העובדה שדעתך הייתה נחרצת (אתה לא טיפלת באדם זה במקלות אכילה) גרמה לי לעשות הערכה מחודשת וערערה את הבטחון שלי לגבי נושא זה ודומים. וזה עוד מקרה יוצא דופן כי היה לי ידע רב מהרגיל, הכרתי את האדם מקרוב ולמדתי את הנושא, השתכנעתי שזו היתה טעות מצערת שנבעה מאי הבנה. אם זה היה מקרה עם נסיבות מקילות כי הוא נעשה בזמן מלחמה הוא היה מציג את זה כך. יתכן שגם חלק משיקול הדעת שלי נפגע ממעורבות אישית. אבל אתה מכיר את הנושא טוב יותר ולך היו נתונים שלי לא יהיו. בהשוואה לקומוטו – נניח ששם הייתי אומר לך: "לא ראוי לקרוא לזה רצח, מכיוון שרק טובת יפן היתה לנגד עיניו בעת מלחמה" ואתה היית עונה: "עזוב, הבעל של אחותו סיפר עליו שהוא על גבול פסיכופט, הוא ידע שמישהו אחר עומד לרצוח ורצה להיות ראשון, חקרתי את הרקע לעומק, אין מקום לטפל בו כבגבור לאומני" אז הייתי מקבל את דעתך כמומחה ומאמין שלו היה מקום לנסיבות מקילות היית מציין זאת. כמובן שאם לדעתך אין דבר כזה נסיבות מקילות כי בעיניך רצח זה רצח ואין הבדל בין טיס שרק מרגיש רעד בכנף, לרוצח, היתי רוצה לדעת את זה והייתי מביא את זה בחשבון כשאני מקשיב להערכות שלך. בשני המקרים אני מבטל את דעתי מפני דעתך כי במשך הזמן למדתי להעריך את טיב ומשקל הפרשנות שלך (ואת הסלידה שלך מסילוף ע"י פוליטיקלי קורקט למרות שלא במידה מספקת לטעמי). יואב קרני שהה שנים בארה"ב והשתדל מאד להיות יותר אמריקאי מאמריקאי וכשהוא מחווה דעה על הסינים הוא משוחד כי כאמריקאי הסינים הם בד אדום מול עיניו, כעת כשהוא אורח של ההודים הוא מתמוגג ומוקסם מהם עד כדי כך שהוא רק מציג את היופי האצילי. ככתב ולא כהסטוריון הוא נדרש לקנות את לב הקוראים, יצירתיות והגזמה זה חלק מהמקצוע שלו. כשאתה מבקר בסינג'אן ומביע דעה, האם אתה עושה את זה כתחביב? כאורח או כהסטוריון? כשאתה כותב ששמעת דעה של מומחים שהיו אתך, למרות שזה דבר שאני מעונין לשמוע, אני עוצר וחושב: עכשיו אני צריך לא רק לסמוך על כושר השיפוט שלך אלא על האמון שלך בקבוצה של מומחים שיתכן שאולי יש להם רגשי אשמה על שהם "כובשים את הפלסטינים" אז הם מתקנים בהבעת אהדה והערכה מוגזמות כלפי אחיהם המוסלמים בסין.
(אגב, אפילו האוסטרלים החליטו השבוע שלא ראוי לקרוא לירושלים כבושה אבל אתה עדיין משתמש במונח כיבוש)
אתה כותב לי: "מדוע אתה מאשים אותי..כשאתה בעצמך..". אני נואם לפני השכנים שלי בסלון ואם אני מביע דעות קדומות או דעה פוליטית או רגש אישי, זה חסר ערך. אבל אתה, כמו E F Hutton, כשאתה מדבר אנשים מקשיבים, זה כבר לא תחביב שלך, זה מקצוע. אתה אפילו לא יכול להגיד: "אני אוהב את המבטא שלי", זה לא רציני. אתה צריך לדעת לשקול ולהחליט גם בניגוד לרגשות וטעמים אישיים שלך, וכמובן שכשמדובר בהערכות פוליטיות עלול להיות קושי אם אתה מציג את הדברים דרך הפילטרים שלך. אתה הרי לא מתכוון להתרועע רק עם קהל שחושב כמוך, אתה מביא לסלון שלך קהל מגוון מכל הקשת הפוליטית ועליך להיות קצת פחות עדין ופחות צמחוני ויותר מעשי, אני לא מתכוון עם הקהל, שם אתה סבלני מאד, אלא בשיפוט שלך לארועים הסטורים ופוליטיים. וזה לא נכון ש 80 אחוז מהתגובות באתר זה ביקורת על דעתך, מדוע אתה רואה את זה ככה? אתה פשוט רגיש ומודע מדי לעצמך.
שים לב שכשהציגו אותכם על הבמה אתה נראה הכי פחות נינוח. כאילו שאתה מרגיש שאתה לא במקומך הטבעי. הייתי הורג בשביל לעמוד שם במקומך. כשאתה עומד ותעמוד על הבמה בטקס כזה אתה כבר זכית בתחרות ובהכרה, זה טקס חלוקת המדליות, זה הערב שלך וכולם מתבוננים אליך בקינאה וזה מה שישאר לך כשתתבונן אחורה.