הכה את הסוכן: האם ארגוני ביון הצליחו לשנות את ההיסטוריה?

קנוניות ומזימות, תוכניות אפלות וקשרים שנרקמים בחדרים אפופי עשן: ארגוני ביון תמיד הלהיבו את דמיונם של פרשנים, כותבים ועיתונאים מכל הסוגים. במזרח התיכון, למשל, יש לא מעטים שקוראים בשקיקה על הרפתקאותיו של סוכן מוסד בשם שמעון אילות, שמוצא את עצמו בימים אלו במרכז תשומת הלב העולמית. אבל אפילו אם נתעלם מקונספירציות חסרות ביסוס, עד כמה השפיעו מבצעים חשאיים אמיתיים על הפוליטיקה העולמית? מחקרים חדשים שופכים אור מעניין על שניים מהמפורסמים שבהם. ריי טאקייה, היסטוריון איראני-אמריקאי, טוען כי הקנוניה המפורסמת של ה-CIA להפיל את ראש ממשלתה הדמוקרטי של איראן, מוחמד מוסאדק, אינה אלא מיתוס מנופח וחסר ביסוס. ומאיר זמיר, חוקר ישראלי, מביא ראיות כי סוכנים בריטים בחשו בקלחת ועודדו את פלישת צבאות ערב למדינת ישראל ב-1948. האם הם צודקים?

_59311445_modern_spies

אם נאמין לעיתונות האיראנית, במדבריות עיראק מסתובב יהודי כשר בשם שמעון אילות. בימים, מזוקן וחמור סבר, הוא מנהיג ביד רמה את ארגון הטרור דאע"ש, נושא דרשות במסגדים, פוקד לערוף ראשים ושולט כח'ליף על חלקים נרחבים מסוריה ועיראק. בלילות הוא חומק לו ממחוזות הקנאות למקומות עליזים ומבלה עם בחורות קלות דעת. אותם עיתונאים איראנים, תודה ששאלתם, סבורים ששמעון הלזה הוא סוכן מוסד, ואף פרסמו תמונה של ח'ליף דאע"ש לצד תמונתו של אילות "האמיתי", מחובק עם בחורה במסיבה. מי יודע, אולי שמעון למד באותו המחזור עם אותו סוכן מוסד מסתורי, שלפי צהובונים מצריים מסויימים שולט בכרישים בחופי סיני ומשסה אותם בתיירים. מעצבי דעת קהל אחרים במזרח התיכון ומעבר לו האשימו את המוסד בדברים רבים ושונים: מזימה להפיל את מובארכ, מזימה להפיל את מורסי, מזימה להעלות את סיסי, מזימה לסכל את עלייתו של סיסי, לפגוע בשיעור הילודה המצרית ,להעביר מוסלמים על דתם, וכהנה וכהנה כיד הדמיון הטובה. גם מחוץ לשכונה שלנו, רבים וטובים מאשימים את אחיו הגדולים של המוסד, ה-CIA וה-MI6, בשפע קנוניות, ביניהם הפלת מגדלי התאומים ב-11 בספטמבר.

דומים או שונים? אבו באכר אל בגדאדי ו"שמעון אילות"

דומים או שונים? אבו באכר אל בגדאדי ו"שמעון אילות"

מה שמסבך את התמונה, כמובן, הוא שארגוני ביון אכן רוקמים תוכניות אפלוליות, ומדי פעם בפעם באמת מדובר בתוכניות מרחיקות לכת. במלחמה הקרה, למשל, יזם ה-CIA שורה של הפיכות במדינות אפריקאיות, אסיאיתיות ודרום אמריקאיות, כדי לוודא שלא יעלו בהן משטרים שאוהדים את רוסיה הסובייטית. אחד המקרים המפורסמים ביותר, שהפכו בינתיים לנחלת הכלל, הוא ההפיכה נגד מוחמד מוסאדק, ראש ממשלתה הנבחר של איראן, בשנת 1953. סיפור הפלתו של מוסאדק נחשב בעיני רבים, באיראן ומחוצה לה, כמעשה בריונות קולוניאליסטי ומרושע שנועד למנוע חירות מהעם האיראני. הוא אמנם משמש ככלי תעמולה מרכזי בידי המשטר באיראן, אולם גם מומחים רבים שאינם מאוהדי משטר האייאתולות נוטים להסכים כי האשמה המרכזית בהפלתו של מוסאדק, והאסונות שקרו אחריה, אכן רובצת לפתחה של סוכנות הביון המרכזית. הנשיא אובאמה התנצל על כך בנאום קהיר המפורסם, והפרשה אפילו הוזכרה בסרט האמריקאי "ארגו". זהו, כמובן, אינו המקרה היחיד בו סוכנויות ביון הובילו מהלכים מפוקפקים ששינו או ניסו לשנות את ההיסטוריה. לאחרונה, חשף פרופ' מאיר זמיר, היסטוריון מאוניברסיטת בן גוריון, את מעורבותם העמוקה של קציני ביון בריטים בהחלטת ארצות ערב לפלוש למדינת ישראל הצעירה ב-1948. שני המקרים מרתקים, אבל כפי שנראה, תוכם לא כברם. האם ה-CIA באמת הפיל את ראש ממשלת איראן ב-1953, ובכך גרם באופן עקיף למהפכה האסלאמית? וכמה גדול היה חלקם של קציני הביון הבריטים בפלישת צבאות ערב למדינת ישראל?

הופל על ידי ה-CIA? ראש ממשלת איראן מוחמד מוצאדק

הופל על ידי ה-CIA? ראש ממשלת איראן מוחמד מוסאדק

לאחרונה, הקדיש כתב העת היוקרתי Foreign Affairs מספר מאמרים למעורבותו של ה-CIA בהפיכות ברחבי העולם השלישי. לא כל המאמרים הללו פרו אמריקאיים, וחלקם מגוללים כתב אשמה חריף כנגד תככי ופשעי הביון האמריקאי במלחמה הקרה. המאמר על קונגו, למשל, טוען שחלקו של ה-CIA בהפלת הנשיא פטריס לומומבה היה מרכזי יותר מאשר נהוג לחשוב. אולם במאמר פרובוקטיבי במיוחד, טוען ההיסטוריון האמריקאי-איראני ריי טאקייה (Ray Takeyh), חוקר מאוניברסיטת ג'ורג'טאון, כי ה-CIA לא הפיל באמת את מוחמד מוסאדק, לא חולל הפיכה באיראן ולפיכך לא נושא באשמה לאירועים שהתרחשו לאחר מכן. מחקרו של טאקייה, שתוצאותיו בוודאי יהיו שנויות במחלוקת, מאשים דורות של היסטוריונים בכך שבלעו את התעמולה של הרפובליקה האסלאמית, ובעיקר – על כך שהתעלמו בבוטות מתפקידם של האיראנים עצמם במהפכי ההיסטוריה שלהם. מוחמד מוסאדק, כזכור, עלה לשלטון בראשית שנות החמישים בראשות קואליציה רחבה של כוחות פוליטיים, החזית הלאומית. בניגוד לטענותיהם של שמרנים אמריקאיים, הוא מעולם לא היה קומוניסט, אלא סוציאל-דמוקרט שתמך במלוכה חוקתית, וצבר כוח על רקע התסכול הנרחב ששרר במדינה לאחר מלחמה העולם השנייה. איראן של אחרי המלחמה, כותב טאקייה, היתה מדינה הרוסה, שמשאבי הנפט שלה זרמו בחלקם הגדול לבריטניה בחסות הסכם לא הוגן ומלוכה מושחתת. מוסאדק הבטיח להלאים את הנפט לטובת העם האיראני, ולפיכך צבר פופולריות עצומה ועלה לשלטון בבחירות דמוקרטיות.

טוען שהסיפור המקובל הוא מיתוס - פרופ' ריי טאקאי

טוען שהסיפור המקובל הוא מיתוס – פרופ' ריי טאקייה

ההלאמה של משאבי הנפט, כצפוי, העלתה את חמתם של הבריטים עד כדי להשחית, ואלו דרשו מהאמריקאים לסייע בהפלת מוסאדק. הנשיא הארי טרומן דחה את הבקשה, אולם הבריטים מצאו אוזן קשבת אצל יורשו, אייזנהאואר, שחשש מהשתלטות קומוניסטית על איראן דרך משטרו של מוסאדק. עד עתה תואם מחקרו של טאקייה את הגירסה המקובלת, אולם מכאן והלאה מתפצלות הדרכים. ב-1952, הוא טוען, משטרו של מוסאדק הביא את איראן לסף התמוטטות. הבריטים הטילו מצור על איראן ומנעו את ייצוא הנפט שלה, ומוסאדק סירב לכל הצעות הפשרה האמריקאיות. האמריקאים החלו לחשוש, די בצדק, כי קריסה כלכלית תחת מוסאדק תפיל את המדינה כפרי בשל לכוח המאורגן העיקרי בסביבה, המפלגה הקומוניסטית האיראנית (טודה).

אולם תסכולם הגובר של האמריקאים היה חשוב פחות מההתנגדות הגוברת למוסאדק בקרב האוכלוסייה האיראנית דווקא. עקשנותו של ראש הממשלה, סירובו להצעות פשרה וההידרדרות במצב הכלכלי שללו ממנו את תמיכת המעמד הבינוני, חלקים מהאליטות וכן סוחרי הבזאר, כוח כלכלי ופוליטי משמעותי. הקואליציה של מוסאדק החלה להתפורר, וכתגובה נקט ראש הממשלה במדיניות של "יד חזקה" ושלטונו הפך לסמכותני יותר ויותר. הדיקטטורה המתהווה שחקה את מעמדו של מוסאדק במעגל קסמים הרסני, וניכרה במיוחד את האינטליגנציה, האיגודים המקצועיים והקצונה הצבאית. אלו, שהחלו לחפש אלטרנטיבות, פנו לעבר האופוזיציה המלוכנית. לרוע המזל, גם הממסד הדתי,שתמך במוסאדק בתחילה, החל להשמיע קולות הולכים וגוברים של התנגדות. אנשי הדת אמנם תמכו בהלאמת הנפט ועמידה בפרץ נגד תכתיבי המעצמות הזרות, אבל גם התנגדו לנטיותיו המודרניסטיות של מוסאדק. לפיכך, מנהיגים דתיים כמו אייאתולה אבול קאסם כאשאני, שגיבו קודם לכן את ראש הממשלה, העבירו בחשאי את תמיכתם לשאה ולראש מתנגדיו של מוסאדק בכת הקצינים, הגנרל פזלולה זאהדי. משטר האייאתולות הנוכחי באיראן, כמובן, מתאמץ מאד להסתיר את האמת הלא נוחה הזאת.

פנה נגד מוצאדק: אייאתולה קשאני

פנה נגד מוסאדק: אייאתולה כאשאני

טאקייה מדגיש שתנועת המחאה שהפילה את מוסאדק הגיעה לשיא כבר בפברואר 1953, לפני שה-CIA החל לרקום את המזימה שלו להפלת השלטון. לאור עזיבה מתוכננת של השאה לצרכי טיפול רפואי, אייאתולה כאשאני הצטרף לקצינים ממורמרים ופוליטיקאים שטוהרו בידי מוסאדק לתנועה שנועדה כביכול לתמוך בכס הטווס. רחובות טהראן וערים רבות ברחבי המדינה התמלאו בהפגנות המונים, והקהל ניסה אפילו לבזוז את ביתו של מוסאדק. ההתנגדות לראש הממשלה גברה גם בתוך הפרלמנט. פוליטיקאים רבים, מתומכי מוסאדק לשעבר, נטשו אותו בשל נטיותיו הדיקטטוריות, כשלונו לסיים את משבר הנפט והתעקשותו להגביל את מעגל מקבלי ההחלטות לקבוצה קטנה של יועצים ומקורבים. בתגובה, השתמש מוסאדק בתרגיל משפטי מפוקפק ופיזר את הפרלמנט. במקביל, הוא החל גם לאיים על וושינגטון שיפנה לגוש המזרחי אם לא ינתן לו סיוע כספי מיד ולאלתר.

רק האירועים הללו, בשילוב עם הסכנה של קריסה פנימית בתוך איראן, שכנעו את הממשל להיענות להפצרותיהם של הבריטים ולתמוך בהפלת מוסאדק. במאי 1953, החלה סוכנות הביון המרכזית להניע את מבצע אייאקס: הפיכה צבאית שתפיל את ראש הממשלה ותעלה במקומו את ראש מתנגדיו, הגנרל זאהדי. ב-11 ביולי אישר אייזנהאואר את התוכנית. אנשי ה-CIA, ביחד עם עמיתיהם הבריטיים, שיחדו עיתונאים כדי לכתוב נגד מוסאדק, הפעילו סוכנים איראניים כדי לארגן הפגנות, עמדו בקשר עם זאהדי ואנשיו וקיוו שהשאה וחצר המלוכה ינצלו את המהומה כדי להיפרע ממוסאדק. אבל התוכנית נתקלה בקשיים מרגע לידתה: השאה ההססן לא שש לשתף פעולה, וגם כששוכנע לפטר את מוסאדק, המזימה התגלתה כמרושלת וחובבנית. שומרים נשלחו למעונו של מוסאדק עם צו פיטורים, אולם רה"מ, שהוזהר מראש, סירב לקבל את הצו ועצר את השליחים, תוך הפרה בוטה של החוקה האיראנית. מעתה, משל מוסאדק באופן לא חוקי, כשליט סמכותני לכל דבר. גם ההפגנות שמומנו בכסף זר, בניגוד להפגנות האיראניות האותנטיות בפברואר, היו בסופו של דבר עלובות למדי. מחלקת המדינה האמריקאית נאלצה להודות כי המבצע "נוסה וכשל", ואפילו הבריטים אמרו ש"אין טעם להמשיך". תת מזכיר המדינה האמריקאי, גנרל וולטר בדל-סמית, הציע לנשיא "להתחיל להתחנף למוסאדק" כדי להציל את מה שניתן. סגל הבית הלבן, ראשי ה-CIA והשגרירות בטהארן הסכימו.

להתחיל להתחנף: וולטר בדל-סמית

להתחיל להתחנף: וולטר בדל-סמית

אולם המצב באיראן היה כבר מעבר לנקודת הרתיחה. בלי מעורבות אמריקאית של ממש, זאהדי המשיך במאבק ויצר קשר עם יחידות צבא מורדות. המוני מפגינים שטפו את ערי איראן, והמפלגה הקומוניסטית ניצלה את המצב כדי לצאת לרחובות ולנתץ את סמלי המונרכיה. עיתון שנשלט על ידי שר החוץ פאטמי, בעל בריתו הרדיקלי של מוסאדק, קרא להוציא להורג את השאה, טעות מרה שניכרה איראנים פשוטים רבים שרחשו כבוד למלוכה. דווקא אז, האמריקאים היו סקפטיים. לוי הנדרסון, השגריר בטהראן, הבריק למחלקת המדינה ש"להפגנות יש חשיבות מעטה בלבד." זו, כמובן, היתה טעות. עתה, אנשי הדת יצאו נגד מוסאדק בגלוי, והאייאתולה קשאני קרא לתומכיו לצאת לרחובות. השגרירות האמריקאית דיווחה כי המפגינים "אינם אספסוף" ומונהגים בידי אזרחים "מכל שדירות העם, כולל פועלים, פקידים, בעלי חנויות וסטודנטים." ב-19 באוגוסט, הודה הרמטכ"ל בפני מוסאדק כי איבד שליטה על הצבא. הממשלה, שכבר כך עמדה על סף התמוטטות, נפלה באופן סופי כשיחידות צבא מלוכניות השתלטו על רדיו טהראן ומשרדי ממשלה חשובים בבירה. טאקייה, חשוב לומר, אינו מטיל ספק בכך שה-CIA רצה וניסה להפיל את מוסאדק, אולם סבור כי תרומתו היתה בסופו של דבר שולית. המחאה התחילה בלעדיו, המשיכה אחריו והיתה חלשה יחסית דווקא בשיא מעורבותו. מוסאדק היה קורבן לעקשנותו ושתלטנותו, ההתנגדות לשלטונו הגיעה בראש ובראשונה מהחברה האיראנית פנימה, וממשלתו היתה נופלת בכל מקרה בשל אובדן בסיס התמיכה הפוליטי שלה.

היה נופל בכל מקרה: מוחמד מוצאדק עומד למשפט אחרי נפילתו

היה נופל בכל מקרה: מוחמד מוסאדק עומד למשפט אחרי נפילתו

טאקייה, אם כן, נוטה להפחית בחשיבות השפעתם של ארגוני הביון הזרים על ההיסטוריה האיראנית. מאיר זמיר, כך נראה, הולך בדיוק בכיוון ההפוך. המחקר המרתק שלו, שדוגמית ממנו התפרסמה בעיתון הארץ, מראה כיצד סוכנים ודיפלומטים בריטים, שהפרו את הוראותיה של לונדון, בחשו בבירות המזרח התיכון בניסיון נואש למנוע את הקמתה של מדינה יהודית. המניע, ככל הנראה לא היה אנטישמיות אלא שיקול פוליטי קר. מדינות ערב היו עדיין פרו-מערביות באותה התקופה, וישראל הסוציאליסטית נראתה כמועמדת מתאימה מדי לגוש המזרחי. הגיבור המרכזי במחקרו של זמיר הוא בריגדיר אילטיד קלייטון, מפקד הביון הבריטי במזרח התיכון, ששלח קנוקנות תמנוניות לכל בירה ובירה ובחש בפוליטיקה הירדנית, הסעודית, הסורית והעיראקית דרך השפעתו במסדרונות השלטון, הצבא והלגיון הערבי הירדני. במיוחד, ניסו קלייטון ותומכיו בסגל הדיפלומטי להסית מנהיגים ערבים לפלוש צבאית לארץ ישראל.

מסמכים חדשים לקנוניה בריטית - פרופ' מאיר זמיר

מסמכים חדשים לקנוניה בריטית – פרופ' מאיר זמיר

טענותיו של זמיר מגובות במסמכים חדשים, בריטיים וסורים, שנחשפו בעיקר מארכיונים צרפתיים. אולם מדובר במקורות בעייתיים למדי, שיש להתייחס אליהם בספקנות מרובה. ראשית כל, רוב המקורות של זמיר עברו במסננת האינטרסנטית של המודיעין הצרפתי, שניהל נגד הבריטים מלחמה תעמולתית מלוכלכת. המסמכים הסוריים בעייתיים במיוחד, משום שהם קשורים, בחלקם הגדול, לתלונות נגד התערבותם של הבריטים באזור, ורבים מהם מבוססים על שמועות ולא על עדות ישירה. אולם גם אם נתעלם מכך, חשוב להקשות בשאלה חשובה, שתמיד מרגיזה היסטוריונים מכל הסוגים. והשאלה היא "אז מה"? אם אכן סוכנים ודיפלומטים בריטים הסיתו את מדינות ערב לפלוש לארץ ישראל, מה היתה מידת השפעתם? הרי גם זמיר מודה שהמנהיגים הונעו מלחץ ההמונים. רק מי שמאמין בכל ליבו בהשפעתם של ארגוני ביון זרים על דעת הקהל הערבית, שהיו לה די והותר סיבות להתנגד לציונות, יסיק שדווקא תככיהם של קלייטון וחבריו היו אלו שהכריעו את הכף. האם הפלאח המצרי, השייח' העיראקי והפועל הסורי יצאו להפגנות כי הבריטים לחשו משהו על אוזנו של מנהיג, או שיחדו מישהו לכתוב מאמר בעיתון? ספק רב. רק כדי לסבר את האוזן, ההיסטוריון הלל כהן, בספרו צבא הצללים, סוקר בהרחבה את ניסיונותיה של התנועה הציונית להשפיע על דעת הקהל הערבית באמצעות שיחוד עיתונאים, ניסיונות שנחלו כישלון חרוץ. אולי ספרו של זמיר, שיצא בקרוב, יציג הוכחות נוספות, אולם בינתיים הראיות אינן מספיקות כדי לתמוך בתזת הקנוניה שהוא מציג.

 

 

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-ספטמבר 20, 2014, ב-ינשוף היסטורי ותויגה ב-, , , , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 37 תגובות.

  1. מה בעצם היו הסיבות של מדינות ערב להילחם בישראל (שוב ושוב(? הבדלים תרבותיים? שנאת יהודים? התנגדות לקלוניאליזם? ערכים מוסלמיים? האם המוטיבציות שייכות לתחום הרגש והערכים בלבד? מה לגביי אנטרסים? מדוע להמונים זה היה חשוב כל כך? איך אדם פשוט ממצריים יוצא נשכר מהשמדת ישראל?
    שבת שלום 🙂

  2. שמעון אילות?? LOL 🙂

  3. חוצמזה אחלה פוסט. למדתי משהו חדש על איראן ועל המעורבות הבריטית באזורנו (או שאולי לא?).

    תודה

  4. כדאי להזכיר כאן את תגובתו פרופ' מוטי גולני למאמר של זמיר, שפורסמה השבוע במוסף הארץ (קראתי בדפוס). נראה שגם הוא מוטרד בערך ממה שמטריד אותך: הנטייה של אנשים להתמקד בראיות החדשות, ולשכוח את כל היעד הקודם, עד שנדמה כאילו הן מבטלות אותו. אכן, קשה לדעת עד כמה פעילות הביון הבריטי השפיעה על המדיניות הערבית, אם כי סביר להניח שהיא השפיעה על קבלת ההחלטות בבירות ערב (וגם על ההנהגה הציונית), משום שכולם הניחו שמדיניות הביון זהה למדיניות של משרד החוץ, ורק בדיעבד ידוע שהם ניהלו מדיניות כפולה.

    מה שסקרן אותי שעת קריאת המאמר היה שאלת המניעים של קלייטון וחבריו. מניע אחד, כמו שגולני כתב, היה התחושה שהם "האחרונים על הצוק", כלומר היחידים שעדיין שומרים על האימפריה מול ממשלה תבוסתנית. מניע נוסף, מן הסתם, היה יריבות ותיקה עם צרפת על הגמוניה במזרח התיכון (שמתחילה למעשה במלחמת העולם הראשונה). טענות על אנטישמיות הייתי לוקח בעירבון מוגבל, אבל קשה שלא לתהות אם לא הייתה כאן מידה של נקמה בציונים על פעולות המרד וההעפלה.

    • גולני הזכיר מניע נוסף, והוא החשש שישראל הצעירה, הנוטה בגלוי ובלהט רב לסוציאליזם, תחבור לגוש הקומוניסטי – ה-אוייב בה"א הידיעה של בריטניה והמערב לאחר מלחמת העולם.

      בדיעבד זה נראה אולי מופרך אבל לא בזמנו, וגם הסובייטים בנו על זה ככל הנראה.

  5. השאלה האמיתית היא האם בכלל אפשר לדעת אם מישהו שינה את מסלול ההיסטוריה. אין לנו מכונת זמן, מה היה קורה אם נפוליאון היה נהרג מפליטת כדור באקדמיה לקצינים? מה היה קורה אם היטלר היה נרצח באחד משבעת הנסיונות שנעשו להתנקש בחייו? מה היה קורה אם זורגה היה מעביר מידע שגוי למוסקווה? אפשר בכלל לדעת איך הייתה נראית ההיסטוריה? האם יש באמת אדם אחד שהשפיע על ההיסטוריה או שאם לא היה ניוטון הרי ששנה אחריו היה קם גאון אחר ומגלה את אותם דברים או כמה גאונים כמה שנים אחריו?
    זאת הסיבה שאני לא רוצה את המקצוע שלך. בתור מתכנת אני פשוט מריץ מחדש את התוכנה עם השינויים ולא חי עם ה'אילו'

    • אגב נפוליאון, היה ניסיון של סוכנים בריטיים לארגן מרי נגדו והתנקשויות בחייו.

      במלחמות הנפוליאוניות החלו לראשונה לפעול שירותי ביון בסגנון מודרני, בשני הצדדים.

  6. סתם שאלה קטנה: אייאקס או איאס?

  7. דני, מה לגבי מעורבות ישירה יותר? אבי שליים, בביוגרפיה אוהדת למדי שכתב על המלך חוסיין, מספר שהמלך היה מקבל במשך שנים רבות תשלומים קבועים במזומן מה-CIA…

    • זה כנראה נכון. השאלה היא עד כמה זה השפיע על המדיניות שלו. הנשיא של דרום וייטנאם, נגו דין-דיים, קיבל תזרים אינסופי של כספי סיוע מהאמריקאים ופשוט צפצף עליהם. הסיבה היתה פשוטה: היא שיער שאין להם בעלי ברית אמינים אחרים באזור, והבין שהוא ימשיך לקבל את הסיוע בכל מקרה. אני לא בטוח שזה בדיוק המקרה עם המלך חוסיין, אבל חשוב להדגיש שסיוע כספי אינו מיתרגם בהכרח לתמיכה פוליטית או שינוי מדיניות דרמטי.

      • אותו הדבר עם הפקיסטנים כיום, שמקבלים מילארדים בסיוע מהאמריקאים, וממשיכים לתת מקלט לטאליבאן (גם על ה-ISI יש אגדות רבות).

        הרוח הקונספירטיבית תמיד מרתקת ומשלהבת את הדמיון. חומר למיתוסים.

        אבל לעיתים המנהיגים עצמם לוקים במחשבה כזו, ובסופו של דבר מגשימים אותה.

      • יובל, זה קשור למלכוד שנוכח תמיד כשמעצמה נותנת סיוע חוץ לקליינט. אם הקליינט (מושראף או דיים, לדוגמה), מקבל סיוע נדיב, סימן שהמעצמה זקוקה לו, בדרך כלל משום שהוא בעל ברית אסטרטגי באזור עוין. אם היא זקוקה לו, מן הסתם תמשיך לסייע כדי "לא לנכר אותו". ועמדת הכוח הזאת מאפשרת לו לקבל את הסיוע אבל לא לשמוע לעצות והנחיות. מהצד השני, מקבלי ההחלטות של המעצמה מתוסכלים מכך שמתעלמים מהנחיותיהם, אבל חוששים שהתעקשות יתר תגרום להם לאבד אחיזה באזור, או שתניע את הקליינט לעבור לצד השני.

  8. הערה אחת כללית וכמה ספציפיות למלחמת השחרור שלנו.
    ההערה הכללית היא שצריך תמיד לבחון את נושא החתרנות המעצמתית בהקשר הכולל של מאזן הכוחות הקיים בתוך המדינה. כאשר למעצמה יש אינטרסים במדינה מסוימת היא לא חייבת להפיל את השלטון באמצעות חתרנות. לפעמים מספיקה הצהרה של מנהיג המעצמה, לחץ כלכלי, איומים – גלויים ומוסווים, והמון דרכים אחרות באמצעותן היא יכולה לדחוף את המדינה לשינוי בעצמה. דוגמה ישראלית לזה היא נושא הערבויות האמריקניות לקליטת העליה בתחילת שנות התשעים, שיש טוענים שהפילו את שמיר והעלו את רבין לשלטון. גם בהקשר של איראן, אני חושב שצריך לבחון את מכלול הפעולות שנקטה ארה"ב עוד לפני ניסיון ההפיכה של ה-CIA, שיכול להיות שקידמו את ההפיכה. אתה מתאר את התוצאות שלהן כיוזמות "מקומיות" שעלו לכאורה מהשטח עצמו, אבל זה לא בהכרח כל כך פשוט.

    לגבי המעורבות הבריטית במלחמת השחרור אני חושב שיש כמה אספקטים ראויים לדיון:
    א) האומנם החתרנות הבריטית נעשתה על ידי שירותי הביון בלי ידיעת הדרג הפוליטי? אני לא מאמין לזה.
    כמו שאורד וינגייט לא בא לאמן את ההגנה בארץ על דעת עצמו (למרות מה שנטען כאן לפעמים), כך אני משוכנע ששירותי הביון הבריטיים פעלו בידיעת הדרג הפוליטי הבריטי ואולי בהוראתו הישירה. העובדה שהבריטים פעלו בארץ על סמך מנדט שקבע הקמת מדינה יהודית, והעובדה שהבריטים נמנעו בהצבעה באו"ם על סיום המנדט חייבו אותם להציג תדמית נייטרלית של הדרג הפוליטי לגבי סיום המנדט. כלומר, האינטרס העליון שלהם היה להסתיר את המעורבות שלהם, גם אם למעשה היתה להם עמדה והם פעלו כדי לקדם אותה. לדרג פוליטי יש דרכים לנתק את עצמו מהדרג הביצועי – לפעמים מספיקה לזה קריצת עין.

    ב) אני מצטרף לשאלה של נדב, שאין לה הסבר טוב לדעתי. על פי תוכנית החלוקה שנעשה באו"ם ב-1947, הגודל של ישראל והנכסים החומריים שלה היו זעומים למדי. היו אמנם בתי זיקוק ונמל, אבל זה בערך הכל. לא היה לה מוצא לים האדום, ירושלים המזרחית לא היתה בשליטה יהודית. מאיפה בא הרעיון של השמדת המדינה, זריקת היהודים לים וכו'? שגעון גדלות? שנאה? רצון להשתלט על נכסים בארץ (האם היו להם תוכניות ספציפיות איך לחלק אותם ביניהם?) יש במלחמה הכלל ערבית הזאת משהו לא לגמרי מוסבר לדעתי.

    ג) אני חושב שהחידוש הגדול של זמיר לא נמדד בהצלחה של הבריטים להשמיד את המדינה (והם כידוע לא הצליחו), אלא במתן חשיפה לעמדה שלהם. יש כמה גישות לפיהן לימדו בבתי הספר בארץ את ההיסטוריה של המנדט. אני חושב שככלל לא מסבירים כאן לגמרי את האינטרסים של הבריטים. בעבר הציגו את זה כאילו בזמן בלפור הם היו פרו-ישראליים ואחרי שנתקלו בהתנגדות ערבית הם הפכו ליותר ויותר לפרו-ערבים עם ניסיון לשמור על תדמית נייטרלית (האומנם רק ההתנגדות הערבית גרמה לזה?). בשנים האחרונות מלמדים שהמופתי הערבי היה בעל ברית של היטלר (ולכן לכאורה הערבים היו אמורים להיות אויבי הבריטים), וגם נותנים משקל יתר למחתרות העבריות בסילוק הבריטים. אני חושב שעד היום אין לנו תמונה מאוזנת ומדויקת של האינטרסים הבריטים כאן, מה בדיוק הם רצו להרוויח מהשליטה בארץ (פרט למוצא ימי לנפט), מה בדיוק גרם להם לעזוב, והאם היה להם חלק בהתססת האוכלוסיה כאן – לא רק במלחמת השחרור, אלא עוד הרבה לפניה – במרד הערבי של 1937-1939.

    • הערה קטנה: כן היה לישראל מוצא לים האדום לפי תוכנית החלוקה. קו הגבול המנדטורי באיזור אילת ודרום הנגב זהה לגבול הנוכחי.

    • הי רוני,

      תודה על התגובה המפורטת. אתייחס לטענות הספציפיות אחת אחת:

      1. אני מסכים איתך שחשוב לבחון את התרומה של האמריקאים לכאוס ששרר באיראן באותה תקופה. מן הסתם איש לא יחלוק על כך שמדובר בעיקר בתרומתם של הבריטים, בשל האמברגו שהטילו על איראן בעקבות הלאמת הנפט. האמריקאים פשוט הצטרפו אליהם בשלב מסויים. אבל, וזה אבל גדול, מדינאי וראש ממשלה כמוסאדק אינו מתפקד בואקום או סביבה מפנקת ותומכת מצמר גפן. בעולם המדיניות אתה חייב לצפות שיריבים שנפגעים מהפעולות שלך יתנגדו להן, וככל שהפעולות שלך קיצוניות יותר, עליך לצפות להתנגדות חזקה יותר. האם היה ספק שמי שנפגע ממדיניות ההלאמה של מוסאדק יתנגד לה בכל האמצעים שעומדים לרשותו? תפקידו של ראש ממשלה הוא למצוא דרכים להתמודד עם ההתנגדות הזאת או לרכך אותה באמצעות פשרות. מוצאדק לא הצליח לעשות אף אחד מהנ"ל, ובנוסף איים על האמריקאים וניכר אותם. במקביל, הוא שחק את התמיכה שניתנה לו בזירה הפנימית באיראן. לכן, הייתי אומר: לא רק הפעולות של האמריקאים והבריטים, אלא השילוב בינם לבין תגובת מוסאדק, הם שיצרו את הכאוס שהוביל לאירועי 1953.

      2. אני חושב שמדובר בשילוב של שלושה גורמים שונים. חשש מפני כניסת גורם זר, מסוכן ולא צפוי לאזור, לחץ מסיבי של דעת הקהל, ותחרות בין מדינות ערב לבין עצמן. כל מדינה ערבית חששה שאחרות יקדימו אותה, וכך היא תוצג כפחדנית, כלי ריק וגם תאבד שטחים שהיתה יכולה להשתלט עליהם בפלסטין. כשאתה מוסיף למרק העכור הזה גם את היריבויות בין מדינות ערביות ספציפיות, אז ההחלטה לפלוש לארץ ישראל מובנת אפילו יותר. בנוגע ל"השמדת ישראל", זה לא מדויק במאה אחוז. בספרו על האסטרטגיה של מלחמת העצמאות, דוד טל בוחן את התוכניות האסטרטגיות של הצבא המצרי, למשל, ומגלה שלא היו תוכניות להתקדמות מעבר לגבול המדינה הערבית במישור החוף. המפקד בשטח, שחשש מקוי אספקה ארוכים, לא רצה למעשה להתקדם מעבר לאשקלון, והתקדם עד אשדוד רק משום שקיבל פקודה. המפקדים של חיל המשלוח שיגרו את האחים המוסלמים לאזור חברון באר-שבע בעיקר כדי להיפטר מהם. גם לעבדאללה לא היו תוכניות ברורות להתקדם מעבר לשטח שהוקצה למדינה הערבית, ולכן הקרבות העיקריים היו בירושלים – אזור שהצדדים לא הצליחו להסכים עליו. אני מסכים עם בני מוריס שבמידה ולא היו נתקלים בהתנגדות, הצבאות הערביים היו מן הסתם ממשיכים הלאה לתל אביב. אבל בעולם האמיתי, כאמור, אתה כמעט תמיד נתקל בהתנגדות. בוודאי ובוודאי כשאתה נאבק מול יריב חזק (והיישוב היה יריב חזק) שניצב וגבו אל הקיר.

      ג. בנוגע לנקודה האחרונה, אני מסכים עם הקו המקובל היום במחקר. הבריטים לא היו פרו-ציוניים ולא פרו-ערביים. הם היו "פרו בריטים", והדאגה לאינטרסים של בריטניה הכתיבה משחק מסויים בין הצדדים. במלחמת העצמאות, הממשלה רצתה בעיקר להסתלק מכאן, ומפקדים מקומיים תמכו ביהודים או בערבים (או תמרנו באמצע) לפי דיעותיהם האישיות. היו גם חיילים שערקו לאחד מהצדדים. באופן עקרוני, כל אחד מהצדדים האשים את הבריטים בתמיכה באחר, וציטט גם תקריות כאלו ואחרות כדי להוכיח את טענתו. יש לציין, בהקשר זה, שהנציב העליון קנינגהאם מנע מצבאות ערב לתקוף כל עוד לא הסתיים המנדט, והבהיר היטב שיעשה זאת בכוח הנשק במידת הצורך.

  9. הטענות לגבי התמיכה הבריטית במדינות ערב להלחם בישראל ב48 מעניינות מכיוון שהן
    באות בניגוד מוחלט לטענות פוסט ציונים לפיהן הציונות היא תנועה קלוניאליסטית ותו לא שנתמכה
    ע"י האימפריה הבריטית במטרה לפגוע בתושבים ובעמים הילידים

  10. תודה על פוסט מענין . הנושא ברמה המושגית , מאוד סבוך . אבל אפרופו איראן דעא"ש – תקראו הלינקים הבאים כדרך משל , ותגלו עד כמה האיראנים חשדנים ופראנואידים במובן זה . מלחמת עיראק – איראן , הייתה נקודת ציון קשה מאוד בפראנואידיות של האיראנים כלפי המערב וארה"ב , והתוצאה , תקראו , התבטאויות של בכירים ממש במימשל ( וזה על קצה המזלג ) :

    http://english.farsnews.com/newstext.aspx?nn=13930401001163

    http://www.ettelaat.com/index2.asp?code=endisplay&fname=/ettelaat/etbupload/data/2014/06/06-24/6.htm&title=Iraq%20unrest%20plot%20against%20Muslim%20world

    תודה

  11. קיפוד רדיואקטיבי

    פוסט מרתק למדי. אני מודה שהפעם הראשונה ששמעתי על ההפיכה באיראן הייתה בסרט הקונספירציה JFK תיק פתוח ומאז קיבלתי את ההסבר הזה כמובן מאליו. נחמד שלהיסטוריה תמיד יש צדדים עמוקים שמתעלמים מהם. מעניין מה אוליבר סטון חושב על זה…

  12. האם יש מקרה בו ברור וידוע ששירותי הביון שינו את ההיסטוריה?
    (לא מלחמה – שירותי ביון לבדם).

  13. רשימה מרתקת.

    ממבט-על הייתי אומר ששירותי ביון מנסים להתערב ומצליחים להתערב במאבקים פנימיים במדינות אחרות, וגם בשיסוי מדינה אחת באחרת, ואולם יכולתם להשפיע מוגבלת לחיזוק תהליכים שהיו ממילא בגדר האפשר. הביון המערבי יכול למשל לסייע לנצחונם של רפורמיסטים נוסח חתאמי באירן של ימינו (אם כי אם ניסה לעשות זאת בשנים האחרונות, זה לא הצילח), אבל הוא בשום אופן לא יכול להצניח פתאום מפלגה אתאיסטית רדיקלית שתיטול את המושכות שם.

    האם הפוריין אפיירס עסק במעורבות האמריקנית בגווטאמלה? גם שם המיתוס הרווח מאיר את ארה"ב באור שלילי ביותר. לפי הגרסה המקובלת שירותי הביון האמריקנים הדיחו את חקובו גוסמן, נשיא נבחר דמוקרטי, שדאג לרווחת עמו, והכתירו במקומו רודן אכזרי ומושחת, בעיקר בגלל האינטרסים של חברת "יונייטד פרוטס" האמריקנית. (בנוסף לחשש-שווא מהסוציאליזם של גוסמאן, שכביכול היה עלול לקרב אותו לברה"מ, אע"פ שלא היה שונה אידאולוגית מהסוציאל-דמוקרטיה המערב -אירופית). מעניין אם גם על זה מערערים.

    יש לי עוד מה לומר, על אירן ועל הבריטים, אפצל ברשותך לתגובות נוספות בהמשך.

    • הי דודי,

      לא ראיתי כתבה על גואטמלה, אבל אסתכל עוד פעם בגיליון. מעבר לזה, אני מאד מסכים איתך. מאד קשה לברוא תהליכים יש מאין. כמו שאמר ביסמרק במטפורה הידועה שלו, מדינאי (או איש ביון) צריך "לשמוע את קול צעדיו של אלוהים בהיסטוריה ולאחוז בכנף מעילו בעודו עובר." מדיניות נכונה היא תמיד הבנה של תהליכים קיימים, רכיבה עליהם והעצמתם בפעולות מצדך, כירורגיות ועדינות במידת האפשר.

  14. ראשית, סחתין על הפוסט. המידע הקונקרטי שהבאת בנוגע לאיראן מרתק בעיני.
    חוץ מזה – השאלה היא מה השאלה!
    כותרת הפוסט היא "האם ארגוני ביון הצליחו לשנות את ההיסטוריה?" זו שאלה מרתקת וגדולה מאוד. אבל מכאן אתה מתמקד בשני מקרים ספציפיים מאוד. לדעתי שאלה כל כך רחבה (ומרתקת!) ראויה לדיון הרבה יותר רחב שיתייחס להרבה יותר מקרים.
    לדעתי ראוי להפריד בין השפעה על ההיסטוריה דרך השפעה על מדיניות, שזהו בעצם הנושא של הפוסט ובו עוסקות הדוגמאות, לבין השפעה על ההיסטוריה דרך השפעה על מאזן כוחות צבאי. בתחום השני, לדעתי, התשובה היא ללא ספק – כן. ארגוני ביון יכולים לתעתע ביריב ולסייע לו לגבש הערכת מודיעין צבאית לא נכונה (סטלין לפני מלחה"ע ה-2, ישראל ביום הכיפורים ועוד היד נטויה), למנוע מהיריב נשק אסטרטגי או לסייע להשגת נשק כזה (תקיפת ישראל נגד הכור הסורי, המאבק בהתגרענות איראן, גניבת סודות הגרעין של ארה"ב בידי בריה"מ) וכו'. מכאן, לדעתי ארגוני ביון אכן יכולים להשפיע על ההיסטוריה במסלול הזה, של השפעה על מאזן כוחות צבאי, והשפעתם עשויה להיות חשובה.
    באיזו מידה ארגוני ביון יכולים להשפיע על מדיניות? שאלה טובה. אולי תחפש עוד דוגמאות מעניינות?

    • הי מיכאל,

      קודם כל תודה על הפרגון. נגעת באחת הבעיות הקבועות של הבלוג. המדיום מן הסתם מגביל מאד את היקף הכתיבה, וגם זמן המחקר שאני יכול להשפיע הוא לא אינסופי. לכן, הפוסטים מתמקדים בדרך כלל בדוגמאות בודדות, חשובות במידת האפשר. הקוראים יחליטו אם הדפוסים שנחשפים בדוגמאות הללו מתאימות להבנתם את התהליכים הכלליים יותר, או שלא. בנוגע ליתר הדברים, אני מסכים שיש הבדל בין השפעה על מדיניות להשפעה על מאזן כוחות צבאי. במלחמה של ממש, לארגוני ביון היתה השפעה, אבל הדוגמאות שאתה מביא הן חריגות בעוצמתן. לרוב ארגוני ביון מסייעים למאמץ המודיעיני, ביחד עם זרועות מודיעין אחרות, אבל לא מכריעים מערכות. אלו מוכרעות על ידי זרועות צבאיות יותר סטנדרטיות. אבל כאמור, יש לדוגמא הזאת גם לא מעט חריגים, כפי שהזכרת.

  15. תסלחו לי על ההתחכמות אבל זה בלתי אפשרי לטעון שארגוני ביון לא השפיעו על ההיסטוריה. אפילו משק כנפי פרפר (או פחות מזה) יכולים להשפיע על מערכת כאוטית. גם אני השפעתי על ההיסטוריה. לכל דבר יש השפעה גם אם היא לא ניכרת באופן מיידי. כפי שIdo2267 ציין זה בלתי אפשרי להראות מה הסיבתיות לכל תוצאה באופן מובהק. אפשר רק להעלות ניחושים…

    • נכון, אבל אנחנו מדברים על השפעה ממשית או מכריעה, לא על השפעה שולית.

      • אפקט הפרפר הוא אף פעם לא שולי. משק כנפיים של פרפר (ואני לא מדבר על זה כמטאפורה) משפיע על כל מזג האויר בעולם תוך כשבועיים אם אינני טועה. כלומר ההבדל בין סערה ליום בהיר ביום מסויים בנקודה מסויימת. זה יכול להשפיע על שדה קרב למשל. וזה יכול להיות כבר שינוי דרסטי במהלך ההיסטוריה. ממליץ לקרוא קצת יותר על "אפקט הפרפר" ותאוריות הכאוס. ההשפעה של תנאי ההתחלה במערכות כאוטיות היא רצחנית בסדרי גודל מעריכיים. המשמעות היא שאם תיקח שני יקומים ובאחד מהם תשנה את ההשפעה הכבידתית של אלקטרון במאדים, כדור הארץ יהיה שונה בשניהם תוך סדר גודל של כמה שנים.
        הסיבה שנתתי לעיל היא כדי לתת קצת חומר למחשבה על סיבה ותוצאה במחקר היסטורי. המערכת היא כל כך מורכבת שאתה אף לא יכול לדעת מה הסיבתיות. רק להעלות השערות כאלה ואחרות ואם להניח השפעה ממשית ומכריעה כפי שציינת אז רק לטווח הזמן הקצר והמיידי. אירועים שמתרחשים שנים לאחר מכן כמו המהפכה האיסלמית באירן היו יכולים לקרות או שלא, באותו זמן או שלא, באותו אופן או שלא בלי שתוכל להוכיח קשר למוסדק. לטעון שהמהפכה קרתה בגלל התערבות של הCIA תמיד תהיה תעמולה.

    • לאוהד (תגובה קצת מאוחרת) – אני חושב שאתה קצת טועה ביחס למשמעות של אפקט הפרפר. אני מבין אותו בכך שמשק כנפי פרפר י כ ו ל להשפיע על כלל המערכת, ולא שהוא ב ה כ ר ח משפיע עליה. הפירוש המשתמע מדבריך מוביל לסתירה לוגית: לפי הפירוש הזה בכלל אין טעם לשאול האם ארגוני ביון משפיעים – אם כל דבר משפיע, כולל משק כנפי פרפר, קל וחומר שפעולה מכוונת של ארגון ביון משפיעה. ולא כן היא. ארגון הביון משתדל להשפיע בדרך מסוימת, אבל כמוהו עוד גורמים רבים אחרים שמנסים להשפיע, בצורה מכוונת או לא מכוונת, במודע או שלא במודע (כמו הפרפר) – והשאלה היא אם לפעילות הביונית יש השפעה יותר מכרעת, כך שהתוצא הסופי הוא בכיוון אליו רצה הביון להגיע.

  16. בהנחה שהכוונה פה היא לשינוי הסטורי מכוון וישיר ולא להשפעה שולית:
    אם אנחנו מתיחסים לתקופת העת החדשה, זו התקופה שהתקשורת בעלת כוח להשפיע, אזי פשוט רוב המידע עדיין חסוי לכן קשה להסיק מסקנות. היו הרבה ספורים על קנוניות נגד משטר פידל קאסטרו בקובה ושם לא היתה הצלחה כלל.
    כנראה ל אופרישן מוקינג בירד חלק משמעותי בהסרת שליט גואטאמלה כפי שהוזכר פה.
    גם בפנמה הCIA ניסה לשלוט בנורייגה בפועל רק מבצע צבאי הסיר אותו מהשלטון. נגד דיקטטורים אין הרבה מה לעשות פרט לרצוח אותם.
    באירן יש להניח שהאופוזיציה מקבלת עזרה מהאמריקאים יתכן שבעתיד זה ישא פרי.
    אירגוני ביון יכולים לפעול בשורה השניה. לישראל יש מעורבות בפרשת בן ברקה שהיה מנהיג אופוזיציה והתמורה ההסטורית היא יחס טוב של מלכי מרוקו לישראל. אפשר להסיק שארגון ביון יכול למנוע איום עתידי על ידי מנהיג בעל פוטנציאל כשהוא עוד קטן.
    מדיניות החיסולים הממוקדת משפיעה על מדיניות. רצח רחבעם זאבי סילק מנהיג ימני קיצוני, גם רצח מספר מנהיגים שהזדהו עם הימין הקיצוני הישראלי, בנו של מאיר כהנה וחבריו השאיר את ישראל בלי מנהיגות ימנית קיצונית וזה בוודאי בעל השפעה על מהלכי ההסטוריה. כבר אין איש שמדבר על טראנספר מרצון.

    • אורי, אני לא בטוח שההשפעה של חלק מהמבצעים שאתה מתאר היתה דרמטית כל כך. למשל רצח כהנא לא בלם את הימין הקיצוני בישראל, בוודאי שלא לתקופה ארוכה. ובוודאי שלא מנע את המהלך האסטרטגי החשוב ביותר של הפרינג' הקיצוני: רצח רבין. כיום, עמדות דומות במידת מה לאלו של כהנא (אם כי לא זהות) חודרות למיינסטרים הליכודי דרך משה פייגלין ומנהיגות יהודית.

      באותה מידה, האם חיסול בן ברכה יצר את היחסים הטובים בין מרוקו לישראל, או שהיה תוצאה של יחסים שהיו טובים (אם כי חשאיים) מלכתחילה? יש כאן עניין של ביצה ותרנגולית.

      ולבסוף, אני לא חושב שגורם ערבי או פלסטיני כלשהו הרוויח משהו מרצח רחבעם זאבי, חוץ מלעצבן את ישראל.

  17. רצח רבין לא היה מהלך אסטרטגי של הימין, זה היה מהלך של ילד פנאטי פרימיטיבי. הוא היה צעד חסר הגיון ויותר קריאה לתשומת לב אישית מאשר רצח פוליטי. אני לא מתעלם מהרבה דתיים וימנים קיצונים שחשבו שהמהלכים של רבין הם אסון לישראל והוא בן מוות, אבל בין להגיד אני אהרוג אותך ל לבצע את זה יש תהום עמוקה. והוא בוודאי שהזיק יותר מאשר הועיל לימין. אבל בדרך כלל רציחות מנהיגים נעשות בצורה כזו וההסטוריה תזכור את זה כרצח ימני. כך התחילה מלחמת העולם הראשונה, האם גם שם זה היה מתוכנן ומחושב?
    רצח כהנה אולי לא בלם את הימין אבל רצח בנו וחברי ההנהגה היה צעד יזום ומתוכנן על ידי הפלסטינים ולא מקרי. הם נבחרו בדקדקנות וחוסלו במטרה ומגמה. זה וביחוד רצח רחבעם זאבי שהיה מנהיג מקובל ובעל כריזמה מחק את הימין הקיצוני. אריה אלדד לא יכול היה להכנס לנעלים של גאנדי ואגף פוליטיי נמוג. מבחינה מדינית הרבה דעות קיצוניות נעלמו מהמפה לזמן רב. זהו חלק מהמיקוח בשוק שאנו נמצאים בו. אחד רוצה מדינה שלמה לעצמו השני רוצה שתי גדות לירדן, מתפשרים באמצע. כשאין דרישות קיצוניות ימניות האמצע זז לכיון שנוח לפלסטינים.
    לגבי בן ברכה, אם נתבונן על זה מנקודת מבטו של מלך מרוקו שהיה כבר זקן וחלש, סילוק מנהיג אופוזיציה יתכן והציל את המלכות שלו. זהו צעד שבו גורם ביון שינה את ההסטוריה.
    אבל הרעיון שלך פה הוא לא רצח שמשנה הסטוריה אלא על השפעה של סוכנות ביון דרך שוחד לחצים ובעיקר תעמולה. קשה לחשב לכמת ולהעריך דבר שכזה, לדעתי בהחלט יש השפעה גדולה שמשנה הסטוריה וזה יחייב מחקר רציני כדי להציג דוגמאות שישכנעו יותר. אני חושב שכל ההסטוריה נעה על ידי תנועות קטנות ודחיפות במקומות הנכונים חלקן חצי מקריות וחלקן כשהן נעשות על ידי סוכנויות ביון,מחושבות ומשפיעות מאד על מהלך ההיסטוריה. .

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: