לא במרכז העולם: מהו "סוד ההצלחה" של יפן?

יפן היתה אחת המדינות הלא מערביות הראשונות שהצליחו לזנק לעולם המודרני, להדוף את הקולוניאליזם המערבי ולשחק במגרש של המעצמות הגדולות. במשך שנים, שאלו משקיפים באסיה ואפריקה את עצמם כיצד היא עשתה זאת, ולשאלה הזאת ניתנו תשובות שונות. כשהתבקשתי על ידי סטודנטיות אוזבקיות לזרוק את הפרוטות שלי לבאר העמוקה הזאת, דיברתי על מה שהיה אבל לא פחות מכך – על מה שלא היה. ינשוף היסטורי על סמוראים, הלוואות זרות, תכנון מרכזי, ומדינה אחת שהבינה שהיא לא נמצאת במרכז העולם.

265px-700-bf

 

לפני כך וכך שנים, בעודי משוטט לי לתומי בעריה העתיקות והמעטירות של הרפובליקה האוזבקית, התחברתי עם חבורה עליזה של סטודנטיות מקומיות שהזמינו אותי לשיעור בחוג לספרות אנגלית של אוניברסיטת בוכארה. הזדמנויות כאלה אני לא מפספס, ולכן התייצבתי, יום לאחר מכן, בחדר בינוני בגודלו בקומה השלישית של בניין סובייטי כעור. המורה, שהתחילה מניה וביה להכתיב הרצאה משמימה ואיטית ברוסית, שמה לב לנוכחותי החריגה בתוך מספר דקות. בפקולטאות למדעי הרוח באוזבקיסטן אין איזון מגדרי, וכמעט כל הנוכחות בחדר היו נשים. "Kto Eta?" (מי זה?) היא שאלה ונעצה בי מבט חשדני. כשהסבירו לה שאני סטודנט מחקר להיסטוריה יפנית, הגיע שלב בוחן הפתע: המרצה ביקשה ממני "לתת שיעור של עשרים דקות על יפן." דיברתי על יצירה ספרותית משעשעת כלשהי, אוטוביוגרפיה של חתול מתחילת המאה העשרים, ולאחר מכן – התחילו הסטודנטיות לשאול שאלות. והשאלה הפופולרית ביותר חזרה על עצמה שוב ושוב בגרסאות שונות, וכלל לא היתה קשורה לחתולים. "איך יפן הצליחה להפוך למדינה מודרנית ולהתחרות עם המערב?" שאלו אותי הסטודנטיות אחת אחרי השנייה, "איך הם הצליחו ואנחנו לא הצלחנו?" השאלה הזאת, ראיתי מיד, נבעה מפליאה וסקרנות אמיתית. והיא נשאלה מאות ואלפי פעמים בכל רחבי אסיה, המזרח התיכון ואפילו אפריקה, מאז שלהי המאה התשע עשרה ועד ימינו.

ראשית כל, חשוב לציין שאין "תרופת קסם", וחרף הכותרת של הפוסט הזה, "סוד הצלחה" אחד ויחיד אינו קיים. המסע הטראומטי, המסחרר והמוצלח של יפן לעולם המודרני לא נבע ממשתנה אחד, ובוודאי שלא היה בלתי נמנע. התהליך היה מפותל הרבה יותר מאשר הוא מוצג בדרך כלל בספרי הלימוד, ונדחף קדימה על ידי אינספור החלטות של אנשים רבים מאד – חלקם בעלי חזון וחלקם אינטרסנטים קצרי ראות. היה מעורב כאן גם הרבה מאד מזל. אם אפשר בכל זאת להבחין במשהו שדומה ל"סוד הצלחה", הרי אלו שורה של גורמים מבניים שהסירו מכשולים מדרכה של יפן, או הגבירו את הסיכויים להצלחה. הכוונה שלי, בהקשר הזה, היא לאו דווקא לאוכלוסיה משכילה, אחוז גבוה של יודעי קרוא וכתוב, כלכלה פרוטו-מתועשת ואידיאולוגיה שעודדה חריצות, אם כי לכל אלו נודעה חשיבות גדולה. אני מתכוון דווקא לגורמים שסייעו לשכנע חלקים ניכרים מהאליטה היפנית שהמדינה צריכה להחליף את ה"דקדוק" הבסיסי של התרבות שלה, ולאמץ את המבנים הפוליטיים, הצבאיים, האינטלקטואליים והחברתיים של המערב.

”מדינה עשירה, צבא חזק": הסיסמה של המודרניזציה היפנית

”מדינה עשירה, צבא חזק": הסיסמה של המודרניזציה היפנית

ראשית כל, בן עמי שילוני הצביע בזמנו על הבדל מהותי וזועק לעין בין מדינות שלא הצליחו לעבור מודרניזציה מוצלחת בשלב הראשוני, כמו סין והאימפריה העותומנית, לבין יפן. הן האימפריה העותומנית (במאה התשע עשרה) והן סין נוהלו בידי אליטה אזרחית, בעוד יפן נוהלה בידי סמוראים, היינו – אליטה צבאית. רוב הסמוראים בשנות השישים של המאה התשע עשרה, עשר השנים האחרונות של משטר טוגוקאווה והצומת בו התקבלו ההחלטות שהובילו למודרניזציה, היו אמנם פקידים ואנשי מנהל. אבל כולם זכו להכשרה צבאית, ולכן היו מודעים (לאחר תקופת הסתגלות קצרה וכמה הפצצות הגונות מהים) לעליונתם הטכנולוגית המוחלטת של הזרים. רבים מהסמוראים הללו תיעבו זרים וראו בהם ברברים, ורבים יותר ראו את התרבות המערבית כבלתי מוסרית באופן אינהרנטי, אבל ההכשרה הצבאית גרמה לרבים מהם להתחשב לפחות בשיקולים פרקטיים. האליטה הסינית, לעומת זאת, ראתה את המציאות בגוונים מוסריים עזים, ומכיוון שעצם הקיום שלה היה מבוסס על מערכת המוסר הקונפוציאני (שכללה בוז ודחייה עמוקה מכל העמים הזרים), היה קשה לה לאמץ את ההיגיון של המערב. וגם כאשר ניסתה לעשות זאת, במהלך "תנועת החיזוק העצמי" במאה התשע עשרה, הצעדים היו מהוססים ואיטיים מדי. במקרה של האימפריה העותומנית והעולם המוסלמי בכלל, חשיבותה של האליטה הדתית הוסיפה גורם שמרני משמעותי, מעין משקולת שהקשתה על "החלפת הדקדוק". גם ביפן היו מספיק קנאים ושונאי זרים שהתנגדו לכל שינוי, אולם הקנאות שלהם היתה מבוססת על דיעות קדומות, בורות והערכת מצב שגויה – לא על כתבי קודש נצחיים. לכן, לגורמים הפרגמטיים, שהבינו שארצם חייבת לעבור שינוי רדיקלי וסוחף, היה יותר קל להתגבר על יריביהם.

התחשבו בשיקולים פרגמטיים: סמוראים מההאן של סאצומה בשלהי תקופת טוקוגאווה

התחשבו בשיקולים פרגמטיים: סמוראים מההאן של סאצומה בשלהי תקופת טוקוגאווה

ההבדלים הללו התקשרו בתורם לאחד היתרונות המפתיעים ביותר של יפן: היא היתה מדינה קטנה יחסית, שלא ראתה את עצמה כמרכז העולם. נוכחותה המסיבית של סין במרכז המפה גרמה ליפנים רבים להבין שיש במערכת שחקן גדול וחזק יותר מהם, ועיכבה התפשטות של תפיסות נוסח "אני ואפסי עוד". כמובן, גם את הקביעה הזאת כדאי וראוי לסייג: במאות השמונה עשרה והתשע עשרה היו כמה וכמה אינטלקטואלים יפנים שנתפסו להלך רוח מגלומני ודווקא כן ראו את יפן כמרכז העולם, אבל הגישות הללו היו חלשות יותר מאשר בסין ובאימפריה העותומנית. "ממלכת המרכז" והקיסרות האסלאמית הגדולה היו רגילות לראות בעצמן מעצמות שאמורות, לפחות בתיאוריה, לשלוט ב"כל מה שמתחת לשמיים". תפיסת העליונות הזאת, שבמקרה של סין התחזקה עד מאד עקב הנצחונות על המונגולים במאה השמונה עשרה, יצרה חומה עבה של מיתוס שמנעה מהאליטות להסתגל למציאות החדשה. זאת ועוד: היא דרשה מהן, גם בשיא חולשתן, להשקיע משאבים אדירים בשימור התדמית הקורסת. כשהאימפריה העותומנית עברה תהליך מזורז אך מהוסס של רפורמות מערביות (התנזימאת) השלטון השקיע, בין היתר, בפרוייקטים מגלומניים כמו בניית ארמונות, שנועדו לשמר את התדמית שלו, כמו גם בניסיון נואש לשמר אימפריה מתפוררת והולכת בשטחים עצומים. בסין, הקיסרית האם נטלה את הכסף שנועד לבניית צי ושיקמה איתו את ארמון הקיץ שלה. ליפן, שהיתה רגילה להיות מדינה שנמצאת בשוליים, לא היתה תדמית יקרה כל כך לשמר, ולכן היא היתה יכולה להשקיע את המשאבים המעטים שלה בדברים החשובים באמת.

לשמר את התדמית: ספינת הנוי שבנתה הקיסרית האם בארמון הקיץ, בתקציב שנועד לבניית צי מודרני

לשמר את התדמית: ספינת הנוי שבנתה הקיסרית האם בארמון הקיץ, בתקציב שנועד לבניית צי מודרני

וכאן אני מגיע להחלטה גורלית ואכזרית, לא ידועה במיוחד, שסללה את המייל האחרון בדרכה המפותלת של יפן אל המודרניזציה: היא מיעטה או נמנעה מנטילת הלוואות עתק ממדינות זרות. תהליך של מודרניזציה הוא יקר ודורש משאבים מרובים. כל רפורמה עולה כסף, וככל שהיא גורפת יותר, כך היא יקרה יותר. תיעוש, מערכת חינוך, תחזוקה של שלטון מרכזי אימפריאלי, שלא לדבר על צבא וצי ראויים לשמם – כל אלו מותחים את שמיכת המשאבים עד דק. כשהאימפריה העותומנית, מצרים וסין ניסו לערוך רפורמות מערביות, הן נטלו הלוואות בסכומים גדולים ממדינות זרות. במקרה של סין, ההלוואות הללו, בנוסף לפיצויים שהושתו על הקיסרות עקב המלחמות חסרות הסיכוי שניהלה נגד יפן והמערב, נתנו לזרים צידוק להתערב בענייניה הכלכליים. במקרה של האימפריה העותומנית התוצאה היתה פשיטת רגל, ובמצרים – פשיטת רגל וכיבוש צבאי מלא. בשנות השבעים של המאה התשע עשרה, בעשור הראשון לקיומה של יפן המודרנית, נוהלו ויכוחים סוערים על הסוגיה הקריטית הזאת. גורמים רבים רצו לקחת הלוואות גדולות ממדינות זרות, שמיהרו להציע אותן. אולם ברוב המקרים, הממשלה דחתה את הבקשות הללו, כדי לא לתת לזרים מנופי התערבות בפוליטיקה הפנימית של יפן. במקום זאת, ראשי המשטר העדיפו להכביד את העול על האיכרים, שממילא נטחנו עד דק בגלגלי המודרניזציה ובתהפוכות הכלכלה. אבל האכזריות הזאת השתלמה בטווח הארוך. היא היתה אחת הגורמים שסייעו ליפן לשמור על עצמאותה ולמנוע מזרים לבחוש בענייניה. גם היפנים נעזרו במערב: אבל הם לקחו ממנו יועצים, מורים וידע, לא כסף מזומן. וזו היתה החלטה נכונה.

447089-LoanILLUSTRATIONJAMALKHURSHID-1349374135-588-640x480

ולסיום, אי אפשר בלי השוואה מסויימת למצב של מדינות מתפתחות בימינו. יפן הרוויחה מאד מהעדרה של "חברה אזרחית בינלאומית", כפי שנוהגים לכנות בחוגים ליברליים את נחיל הארגונים הלא ממשלתיים (NGO) שבוחשים, מסייעים ומחלקים מרק בכל פינה ברחבי הגלובוס. גם ביפן של שלהי המאה התשע עשרה היו די והותר איכרים שסבלו מעוני מרוד, ולפעמים גם מרעב. אבל דווקא התחושה במדינה כולה שאיש לא יסייע לה, איש לא חייב לה כלום ועליה להסתמך על כוחה שלה בלבד, סייעה לממשלה לרתום חלקים ניכרים מהאוכלוסיה למאמץ על אנושי של תיעוש ופיתוח. ומכיוון שהמאמץ הזה היה מבוסס, לפחות באופן חלקי, על יוזמה חופשית ולא על תכנון מרכזי בירוקרטי וכושל, נוצרה שכבה שלמה שהאינטרס שלה היה לקדם תהליכים יעילים של מודרניזציה. בניגוד למדינות מתפתחות כמו הודו וסין, ששאבו את האידיאלים המערביים שלהן מבארות הסוציאליזם הסובייטי, התמזל מזלה של יפן לקפוץ לעידן המודרני בתקופה מוקדמת יותר, שבה התכנון המרכזי המדוקדק טרם נכנס לאופנה. בהתחשב בחיבתה של הממשלה היפנית בתקופת מייג'י לכוח, קשה להניח שהיא היתה עומדת בפיתוי לייסד כלכלה מתוכננת, אם האופציה הזאת היתה מונחת על השולחן באותה הזמן. בהקשר הזה, דווקא חולשתה היחסית של הממשלה המרכזית, חוסר היכולת שלה לשלוט בכל גורמי הכוח הרבים בחברה, שיחקה לטובתה של המדינה בסופו של דבר.

שאב מבארות הסוציאליזם הסובייטי: ג'ווהרלאל נהרו, ראש הממשלה הראשון של הודו

שאב מבארות הסוציאליזם הסובייטי: ג'ווהרלאל נהרו, ראש הממשלה הראשון של הודו

אז הנה התשובה שנתתי לסטודנטיות מאוזבקיסטן: "סוד הצלחתה של יפן" אינו תרופת פלא אחת ויחידה, אלא שורה של גורמים (היעדר קנאות דתית, מרחק ממרכז העולם, תפיסה צבאית ריאליסטית, היעדר סוציאליזם וארגוני סיוע) שסייעו לאליטות שלה לקבל את ההחלטות הנכונות, ובעיקר, מנעו מהן לקבל החלטות שגויות. אין פירושו של דבר שהאליטות ביפן לא ביצעו שגיאות מסוג אחר. שגיאות כאלו היו גם היו, וחלקן הובילו את יפן לאסונות שלא יתוארו. אבל על הנושא הזה נדבר בבוא הזמן בפוסטים הבאים.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-יוני 13, 2014, ב-ינשוף היסטורי ותויגה ב-, , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 63 תגובות.

  1. תודה, מעניין מאוד.
    נדמה לי שאחת הסיבות העיקריות שמיחסים להצלחה של ישראל כמדינת ה"סטארט-אפ" היא האופי האינדיבידואליסטי של הישראלים מצד אחד ("הראש הגדול"), ומצד שני הסולידריות הקיימת ביניהם ("כל ישראל ערבים זה לזה"). באיזו מידה להערכתך תכונות אופי אלה מתארות גם את היפנים ו/או מסבירות את ההצלחה שלהם?

    • אני חושב שאלו דיונים בשני מישורים שונים. אתה מדבר על היכולת של אינדיבידואלים להתקדם ולקדם את המדינה. אבל קודם כל צריך ליצור תנאים פוליטיים שיאפשרו או שיקלו עליהם לעשות זאת. ובנושא הזה עסקתי בפוסט. אם נתייחס לעניין עצמו, אני חושב שביפן של תקופת מייג'י היה גל מרשים מאד של יזמות.

    • אני לא חושב שאפשר להכניס את ישראל לאותה שיחה. ישראל, בניגוד למשל לנמרים של מזרח אסיה, היתה בחלקה הגדול אוכלוסיה יחסית מבוססת ומשכילה שמצאה את עצמה במצב יחסית עני. וגם אז, התמ"ג לנפש בישראל ב-1950 היה באופן משמעותי יותר גבוה מביפן ובכמה ממדינות דרום אירופה, קל וחומר מבנמרים. במצב הזה, שום דבר חוץ מכיבוש זר לא היה יכול לפגוע ביכולת של ישראל להדביק את צפון אירופה.

  2. מעניין מאוד. אם נמשיך את ההשוואה שלך לסין והאימפריה העותמנית, נדמה לי שניתן להצביע על גורם נוסף – או שבעצם, אולי זה לא גורם אלא דווקא תוצאה: היעדר מעורבות ישירה של מעצמות זרות. סין סבלה משתי מלחמות האופיום ומדיכוי מרד הבוקסרים (אלה רק שתי הדוגמאות המפורסמות, אני בטוח שאתה מכיר עוד כמה פחות ידועות), והאימפריה העותמנית התמודדה עם מלחמת העצמאות של יוון, המרד של מוחמד עלי, מלחמת קרים, המלחמות על הבלקן וכיבוש מצרים. בשני המקרים, המעצמות הזרות העדיפו לתחזק את הכוחות הקיימים, המושחתים והחלשים ("האיש החולה של אירופה") מאשר לתמוך במודרניסטים וברפורמות.

    • זה למעשה חלק מהבעיה, ונובע מהגישה של "מרכז העולם" שהזכרתי כבר. כשיש לך תדמית לתחזק, אתה לא יכול לתת ליוונים או לעמים כפופים אחרים לקבל עצמאות, כי אחרת מה יהיה, וחייב להשקיע משאבים בהתערבות. ההתערבויות התכופות מחלישות ומשפילות אותך יותר ונותנת למעצמות זרות צידוק להתערב (יפן דרך אגב כמעט היתה שם, עם תוכניות הפלישה לקוריאה ב-1873 שנדחו ברגע האחרון). באופן פרדוקסלי, ככל שאתה שואף ליותר, כך אתה נותן לזרים מנופים חזקים יותר להתערב בענייניך.

  3. בישראל הייתה כלכלה מתוכננת בראשית שנות קיומה של המדינה ובמבט לאחור הן היו שנים של הישגים לא מעטים

    • נכון, אבל לזמן מוגבל. וגם שם הכלכלה לא היתה מתוכננת לחלוטין, וחוסר היעילות המובנית יצרה עיוותים שאת חלקם אנחנו מרגישים עד היום (ראה עיירות פיתוח, שיכונים ומעברות).

  4. תודה על הפוסט . תרשה לי רק להאיר הנושא מזוית שנזנחת לרוב , וכבר ציינתי זאת על רגל אחת , בפוסט שלך דאז – האם תיתכן דמוקרטיה בסין ?

    בתפיסה המערבית הקלאסית , ישנה התנגשות חדה וברורה בין יזמות ויצירתיות , לבין האחדה של משאבים או תכל"ס משטר טוטאליטרי .

    בתפיסה המערבית הקלאסית ,בלתי מתקבל על הדעת , שאדם יהא יזם יצירתי בהייטק , ובו זמנית הצנזורה של המימשל , תאכוף עליו חיפושים סלקטיבים בגוגל ( כמו בסין היום ) .

    אבל כפי שציינתי , הסינים מאמינים שאפשר לשלב את השניים , וגם להצליח במובנים מערביים , לכאן ולשם . ביפן , הסיפור אנלוגי מאוד לטעמי – אמנם המשטר הוא לא לגמרי טוטאליטרי , אבל , הפילוסופיה או התרבות הארגונית טוטאליטריים , והטוטאלטריות הזו , בעצם מהווה ערך מוסף בצמיחה וביזמות , שלא כפי שבמערב הקלאסי יגרסו .

    אין לי זמן להרחיב היריעה , אבל , אפרופו הזוית הישראלית , הרי הצבא הוא " האחראי " המרכזי להיותה של מדינת ישראל מדינת הייטק מתקדמת ביותר בעולם ( ראשונה בהנפקות בנאסדק , מחוץ לחב' אמריקניות ) , ומה שלא יודעים בדרך כלל :

    לא פחות מהייטק , אלקטרוניקה וחומרה ( מובילים בעולם בהרבה מאוד תחומים , ואפילו עוברים את ארה"ב , ראה : אלביט הדמיה , אופטיקה לויני הדמיה , קסדות חכמות לחמקן F35 , אמצעי ל"א וכו…… ) .

    אז הנה – הצבא ( טוטאליטרי ) הוליד יזמות ויצירתיות מתקדמים ביותר ועילאיים .

    למה אין קונפליקט בהכרח בין השניים? זה ענין לכמה עשרות פוסטים . סבוך מאוד !!

    תודה

    • לאל רום, הצבא ארגון טיפש וטוטאליטרי אבל הוא גם מחייב "תכלס" וביצועים אז ככה נוצרת חשיבה יזמית. במקרים בהם צבאות נהנים מעדיפות משמעותית על אויבייהם או שאין להם תעסוקה אז הם מתנוונים ומולידים רק סטאגנציה וזה לא המקרה של צהל שכל הזמן חייב לספק תוצאות ולהיות פעיל. בצהל גם הכוחות המיוחדים והמודיעין הם האליטה בניגוד להרבה צבאות אחרים בהיסטוריה שם הכוחות המיוחדים הם בנים חורגים והמודיעין הוא ממזר ("ג'נטלמנים לא פותחים מכתבים של אנשים אחרים" – מקווה שציטטתי נכון). ממליץ לקרוא את:
      http://www.amazon.com/Psychology-Military-Incompetence-Pimlico/dp/0712658890
      אמנם זה ספר קצת פרוידיאני לטעמי (אני מחשיב את מרבית הפסיכולוגיה האנליטית כפסאדו מדע) אבל הוא נותן הרבה דוגמאות יפות. חוצמזה זה ספר קורע ברמות על. קראתי אותו בזמן השירות שלי והייתי על הרצפה מחלק מהדוגמאות שהוא נותן. (לא כל כך יפה מצידי כי נהרגו הרבה אנשים באירועים המוזכרים אבל עדיין מצחיק).
      שבת שלום

      • אוהד , תודה על התגובה …..

        אם כך , אתה במובלע מסכים איתי , שעל פניו , ארגון טוטאליטרי , סותר לכאורה יזמות ויצירתיות , אבל אתה רואה במקרה של צה"ל , מקרה פרטי וחריג .

        עדיין , מצביע על כך , שאין סתירה טבועה בינהם כפי שנהוג לחשוב , שהרי על אותה הדרך :

        גם פירמות אזרחיות , דורשות ותובעות , תכל"ס ביצועים , תכל"ס תוצאות וכו….. משמע –

        צריך או אפשר כפי גרסתי , רק לחפש הזוית , ולהגיע לכך . רק שבמערב כפי שציינתי , התפיסה היא דיאלקטית או נוגדת באופן טבוע מבחינת אורח המחשבה .

        אגב , למה אתה קורא בדיוק פסיכולוגיה אנליטית ? ולמה אתה חושב שזה פסאדו מדע ? סקרן להבין …..

        תודה

      • הספר תורגם בזמנו (79', לוטם הצעיר) ונקרא 'הפסיכולוגיה של השלומיאליות בצבא'.

        יש למחבר עוד ספר על טיפשותם של פוליטיקאים.

      • פסאודו מדע הוא משהו שמתיימר לתאר את המציאות באופן מדעי מבלי שהוא מעמיד את עצמו לבחינה אמפרית-ניסויית ריגורוזית ולהפרכה (עיקרון ההפרכה הפופרייני). לדוגמא: פסיכולוגיה פרוידיינית. זה שמלמדים אותך באוניברסיטה והרבה פלצנים משתמשים בך ומתייחסים אליך ברצינות לא עושה אותך למדע אמיתי. מצד שני גם האלכימיה הולידה את הכימיה בסופו של דבר והאסטרולוגיה הובילה לאסטרונומיה של גלילאו ולאסטרונומיה המודרנית בסופו של דבר…

      • מצד שני, תומס קון הוכיח שגם העוסקים ב"מדעים הקשים" מתנהגים באופן הרבה פחות אידיאלי מאשר פופר תיאר לעצמו.

    • התשובה הליברלית לשאלת סין היא, בקצרה, "קוריאה". כל מה שאומרים על סין היום, חוץ מהגודל, גם אמרו על דרום קוריאה לפני שלושים או ארבעים שנה. בקצרה, דיקטטורה כמו סין של היום, דרום קוריאה וטייוואן של לפני 1987, אמריקה הלטינית בתקופת החונטות, ואינדונזיה של סוהארטו, שואבת את תמיכת מעמד הביניים באמצעות צמיחה כלכלית מהירה. סין צמחה, לנפש, במונחים ריאליים, בקצב של בערך 9% לשנה מאז 1980. למה לריב עם הצלחה?

      הבעיה היא שצמיחה של 9% מבוססת על הדבקת העולם הראשון; היא לא יכולה להימשך לנצח, כפי שאפשר לראות גם ביפן וגם בדרום קוריאה של היום. כשהצמיחה יורדת, הבעיות מתחילות. שאלות חלוקתיות מתחילות להיות יותר חשובות, ואנשים מתחילים לשאול איפה הכסף – וסין היא מדינה עם אי שוויון הרבה יותר גבוה מיפן ודרום קוריאה. בשלב הזה, גם נגמרים האיכרים וכבר אין אבטלה סמויה בכפרים כי כמעט כולם עברו לגור בעיר, וזה גם מעודד שביתות, כי כבר אין מאגר של שוברי שביתה; צמיחה כמו בסין או בדרום קוריאה מבוססת על כוח עבודה זול, עם שכר נמוך יחסית לתמ"ג, והשביתות מעלות את השכר. בסין כבר השביתות התחילו אחרי גל ההתאבדויות, והעובדים השיגו העלאות בשכר.

      זה לא עובד כמו שזה עבד במערב, וזה גם לא יכול לעבוד כמו במערב, כי המשמעות של דמוקרטיה מאז 1945 הוא זכות בחירה אוניברסלית, בעוד שבתחילת המאה ה-19 היא היתה זכות בחירה לבעלי רכוש (בד"כ כולל מעמד הביניים הקטן) ורק רדיקלים תמכו בזכות הצבעה ללא הגבלות רכוש. על כן, ברוב אירופה של המחצית הראשונה של המאה ה-19, וכן במהפכות הצרפתית והאמריקאית, משמעות הדמוקרטיזציה היתה העברת כוח מהאריסטוקרטיה או המלוכה לבעלי הרכוש. היום, במדינות מתפתחות משמעות הדמוקרטיה היא העברת כוח לרוב העני, ואין הבדל של ממש בין בעלי כוח מטעם אריסטוקרטיה ובעלי כוח מטעם הון.

      • אלון , אין שום קשר בין דמוקרטיה לבחירות , הכריכה בינהם הינה רומנטית ואינטואטיבית ואסטטית גרידא , חסרת אחיזה ממשית במציאות .!! מציע לך לקרוא ההגדרה שלי לדמוקרטיה ( על רגל אחת ) בפוסט של דני על סין , פשוט חפש בגוגל או בארכיון כאן , תחת הכותר ( של הפוסט ) :

        האם תיתכן דמוקרטיה בסין ?

        תודה ………

      • דווקא יש קשר הדוק: בחירות חופשיות הן תנאי הכרחי (אך לפעמים לא מספיק) לקיום דמוקרטיה. הבחירות שתיארת בשרשור על סין, בעיראק וסוריה, לא היו חופשיות, אלא היו תחת לחץ צבאי כבד להצביע לשליט, וכנ"ל משאלי העם שרוסיה עושה בשטחים של אוקראינה שהיא רוצה לספח.

        במדינה יחסית יציבה – ולשיטתי הודו יציבה – קשה לקיים מצב בו יש בחירות חופשיות אבל אין זכויות אזרח, כי השלטון מודע לעובדה שהוא ייפול מתישהו. במקרים גבוליים, כמו ונצואלה, גם הבחירות הן לא לגמרי חופשיות (אבל עדיין יותר מ-, למשל, הבחירות באיראן של 2009), וגם רמת האוטוריטריות של השלטון היא לא מאוד גבוהה, בניגוד למצב בסין.

  5. מרתק. האם היו דוגמאות בהיסטוריה של מדינות שכן קיבלו הלוואות זרות גדולות כדי להתקדם וזה השתלם להן?

      • עם כל הבעייתיות של החוב האמריקאי, יש הבדל בסטטוס בין מעצמה אדירה לבין מדינה פיאודלית (או פרה-מודרנית) קטנה וחלשה שנמצאת בעיצומן של רפורמות רדיקליות.

      • דני, המדובר הוא בארה"ב של סוף המאה ה-18, שממש לא היתה מעצמה. אבל מצד שני, המדינות שהיא לוותה מהן כסף, בעיקר צרפת, לא היו יכולות להתערב יותר מדי. בריטניה היתה יכולה, ואף ניסתה (וזה הוליך למלחמת 1812), אבל לצרפת לא היתה אימפריה ימית כמו לבריטניה. כמובן שב-1860 המצב היה שונה לגמרי: היו ספינות קיטור, ואימפריות ימיות הרבה יותר חזקות.

      • סליחה! אני חייב להודות ברשלנות. עוד לא הספקתי לקרוא ושיערתי באופן אוטומטי שמדובר בדיון על החוב הלאומי של ארה"ב היום.

    • אני לא מכיר, אבל בהחלט יכול להיות – כל עוד הן עמדו בהן. הבעיה, כמו תמיד, היא בנטייה האנושית לקחת הלוואות עתק שאין לך למעשה שום דרך להחזיר. במקרה הפרטי זו גם צרה צרורה, אבל כשמדובר במדינות – זו ההצדקה האולטימטיבית למעצמות להיכנס למדינה שלך ולהשתלט עליה כדי להחזיר את הכסף האבוד ו"לעשות סדר".

      • וואלה. אז אולי המסקנה צריכה להיות "אל תיקח הלוואות ממדינות שעלולות להתערב בעניניך". מעין גרסת ריאל-פוליטיק ל"אל תערבב כסף וחברים (ואויבים)".

      • עדי, בהקשר הזה אפשר להבין את האטרקטיביות של ההלוואות הסיניות למדינות אפריקאיות. כשקרן המטבע נותנת הלוואה, היא מתנה זאת ברפורמות, שקיפות ועוד תנאים, שחלקם נתפסים, בצדק או שלא בצדק, כהתערבות גסה בעניינים של המדינות הללו. סין נותנת הלוואות בלי דרישות פוליטיות, וזו אחת הסיבות להשפעה האדירה שלה על כלכלות אפריקאיות רבות.

  6. מה שמעניין זה שהזכרת כבדרך אגב את מצריים של מוחמד עלי ויורשיו. גם הם נוהלו על ידי כת צבאית, וגם הם היו מצויים בשולי האימפריה הגדולה (העותומנית. וגם עברו כיבוש על ידי צרפת). למה הם כשלו? או אם לאמר זאת אחרת- למה הם נטלו הלוואות מטורפות? רק כי היה להם שטח "ריק" (סודאן, אתיופיה) להתרחב אליו?

  7. תודה על המאמר.

    כדאי להזכיר את הטיעון של ג'ארד דיימונד (המיקום והתנאים הגיאוגרפיים) – יפאן היא אי, ובתור שכזה תלויה במיסחר.
    מרגע שבחרה בתיעוש, היא נזקקה לנפט, וזה אומר סחר וצי-סוחר ותלות במשאבים שמחוץ לה. זה חייב מיומנויות שלא תמצא אצל מדינות יבשתיות שיש להן גישה למשאבים.

    ויש גם הטיעון של לאנדס מהצד השני – המנטאליות של המדינה, שתמיד ראתה עצמה נעלית על השאר (הסינים גם, אבל הם מעולם לא היו מאוחדים בכך) ועל כן סירבה להתכופף והעדיפה להתחרות (גם הקיסר אצלם סמלי ומציין את המוצא העליון שיש לשמר).

    כך שהשילוב של השניים – צורך במשאבים שמחוץ לה + סירובה להיות נתונה לחסדי אחרים, יצר את יפאן הכובשת קודם כל, ואחרי ההתנסות הלא-מוצלחת הזו (שנבע מהסירוב הפאנאטי להכיר בכוח הגדול יותר של ארה"ב ובריה"מ), את יפאן הטכנולוגית, שמשתמשת בסחר כדי ליצור תלות של אחרים בה, כדי לאזן את התחושה.

    בסיכומו של דבר, הכל נובע מדבר אחד – יצר ההישרדות.

    • לדעתי זו אבחנה לא כל כך מדוייקת. לנדס לא מבין כלום בענייני יפן, ובאשר לדיימונד, הטיעון שלו במיטבו נוגע לתקופות קדומות ולטווח ארוך מאד, ובעיקר לתחרות בין אירואסיה לאפריקה ואמריקה. התיאוריה של דיימונד לא יכולה לומר לנו כלום על מה שהתרחש ביפן בטווח זמן קצר כל כך, בין סוף המאה ה-19 לתחילת המאה ה-20. שום דבר מזה לא היה בלתי נמנע, הכל היה קשור לעשרות אירועים קטנים שכל אחד מהם היה יכול להתפתח אחרת לגמרי, וגם הגורמים המבניים ארוכי הטווח קשורים לתהליכים היסטוריים של תקופת טוקוגאווה ולא למאפיינים אל-זמניים ונצחיים כלשהם.

      • הכל זה 'תהליכים', אבל יש גם אנשים בינהם.

        כמי שיוצא נגד התפישה של 'אליטות' ו'תהליכים' במקום אינדיבידואלים ששינו בעצמם, ובמקרים רבים לטובת אינטרס אישי פרטי, ולא של הכלל, אני מוצא הרבה יותר הגיון בהחלטות ספציפיות שהביאו לשינוי.

        הזכרתי במאמר הקודם דברים שהימלר אמר לאחד מאנשיו (שייפר, שנשלח לטיבט בשעתו) על מה שהניספח הצבאי היפאני בברלין אמר לו – על תפישתו שהמעמדות הגבוהים ביפאן אכן ממוצא רם – אולי מהאלים או מצאצאיהם. זה מאשר את המנטאליות הנ"ל.

        ובעניין המנטאליות כדאי לקרוא את גלאדוול (בעיקר 'מצויינים' שלו), שמוצא עדויות לכך שמנטאליות (אופן התנהגות) מועברת בירושה, כמו מבטא בדיבור. כך שיש למנטאליות רקע ארוך יותר מפרק הזמן שהוזכר.

        אגב לא התייחסתי לדברים מפורשים שכתבו דיימונד או לאנדס, אלא לרוח הכתיבה שלהם – איך הם היו מסבירים את האירועים ביפאן.

  8. יפן היא סיפור מעניין, אבל היא שייכת לעידן אחר, לעידן שבו גם בעולם המפותח היה מקובל להקריב כמה מיליוני בני אדם על-מנת להגיע לאיזשהו יעד (ניצחון במלחמה, תיעוש, מודרניזציה, או כל דבר אחר).
    העולם של המאה ה-21 כבר אינו נמצא באותו מקום, ולדעתי מדובר בשינוי חיובי.
    מה שכן, תכנון מרכזי של הכלכלה לא היה חייב להישען על מקורות סובייטיים. מלזיה, למשל, הנהיגה בשנים הראשונות לקיומה מדיניות נרחבת של תכנון כלכלי מרכזי, למרות שמנהיגיה היו אנטי-קומוניסטים ובמסגרת המלחמה הקרה נטו בבירור אל המערב.
    מלזיה היא בכלל מדינה מעניינת.מצד אחד, מצליחה כלכלית ודי דמוקרטית (בהשוואה לסביבתה הקרובה), ומצד שני מדינה דתית במוצהר וגם די אתנוקרטית. היא גם נוקטת מדיניות אנטי-ישראלית וראשיה הסתבכו בעבר באמירות אנטישמיות של ממש, אבל ספק אם הרבה אנשים מחוץ לישראל יתעניינו דוקא בזה.

    • לדעתי העולם של המאה ה-21 כבר לא נמצא באותו מקום כי המשחק הוא על סכומים הרבה יותר קטנים. האליטות היפניות הבינו בזמנו שבלי שינוי קיצוני המדינה שלהם תהפוך לאוסף נסיכויות שנלחמות זו בזו באופן תמידי, ובטווח הארוך לקולוניה. היום מדינות במזרח אסיה ובאירופה כבר לא עומדות בפני סיכונים כאלה.

      אני לא מכיר בכלל את הדוגמה של מלזיה, אבל אתה בטוח שהתכנון המרכזי שלה לא הושפע, לפחות במידה חלקית, מברית המועצות? זה נכון למשל להודו, מדינה דמוקרטית שאף פעם לא היתה באופן רשמי בגוש המזרחי.

    • בניגוד להודו, מלזיה היתה אנטי-קומוניסטית באופן נוקשה; למעשה היתה סימביוזה בין האנטי-קומוניזם והגזענות נגד הסינים, כיוון שהקומוניסטים במלזיה היו ברובם סינים. (השנאה לסינים היתה אחת הסיבות למה היא בעטה את סינגפור החוצה.) התכנון המרכזי בה, כמו בפיליפינים ובהרבה כשלונות באמריקה הלטינית, היה מבוסס על החלפת ייבוא. הרעיון היה שהמדינה תגן על תעשיות מקומיות, שלפעמים היו בבעלות ממשלתית, כדי לייצר בשבילן שוק פרטי, שדרכו הן יוכלו לייצא. למשל, חברות המכוניות היו בבעלות ממשלתית ועל כן מלזיה נקטה במדיניות שעודדה פרבור ובנית כבישים; המודל לא היה ברה"מ אלא רפורמיסטים בבריטניה עם רעיונות כמו עיר הגנים. אז היום, מלזיה נחנקת ממכוניות אבל לא מייצאת כיוון שהחברות מעולם לא היו צריכות להתחרות, בעוד שדרום קוריאה ויפן, ששתיהן דווקא דיכאו צריכה פנימית של מכוניות, מייצאות מכוניות.

      • טוב, אז מלזיה אינה מייצאת מכוניות. אינני חושב שזה אסון גדול. בסך הכל, מצבה לא רע, גם מבחינת המבנה הפוליטי של המשטר (שהוא דמוקרטי יחסית) וגם מבחינה כלכלית. כמובן, התכנון המרכזי נזנח שם. הוא היה טוב, אולי גם הכרחי, לתקופת התיעוש, לא לעידן הפוסט-תעשייתי.

      • את הסיפור על מלזיה והמכוניות אני מכיר דרך דוקטורט שקראתי על מדיניות תחבורית במספר מדינות במזרח ודרום-מזרח אסיה. אבל הוא דוגמה פרטית לעובדה הכללית שמדיניות תעשייתית בד"כ מהמרת על התעשיות הלא נכונות. למשל, MITI ביפן בכלל לא התעסק עם מכוניות, אבל היום הן מוצר הייצוא הכי גדול של יפן.

        זה קשור לזה שיפן (כמו דרום קוריאה) יכלה לבחור מדיניות אופטימלית בנושאים כגון בריאות, חינוך, זכויות קניין (שהן יותר נוקשות ביפן מבמערב), רווחה, ותשתיות, בלי להתפשר על מנת לנקוט במדיניות תעשייתית. כמובן שביפן ודרום קוריאה היתה מדיניות תעשייתית, ובדרום קוריאה היא הגיעה למימדים טוטאליטריים (עודדו ילדים להלשין על הורים שמעשנים סיגריות מיובאות), אבל התעשיות שהממשלה תמכה בהן היו יחסית לא קשורות למדיניות ממשלתית בנושאים חברתיים וכלכליים. בדרום קוריאה המדינה סיבסדה ייצוא ספינות, שזה שונה ממה שעשו בפיליפינים ומלזיה ואמריקה הלטינית, כיוון שלא היה אפשרי לייצר לזה שוק פנימי, ולכן החברות היו חייבות להתחרות בשוק הבינלאומי מההתחלה, והמדינה רק סייעה בנושאים כמו שיווק.

        ולגבי צמיחה, לפני 35 שנה, מלזיה ודרום קוריאה היו עשירות כמעט באותה מידה. היום, התמ"ג לנפש של דרום קוריאה הוא כפול מזה של מלזיה. כל מה שבמלזיה יש בערך – עושר, דמוקרטיה, זכויות אזרח – בדרום קוריאה יש בלי בערך.

  9. בעניין "יזמות ויצירתיות מתקדמים ביותר ועילאיים" במערכת הבטחון, ואפרופו שלומיאליות, אתם מוזמנים לקרוא כאן: http://wp.me/pXLKy-25

  10. אלון ,תודה על התגובה , מגיב כאן , לא יכול להיכנס מתחתיך .

    לפעמים לא מספיק אלון כדבריך על בחירות ? בעזה למשל , העיד ג'ימי קרטר על בחירות הוגנות וחופשיות , בחירות שהעלו את החמאס . בסדר , אז זה יש שם בעזה דמוקרטיה ? בארה"ב למשל , נבחרים אלקטורים , ולא הציבור ממש בוחר , אין שם דמוקרטיה ?

    האם מבחינתך ריגול שרירותי של ה – NSA בארצות הברית אחרי אזרחיו שלו , יש לו יותר פחות משמעות מאשר בחירות ? הציבור או אלקטורים בוחרים , והמימשל נוהג באופן חשאי , לא חוקי ושרירותי , מה נפקא מנא ?

    עם כל הכבוד אלון , אתה מבלבל בין ביטוי אסטטי גרידא לבין מהות וליבה של הדבר . לשיטתך , משטר שחרב בחירות צפויה מעל ראשו , אזי : ידע הוא כיצד " להתנהג “ ?

    וכיצד ? יטיב עם העם ? יחלק כספים ? ואם יחלק כספים ? יביע הדבר מה ? רצון להיבחר בשנית ? מה עושה ההבדל בין לבין ?

    זהו הפרמטר או הקונסטרוקציה היחידה – שלטון החוק !! אתה אישית , וכל אדם , היה מעדיף לחיות במשטר שבו שלטון החוק שורר , מאשר מדינה שבה אפילו אם יש בחירות חופשיות והוגנות , הרי כפי הנטען ( שלא בצדק רב ) בישראל :

    נפוטיזם , קשרי הון שלטון , העברות כספים לא חוקיות וכו…….

    אם כי אני כמובן לא שולל בחירות חופשיות והוגנות מעיקרם , רק שוב :

    לא מבטא הדבר את העיקר :

    החוק הוא המולך בכיפה , ולא רצון שרירותי של קבוצה או אדם , החוק הוא הביטוי לשלטון העם , וככזה שלטונו מייצג :

    שיויון בפני החוק , וזכויות אדם ( שיויון בפני החוק , משמעותו זכויות אדם ) .

    תודה

    • אוקיי, סקנדל ה-NSA לא ממש רלוונטי לנושא. כנ"ל נפוטיזם והון-שלטון, לפחות ברמה הישראלית שלו. בהודו, אפשר לטעון שהיא דמוקרטיה פגומה, אבל עדיין דמוקרטיה, בגלל הנפוטיזם והשחיתות. רמת השחיתות בהודו מגמדת את זאת של כל מדינת עולם ראשון. המדינה היחידה בעולם הראשון שיש בה בחירות חופשיות (כלומר, לא הונג קונג או סינגפור) שנראית לי דמוקרטיה פגומה היא איטליה בתקופת ברלוסקוני, כיוון שחלק גדול מדי מהתקשורת היה בבעלותו של אדם אחד. וזה עדיין רחוק מלהיות איראן, שהיא רחוקה מלהיות סין או רוסיה, שהן רחוקות מלהיות צפון קוריאה.

      שאלת עזה יותר רלוונטית. מה שקרה בשטחים זה שהיו בחירות חופשיות, אבל מאחר שלא היתה דמוקרטיה – השטחים הם תחת כיבוש ישראלי, שלא נתון לבחירת הפלסטינים – ישראל התחילה להעניש את הרש"פ. מאחר שפלסטין היא ממילא שני חלקים שכל אחד הצביע באופן שונה, היא למעשה התפצלה, וישראל עודדה את המשך הפיצול עם מדיניות המצור על עזה. ומאז לא היו בחירות, והבחירות שהיו צריכות להתקיים בוטלו. אם אתה נבחר פעם אחת אבל מבטל את הבחירות כדי שאי אפשר יהיה להחליף אותך, זה לא אומר שיש בחירות חופשיות.

      • אלון , תודה על התגובה . מרוב עצים אלון , לא רואים שום יער ושום דובי .

        בוא נתחיל מהתחלה ובצורה סיסטמטית , דיסיפלינית ומאורגנת :

        למה העם בוחר ? למה בדיוק בחירות חופשיות והוגנות , אשר מעלות קבוצה שלטת לשלטון , או למעשה מכוננות פרלמנט . על מנת שזה האחרון יחוקק חוקים , והממשלה בתורת רשות מבצעת תוציא אותם אל הפועל , הכל כפי רצון העם . שהרי הרכב הפרלמנט מכללא , מבטא את רצון העם או משקף את תפיסותיו .

        ואם כך , כיצד רצון העם בא לידי ביטוי – שוב – הפרלמנט מעצב את פני החברה על ידי מערך חוקים , והממשלה מוציאה אותם אל הפועל . משמע –

        כאשר , הממשלה , לא נוהגת ופועלת בהתאם לחוקים אשר כוננו על ידי העם , הרי היא מועלת בשליחותה מבחינה פילוסופית ומעשית . משמע – לא ביטאה וקיימה את רצון העם לנהוג על פי החוקים המייצגים את רצונו . הממשלה הינה נאמן של הציבור !! מושכלת יסוד !! כך העם אוכף רצונו על מערכות השלטון .

        אז שערוריית ה – NSA לא רלבנטית ? אתה רציני אלון ? זהו בדיוק המבחן המרכזי ביותר לקיומה של דמוקרטיה :

        מידת הציות של מערכות מימשל לשלטון החוק , שהוא מייצג את רצון העם הריבון . כאשר גוף חשאי , מרגל אחרי העם בניגוד לחוק , אזי , העם בחר ( פילוסופית ) ברשות מבצעת , על מנת שתירה לו ברגל , והכל בניגוד לחוק ? זה רציני כל זה ?

        באיראן , היו בחירות חופשיות והוגנות נחזה כך לאחרונה , אליבא כולה דעלמא , והנה גם עלה רפורמיסט יחסית ( רוחאני ) , אז , אתה תאמין שיש שם דמוקרטיה לשיטתך שלך ? ומדוע לא בעצם לגמרי :

        ברמה העיונית לא בגלל מה שאתה היית עשוי לחשוב ( סוקלים הומואים , תולים עבריינים וכו…. ) אלא :

        ששם , שלטון החוק , הוא לא הערך או מושא הציות העליון של מערכות השלטון . משמרות המהפיכה למשל – הינן אימפריה אוטונומית בתוך איראן , הן מהבחינה הביצועית , והן מהבחינה הכלכלית משאבית . מי יכול עליהם ? לבקר אותם ? להוריד אותם ? לכן מבחינה זו , אין עסקינן בעיקרון בשלטון החוק .

        ככלל אלון , מוטב לך להיות יותר מאורגן , ופחות אסוציאטיבי בהבנה שלך את הסובב אותך . מיחזור של כל מיני מוסכמות , לא יעזור לך להבין העולם או הסובב , טוב יותר .

        תודה

      • מקרה ה-NSA אגב מאשר עיקרון שלא ברור אם תועד (אם לא, אני לוקח לעצמי) שנקרא 'מידע שואף להיות חופשי', ועל כן גם להגיע ממקום שבו הוא מרוכז, למקום שבו הוא חסר.

        כך למשל היה עם המרגלים האמריקאיים שחלקו בסודות הגרעין עם הסובייטים.

        בכל פעם שהכף תיטה באופן חד מדי לכיוון מסויים, ימצא השליח ('סוכן', 'פרוקסי') שיעביר את המידע לצד השני.

        זה כנראה נעוץ בהתנהגות האנושית, שהיא המדיום שבו העיקרון הזה פועל (ודרך טכנולוגיית המידע, שהיא אחד המימושים הבולטים שלו). יתכן שזה אבולוציוני, כי זה מקדם את כלל האנושות.

  11. אוהד , תודה על התגובה , מגיב כאן עליך ……

    נראה לי אוהד , שהתפיסות שלך לגבי מדע קצת מיושנות . מיכניקת הקוונטים , תורת היחסות , וחקר הקוסמוס בכללותו ( קוסמולוגיה ) שינו את הגדרות או את אופן ההתיחסות למה שנקרא מדע .

    הכל הואיל ומסתבר , שהחושים מוגבלים בהבנת המציאות הפיסיקלית , ובתנאים של כבידה שונים , תופעות פיסיקליות נמדדות ומוערכות באופן שונה .

    עד לא מזמן למשל , מדידת הזמן , הייתה לשיטתך , ציר מדויק ומדעי ביותר , אמפירי , ניתן לאישוש והפרכה מדוייקים ביותר . והנה מסתבר או הסתבר מזה זמן , שבתנאי כבידה שונים , הזמן והחלל הינם אלסטיים , משמע –

    הזמן כדרך משל , עובר יותר לאט או מהר יותר ( הכל בקשר לתנאי הכבידה ) .

    עכשיו בוא ננסה להגיע לפסיכולוגיה שהיא לדבריך לא יותר מפסאדו מדע יומרני משהו :

    אם אתה מנפנף במדע , אזי אתה לשיטתך ( אמפיריות ) מנפנף גם בדגל הדטרמניזם , ואם כך : האם אתה מאמין שהתנהגות האדם מונעת על ידי מערך דטרמניסטי של גורמים ? אם כן , אזי הפסיכולוגיה היא מדע , ורק לא ממוצה עדיין ( אבל גם הפיסיקה כפי שהבהרתי לך לעי"ל ) , ואם :

    אתה מאמין שהתנהגות האדם , לא מונעת על ידי מערך דטרמניסטי של גורמים ( משמע – הפסיכולוגיה הינה מדע יומרני , פסאדו משהו ) אזי :

    אין אתה מכללא לטעמי , לגמרי מאמין בעקרונות מדעיים בסופו של דבר .

    מציע לך לפעמים להיות קצת יותר יחסי ומורכב , עשוי הדבר הרבה יותר להועיל , מאשר להזיק .

    תודה

    • לפני שאנסה להגיב למה שרשמת, בבקשה תעבוד על הניסוח שלך. אני זוכר שדני כבר ביקש ממך בעבר אבל שוב פעם… אתה לא מאוד ברור.
      דבר ראשון החלק הראשון שלך לא רלוונטי לחלוטין משום שכל תאוריה פיזיקלית מודרנית וגם תורת היחסות הכללית (שאינה נחשבת "מודרנית" כי היא לא קומפטבילית עם תורת הקוונטים) היא תורה אמפירית ריגורוזית לעילא (יש להחריג את תורת המיתרים לדוגמא כי לא ניתן עדיין לבצע ניסויים ו/או תצפיות אמפיריות שיפריכו אותה – טרם הגענו לרמה הטכנולוגית הנדרשת).
      דבר שני: "אם אתה מנפנף במדע , אזי אתה לשיטתך ( אמפיריות ) מנפנף גם בדגל הדטרמניזם" – אני לא.
      אמפיריות איננה דטרמיניזם – תקרא קצת על מכניקת הקוונטים ואפילו על כאוס. גם המדע הכי ריגורוזי כיום לא דורש דטרמיניזם.

      • אוהד ,

        את הניסוחים שלי , תשים בצד , לא אתה ולא דני גם , לא מנטורים שלי בענין ( מבלי לפגוע בכבודו של דני , שלא קשור כאן עכשיו ) . בכל הנוגע לניסוח , האמן לי , מעט מאוד אם בכלל יכולים ליעץ לי בדבר . דני בזמנו , בסך הכל ביקש ממני , להתחשב בענין שמפריע לו אישית בסגנון שלי לפעמים( ריבוי פוזים ( pause ) בכתיבה, זהו אחד מהסגנונות האישיים שלי ) . ואני התחשבתי רק מחמת ההבנה האובייקטיבית שיש קוראים שהדבר עשוי לגרום להם אי נוחות קוגנטיבית . לפי התגובות שלך , אתה מבין הרי היטב מה אני כותב , לא מבין מה הקטע פה ?? אתה מיתמם ? מחפש לחרחר ? זה לא מקובל , ולא מנומס כלל וכלל .

        אגב , אחזיר אותך לבלוג של דני , אשת העכביש ( גיא בכור ) תקרא שם מה כתבת על הניסוח שלי . וטול קורה מבין עינך , אני לא אעיר לך על הניסוח שלך , זה לא לרמתי כלל וכלל לרדת לכך , אם הייתי מעיר , תאמין לי , כמויות עצומות של ביטחון עצמי , היו הולכים לך לאיבוד , ולא היית משיבם אל חיקך ,האמן לי שכך הדבר .

        תכל"ס :

        1)אני שאלתי בתגובה המכוננת מהי פסיכולוגיה אנליטית בעינך , כלל לא טרחת להשיב .
        2)אתה ציינת שהפסיכולוגיה פסאדו מדע בעינך , ואני הפרכתי במידה מסויימת , עכשיו אתה עובר לתורת המיתרים ? תקרא שוב את השאלה שלי , תקרא התגובה שלך , אוסף גיבוב של התרשמויות אינטואטיביות לגבי פסיכולוגיה כפסאדו מדע , מגוחך !! לא הסברת כלום בכך .
        3)אפילו כך : אתה מציין שהמדע כיום לא דורש דטרמיניזם , נו , אז טול קורה מבין עינך , לפני שתסיר שבב מעין אחיך : שהרי דטרמינזם ואמפיריות נגזרים זה מזה : האמפיריות הינה תהליך וידוי וניסוי לגבי תופעה , והדטרמניזם בבחינת התוצאה והמסקנה הקטיגורית מכאן ואילך ( ללא יכולת ערעור , קצוב הדבר , אין הוא יכול להשתנות , חוק לנצח הדבר ) . אז אתה משתמש בניסוחים שכלל אינך מבין .
        4)אני טענתי שתורת היחסות הינה מודרנית ? טענתי שהטענות שלך מיושנות במקצת , בגלל נקודת מפנה שנעוצה במיכניקת הקוונטים ( היציאה מהמיכניקה של ניוטון ) ובתורת היחסות . לא מבין , מאיפה הבאת זאת ?? ואם כבר לעת הזו , הקוסמולוגיה השפיעה הרבה יותר מתורת היחסות בקשר לכך .

      • אל-רום, נאלצתי למחוק את המשפט האחרון בתגובה שלך, ואני מבקש שלא לאיים על מגיבים אחרים. באשר להערות של אוהד, יש באמת אי בהירות מסויימת בסגנון שלך, והדברים לא נאמרים כדי לפגוע.

  12. יש עוד אלמנט חשוב (הפוך) להיותך "לא במרכז": אם אתה פחות חשוב, יש לך פחות מה להציע מבחינת משאבים, אוצרות טבע, והון אנושי ותרבותי, אז אתה לא מושך את המעצמות האחרות להתעסק בענייניך ויש לך סיכוי יותר טוב לשמור על עצמאות גם במצב של חולשה.
    אני מנחש שאם ליפן היו המשאבים או העוצמה התרבותית וההסטורית, המעצמות האירופאיות לא היו נכנעות למגבלות החמורות שהטיל השוגון על הסוחרים שלהן.

    • יש בזה משהו, אבל תזכור שאפילו לסין הבריטים הציעו בסוף המאה ה-18 חוזה מסחר בתנאים שוויוניים. אם הקיסר היה מסכים לקשור קשרים כבר באותה תקופה, הוא היה יכול להציב תנאים רבים יותר. היפנים הצליחו להכניס, למשל, את הסעיף שאוסר על סחר אופיום משום שהם חתמו על ההסכם מוקדם יחסית בלי להילחם קודם, וגם כי השכילו לחתום אותו עם האמריקאים, שממש לא היו אז בעסקי האופיום. בריטניה, לפי הנוהג של אז, היתה מחוייבת להסכם שנחתם עם ארצות הברית.

  13. דני, בלי קשר לפתילים האחרים: כמה מפותחת היתה יפן ערב הגעתו של פרי? אני שואל כי אם משווים את יפן לקוריאה, יפן היתה בלפחות מובן אחד הרבה יותר מפותחת כלכלית: בערך 10-15% מהיפנים גרו בערים, לעומת 3% בקוריאה. 10-15% זה בערך איפה שאירופה היתה בתקופה המודרנית המוקדמת: הטבלאות שיש בויקיפדיה מראות בערך 11% ב-1850 לפי סטנדרט של מינימום 10,000 איש לעיר, שזה בערך איפה שבריטניה היתה במאה ה-18. אדו היתה רק בערך שליש מהאוכלוסיה העירונית, ואוסקה היתה יחסית גדולה לעיר שאינה עיר בירה. האם יפן היתה יחסית מתקדמת גם בנושאים כגון ידיעת קרוא וכתוב, מרכזים מסחריים שאינם תלויים במדינה, שכר גבוה יחסית למחירי המזון, חוסר קשר הפוך בין אוכלוסיה ושכר, ומדדים דומים של התפתחות כלכלית פרה-תעשייתית?

    אני שואל כי מעניין אותי כמה הגורמים ארוכי הטווח השפיעו יחסית לגורמים מקריים כגון האליטה הצבאית וההחלטה לא לקחת הלוואות ממדינות זרות.

    • אלון, יש ספרות מאד עניפה בנושא הזה, של קבוצת היסטוריונים שידועה כ"אסכולת המודרניזציה". בגודל התשובה היא חיובית. יפן היתה מאד מתקדמת בכל מה שנוגע לאחוז יודעי קרוא וכתוב, מערכת מסחרית מסועפת שאינה קשורה למדינה, שכר ריאלי (אאל"ט) ובאופן כללי פרוטו-תעשייה. גם היתה צמיחה לא רעה ברוב תקופת אדו. הגורמים ארוכי הטווח הללו חשובים. הם אפשרו את המודרניזציה, אבל לא חייבו אותה. עדיין, אם יפן היתה מקבלת החלטות שגויות בכמה מהצמתים הקריטיים, היא היתה יכולה להפוך לקולוניה או (סביר יותר) לאוסף מדינות קטנות ועצמאיות שנלחמות זו בזו באופן תמידי.

  14. פירקת זאת יפה מאוד – לא מצאתי אף לא סעיף אחד שמעורר אי-הסכמה. נאה במיוחד בעיניי היא ההערה על הפיתוי של ממשלת מייג'י לתכנון מרכזי – אף פעם לא חשבתי על כך, אבל אני מוכן לשים כסף שאתה צודק לחלוטין. מן הבחינה הזאת, העובדה ששלושת האישין-נו-סנקטסו התפגרו במהירות, בזה אחר זה, תרמה מאוד לדה-צנטרליזציה הנדרשת.

    הייתי מוסיף רק שהכיבוש האמריקאי גם הוא לא הזיק – כיבוש שנוהל באורח נבון והציג בפני היפנים את מלוא היתרונות שבהמשך ההתמערבות.

    • וכן פצצה גרעינית או 2, שהראו את הכדאיות שבאי-מלחמה… בניגוד לאלפיים השנים שלפני.

      אין כמו איום בהכחדה, לשנות מנטאליות כללית של אומה/עם/קבוצה. האמצעי היעיל ביותר.

      • בניגוד לאלפיים השנים שלפני? צריך להזכיר שבין 600 ל-1868 יפן ניהלה מלחמה מחוץ לגבולותיה *פעם אחת בלבד*? בתקופת טוקוגאווה גם מלחמות פיאודליות פנימיות לא היו, עד העשור האחרון. המיתוס לא תמיד תואם למציאות.

      • אבל גם זו קיצוניות, מכיוון אחר. אולי מתוך ידיעה שהאינטראקציה עם הזרים תהיה מסוכנת.

      • קיצוניות יחסית למה?

    • מעניין, ותודה! אבל בנוגע להסתלקות המהירה יחסית של קידו, אוקובו וסייגו מהבמה, אני לא בטוח שאני מסכים איתך. קידו היה בעשור האחרון לחייו מנהיג מתון מאד, ובסופו של דבר גם תומך גדול בדה-צנטרליזציה. ההסתלקות שלו מהזירה דווקא קידמה משטר יותר אוטוריטרי, לא ההפך. מאז שפרש ב-1873, סייגו ייצג אינטרסים צנטריפוגליים, לא מרכזיים. אוקובו באמת דגל בצנטרליזציה של השלטון. עם כל ההערכה שלי אליו, אני מסכים שאולי מותו היה אחד מהאירועים שהובילו למשבר הפוליטי של 1881, שבתורו קידם את המעבר לשלטון חוקתי.

      • פייר, אני באמת פחות מכיר את קידו. אשר לסאיגו, אזי שזכור לי היטב שהוא דחף בהרבה כוח לזליגה החוצה, למסעות כיבושים ולהשוואת המשוואה עם המערב באמצעות קולוניזציה יפנית (עם כל החיבה שלי לכיבושים ולקן ווטנבה) במזרח אסיה..

      • יגאל, כאן כבר מדובר בנושא שנוי במחלוקת בין החוקרים, אבל לדעתי האישית (ולדעתם של שני הביוגרפים האמריקאיים של סייגו וחוקר יפני חשוב אחד לפחות), סייגו לא "דחף בכוח לזליגה החוצה ולמסעות כיבושים." הוא תמך במסע עונשין לטייוואן אחרי הרבה היסוסים ולחץ של האנשים שלו בסאצומה, ובנוגע לקוריאה – כאן הוא לא שאף למלחמה. תמיד מצטטים את המכתב המפורסם שלו לאיטגאקי, שבו הוא כתב שהוא רוצה להישלח לבד לקוריאה כדי שהקוריאנים יהרגו אותו ואז יהיה תירוץ למלחמה. אבל אי אפשר להבין את המכתב הזה בלי ההקשר שלו. ראשית כל, איטגאקי באמת תמך במלחמה וסייגו היה צריך לפייס אותו. שנית, סייגו היה ידוע בעבר כמשכין שלום, ואת הטריק הזה של "אני אצא לבד ואז הם יהרגו אותי" הוא ביצע בחלק ממשימות התיווך המוצלחות שלו. למשל, כאשר הוא תיווך בהסכם השלום בין צ'ושו לבקופו ב-1864, הוא גם הציע לצאת לבד לצ'ושו ו"לתת להם להרוג אותו". בסוף הוא יצא לשם והצליח לתווך עד שהושגה פשרה. את סייגו חייבים להבין על רקע הקונפוציאניזם הסמוראי שלו. מבחינתו, נכונות למות במשימה היתה פשוט עדות לטוהר וכנות. מי ששפל מספיק כדי להרוג שליח, בוודאי ראוי לעונש, אבל לא היתה כאן כוונה לחרחר מלחמה מראש.

      • אני ממליץ לך מאד להציץ ביומן של קידו, דרך אגב. הוא תורגם לאנגלית, ובניגוד ליומנים אחרים מהתקופה הוא מרתק אפילו כספר טיסה. אני די בטוח שתחבב אותו אחרי הקריאה. קשה שלא.

  15. קיפוד רדיואקטיבי

    פוסט מאוד מעניין.
    תמיד תהיתי כיצד ארץ שראתה עצמה כ"ארץ אלים" במשך שנים כה רבות הצליחה לשים בצד את הרגשות הללו, דבר שהרבה צוויליזציות לא הצליחו לעשות, ופשוט לשעתק את התפיסות החברתיות המערביות בהצלחה גדולה כ"כ, אך גם עם שימור חלק גדול מהמסורות העתיקות שלה.
    זכור לי הספר "שמש עולה" של מייקל קרייטון מאמצע שנות ה90 אשר ביטא את הפאניקה האמריקאית מן ההשתלטות היפנית הזו על עסקי האלקטרוניקה והרכב. וכמובן ,הספר "שוגון" ,שמתרחש בתחילת המאה ה17 ודווקא מראה את תפיסת הסגירות היפנית במאות שקדמו להתפתחות המערבית.

    • במקרה של קרייטון זו ממש פנטזיה של שנאה מזוקקת. מדהים איך תפיסת "הסכנה הצהובה" צצה שוב ושוב במערב, תמיד כלפי סין אויפן (בדרך כלל זו מביניהן שחזקה יותר באותו הרגע). מה שמעניין, הוא שבעוד אחת מהן נתפסת כאוייבת התורנית, השנייה נתפסת כבעלת ברית. רק זהות האויב ובעל הברית מתחלפת לפי התנאים.

  16. בהחלט חומר למחשבה, אף שייתכן שהשיבה מצ'ושו בחיים היוותה הפתעה נעימה מבחינתו של סאיגו עצמו – יעני, הסיבה והמסובב כאן הפוכים. אבל אני באמת לא מכיר מספיק את הנפשות הפועלות ונוטה להאמין למילתך בעניין.
    תודה על ההמלצה, בהחלט אקרא.
    אגב סאיגו ואוקובו, – אקונין החדש שלי הולך לדון בהם לא מעט – למעשה, כל העלילה כרוכה סביב ההתנקשות באוקובו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: