המגש והכסף: האם באמת דרושה מהפכה בצה"ל? טור אורח מאת גל פרל

האם דרושה מהפכה בצה"ל? עפר שלח, כיום ח"כ מטעם יש עתיד וחבר בועדת חוץ וביטחון, קרא בתוקף לרפורמה מטלטלת בממסד הבטחוני הישראלי. צה"ל, לטענתו, הוא מכונה אנכרוניסטית, בזבזנית ושמרנית, ים של בינוניות בתוך איים של מצויינות. ינשוף צבאי-אסטרטגי מארח את גל פרל מהמכון למחקרי ביטחון לאומי, אשר סוקר את ספרו של שלח, המגש והכסף, ותוהה עד כמה רלוונטיים הלקחים שהוא מלמד.

Private_Money_Silver_Platter

"מה עומד בדרכו של צה"ל להפוך לצבא מקצועי או חצי-מקצועי, ולהתאים את עצמו מבחינת סדר הכוח, הציוד ותורת הקרב לפני המלחמה החדשים? מסורת, חששות שיקולי יוקרה ותפיסות מוטמעות. קצין בכיר בתחום המחקר והפיתוח בצה"ל ניסה פעם להסביר את הדברים באמצעות משל בדוי: הוא סיפר שבכיסו של קצין פרשים פולני, שנהרג בהסתערות אמיצה ונואלת על הטנקים הגרמנים, נמצא מסמך – תמצית של דיון קודם למלחמה. כשהזכיר מישהו בדיון את הטנקים הגרמנים, נענה במשפט המזלזל: "הסוס הפולני והאציל הפולני הגנו עלינו במשך מאות שנים. אל תבלבל את המוח עם קופסאות הפח שלך." המשל תקף גם היום, אלא שהיום קופסאות הפח האלה, טנקי המערכה, הם אלה שזמנם הולך ועובר. אבל כמו אז, מי שגדל על תפיסה מסוימת מתקשה להיות האיש שיישם את השינוי."

עפר שלח, המגש והכסף (אור יהודה: כינרת זמורה-ביתן, 2003), עמ' 49

41912
"המגש והכסף" הוא ספר עיון מאת העיתונאי והפובליציסט עפר שלח (אשר כעת מכהן כחבר כנסת), העוסק ביחסי החברה הישראלית וצה"ל. שמו של הספר לקוח מן השיר "מגש הכסף" מאת נתן אלתרמן. את הספר קראתי לראשונה בקורס קצינים, ומאז קראתיו פעמים נוספות והוא נותר חד ורלוונטי כשהיה. במהלך המחקר קיים המחבר עשרות ראיונות עם קצינים בשירות פעיל אשר אינם מזוהים בספר בשמם, ועם הרמטכ"לים בעת כתיבת הספר, מופז ויעלון. הספר דן במבנה הצבא, מודל גיוס החובה ומערך המילואים. כן עוסק הספר במודל הכשרת הקצינים והמפקדים בצה"ל, ברלוונטיות של מודל צבא העם בעידן הנוכחי ובהתאמתו לאתגרים הביטחוניים מולם ניצבת מדינת ישראל, ובהם המלחמות הא-סימטריות ופעולות השיטור בשטחי הגדה המערבית, רצועת עזה ולבנון. שלח גם מצביע בספרו על השינויים בשדה הקרב המודרני. המלחמה נותרה אמנם, כמאמר קלאוזוביץ', נחלת אי-הוודאות, אולם הלחימה הפכה שונה בתכלית. ממלחמה בצבאות סדירים ללחימה בארגונים תת-מדינתיים ובאיומי המעגל השני והשישי דוגמת ג'יהאד עולמי ותכנית הגרעין האיראנית.

מודל השירות בצה"ל וכנגזרת שלו גם אופיו כמיליציה, טוען שלח, נקבעו כך בקום המדינה משום ש"בן גוריון ראה בצה"ל לא רק את הכוח המגן על המדינה, אלא את ליבתו של כור ההיתוך הציוני. צה"ל היה לא רק קבלן הביצוע של חלקים גדולים ממפעל ההתיישבות והחינוך, אלא גם נועד להיות "המשווה הגדול" – זה שמצידו האחד ייכנסו נערים שהגיעו מכל קצוות עולם ומצידו השני יצא אורי, הגיבור האמיתי של הוא הלך בשדות. כך הוקם הנח"ל וגויסו מורות-חיילות ושאר בעלי תפקידים שאין להם דבר עם ייעודו המקורי של צבא. מהיום ראשון נשא צה"ל על שכמו תפקיד חברתי אדיר." (עמודים 20-21) אולם "הסדקים הראשונים במודל זה נבעו כמעט מיד. במדינה השונה לחלוטין שהתפתחה מאז, הוא כבר בגדר אנכרוניזם מוחלט." (עמוד 21) ועל כן יש לבצע רפורמה ושידוד מערכות כולל בצה"ל ולשנותו לצבא מקצועי יותר על מנת שיתאים לאתגרי ההווה והעתיד. למעשה, מציע שלח מעבר הדרגתי לצבא מקצועי למחצה, ולא כפי שנכתב בגב הספר למודל צבא שכירים, משום ש"בצבא מקצועי השירות יהיה עבודה שיש בה שליחות ואידיאלים – אבל עבודה." (עמוד 98)

קורא לצבא מקצועי - עופר שלח

קורא לצבא מקצועי – עופר שלח

לצורך הדגמה מתאר שלח את מסלול השירות של שני הרמטכ"לים שבתקופת כהונתם נכתב הספר. מופז, ש"היה המג"ד של שלח בשירות הסדיר שלו ושלח 'העריך אותו מאוד'." (מתוך הכתבה "צה"ל? לא מה שחשבתם" מאת יוסי קליין, "הארץ", 17.09.2003) ויעלון:

"המסלול שעברו שאול מופז ובוגי יעלון אופייני מאוד לקציני שדה מצטיינים בצבא הישראלי. המסלול הזה לא תרם כמעט דבר לבנייתם כמועמדים לניהול צה"ל. הצלחתם כרמטכ"לים, במידה שהיתה, היא תוצאה של כישורים ולא הכשרה. מופז ויעלון החלו שניהם את דרכם בצנחנים. יעלון הוא הרמטכ"ל השמיני ברציפות – שלושים שנה של מפקדים עליונים – מקרב חובשי הכומתות האדומות. הוא השלישי מתוך ארבעת האחרונים ששירת כמפקד או כסגן מפקד בסיירת מטכ"ל – יחידה שאין לה דבר עם צה"ל הגדול. גם הרמטכ"ל הבא, אם לא תקרה תפנית מרעישה, יהיה איש חיל הרגלים. מופז התקבל לקורס קצינים, לאחר שלושה כישלונות במבדקי הקצונה, משום שכסמל פיקד על מארב מוצלח בבקעת הירדן, וגילה מנהיגות ומקוריות. זה ביטוי (במקרה הזה, מוצדק לגמרי) של האתוס של צבא המצוי כל הזמן בסוג כזה או אחר של מלחמה: מי שמצטיין בשדה הקרב – המבחן העליון של הלוחם והמפקד – יזכה לגמולו בקידום המתאים. יעלון, מצידו, השתחרר מצה"ל כסמל, ושב לצבא אחרי מלחמת יום הכיפורים. את הדרך מסג"מ לאלוף עשה בעשרים ואחת שנים; שלוש שנים בלבד היה תת-אלוף. שניהם עשו תפקידים במסגרת חטיבת הצנחנים, כולם בהצלחה רבה. בכולם התבקשו, לאמיתו של דבר, להציג אותו סט תכונת שנתגלו בהם כבר כסמלים: התמצאות, קור רוח, מנהיגות תחת לחץ. הם כמעט לא "ברחו" הצידה ללימודים (לשניהם תואר ראשון בלבד; יעלון השתלם גם שנה אחת בקולג' המלחמה הבריטי בקמברליי), לא שירתו בתפקידי מטה, כמעט לא עסקו בהדרכה, לא השיקו למערכת האזרחית. איש לא מדד אותם בשום פרמטר פרט לאלו שכבר הוזכרו. ספק אם מישהו חשב שיש פרמטרים אחרים. בסופו של דבר, הם לא הוכשרו להיות מצביאים של צבא גדול, מורכב ומודרני." (עמודים 86-87)

לא הוכשר לפקד על צבא מורכב ומודרני - משה "בוגי" יעלון

לא הוכשר לפקד על צבא מורכב ומודרני – משה "בוגי" יעלון

את יעלון החליף מפקד חיל האוויר דן חלוץ לאחר שהועדף על פני גבי אשכנזי, באותה תפנית מרעישה שאכן אירעה. אולם גם הוא, טייס הקרב, חסר הכשרה מתאימה לתפקיד, בקיאות מספקת במצב כוחות היבשה ובהפעלתם. שכן בניגוד למפקדי זרועות האוויר והים הכפופים לרמטכ"ל, "מפקד צבא היבשה הוא גם מפקד הצבא כולו." (עמוד 97) במיוחד בלחימה. למי שחושב שמשהו מאז השתנה בצה"ל הרי שמסלול השירות של שני הרמטכ"לים האחרונים מעיד אחרת. אשכנזי עשה מסלול מלא בחטיבת גולני, ואף שעשה את כלל שירותו בצבא הגדול ושימש במספר תפקידי מטה קרדינליים הרי שקידומו היה מטאורי והוא מונה לאלוף בגיל 42. מחליפו רא"ל בני גנץ, שעשה את המסלול שלו בצנחנים, תיאר בראיון את שירותו הצבאי, "לפני שנהייתי אלוף לא עשיתי שום תפקיד מטה, אפילו קמב"ץ גדוד לא הייתי. שטח – זה כל הרקורד שלי." (מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 06.01.2011) תיאור זה ממחיש כי מה שהיה הוא שיהיה, "תפקידי מטה, שבצבאות אחרים נחשבים ללוז ההכשרה של המצביא, הם בתפיסה הצה"לית בזבוז זמן בדרך לתפקיד הפיקוד הבא." (עמוד 87)

שטח - זה הרקורד שלו: בני גנץ

שטח – זה הרקורד שלו: בני גנץ

בצה"ל, בעיקר ביחידות הלוחמות, מקדשים את ערך המקצועיות ומרבים לדבר עליו. אולם משך השירות, נטל הבט"ש ומגוון מתארי הלחימה אליהם נערכים ביחידות, מקשה מאוד על מימושו. הלוחם, כך חונכנו בצנחנים, הוא איש מקצוע מעולה המיומן בשימוש בנשקו ובלחימה במתארים השונים. בפועל, שמעתי פעם אלוף במיל' (מיוצאי הצנחנים, שזכה לכינוי "האדם החושב" במטה הכללי), שטען כי צה"ל מצטיין, אפילו בהשוואה לצבאות אחרים במערב, בהכשרת הפיקוד הזוטר עד רמת המג"ד. אולם, "יש לו בעיה" בהכשרת הפיקוד הבכיר, קרי המצביאים שלו. "לחץ הבט"ש רק מחמיר את חוסר ההכשרה הזה: העובדה שצה"ל ממעט להתאמן במסגרות גדולות מביאה לכך שהוא מצמיח אוגדונרים שאין להם מושג כמה זמן לוקח לאוגדה לעבור בתוך אוגדה אחרת, או לאיזה מרחק יתפרשו הכלים שלהם בהיקף מלא. ומכיוון שמבחן התוצאה הוא הקובע, האוגדונר שהצטיין כמ"כ כפול מאה, בזירות הבט"ש של לבנון והשטחים, מתקדם במהירות ומבלי להתעכב על הכשרה נוספת. כך הגיע ארז גרשטיין לדרגת תא"ל בגיל 34, משום שגילה אומץ לב ומנהיגות בעשרות קרבות כיתתיים בלבנון, כך התקדם בני גנץ לפיקוד הצפון, ויורשו באיו"ש יצחק גרשון (ג'רי) רץ באותו מסלול. אין הכוונה, כמובן, לזלזל בתכונות שגילו או בהצלחתם בתפקידיהם הקודמים. אבל יש חוסר מקצועיות מובהק במעבר המהיר מתפקיד פיקודי אחד לבא אחריו, בלי להתעכב על הכשרה, לימוד והקניית יכולות הנדרשות בדרגים הגבוהים ביותר." (עמודים 88-89)

היעדר ההכשרה בצה"ל הורגש היטב במלחמת לבנון השנייה, בה פיקדו על יחידות גדולות קצינים דוגמת תא"ל ארז צוקרמן, יוצא הקומנדו הימי ומהנועזים שבמפקדי צה"ל לדורותיו (סופרלטיב שחוק אך נכון). צוקרמן לא עבר הסבה מסודרת לשריון ולא פיקד מעולם על מסגרות מתמרנות גדולות, ועל כן נכשל בהובלת האוגדה בפיקודו אל משימותיה הקרביות. במקביל, "חגי מרדכי היה המח"ט הראשון שנכנס עם כוחותיו לתוך לבנון ולא ישב בחדרי השליטה מרובי הפלזמות שכולם כה ששו להשמיץ אחרי המלחמה. הצנחנים ביצעו את משימותיהם, משונות ומבולבלות ככל שהיו. באחד הלילות היו אחראים להריגת 26 מלוחמי הכוח המיוחד של חזבאללה, במארב מדויק וקר רוח ליד בינת ג'בייל." (מתוך הכתבה "מאורעות תרח"ט" מאת עפר שלח‏, מגזין "בלייזר", ‏מרץ 2007, עמוד 95) זאת בניגוד לשבעה מפקדי חטיבות במלחמה, כולם אנשים ישרים ואמיצים שעמדו בעבר במבחן האש, שלא השכילו להבחין בין העימות המוגבל המתנהל בשטחים לבין המלחמה בלבנון. מרדכי פעל אחרת, עד כמה שניתן לשפוט, מתוך אותם אינסטינקטים וסט תכונות שמנה שלח בהתייחסו למפקד כיתה המוביל את אנשיו מלפנים. חלק מהליקויים הטקטיים הללו תוקנו בטרם מבצע "עופרת יצוקה", אולם אין די בכך.

נועז כמפקד זוטר, בעייתי כמצביא: תא"ל ארז צוקרמן

נועז כמפקד זוטר, בעייתי כמצביא: תא"ל ארז צוקרמן

בעת שהספר פורסם נכתב בגב הספר כי: "עפר שלח בן 43, הוא בעל טור בידיעות אחרונות ובאתר האינטרנט Ynet, והרבה לכתוב בנושאי צבא (וספורט). שירת כקצין צנחנים, בין היתר במלחמת לבנון." מאז כאמור אירעו ההינתקות, מלחמת לבנון השנייה, מבצע "עופרת יצוקה", פרשת הרפז, המחאה החברתית, ומבצע "עמוד ענן". שלח עצמו עבד מאז ב"מעריב" ובערוץ 10, נבחר לכנסת מטעם מפלגת "יש עתיד", לקח חלק בוועדת שקד ובניסוח החוק לגיוס המגזר החרדי והכנסתו לשוק העבודה ושימש כחבר ועדת חוץ וביטחון במהלך מבצע "צוק איתן", "אבא שלי והחברים שלו, הרבים מספור, מששת הימים ויום הכיפורים ומה שביניהן ואחריהן; אני ואהוביי שאבדו לי בלבנון וברצועה, ועכשיו בני וחבריו. כמעט חמישים שנה של גברים בנעליים אדומות ועיניים אדומות עוד יותר. זו היתה המלחמה הראשונה שלנו, הדור של לבנון, כהורים, ולהגיד שזה הרבה יותר קשה זו כמובן קלישאה נכונה לגמרי. מקומי במעגל הקרוב המקיף את שמכונים 'מקבלי החלטות' היה קושי מסוג אחר. זה היה כמו לחיות בספר שכבר כתבתי, ובו בזמן לנסות לשנות את מה שנכתב בו. הכעס שחשתי כשחקרתי את האינתיפאדה ולבנון השנייה היה הפעם מסובך במיוחד, כי חלקו הופנה אלי." (מתוך הכתבה "העיניים אדומות יותר מהנעליים" מאת עמוס הראל, "הארץ", 08.08.2014)

הקריאה בספר במהלך הלחימה בעזה בקיץ 2014 מראה כי חלק מהנחותיו התממשו או עתידות להתממש וחלק, בהן הערכותיו כי "התפיסה של "העתקת המלחמה לשטח האויב" פשטה כבר את הרגל. פיקוד הצפון, בכוחות סדירים ועם תמיכה אווירית ונשק מתקדם, אמור לטפל באיום כזה במהירות וביעילות. גם הדרך הנכונה לטפל בחיזבאללה עוברת בוושינגטון, או במבצע שהכוח הנכון לעשות אותו הוא סדיר ולא גדול." (עמוד 60), הוכחו כפחות מתאימות, שהרי בלבנון ולאחר מכן בעזה הפעיל צה"ל גדודים, צוותי קרב חטיבתיים ואף אוגדות מתמרנות וניהל קרבות קשים כנגד לוחמי חמאס וחיזבאללה.

שלח מציג צבא מלא כוונות טובות, ואף איים של מצוינות, בים של חובבנות ובינוניות שאינו מתאים למילוי משימותיו, ושחלק מהן הפכו ללא רלוונטיות או לחלופין לבלתי פתירות באמצעות כוח (כך למשל שאלת הדמוגרפיה הערבית אל מול המדינה היהודית ובתוכה). הקריאה בו כעת, נוכח הרפורמה שמובילים כעת בצה"ל השר יעלון, סגן הרמטכ"ל גדי איזנקוט והרמטכ"ל בני גנץ (שנתונה כמובן לביקורת ועדת חוץ וביטחון בה חבר שלח) מרתקת. מה נרוויח כחברה מאימוץ מסקנותיו של שלח? ראשית, ייפסק השיח הכולל בתוכו את תחושת הקורבנות והפחד מפני איומים קיומיים לכאורה (ולכאורה בלבד), שבינם לבין היות ישראל המדינה החזקה ביותר במזרח התיכון אין דבר וחצי דבר. ושנית, "הקוד האתי של צה"ל, מסמך מנופח ויומרני שמעולם לא היה בו תוכן של ממש, יפנה את מקומו לקוד של ארגון מקצועי. דמות המפקד שתעלה ממנו כבר לא תהיה מומש-אולי מאנשי פנפילוב, שקם כל בוקר ומאחוריו מוסקבה. היא תדמה יותר, בהקצנה קלה בלבד, למנהל בארגון יעיל, שהתפוקה שלו היא ביטחון." (עמוד 98) הספר כאמור נותר רלוונטי כשהיה אם לא יותר. הקריאה בספר נעימה ומהנה ושלח מיטיב לנסח את רעיונותיו וטענותיו באופן קריא ובהיר. ראוי שיקראו בו קציני ומפקדי צה"ל, אנשי מחקר האקדמי העוסקים בצבא , חברה ומדינה, חובבי מורשת קרב והיסטוריה צבאית וכמובן כל מי שצה"ל ובטחון המדינה יקרים לליבו.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-אוגוסט 23, 2014, ב-ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 36 תגובות.

  1. סקירה מעניינת מאד. אני חייב להודות שלא קראתי את הספר, כך שאני מסתמך בעיקר על הביקורת שלך. אבל הדברים שנכתבו כאן מעלים לדעתי שאלות מהותיות מאד בנוגע לבסיס התזה של שלח:

    1. לדעתי הטיעון העיקרי של שלח הוא שצה"ל אינו "מקצועי" מספיק. היינו – המפקדים שלו הם אנשים שהצטיינו כ"מכ"ים כפול מאה" אבל לא זכו לכלים מתאימים לפקד על צבא מורכב ומודרני. אני משער ששלח מתכוון למסלולי הכשרה מפרכים ואיטיים כמו בצבא ארה"ב, שם צריך ללמוד שנים באקדמיה צבאית כדי להפוך לסג"מ. הבעיה היא, שאני לא רואה קשר הכרחי בין העדר הכשרה ארוכה כזאת לפשלות וניהול גרוע. אני זוכר למשל את תפקוד צבא ארה"ב במלחמה בעיראק. למיטב זכרוני, וצריך כמובן לבדוק את הפרטים, היו שם שפע פשלות מזעזעות – כולל התנגשות של מסוקים אלו באלו ותפקוד לקוי מאד של מערך הלוגיסטיקה. ואני לא מדבר על החשיבה האסטרטגית של קצינים כמו טומי פרנקס, שהוכשרו בדיוק בדרך שעליה שלח ממליץ, ובכל זאת גילו צרות אופקים ועיוורון ממדרגה ראשונה. אם נשתמש בדוגמאות מוקדמות יותר, גנרל גרנט, מגדולי המצביאים במלחמת האזרחים, היה תלמיד בינוני ומטה באקדמיה הצבאית בווסט פוינט, וליאון טרוצקי חסר הניסיון הצליח להכות שוק על ירך שורה של גנרלים ואדמירלים שלמדו באקדמיות צבאיות יוקרתיות. אני לא אומר שהכשרה היא חסרת טעם, אלא שלדעתי שלח מייחס לה חשיבות רבה מדי. בצבא שנמצא במלחמה מתמדת, דווקא ניסיון קרבי משחק תפקיד הרבה יותר חשוב. לדעתי הדבר הקריטי ביותר הוא דווקא "יכולת למידה".

    2. לפחות אחת מהראיות ששלח מביא – הדוגמא של תא"ל חגי מרדכי, דווקא משחקת נגד התזה שלו. הרי אלו שכשלו במלחמת לבנון השנייה היו בדיוק אותם ה"מנהלים" שישבו מאחורי מסכי הפלזמה והשתמשו בשיטות ניהול מודרניות שנלמדו במכון לחקר תורת המערכה (גוף שלא מופיע בביקורת שלך. האם שלח מזכיר אותו בספר?)). דווקא מרדכי, שהנהיג את חייליו כמו "מ"כ כפול מאה", זכה להצלחה רבה יותר בשדה המערכה.

    3. אני לא בטוח שגם הדוגמא של בני גנץ משחקת לטובתו של שלח. הרי גנץ גילה כישרון רב מאד במנהלה ובבניין הכוח, ודווקא כמפקד בשעת מלחמה הוא זהיר מאד. היינו – בדיוק ההיפך מהמגמה ששלח מתאר. והרי מדובר באדם ש"שטח זה כל הרקורד שלו".

    4. דוגמא שכן משחקת לטובת התזה של שלח היא המקרה של תא"ל ארז צוקרמן, אבל כאן מדובר באדם שהתמחה בתחום צבאי מסויים (פעולות קומנדו) ועבר מיד וללא הכשרה לתחום צבאי אחר (יחידות שריון גדולות), ולא במישהו שעבר מתפקיד צבאי ספציפי לתפקיד ניהול כללי.

  2. תודה על הפוסט . תקצר כאן היריעה , הנושא רחב מאוד וסבוך מאוד . אבל אתעכב על נקודה אחת , חמקמקה ותובענית מאין כמוה : אין כמעט מלחמה אשר אינה מלאה בכשלים , כשלים מכל המינים והסוגים . זוהי טבעה של מלחמה וניהולה .

    לכן , התפיסה התובעת – קור רוח , כושר אלתור , אומץ לב , כריזמה , הינה תפיסה שלא נס ליחה , וגם לא יכול לנוס ליחה !! צבא אקדמי ומלומד , מקצועי , יפתח – נפוטיזם , אליטיות , דעתנות ורברבנות מנותקות מן המציאות הסבוכה והתובענית מבחינה מבצעית באזורינו .

    שימו לב , לשיעור האבידות הגבוהות של מפקדים וקצינים ב- " צוק איתן " ( כמו בכל מלחמה ) , המשמעות האמיתית היא :

    כאוס עצום , יוזמה של דרגים נמוכים , תפיסת פיקוד על ידי מפקדים זוטרים יותר , ארגון השורות ומעשי דוגמא אישית , הופכים להיות הדבר הבאמת חשוב בכאוס אכזרי של מלחמה . וזאת לא הייתה מלחמה כלל !! במדינת ישראל , שכחו מה זה באמת מלחמה !! יום כיפור הייתה מלחמה !!

    תמיד נלחמים את המלחמה האחרונה האבודה !! אף פעם לא יודעים איך תיראה המלחמה הבאה באמת , מה יהא טבעה וטיבה . אפילו ההכנות הדקדקניות לצוק איתן , או בכלל כניסה לעזה , הסתברו כלא תואמים ממש את מצב המינהור או המצב בשטח עצמו .

    מעבר לכך , כענין של דוקטרינה , צה"ל והמדינה בנויים רק למלחמות הכרעה זריזות . לכן , התקפה ותנועה , הינן אבן יסוד במחשבה הצבאית . התקפה ותנועה ומלחמה קצרה , משמעותן – כושר אלתור , ועוד כושר אלתור , ועוד יצירתיות ועוד …….. הכל אובר נייט !! אין זמן כמו לאמריקנים לתכנן שבועות פלישה לאפגניסטן .

    לכן , לעולם אין להעדיף אקדמיה על פני השטח , באם יש קשר דיאלקטי מינימלי בינהם !!

    עוד כהנה וכהנה , אולי בהמשך ……תודה

  3. לא הפריכו כבר את המיתוס של הסתערות הפרשים הפולנים על הטנקים הגרמניים? זה נראה כמו "לפידיזם" (התפארות בידע שגוי) קלאסי.

  4. קיימת המכללה לבטחון לאומי דרכה עוברים כל בעלי התפקידים הבכירים של צה"ל. קודם לכן יש פו"מ. האם זה לא מספיק?

    • מספיק בהחלט אורי , לצרכים של מדינת ישראל , בהחלט !! הבעיה רק , שמזה שנים מתכננים תקיפה רחבת היקף באיראן ( רחבת היקף ? טוב , זה האנדרסטייטמנט של המילניום ) וזה לגמרי שונה ממה שצה"ל מכיר והכיר בדרך כלל , ולכן יכולת לקרוא על אימונים של חיל האויר – בטורקיה ( עד מרמרה ) , אחר כך – יון , בולגריה וכו….. תקיפה כזו , זה אשכרה – משהו קשוח ופסיכי לגמרי !! מחייב שידוד מערכות ותורות לחימה ושליטה והפעלת כוח . זה מתקרב לתפיסות האמריקניות יותר . אבל ככלל , אין צורך יותר מכך !! תודה

    • מסתבר שלא. אין תרבות אקדמית-צבאית רחבה מספיק.

  5. שלום,
    ראשית, תודה על הזכות לכתוב בבלוג.

    שנית לגופו של עניין. עיקר הטענה של שלח, לפחות כפי שהבנתיה, היא שהפיקוד הבכיר בצה"ל (רובם ככולם אנשים ראויים וערכיים) לאהוכשר לתפקידו והצלחתו במידה שהיתה נבעה מכישורים (והכשרה בשלבי הפיקוד הזוטר עד רמת מג"ד) ולא מהכשרה נאותה. באשר למרכז דדו בראשות נוה ותמרי הוא מוזכר בחום רב. השנים הוכחו שהיו גם טעויות באופן פעולת המרכז, אך הוא היה נדבך חשוב. התפיסה הגורסת כי המלחמה מכשירה את הלוחמים בה מוטעת בעיני. מי שלחם באינתיפאדה השנייה אמנם צלח את מבחן האש והפעילות המבצעית אולם לא הוכשר (והדבר בלט) למלחמת לבנון השנייה (שהתרחשה לאחר צאת הספר). חגי מרדכי פעל נכון, אולם מערכת השיקולים שהניעה אותו לא היתה שלמה דיה וזאת טענתי (לא טענה של שלח כיוון שאינה מופיעה בספר אלא במאמר אחר פרי עטו בו נעזרתי לחיזוק טענתי). גנץ הוא זהיר מאוד והדבר בא לידי ביטוי במלחמה הנוכחית אולם בעיני הוא אינו הססן ומפעיל היטב ובאופן מושכל וטוב את הכוח. נראה כי כל עוד הצבא אינו מתכוון לזנוח את אופן ההכשרה של קציניו על הרמטכ"ל להיות איש יבשה וחי"ר.

    באשר לתכונות המפקד הטוב שהוזכרו ובהם אומץ, קור רוח, דבקות במשימה, חתירה למגע ועוד. אין בהן דופי ויש להקפיד לשמרן ולחנך לאורן. אין זה אומר בהכרח שמח"ט מוביל ראשון הסתערות או שאוגדונר מפקד בהחלט מלפנים. מנגד מפקד האוגדה שלי בלבנון השנייה, אדם אמיץ לכל הדעות, לא חצה את הגבול ולא לחם במלחמה בתוך לבנון ולו בעצם נוכחותו. מפקד חטיבה באוגדתו חילץ פצועים במרחק קצר מן הגבול כאילו היה בעיראק ולמעשה לא שלט בהתקפה חטיבתית עליה פיקד. זו תוצאה של היעדר הכשרה. אם ניקח את דוגמת קציני השייטת (אבל זו יכולה להיות כל יחידה מעולה אחרת ובכלל זה חובלים או טייסים ששואפים לפקד על מסגרות גדולות) הרי שצוקרמן לא חווה את הצבא הגדול מעמדות זוטרות (היום אגב מקפידים בצבא לשלוח אותם כבר ברמת מפקדי הפלוגות). בצבא שבו ההכשרה לתפקיד היא on the job training חשוב שיהיה להם כמה שיותר ממנו.

    מילה על חשיבות ההכשרה, היא אינה מבטיחה הישגים והצלחה. אולם בניגוד לכישורים היא מצמצמת את מרווח הטעות ואת הסיכוי כי מי שזכה לה ימעד או יכשל בשעת מבחן. היא אינה בבחינת אל-כשל. שניים מן האוגדונרים במלחמת לבנון השנייה שזכו להכשרה נאותה ביחס למסגרות שעליהן פיקדו היו גיא צור (שריון) ואייל אייזנברג (יוצא יחידת שלדג ומפקד גבעתי). הדבר לא בא לידי ביטוי בביצועים שהפגינו שככלל (והדבר לא בא לגרוע מכבודם כמשרתים את המדינה וכמפקדים) לא היו טובים. בהקשר זה מפקד האוגדה גל הירש (יוצא הצנחנים, שפיקד על שלדג ושימש בתפקידים בכירים בפיקוד המרחבי באיו"ש) דווקא השיג הישגים יפים אחר כישלון החטיפה (שגם עליו הוא אחראי). ניסיונו הקודם בהחלט סייע לכך, כמו גם היותו בוגר הקומ"ם ומפקד בה"ד 1 בעברו

    הערת אגב, "הצלע השלישית של התפקידים הצבאיים, ההדרכה, מוזנחת עוד יותר. פרט לפיקוד על בית הספר לקצינים, ההדרכה נחשבת נחלתם של מי שמסלול הקידום הפיקודי שלהם חסום. ביום שבו ימונה מח"ט צנחנים, שסיים את תפקידו בהצלחה, לא למפקד אוגדה אלא למפקד פו"ם – ולא יסומן כמי שדרכו תמה – תעלה היוקרה הן של ההדרכה בבית הספר לפיקוד ומטה והן של ההשתתפות בקורס." (עמוד 88 בספר של שלח) הדברים נכתבו כמעט עשור בטרם מינה הרמטכ"ל גנץ, באוקטובר 2012, את תא"ל הרצי הלוי, שפיקד במבצע "עופרת יצוקה" על חטיבת הצנחנים ובהמשך על אוגדת הגליל, למפקד פו"ם. ניתן רק לקוות שמדובר בסנונית ראשונה המבשרת את בוא האביב.

    • ההדרכה נחשבת נחלתם של מי שמסלול הקידום הפיקודי שלהם חסום. דוגמה טובה היא יוסי בן חנן שלאחר שהיה מפקד חטיבה 7 קודם לשורה של תפקידי הדרכה כולל מפקד פום והמכללה כתחליף ברור למסלול פיקודי. עדיין זה לא אומר שהמורה חייב להמשיך לפיקוד. גנץ למד במכללה לביטחון לאומי אותה נאלץ להפסיק כשהועבר ללבנון להחליף את ארז גרינשטיין ואהוד ברק למד בארה"ב לימודים במכללה צבאית דבר שלא מופיע בפרסומים כך שיתכן שקציני צה"ל עוברים בארה"ב הכשרות בבתי ספר לפיקוד ומטה בלי שיהיה לזה פרסום

      • בוודאי שהם עוברים הכשרות בבתי ספר לפיקוד ומטה בחו"ל, והדבר דווקא כן זוכה לפרסום. לא רק בבתי ספר לפיקוד ומטה, דרך אגב: קציני צה"ל נשלחו ללימודים גם כאן בהרווארד.

      • יש עם זה בעיות, כמו עם תארים מהירים שנועדו לצורך המישרה (וכתבות על קיצורי דרך שניתנים בהגעה אליהם ע"י גופים שונים). איכשהו אותם אלה שהזכרת לא נראים כמלומדים.

        כל עוד יש צורך בפרסטיז'ה, היא עשויה להיות משמעותית יותר כמניע ללימודים, מאשר השכלה אמיתית.
        לא תראה גנרל ישראלי בפאנל על קלאוזביץ או על גודריאן.

        ברק עם כל הכבוד (שלא כמו גנרלים אמריקאיים), לא פירסם ספר עדיין. למעשה שמו מופיע על חיבור בצרפתית (!), כמחבר משנה – http://aleph.nli.org.il:80/F/?func=direct&doc_number=002713606&local_base=NNLALL

  6. כמה הערות:
    1) לא לבסס מודל מציאות על דוגמאות אנקדוטליות. גרנט וטרוצקי הם אולי יחודיים, וזה לא אומר שהכשרה אינה כלי מועיל.
    2) בהקשר לגרנט: קפטן ב.ה.לידל הארט העיר בספרו "מדוע איננו למדים מן ההיסטוריה?" שלדעתו גרנט הצליח למרות ההכשרה ולא בזכותה.
    3) על סמך ניסיוני הקצר בצבא: הדרכה, הכשרות וחפיפות לא נתפסים כמשהו חשוב. תפיסה זו היא שורש כל רע, וחאפריות רבה.
    אין בהכרח צורך בהכשרות אקדמיות, אבל יש צורך קריטי בתפיסה: "בואו נלמד ממה שעשינו".
    כאשר הכשרות נתפסות כמשהו חשוב: משקיעים בהן כח אדם איכותי, משקיעים בהן זמן, משקיעים זמן בללמוד מהצלחות וכישלונות. מקיימים שימור ידע מסודר. מקיימים תשתית ראויה.
    4) במקרים רבים, תפקידי קצינים הם באורך 1-3 שנים בלבד. משמעות הדבר היא שחלק ניכר ממשך התפקיד מתבזבז על הכרת עולם המשימה החדש. בשילוב עם חפיפות חלשות, ו/או מפקדים שרוצים "להוסיף שורה" לקורות החיים שלהם, זה מתכון לאסון.
    5) לדעתי צריך להיזהר עם ההאדרה וההתבססות על גבורה וכו'. הם לפעמים באים כפיצוי דל על כשל אסטרטגי יותר:
    אל תשבח את מי שמסתכלת על מסכי מצלמות 12 שעות ברצף! שאל מדוע אין עוד כ"א ליחידה?
    אל תשבח מדריך קורס שקיצר לעצמו שעות שינה בשביל להכין הדרכות! שאל מדוע לא קיבל עזרה? איפה ההדרכות של שנה שעברה? ומה יישאר מההדרכות שלו לשנה הבאה?
    אל תשבח הורה שקנה לבנו בתותחנים אטמי אוזניים טובים! שאל מדוע לא *כל* התותחנים מקבלים אוזניות טובות?

    • חסר מוסד אקדמי צבאי, שישלב בתוכו לימודים גבוהים לקצונה.
      'פו"ם' איננה מקום כזה, כך נראה. מפרסמת מעט מדי מחקרים (אם כי 'מערכות' הוא עדיין כתב עת טוב, ואפילו השתפר בעשור האחרון. כולו זמין אגב לקריאה אונליין באתר http://maarachot.idf.il/ ) ולא יוצרת 'אליטה' אקדמית של קצונה.

      למרות שיש קצינים שעוסקים בניתוח היסטורי ויש מחלקת היסטוריה, אין די 'חקר ביצועים' ברמה שזמינה למפקדי השטח. מעין דרג 'שולחני' שיושב מאחוריהם ויכול לתת להם פידבק על מה הצליח ומה לא, ע"י שימוש בשיטות מודרניות ('ביג דאטה' ועוד). צריך יותר מזה, וצריך להבין – וזה אכן בניגוד למנטאליות המקומית, שהידע חשוב לא פחות מהיכולת בשטח וה'לוחמות'.

      (אותה הבעיה אגב קיימת במשטרה, שנלהבת למבצעים ופחות יעילה בחקירות).

  7. פוסט מעניין. אני חושב שחלק מהבעיות שמתוארות כאן חלחלו למעלה, גם לדרג המדיני, וגם ולציבור. הרעיון של "נעתקת הלחימה לשטח האויב" הוא בעייתי מאוד כאשר מתמודדים בעיקר עם ארגוני גרילה, ש"שוחים בבריכה" לפי הדימוי הידוע של מאו.

    זו אחת הסיבות לכך שצה"ל התנגד בשעתו למערכת כיפת ברזל. אם המטרה היא להעביר את הלחימה לשטח האויב, למה להשקיע כסף במיגון האזרחים במקום בכלי נשק שייכנסו לשטח האויב?

    וזו גם הבעיה עכשיו בשיח על המנהרות: כולם מדברים על העובדה שהן מגיעות לשטח ישראל, וכולנו נחשפנו לשמועה (הבלתי מבוססת) על התקפה מסיבית המתוכננת לראש השנה. אבל בינתיים נראה שמטרת המנהרות הללו היא למשוך את צה"ל ל"אזור הנוחות" של החמאס וכך לנטרל את יתרונותיו.

    • נדב, אני לא כל כך בטוח בהקשר הזה. נראה לך באמת לא הגיוני שהמנהרות לא שימרו אופציה, לפחות, לבצע פיגוע המוני משולב בשטח ישראל?

    • נדב , אתה מבלבל בין מנהרות סער ( תקיפה ) , לבין חפירות או ביצורים תת קרקעיים לפיקוד , שליטה , אחסנה של נשק וכו…… ( שמטבע הדברים , יש צורך ממילא במנהרות המקשרות מערכות מבוזרות ) . מנהרות התקיפה , כשמן כן – נועדו לצאת מאזור מיושב בעזה ( סאג'עיה בעיקר ) ובהסתר לחצות הגדר במימשק תקיפה , ולתקוף בגבול המזרחי ( מיושב אינטנסיבית יחסית , והמרחק קצר יחסית , 2 קמ' בממוצע , מן הפיר של המנהרה , לבין חציית הגדר לשטח הישראלי , כאשר הגבול עצמו הינו הארוך ביותר למעט הים כמובן , וזה עוד יתרון כמובן !! ) .

      הפרדוקס הוא – שבתקופה שבה צה"ל התמקד בלחימות גרילה ואנטי טרוריסטיות בעצימות מקומית ונמוכה , אזי – הוא גם נאלץ להרחיב למעגלים שניים ושלישיים בגין טרור ואיומים אסטרטגיים ( תקיפה באיראן כדרך משל , ראה אימוני ח"א מוזכרים בתגובתי לעי"ל , ראה צוללות דולפין במפרץ הפרסי ובכלל רכישות אינטנסיביות של נשק אסטרטגי דנן ) .

      כל זה מאוד סיבך את תפיסות הלחימה והקצאת המשאבים , ותקצר כאן היריעה ….. תודה

    • חייב אגב לומר שעלתה בי לאחרונה התחושה, שהמנטאליות הצבאית (והשילטונית) במדינה לפני 20 ו-30 שנה, לא היתה מקבלת 45 ימי 'מלחמה' כאלה. כמו שציינו לא מזמן, זו המלחמה הארוכה ביותר, חוץ מההתשה…

      משהו השתנה במנטאליות כאן, ולא בטוח שלטובה. נראה שהתרגלנו מדי לחיות בזבל, ועל כן התרגלנו גם לחיות תחת טילים בקיץ.

      • אם כבר, להיפך.

        בעבר הנכונות לספוג ירי על יישובי ספר היתה גדולה יותר. הקיבוצים בצפון ספגו הפגזות מסוריה בשנות החמישים והשישים, ויישובי מערב הנגב כמו נחל עוז ספגו הפגזות מהרצועה בשנות החמישים. צה"ל הגיב אמנם, אבל בתגובות נקודתיות, שבעצמן גבו קורבנות. מצב זה נמשך שנים, ולא נשמעה דרישה חד-משמעית מהממשלה להשיג שקט (אם בפעולה צבאית או בדרך מדינית).

        הנכונות לספוג אבידות היתה גם היא גדולה יותר.

      • אז צה"ל היה מוגבל יותר, וגם ההפגזות היו ספוראדיות (על טרקטורים בשדות בעיקר). היה אכן הווי מקלטים באותם קיבוצים בעמק הירדן.

        אבל מאוחר יותר ב-81' עם הקטיושות על קריית שמונה, הסבלנות התקצרה להרבה פחות, ועל כן מלחמת לבנון הראשונה (ולפני כן מבצע ליטני). תגובות הרבה יותר מוחצות.

        עדיין, באף אחד מאותם זמנים, לא היתה הפגזה שעברה יותר מכמה קילומטרים מהגבול. לא היו רקטות על ערים במרכז הארץ.
        אילו היו אז על ב"ש, אשקלון, אשדוד וגוש דן, המלחמה היתה מגיעה מיד. לא סביר שהיו מחכים 50 יום. את לבנון כבשו על הרבה פחות מזה.

  8. רוב צבאות המערב מקיימים תהליכי הכשרה ממושכים לקצינים, שמקבילים פחות או יותר ללימודים בקולג'. אני לא כל כך מכיר את תהליכי ההכשרה של צבאות ערב, אך כנראה שבצבאות הממוסדים – למשל מצרים – הם דומים. להיות קצין זו קריירה שאדם מכשיר את עצמו אליה, כמו להיות רופא או משפטן.
    יחד עם זאת, לא בטוח שזה התהליך האופטימלי להכשרה של קצינים, ובודאי לא המסלול הבלעדי. אורי מילשטיין טוען שצה"ל נוצר כצבא פרטיזני, מההגנה, ובמידה רבה נשאר כזה. לוקחים בחור בן שמונה עשרה שסיים תיכון, ואחרי קורס של חצי שנה הוא הופך לקצין. צה"ל מנסה לפצות על זה במקצת על ידי כך שאלו שנשארים בצבא הקבע ובוחרים בקריירה צבאית מקבלים עוד הכשרות – קורס מפ"ים, קורס מגדי"ים, פו"מ, לימודים מזורזים לתואר אקדמי, וכן הלאה.
    מעיון לא ממש שיטתי בתולדות המלחמות אני חושב שאפשר ללמוד, כי מה שהבחין בין מפקדים מוצלחים ללא מוצלחים לא היתה ההכשרה הרשמית שלהם אלא כישוריהם, ואלה התגלו בעיקר בשדה הקרב. יש הכשרה בסיסית של תחום הצבאיות, כמעין דיסציפלינה, למשל – מבנה הצבא, לוגיסטיקה, דרכי תקשורת וכדומה, וברור שעדיף שהיא תהיה מאשר שלא תהיה. מה שמעבר לה – יוזמה, מנהיגות, תעוזה, יכולות טקטיוטת ואסטרטגיות – ספק אם אפשר ללמוד במסלולים המקובלים להכשרת קצינים.
    אני סבור שיש מתאם חלש מאד בין הציונים שאדם מקבל באקדמיה לקצונה לבין הקריירה שיפתח אחר כך. חלק גדול מהשמות של מצביאים דגולים היו כאלה שלא קבלו הכשרה ממוסדת או שלא הצטיינו בה, ולהיפך – רוב המפקדים שסיימו אקדמיה בהצלחה אינם כלל מוכרים לנו.
    אני חושב שטוב הדבר שצה"ל מקיים הכשרה מסודרת למפקדיו ושישפר אותה ככל שאפשר, אבל הייתי מציע לא לתלות בה את ביצועיהם. למשל, אלה שישבו מאחורי פלסמות במלחמת לבנון השניה לא עשו זאת משום שכך לימדו אותם בבה"ד 1, ואם כן לימדו אותם כך – זה אומר שתהליך ההכשרה שלהם היה לקוי! הדרך בה צה"ל מתפקד בשנים האחרונות – ונדמה לי שמאז מלחמת יום כיפור תפקודו הולך ומתדרדר – אינו נובע מהעדר הכשרה של מפקדים או מהכשרה לקויה, אלא מהדרך בה החברה הישראלית מתפתחת ובתוכה – הדרך בה הצבא מתפתח. השינוי עשוי לבוא דוקא מאותם אנשים שלא יהיו רק תוצר של הכשרתם אלא יצליחו ללכת ולהוביל בדרכים שונות.

    • צבי , אני לא יודע מה גורם לך לחשוב שתפקודו של הצבא מתדרדר מאז יום כיפור ? אני אוכל להגיד לך כך :

      הצבא דווקא השתפר מאוד !! אלא שהחברה בישראל נעשתה פחות ופחות סובלנית וסבלנית . המדיות המבוזרות , גרמו לאצבע קלה על ההדק , בציד מכשפות אחרי כל מחדל , כל איש ציבור , כל פשלה וכו…. כמו כן – המלחמה בטרור בעצימות נמוכה ומתגלגלת , גרמה לפרספציה שהצבא מדשדש במי מדמנה של חוסר הישגים ממשיים , הכל על פני עשרות שנים ממש , ובכך , ניתן להאשים את ראשי הצבא והמדינה , שלא ידעו לקבע או למצב דעת קהל נוחה למצב קשה זה וכמעט בלתי ניתן לפיתרון ממשי .

      כמו כן , לא ידעו פה מלחמה של ממש לא בכלל ולא מזה יום כיפור . ההלם הפתאומי של הטילים במלחמת לבנון הראשונה , וההרגל הזה , של מודיעין מדוייק , שב"כ מסכל , סיכול ממוקד , הכל אלקטרוני מזלט"י וכו….. הרגיל את דעת הקהל לדה לוקס , והוריד ספי סבלנות פשוט .

      בקיצור , אין זבנג וגמרנו , זוהי מלחמה על נקודות , לאורך זמן , לזה דעת הקהל פה , לא רגילה !!

      תודה

      • שלום אל רום,

        מלחמת יום הכפורים היתה האחרונה שבה צה"ל נלחם נגד צבאות סדירים, ועם כל הקיטורים שלנו על המלחמה ועל תפקודו בה הוא בסופו של דבר ניצח.

        מאז מלחמה זו צה"ל לא נלחם מלחמה של ממש בצבאות סדירים. זה לכשעצמו כמובן דבר טוב, כי מלחמה זה דבר גרוע. הבעיה היא שמאז צה"ל ממשיך לגדול, מצטייד בנשק יקר, עולה לנו יותר ויותר. ומה התפוקה? לרדוף אחרי מחבלים בקסבה של חברון. לאייש מחסומים ביו"ש. לצוד מבוקשים באישון ליל.

        וכאשר צה"ל נדרש למשהו יותר גדול – כמו מלחמת לבנון השניה או צוק איתן – מתברר שהוא די חסר אונים. הוא מתקשה להתמודד עם קומץ מחבלים עם קלצ'ניקוב, שמשגרים רקטות תוצרת בית.

        אני אשמח מאד אם לא נצטרך לבחון את יכולתו של צה"ל במלחמה סדירה, אבל בניתיים תפקודו אינו מצדיק את ההשקעה בו ואת האתוס שכרוך בשמו.

    • תמצית:
      א) יש חשיבות להכשרה. יש חשיבות לתמיכת המערכת. והצלחה היא עניין מערכתי ולא אישי.
      ב) מקור התפיסה שאין להכשרה חשיבות: הרבה הכשרות נעשות היום באופן בינוני.
      ג) דיון על "טיעון הרף" של מלקולם גלדוול.
      ד) הערות כלליות.

      פירוט:
      א) קודם כל נרחיב את הדיון: לא רק "קורס הכשרה" אלא מערכת שייעודה לתמוך בהכשרה הרציפה של בעלי התפקידים, לסייע להם בשימור ידע. (למשל: אילו במערכת החינוך היו פגישות הדרכה של מורים וותיקים עם מורים חדשים עם העברת ביקורת על אופן התנהלות שיעור, ואילו היו מערכי שיעור מסודרים עם דגשים לכיתות מסוגים שונים).

      אני חושב ש"גדולת היחיד" היא תפיסה שגויה. לדוגמא: תפיסת המודיעין הגרמנית עד וכולל WW2 הייתה בסגנון: "אין מודיעין. טיבה של המלחמה הוא ערפל הקרב, והאור היחיד הוא כוח רצונו של המצביא". כמובן שתפיסה זו הפילה אותם על הפנים.
      הצלחות נקודתיות הן איש מעולה. הצלחות רוחביות הן מערכת מעולה, שמביאה אנשים בינוניים לתפקוד טוב ואנשים טובים לתפקוד מעולה.

      בצורה דומה לטיעון המרכזי בתגובה הקודמת: אפשר לומר "מורה אמיתי מתגלה בכיתה ולא בסמינר", "פסיכולוג אמיתי מתגלה בחדר הטיפולים ולא באוניברסיטה" ו"מדינאי אמיתי מתגלה בכנסת", "מהנדס אמיתי מתגלה במפעל" וזה לא יהיה מדויק בכלל.
      טענה: הצלחת / תיפקודו של אדם היא פועל יוצא של: ערכיו, כישוריו ה"גולמיים", אימון, ניסיון אישי, ניסיון עקיף (ניסיון העבר).

      התפיסה הנ"ל מבטאת הערכת חשיבות נמוכה של מסקנות מהעבר. וזו שגיאה. בעבר אנשים חכמים חשבו מחשבות מועילות, ונעשו שגיאות שניתן לא לחזור עליהן.
      המורה שלא למד על פיאז'ה ולא מקבל הדרכה מעשית ממורה ותיק, הפסיכולוג שלא למד על PTSD, המדינאי שלא למד היסטוריה של שיטות כלכליות, והמהנדס שלא למד מה זה FFT ושלא אומן והודרך להרגלי עבודה נכונים – כולם עומדים בפני קיר.
      ובאופן דומה – מפקד שלא למד מספיק פסיכולוגיה של הפרט (פירמידת הצרכים של מסלאו), ולא קיבל הדרכה בריאה בנוגע למצבים שונים, עומד בפני מחסום.

      ב) אני חושב שהתפיסה המפחיתה בחשיבותה של הכשרה יש לה כמה מקורות:
      תפיסה רומנטית של "גיבור" והשפעתו של היחיד.
      בעיטה במסורות העבר ב- 100 השנים האחרונות.
      היווצרות של תחומי דעת חדשים (למשל, מחשבים). בהיעדר עבר לא היה על מה להסתמך.

      ובעיקר: לאנשים אין ניסיון עם מערכת הכשרה טובה.
      הרבה אנשים שחזרו מקק"צ של חיילים עורפיים, אמרו לי שהם לא למדו שם כלום. ההכשרה של מורים משאירה הרבה חורים בנוגע למושגים חשובים ואין להם מערכת שמלווה אותם בשנים הראשונות.
      המצב הזה גורם לאנשים לא להעריך הכשרה טובה, ולכן לא לדאוג לכזאת והמצב מנציח את עצמו. ראיתי מעט מקומות בהם יש הכשרה טובה, והיא עושה פלאים.

      ג) בספרו "מצוינים" (outliers) מציג מלקולם גלדוול את טיעון ה"סף": יש תכונות מסוימות שנדרשות לתפקידים מסוימים למשל, שחקן כדורסל צריך להיות גבוה. אבל, ברגע שאתה מספיק גבוה כבר אין השפעה נוספת לגובה. אין כמעט שחקני כדורסל מעולים מתחת ל- 1.95 מטר, אבל בין אלה שמעל הגובה הזה, הגובה כבר לא קובע.
      ניתן לטעון, שיש מוסדות הכשרה שכבר מביאים את כולם "לסף" הנדרש, אבל בינתיים השתכנעתי שהמצב הפוך. בתיכון, וגם בצבא, עדיין ניתן לשפר את הקורסים ולהשיג שיפור ניכר בתוצאות (כלומר, רמת התיפקוד של הבוגרים).

      ד) לא נתת סימוכין שאין מתאם או שיש מתאם הפוך בין הכשרה לביצועים.
      אני מסכים שיש תועלת ב"דם חדש" שנכנס למערכת ונותן פרספקטיבה נוספת.

      • שלום נועם,

        הטיעון מהצבא הגרמני ששלל מודיעין הוא דוגמא לכך שנחוץ מודיעין, אבל לא רלבנטי לטיעון שנחוצה הכשרה מקצועית למפקדים.

        בדוגמאות שנתת ל"מורה אמיתי מתגלה בכיתה ולא בסמינר" וכו' – אני חושב שהן באמת נכונות. כלומר, המבחן למוצלחותו של איש מקצוע היא כאשר הוא עושה מה שהוא צריך לעשות, ולא בציונים שהוא מקבל במהלך הלימודים.

        ההכשרה הפורמלית נחוצה לדעתי משתי סיבות עיקריות. האחת, שיש דברים שאיש מקצוע – מורה או פסיכולוג או רופא או קצין – צריך לדעת אותם, וללמוד אותם בצורה שיטתית. למידה אוטודידקטית תיתכן, אבל אנחנו לא רוצים לבנות עליה. הסיבה השניה היא מערכת של סינון ומיון איננו רוצים מצב שבו אדם מכריז על עצמו רופא או מורה או קצין – אנחנו רוצים שתהיה מערכת מסודרת שתמיין ותבחן ותיתן רישיון. זהו תנאי הסף, אם להשתמש במינוח שאתה מביא מגלדוול.

        אבל לאחר שעשינו זאת, המורים, הרופאים, הקצינים המצטיינים, אלה שהם משכמם ומעלה – הם כאלה לא כי הם למדו היטב את מקצועם (ללמידה כזו ישת רומה מסוימת, אבל לא מכרעת) אלא כי הם כאלה: כי יש להם תכונות, התנהגויות, השקעה, שמביאים אותם למקום אליו הגיעו, ששונה מהמקום אליו הגיעו אחרים עם הכשרה דומה אך ללא אותן תכונות והתנהגויות.

        ונחזור לצה"ל: יש צורך ברמת בסיס של קצונה שאותה רוכשים בבה"ד 1. אולי יש מקום לשפר אותה – בזה אני לא מבין. אך מעבר לה, העובדה שהקצינים שלנו הם כפי שהם אינה נובעת לדעתי מהכשרה לא מספקת, אלא מהקונטקסט החברתי שבו הם פועלים.

      • הי צבי, המערכת לא מאפשרת לי להגיב אליך ישירות, אז הנה התגובה:
        כמובן שהמבחן האמיתי של איש מקצוע הוא במקצוע ולא בציונים. על זה אנחנו מסכימים.
        אני חושב שאנחנו חלוקים על שלושה נושאים:
        א) אני מייחס יותר חשיבות להכשרת בסיס. ואני טוען שהיום, אנחנו מאוד רחוקים מהסף שבו היא אינה משנה.
        ב) אני יותר תופס את האדם כבר אימון, ואת יכולותיו כדינמיות.
        ג) אני יותר תופס את ההצלחה כעניין מערכתי. הזכרת את ההקשר החברתי, אבל הזכרת גם את "הקצין המבריק".

        הערה: במובן מסוים התפיסה שאני מבטא פה היא לא של המציאות כפי שהיא, אלא של מציאות אוטופית יעילה יותר. כמובן שבמקרים רבים במציאות ההצלחה אינה עניין מערכתי, אלא תלויה באופן מקרי בקצין/מורה/מנהל מבריק. ובמקרים רבים אנשים באמת לא כ"כ משנים את הכישורים שלהם.
        אנשים לא תופסים כישורים כדבר משתנה, ולא חושבים שהכשרה ושימור ידע רציפים הם בעלי ערך או שהם מצדיקים את עצמם לכל הפחות.

        האם מיפיתי נכון את חילוקי הדעות בינינו?

  9. תודה על המאמר. מעניין מאוד.

    בעניין מלח' לבנון השניה (וגם המבצע הנוכחי) – בולט מאוד השימוש בכוח ניכר, לא-פרופורציונאלי בכלל למשימה.
    בלבנון היו 4 אוגדות עם 10 חטיבות בערך, שזה יותר ממה שהיו בחזית הדרומית ביום-הכיפורים, נגד רוב הצבא המצרי. נראה שהלקח שצה"ל למד מאז אותה טראומה היה להתעצם פיזית וזהו.

    זה לא הדבר שנחוץ מול גרילה ומיליציות. ההיפך. יחידות קטנות ומובחרות ופגיעה מהירה וקצרה, תהיה הפיתרון. הייתי מציע על כן להקים חיל משולב חדש, דמוי 'מארינס' – אולי אפילו עם יח' אויר וים משלו, שיתמקד בלעדית בלוחמה זעירה ומובחרת. הוא יחליף יחידות מובחרות קיימות (השייטת, סיירות, אולי גם 'גולני'. אולי זה יהיה 'חיל גולני', אם לא ימצאו שם…), ויהיה האמצעי המרכזי נגד מיליציות טרור כמו חיזב' וחמאס ו-ISIS (שסביר שתתקרב אלינו בעתיד דרך סוריה).

    מהבחינה הזו, חסרה מקוריות מחשבתית בקצונה הצה"לית, ומישהו שינהיג שינוי דרוש. כמו ריבוי המועצות המקומיות, גם בצבא יש יותר מדי חילות, שניתן היה לקבץ יחד. עדיף שיהיו פחות חילות, ויותר גופים שניתן להתאים לצרכים המשתנים (למשל להוסיף לחיל האויר חיל משנה בשם 'הגנה איסטרטגית', שיהיה אחראי על כל הטילים המיירטים. אולי אפילו חיל איסטרטגי נטו, כמו זה האמריקאי).

    • מסכים איתך בנוגע לכיוון: דגש על לוחמה זעירה ופחות על לוחמה בעוצבות ענקיות עם כוח אש מסיבי. עם זאת, אם רוצים לכבוש שטח אין מנוס מכניסת כוחות קרקעיים סדירים עם כוח אש אינטנסיבי. כאן גם ראוי לציין שהאינטנסיביות של כוח קשורה להתפתחות כללית יותר בחברה הישראלית: חוסר הנכונות היחסי לספוג אבדות במהלך מלחמה.

      • התוצאה תהיה בהכרח הפוכה, כי כוח גדול צפוי לחטוף יותר אבידות מול מיליציה, מאשר יח' מובחרת.

        כמות ההשקעה בזמן ובכסף שהצבא ישקיע בחייל מובחר, תהיה גבוהה מזו שתושקע בחייל רגיל. כרגע אנחנו רחוקים מאוד מ'צבא קטן וחכם'.

        אגב לא הוזכר עניין תקציב הביטחון הענקי, וכמה בדיוק ממנו הולך לצרכים מעשיים, וכמה לפנסיות מוגדלות לאנשי קבע בני 45 ומעלה, ועוד דברים לא חיוניים או שאולי לא יתממשו.

  10. לצבי ,

    תודה על התגובה . המשהו היותר גדול שאתה מתיחס אליו , הוא אכן מלחמה בטרור . לכן הבעיה כפי הגדרתה והגדרתי , הינה המלחמה בטרור !! הן מהיבט דעת הקהל ( בינלאומית , ולאומית ) והן מהיבט של מוכנות למשימה .

    צבא נבחן לא על פי פרמטרים אובייקטיביים בלבד , אלא גם סובייקטיבים , משמע – מה המשימות היחודיות לו , במרחב הנתון לפניו . כך למשל :

    אם היית צריך לבחור בין פלישה אמריקנית לסוריה , לניטרול נשק כימי במהלך מלחמת האזרחים שם , או פלישה ישראלית . ברור במה היית בוחר !! מבחינת מודיעין , זריזות בתכנון , הכשרה של הכוחות , היכרות , ניסיון , לוגיסטיקה וכו…. ברור !! לא עוזר שהצבא האמריקני יותר גדול , או איכותי יותר או כל טיעון אחר !! ולשני הצבאות המשימה הייתה רלבנטית .

    אם כך , צריך להפריד בין מוכנות למלחמה , לבין מוכנות או יכולת להתמודד עם טרור , ועל כל זה , נוספה ראייה מערכתית של מעגל שני ושלישי של איומים ( עיראק , איראן , סודאן ובכלל ) .

    הסברתי בתגובה המכוננת שלי :

    אין מוכנות באמת למלחמה !! לא כוללת , ולא בטרור . רק מוכנות כללית . לכן – הניסיון , השטח , כושר האלתור , התושיה , קור הרוח , אומץ הלב , היצירתיות , הההתקפה תוך כדי תנועה , הכריזמה , עולים לאין ערוך על כל הכשרה אקדמית , שכשלעצמה לרוב יכולה רק להעלות , לא להוריד .

    כל מלחמה , מזמנת כל כך הרבה מצבים בלתי צפויים שניסיון לצפות לגמרי את סדריה ומהלכיה , לא יועיל !!
    בני גנץ למשל , היה אלוף פיקוד הצפון לפני מלחמת לבנון השניה , ובריאיון לטלויזיה הכריז – אם תיקרה פה מלחמה , אזי , לא שלנו יהיה נוח , אבל לצד השני יהא הרבה פחות לא נעים . אין מצב שהוא צפה 3.5 אלף טילים על הצפון ? למרות שידעו על כל הטילים שחיזבאללה מחזיק . יוסי היימן היה קחצ"ר בזמנו ( קצין חיל רגלים צנחנים ראשי והיה לי העונג ( המפוקפק כמובן ) להיות חניך שלו בקורס מכי"ם וקורס קצינים ) והוא התנצל קבל עם ועדה :

    אנו מתנצלים שלא הכנו את החיילים למשימה זו . הוא התכוון ל – " שמורות הטבע " של החיזבאללה . וידעו על מיתחמים אילו ואופיים , אבל הכאוס עצום , כך היה וכך יהא תמיד .

    והנה , האם אפשר להשקיע בדרום , בסיני , משאבים ? ודאי שלאיו !! אבל האחים המוסלמים עלו , והאיסלאמים , ושוב הפיכות , וג'יהדיסטים שם , הכל אל מול עיננו , אבל אין משאבים , לקחת בחשבון כל אפשרות כאוטית !!

    מה שצריך באמת ואפשר היה באמת לעשות , זה להבין הטבע של הטרור , ולהבין הטבע שלו , משמעו – אין זבנג וגמרנו !! אפילו חצי רקטה בסוף סבב , תוביל לשבירה של דעת הקלה !! וכך להכין את דעת הקהל !! ואת זה חדלו מעשות כפי שצריך , והמשיכו לטפח המיתוס של – צבא מנצח , תמיד , בכל מחיר !! כפי גבי אשכנזי ואהוד ברק :

    בשכונה הזו , חייבים לדעת תמיד , מי הפסיד , מי ניצח , אוי ואבוי אחרת !! זה בדיוק מה ששיחק עד כה לטרור , ממש לידיים שלהם !!

    תודה

  11. לנועם – אני בסך הכל מסכים איתך. אז אולי אין בינינו חילוקי דעות של ממש?

  12. לא התיחסו פה לעומק לשינויים שחלו בשיטות הלחימה הן בשל ההתפתחות הטכנולוגית והן מאחר והאויב של ישראל השתנה. פעם היה צורך שכל אחד יהיה חיל בשל המיעוט המספרי מול חילות סדירים. למרות זאת עדיין היה צורך לגייס למערכה קטנה מילואים בהקף נרחב. כנראה שצבא קטן ומתוחכם אינו יכול להחליף עדיין כוח אדם רב.
    המערכה האחרונה הראתה עד כמה העליונות טכנולוגית משמעותית ותהפוך מהר להיות קריטית. היכולת של הטכנולוגיה להקטין אבדות והמשמעות הפסיכולוגית שלה לעורף. זו הסיבה שלנו יש יחסית מעט אבדות.
    קראתי שגם אצל הפלסטינים חלק גדול מהטילים נורו בשלט רחוק ודרך האינטרנט כך שהאבדות למפעילים היו קטנות מאשר במערכות לפני שנתיים שלוש. אתגר המנהרות יפתר כנראה בעזרת רובוטים, חילי העתיד יפעילו מרחוק כלי רכב ומשחית ללא סכון חיי אדם. המערכה הצבאית תהיה שונה מאד מאשר היתה בתקופת מלחמות העולם.
    כל אלו דורשים צבא שונה בהכשרה.

  1. פינגבק: ביקורת על הספר "שבויים בלבנון" מאת עפר שלח ויואב לימור מאת גל פרל | על הכוונת

  2. פינגבק: המגש והכסף: האם באמת דרושה מהפכה בצה"ל? מאת גל פרל | על הכוונת

  3. פינגבק: המגש והכסף: האם באמת דרושה מהפכה בצה"ל? מאת גל פרל | על הכוונת

  4. פינגבק: המגש והכסף: האם באמת דרושה מהפכה בצה"ל? מאת גל פרל – על הכוונת

  5. פינגבק: המגש והכסף: האם באמת דרושה מהפכה בצה"ל? מאת גל פרל – על הכוונת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: