראית כל-כך טוב כשמדברים עליה בכנס ללימודי ישראל. במיוחד כשהוא נערך במסצוסטס…) נדונה בדיוק האפשרות הזאת לאור הדוגמה של הודו. הודו היא, מהבחינה הזאת "מדינה דו לאומית" שעשתה, להלכה, אינטגרציה מלאה של האוכלוסיה המוסלמית בתוכה, לרבות אימוץ של סמלים מוסלמיים וראש-ממשלה נבחר ממוצא מוסלמי.
    למעשה, מצבם של המוסלמים במדינה ממשיך להיות רע, ותחת שלטונו של ראש-הממשלה המוסלמי אפילו נקבע שיא מפוקפק של מעשי אלימות בין מוסלמים ללא-מוסלמים במדינה.
    המרצה במושב לא עשתה הקבלה ישירה למצב בישראל, ונתנה לנוכחים להגיע למסקנה הדי מובנת מאליה בכוחות עצמם.

    • רז, כמו שעניתי לנדב, גם לתהליך מהיר ורדיקלי יש בעיות משלו. הבעיה היא שאלו סיכונים שקל להבחין בהם. הדרגתיות, לעומת זאת, נראית כמו פיתרון כל כך שפוי, רציני ושקול, עד שמעטים מבחינים בסכנות האקוטיות שמסתתרות מאחורי התווית. בדיוק את הסכנות הללו ניסיתי להדגיש במאמר.

      הדוגמא של ויימאר נכונה לחלוטין, אבל לא נראה לי שהמהירות של התהליך היא שהובילה לבעיות. הכפייה מלמעלה, הר כגיגית, היתה הבעיה כאן, בנוסף לשפע של בעיות אחרות. מהפכה מהירה באותה המידה, אבל בשיתוף קייזר חדש ממשפחת הוהנצולרן, או מהפכה רפובליקאית עם הסכם שלום נדיב יותר, היו יכולים להוביל לתוצאות שונות לחלוטין. התהליך שהוביל היטלר לא היה הדרגתי: הוא היה מהיר מאד, מסחרר אפילו. החוקים המרכזיים שביססו את הדיקטטורה הנאצית, בעיקר חוק ההסמכה והחוק להגנת העם והמדינה, נחקקו כולם ב-1933. אם השינוי הנאצי היה הדרגתי סביר להניח שהוא לא היה עובד. מדיניות הדרגתית היתה נותנת למפלגות הלא נאציות, שעדיין החזיקו ברוב בחודשים הראשונים, מספיק זמן להתארגן למאבק נגדי.

      אם כבר הזכרת את הודו, אחת הדרכים להימנע מהבעיות שאתה, עמית ובמידה מסויימת גם אלון הצבעתם עליהן הוא ללכת בדרך הפוכה: דמוקרטיה הסדרית, שתיצור איזשהו הסדר של חלוקת כוח בין שתי הקבוצות. למסלול הזה, כמובן, יש בעיות קשות משלו. בכל מקרה שהוא – מתן אזרחות הדרגתי לפלסטינים יהיה הרסני. או בבת אחת, או בכלל לא. לכל הפחות, תהליך הדרגתי חייב להיות בלתי מוכרז, אולי כמו מה שקורה היום במזרח ירושלים. ברגע שהכרזת על יעד אבל עיכבת אותו, יצרת ציפיות אדירות שיהפכו לזעם מתפרץ ברגע שלא יצאו לפועל.

    • ראש ממשלה מוסלמי? מי? אולי התכוונת לנשיא שזה תפקיד סמלי כמו אצלנו?

      • אוהד: יכול להיות, אני לא בטוח.

      • בהמשך לדבריו של אוהד, אני מכיר נשיא מוסלמי שהיה בהודו (עבדול קלאם), אבל לא
        מכיר שום ראש ממשלה מוסלמי. ראשי הממשלה שאני זוכר הם משושלת גנדהי (נהרו,
        אינדירה, רג'יב) ואחריהם אטאל ביהארי וג'פאיי ומנמוהאן סינג. כולם הינדים פרט
        לסינג, שהוא סיקי.

    • ואגב, את פתרון המדינה הדו-לאומית הגה לא אחר מהאידיאולוג הגדול של הימין, זאב ז'בוטינסקי. הוא אמנם דיבר על "שתי גדות לירדן", אבל במדינה שאמורה לקום על שתי הגדות האלה, אעפס, היה אמור להיות על פי החזון שלו שוויון-זכויות אזרחי מלא לתושבי המדינה הערבים, לרבות חלוקה שווה בשלטון ששיאה רוטציה קבועה בין יהודי לערבי בתפקידי ראש הממשלה וסגנו…

  6. הרעיון של אליצור מופרך בראש ובראשונה כי הוא מבוסס על נתונים והנחות שגויים. סיפוח של הגדה לישראל לא יוביל ל-30 אחוז ערבים, מאיפה הוא מביא את זה? ומן הסתם שסיפוח של הגדה המערבית לא יוכל לעבור ללא שישראל תספח אליה את רצועת עזה. אף אחד בעולם לא יקבל כזה דבר. אם מספחים זה עד הסוף. ככה אנחנו כבר מגיעים למצב ששיעור הערבים בישראל קרוב מאוד ל-50 אחוז, ותוך שנים אחדות יעבור אותו עקב שיעור ילודה יותר גבוה. במקרה הזה כל הדיבורים של אליצור על דמוקרטיה יהיו חסרי תוכן. או שהמדינה תפסיק להיות יהודית או שהיא תפסיק להיות דמוקרטית.

    אני לא בטוח שאליצור והרעיונות שלו ראויים לשבחים שהרעפת עליהם. בסופו של דבר מי שלא מבין שסיפוח=חיסול ישראל (לבטח כמדינה יהודית, וסביר מאוד להניח שגם כמדינה בכלל) חי באשליות. עומדות בפני ישראל שתי אפשרויות סבירות: נסיגה חד0-צדדית או "ניהול הסכסוך". אני מחכה בציפיה למאמר שלך שיטען נגד האפשרות האחרונה. לא הייתי מתנגד לנסיגה חד צדדית אם מישהו היה מציע לערוך אותה, אבל בגדול, גם ניהול הסכסוך לעת עתה נראה כאופציה לא רעה בכלל.

    • עמית, אליצור ראוי לשבח בעיקר כי הוא חושב מחוץ לקופסה. גם אם הרעיונות שלו שגויים, אני חושב שחשוב לאוורר את החדר ולפתוח את הדיון לאופציות חדשות ומוכרות פחות. אולי, גם מתוך הדיון עצמו, נגיע לתובנות שלא חשבנו עליהן.

      למרות שהאינטרס הפוליטי שלי הוא להסכים איתך בנושא הזה, אני בטוח שאני מסכים איתך ועם אלון שסיפוח הגדה המערבית "לא יעבור" בלי רצועת עזה. עזה בלי ספק תהיה מכשול גדול, ללא ספק תהיה תביעה לספח אותך, אבל אני רואה את ישראל עומדת מול התביעה הזאת, בעיקר אם המצור על עזה יוסר. התנגדות כזאת היא לפחות בעלת היגיון פנימי. לעומת זאת, יהיה קשה הרבה יותר להסביר למה אנחנו נותנים אזרחות לתושבי ג'לאמה ולא לתושבי ג'נין, לתושבי צפון רמאללה ולא לתושבי חברון, ולמה לא בקצב מהיר יותר.

      אני חושב שהפיתרון הטוב ביותר הוא הסכם: הטיעון הנפוץ שפיתרון כזה אינו אפשרי כי הפלסטינים אינם רוצים בו אינו עומד לדעתי במבחן הראיות. נסיגה חד צדדית, רעיון שאני לא פוסל על הסף, עשויה להביא לנזקים של הסכם ללא היתרונות. הבעיה בניהול הסכסוך הוא שברגע שהזמניות של הכיבוש תהפוך לקבועה, קשה לי לראות איך ישראל תתגונן מהתווית של מדינת אפטרהייד, תווית שהמשמעות שלה ברורה במצב הבינלאומי הנוכחי. אני אתייחס לנושא הזה בהרחבה בשבוע הבא.

      • עזה לא לעולם תשאר אקס-טריטוריה. הפתרון המובן מאליו והטבעי ביותר שהיא תסופח למצרים הוא גם זה עם הסבירות הכי נמוכה להתגשם. אחרי שישראל תספח (ח"ו) את הגדה לישראל היא אולי תוכל לדחות\למרוח את הדרישה לספח גם את הרצועה כמה שנים נוספות, בעיקר כל עוד החמאס שולט שם, אך בסופו של דבר בראייה ארוכת-טווח לשם בבירור זה יוביל. אין באמת תרחיש של סיפוח שבו היהודים לא מאבדים את הרוב שלהם או את הדמוקרטיה שלהם בסופו של דבר.

        הפתרון של הסכם לא ריאלי והטענה שהפלסטינים דוחים אותו עומדת גם עומדת במבחן הראיות. אני מאמין לגרסה של המתווכת – קונדוליסה רייס – בכל הנוגע למה התרחש בסוף העשור הראשון של שנות האלפיים בחדרי המשא ומתן על פני כל מיני הדלפות בבערוצים מוזרים. היא כותבת בפירוש שאבו מאזן סירב כי הוא דחה את הנוסחה לגבי הפליטים. זאת הייתה ונותרה הבעיה הרצינית ביותר.

        בכל מקרה, זה לא באמת משנה מה הלך\הולך בחדרי המשא ומתן. להסכם עם הפלסטינים אין סיכוי לעבור כי גם אם הייתה הנהגה פלסטינית שרוצה לחתום עליו (ואין) לא היה ציבור פלסטיני שהיה מקבל אותו. דרישת השיבה ההמונית היא המכשול. היא חלק מהזהות הפלסטינית. אין ולא תהיה פשרה עליה, מצד ההנהגה או מצד ההמונים.

  7. יפה כתבת, פתרון הדרגתי, הוא הגיוני על נייר, אך אינו לוקח בחשבון את הדינמקה בפועל של 'הקליינטים' כלשונך. דא עקא, שפתרונך שלך, אינו לוקח בחשבון את מצוקת 'הפתרונים' וחששותיהם המגובים לא רע בנסיונם השלילי.
    תיאורתיקנים, ודווקא המשובחים שבהם, נופלים פעם אחר פעם בהבחנה בין רצוי למצוי, בין נוסחה שעבדה בקונסטלציות מסויימות, לבין הכרה בטיב חומר הגלם האנושי, מצוקותיו, שאיפותיו וחששותיו, העומד לפתחם בסיטואציה הנוכחית.
    אוסלו ותהפוכותיו מלמדים על אי היכולת לשבור את הלינק בין הזהות היהודית לבין הטריטוריה ביהודה ושומרון מחד, ואת אי היכולת של המרחב המוסלמי להשלים תיאולוגית עם הנוכחות היהודית במרחב. הפתרונות המוצעים, תמיד נשענים על הנחה שאחד משני משתנים אלו, או שניהם, יתעמעמו ויישחקו אל מול כוחו של התהליך המדיני. אך כל זה לא קרה עד הנה.
    לכאורה, היוצא מהנחות אלו, שפתרון 'ניהול הסיכסוך' של ה'בוגיסטים' הינו היחיד הריאלי. אחכה בסבלנות לשמוע את דעתך המסקרנת על כיוון זה. אך אשמח לשמוע דעתך על האופציה הירדנית. האם נכון יהיה לקבוע, שלולי בית המלוכה ההאשמי, היה זה כיוון מתבקש? ואם כן, הרי שבשם הצורך בשימור מעמדה של משפחה ירדנית, נכבדה ככל שתהיה, המרחב כולו כבן ערובה?

    • יאיר, נראה לי שכתבתי כאן פחות על הפיתרון שאני מציע, אם כי קוראי הבלוג הזה יודעים היטב את הכיוון שאני דוגל בו. עוד משהו כללי שמכוון את ההשקפה הפוליטית וההיסטורית שלי: כמוך אני נוטה לחשוד בתיאוריות כלליות גורפות מדי.

      אני לא חושב שאוסלו מוכיח את "אי היכולת של המרחב המוסלמי להשלים תיאולוגית עם הנוכחות היהודית במרחב." הסכמי השלום עם מצרים וירדן, קרים ככל שיהיו (ההסכם עם ירדן עדיין חם יותר), כמו גם היוזמה הערבית, מלמדים שיש דווקא השלמה כזאת. לא מוחלטת. לא נלהבת. לא כמו שהיינו רוצים – אבל קשה לטעון על סמך עובדות מוצקות שהתפיסה הערבית כלפי ישראל זהה לזו שהיתה (למשל) בימיו של המופתי. החלק הראשון של המשפט שלך חשוב בהרבה, לפי דעתי: במצב הנוכחי זו ישראל שלא מסוגלת לוותר על יהודה ושומרון וההתנחלויות, וזהו הגורם העיקרי שמכשיל השגת הסכם. עד כמה קשה לעשות זאת בציבוריות הישראלית – אני יודע היטב. אני גם חושב שהמשימה שלי ככותב זה לנסות לשכנע את הציבור בפתרונות שאני חושב שהם נכונים, או לפחות מהווים את הרע במיעוטו.

      ה"אופציה הירדנית" היתה אולי הגיונית בשנות השבעים והשמונים – היום היא אשליה. לא מדובר רק באינטרס של משפחה: יש לאומיות ירדנית, יש תחושה של אומה בצד השני של הגבול, ובעיקר, יש את אחת המדינות היחידות ששומרות על יציבות במזרח התיכון ומשתפות פעולה איתנו במובנים רבים, חלקם גלויים וחלקם סמויים. האם כדאי לחרב דווקא את המדינה הזאת בשל אופציה שאף אחד מאיתנו לא יודע איך היא תתפתח, מלבד אובדן של אחד השותפים היחידים שלנו באזור?

      אבל נניח רגע לשיקולים הללו. אם אנחנו מיישמים את האופציה הירדנית, נותרה לנו עדיין בעיית הגדה המערבית. הפלסטינים בגדה לא יעזבו לשום מקום, בטח שלא לירדן הצפופה. גם אם הם יהיו כביכול "ירדנים", האם תמשיך להחזיק אותם תחת שלטון צבאי? אם כן, תתעסק עם אזרחים ירדנים, וכל תקרית בגדה תוכל להוביל לעימות בין המדינות. אז מה השגת?

  8. "פתרון" שאיננו מתייחס לרצועת עזה איננו רציני ולא דורש דיון .
    ישראל במשך שנים ( מאז אוסלו ) עוסקת בלהרוויח זמן חלק מהציבור הישראלי ממתין למשיח וחלקו השני מבולבל בין 2 האלטרנטיבות מדינת דמוקרטית מהים ועד הירדן או 2 מדינות .

  9. הנה המבוא לספר של נתן וינשטיין שהוזכר פה בדיון על תרפ"ט, הוא מתאר צורה של התבוננות על היהודים כנתינים זרים, אמנם הנושא שייך לשיחה הקודמת, אבל אולי אפשר להסיק ממנו כיצד מדינה דו לאומית לא מתאימה לאזור שלנו.

    http://readingmachine.co.il/home/books/1396954395/1396955187

  10. אפשר לחשוב על פתרון ביניים בין מיידיות להדרגתיות, אם כי הוא חשוף לפגיעות: התחייבות מראש למתן אזרחות מלאה לכולם בטווח זמן של חמש שנים. טווח הזמן הזה אמור להספיק לטיפול בגורמי טרור (מאסר או גירוש) ולחיזוק החברה האזרחית. יכולים להיות כל מיני תרחישים דמוגרפיים, אך יש סיכון מסוים גם בהסתמכות מוגזמת על מספרים. לטווח ארוך מספרים משתנים, ובכל מקרה רק שיתוף פעולה שלטוני, אזרחי וכלכלי יכול לעזור במשהו, בין אם מדברים על שתי מדינות או על מדינה אחת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: