קנוניות ומזימות, תוכניות אפלות וקשרים שנרקמים בחדרים אפופי עשן: ארגוני ביון תמיד הלהיבו את דמיונם של פרשנים, כותבים ועיתונאים מכל הסוגים. במזרח התיכון, למשל, יש לא מעטים שקוראים בשקיקה על הרפתקאותיו של סוכן מוסד בשם שמעון אילות, שמוצא את עצמו בימים אלו במרכז תשומת הלב העולמית. אבל אפילו אם נתעלם מקונספירציות חסרות ביסוס, עד כמה השפיעו מבצעים חשאיים אמיתיים על הפוליטיקה העולמית? מחקרים חדשים שופכים אור מעניין על שניים מהמפורסמים שבהם. ריי טאקייה, היסטוריון איראני-אמריקאי, טוען כי הקנוניה המפורסמת של ה-CIA להפיל את ראש ממשלתה הדמוקרטי של איראן, מוחמד מוסאדק, אינה אלא מיתוס מנופח וחסר ביסוס. ומאיר זמיר, חוקר ישראלי, מביא ראיות כי סוכנים בריטים בחשו בקלחת ועודדו את פלישת צבאות ערב למדינת ישראל ב-1948. האם הם צודקים?

אם נאמין לעיתונות האיראנית, במדבריות עיראק מסתובב יהודי כשר בשם שמעון אילות. בימים, מזוקן וחמור סבר, הוא מנהיג ביד רמה את ארגון הטרור דאע"ש, נושא דרשות במסגדים, פוקד לערוף ראשים ושולט כח'ליף על חלקים נרחבים מסוריה ועיראק. בלילות הוא חומק לו ממחוזות הקנאות למקומות עליזים ומבלה עם בחורות קלות דעת. אותם עיתונאים איראנים, תודה ששאלתם, סבורים ששמעון הלזה הוא סוכן מוסד, ואף פרסמו תמונה של ח'ליף דאע"ש לצד תמונתו של אילות "האמיתי", מחובק עם בחורה במסיבה. מי יודע, אולי שמעון למד באותו המחזור עם אותו סוכן מוסד מסתורי, שלפי צהובונים מצריים מסויימים שולט בכרישים בחופי סיני ומשסה אותם בתיירים. מעצבי דעת קהל אחרים במזרח התיכון ומעבר לו האשימו את המוסד בדברים רבים ושונים: מזימה להפיל את מובארכ, מזימה להפיל את מורסי, מזימה להעלות את סיסי, מזימה לסכל את עלייתו של סיסי, לפגוע בשיעור הילודה המצרית ,להעביר מוסלמים על דתם, וכהנה וכהנה כיד הדמיון הטובה. גם מחוץ לשכונה שלנו, רבים וטובים מאשימים את אחיו הגדולים של המוסד, ה-CIA וה-MI6, בשפע קנוניות, ביניהם הפלת מגדלי התאומים ב-11 בספטמבר.

מה שמסבך את התמונה, כמובן, הוא שארגוני ביון אכן רוקמים תוכניות אפלוליות, ומדי פעם בפעם באמת מדובר בתוכניות מרחיקות לכת. במלחמה הקרה, למשל, יזם ה-CIA שורה של הפיכות במדינות אפריקאיות, אסיאיתיות ודרום אמריקאיות, כדי לוודא שלא יעלו בהן משטרים שאוהדים את רוסיה הסובייטית. אחד המקרים המפורסמים ביותר, שהפכו בינתיים לנחלת הכלל, הוא ההפיכה נגד מוחמד מוסאדק, ראש ממשלתה הנבחר של איראן, בשנת 1953. סיפור הפלתו של מוסאדק נחשב בעיני רבים, באיראן ומחוצה לה, כמעשה בריונות קולוניאליסטי ומרושע שנועד למנוע חירות מהעם האיראני. הוא אמנם משמש ככלי תעמולה מרכזי בידי המשטר באיראן, אולם גם מומחים רבים שאינם מאוהדי משטר האייאתולות נוטים להסכים כי האשמה המרכזית בהפלתו של מוסאדק, והאסונות שקרו אחריה, אכן רובצת לפתחה של סוכנות הביון המרכזית. הנשיא אובאמה התנצל על כך בנאום קהיר המפורסם, והפרשה אפילו הוזכרה בסרט האמריקאי "ארגו". זהו, כמובן, אינו המקרה היחיד בו סוכנויות ביון הובילו מהלכים מפוקפקים ששינו או ניסו לשנות את ההיסטוריה. לאחרונה, חשף פרופ' מאיר זמיר, היסטוריון מאוניברסיטת בן גוריון, את מעורבותם העמוקה של קציני ביון בריטים בהחלטת ארצות ערב לפלוש למדינת ישראל הצעירה ב-1948. שני המקרים מרתקים, אבל כפי שנראה, תוכם לא כברם. האם ה-CIA באמת הפיל את ראש ממשלת איראן ב-1953, ובכך גרם באופן עקיף למהפכה האסלאמית? וכמה גדול היה חלקם של קציני הביון הבריטים בפלישת צבאות ערב למדינת ישראל?

לאחרונה, הקדיש כתב העת היוקרתי Foreign Affairs מספר מאמרים למעורבותו של ה-CIA בהפיכות ברחבי העולם השלישי. לא כל המאמרים הללו פרו אמריקאיים, וחלקם מגוללים כתב אשמה חריף כנגד תככי ופשעי הביון האמריקאי במלחמה הקרה. המאמר על קונגו, למשל, טוען שחלקו של ה-CIA בהפלת הנשיא פטריס לומומבה היה מרכזי יותר מאשר נהוג לחשוב. אולם במאמר פרובוקטיבי במיוחד, טוען ההיסטוריון האמריקאי-איראני ריי טאקייה (Ray Takeyh), חוקר מאוניברסיטת ג'ורג'טאון, כי ה-CIA לא הפיל באמת את מוחמד מוסאדק, לא חולל הפיכה באיראן ולפיכך לא נושא באשמה לאירועים שהתרחשו לאחר מכן. מחקרו של טאקייה, שתוצאותיו בוודאי יהיו שנויות במחלוקת, מאשים דורות של היסטוריונים בכך שבלעו את התעמולה של הרפובליקה האסלאמית, ובעיקר – על כך שהתעלמו בבוטות מתפקידם של האיראנים עצמם במהפכי ההיסטוריה שלהם. מוחמד מוסאדק, כזכור, עלה לשלטון בראשית שנות החמישים בראשות קואליציה רחבה של כוחות פוליטיים, החזית הלאומית. בניגוד לטענותיהם של שמרנים אמריקאיים, הוא מעולם לא היה קומוניסט, אלא סוציאל-דמוקרט שתמך במלוכה חוקתית, וצבר כוח על רקע התסכול הנרחב ששרר במדינה לאחר מלחמה העולם השנייה. איראן של אחרי המלחמה, כותב טאקייה, היתה מדינה הרוסה, שמשאבי הנפט שלה זרמו בחלקם הגדול לבריטניה בחסות הסכם לא הוגן ומלוכה מושחתת. מוסאדק הבטיח להלאים את הנפט לטובת העם האיראני, ולפיכך צבר פופולריות עצומה ועלה לשלטון בבחירות דמוקרטיות.

ההלאמה של משאבי הנפט, כצפוי, העלתה את חמתם של הבריטים עד כדי להשחית, ואלו דרשו מהאמריקאים לסייע בהפלת מוסאדק. הנשיא הארי טרומן דחה את הבקשה, אולם הבריטים מצאו אוזן קשבת אצל יורשו, אייזנהאואר, שחשש מהשתלטות קומוניסטית על איראן דרך משטרו של מוסאדק. עד עתה תואם מחקרו של טאקייה את הגירסה המקובלת, אולם מכאן והלאה מתפצלות הדרכים. ב-1952, הוא טוען, משטרו של מוסאדק הביא את איראן לסף התמוטטות. הבריטים הטילו מצור על איראן ומנעו את ייצוא הנפט שלה, ומוסאדק סירב לכל הצעות הפשרה האמריקאיות. האמריקאים החלו לחשוש, די בצדק, כי קריסה כלכלית תחת מוסאדק תפיל את המדינה כפרי בשל לכוח המאורגן העיקרי בסביבה, המפלגה הקומוניסטית האיראנית (טודה).

אולם תסכולם הגובר של האמריקאים היה חשוב פחות מההתנגדות הגוברת למוסאדק בקרב האוכלוסייה האיראנית דווקא. עקשנותו של ראש הממשלה, סירובו להצעות פשרה וההידרדרות במצב הכלכלי שללו ממנו את תמיכת המעמד הבינוני, חלקים מהאליטות וכן סוחרי הבזאר, כוח כלכלי ופוליטי משמעותי. הקואליציה של מוסאדק החלה להתפורר, וכתגובה נקט ראש הממשלה במדיניות של "יד חזקה" ושלטונו הפך לסמכותני יותר ויותר. הדיקטטורה המתהווה שחקה את מעמדו של מוסאדק במעגל קסמים הרסני, וניכרה במיוחד את האינטליגנציה, האיגודים המקצועיים והקצונה הצבאית. אלו, שהחלו לחפש אלטרנטיבות, פנו לעבר האופוזיציה המלוכנית. לרוע המזל, גם הממסד הדתי,שתמך במוסאדק בתחילה, החל להשמיע קולות הולכים וגוברים של התנגדות. אנשי הדת אמנם תמכו בהלאמת הנפט ועמידה בפרץ נגד תכתיבי המעצמות הזרות, אבל גם התנגדו לנטיותיו המודרניסטיות של מוסאדק. לפיכך, מנהיגים דתיים כמו אייאתולה אבול קאסם כאשאני, שגיבו קודם לכן את ראש הממשלה, העבירו בחשאי את תמיכתם לשאה ולראש מתנגדיו של מוסאדק בכת הקצינים, הגנרל פזלולה זאהדי. משטר האייאתולות הנוכחי באיראן, כמובן, מתאמץ מאד להסתיר את האמת הלא נוחה הזאת.

טאקייה מדגיש שתנועת המחאה שהפילה את מוסאדק הגיעה לשיא כבר בפברואר 1953, לפני שה-CIA החל לרקום את המזימה שלו להפלת השלטון. לאור עזיבה מתוכננת של השאה לצרכי טיפול רפואי, אייאתולה כאשאני הצטרף לקצינים ממורמרים ופוליטיקאים שטוהרו בידי מוסאדק לתנועה שנועדה כביכול לתמוך בכס הטווס. רחובות טהראן וערים רבות ברחבי המדינה התמלאו בהפגנות המונים, והקהל ניסה אפילו לבזוז את ביתו של מוסאדק. ההתנגדות לראש הממשלה גברה גם בתוך הפרלמנט. פוליטיקאים רבים, מתומכי מוסאדק לשעבר, נטשו אותו בשל נטיותיו הדיקטטוריות, כשלונו לסיים את משבר הנפט והתעקשותו להגביל את מעגל מקבלי ההחלטות לקבוצה קטנה של יועצים ומקורבים. בתגובה, השתמש מוסאדק בתרגיל משפטי מפוקפק ופיזר את הפרלמנט. במקביל, הוא החל גם לאיים על וושינגטון שיפנה לגוש המזרחי אם לא ינתן לו סיוע כספי מיד ולאלתר.

רק האירועים הללו, בשילוב עם הסכנה של קריסה פנימית בתוך איראן, שכנעו את הממשל להיענות להפצרותיהם של הבריטים ולתמוך בהפלת מוסאדק. במאי 1953, החלה סוכנות הביון המרכזית להניע את מבצע אייאקס: הפיכה צבאית שתפיל את ראש הממשלה ותעלה במקומו את ראש מתנגדיו, הגנרל זאהדי. ב-11 ביולי אישר אייזנהאואר את התוכנית. אנשי ה-CIA, ביחד עם עמיתיהם הבריטיים, שיחדו עיתונאים כדי לכתוב נגד מוסאדק, הפעילו סוכנים איראניים כדי לארגן הפגנות, עמדו בקשר עם זאהדי ואנשיו וקיוו שהשאה וחצר המלוכה ינצלו את המהומה כדי להיפרע ממוסאדק. אבל התוכנית נתקלה בקשיים מרגע לידתה: השאה ההססן לא שש לשתף פעולה, וגם כששוכנע לפטר את מוסאדק, המזימה התגלתה כמרושלת וחובבנית. שומרים נשלחו למעונו של מוסאדק עם צו פיטורים, אולם רה"מ, שהוזהר מראש, סירב לקבל את הצו ועצר את השליחים, תוך הפרה בוטה של החוקה האיראנית. מעתה, משל מוסאדק באופן לא חוקי, כשליט סמכותני לכל דבר. גם ההפגנות שמומנו בכסף זר, בניגוד להפגנות האיראניות האותנטיות בפברואר, היו בסופו של דבר עלובות למדי. מחלקת המדינה האמריקאית נאלצה להודות כי המבצע "נוסה וכשל", ואפילו הבריטים אמרו ש"אין טעם להמשיך". תת מזכיר המדינה האמריקאי, גנרל וולטר בדל-סמית, הציע לנשיא "להתחיל להתחנף למוסאדק" כדי להציל את מה שניתן. סגל הבית הלבן, ראשי ה-CIA והשגרירות בטהארן הסכימו.

אולם המצב באיראן היה כבר מעבר לנקודת הרתיחה. בלי מעורבות אמריקאית של ממש, זאהדי המשיך במאבק ויצר קשר עם יחידות צבא מורדות. המוני מפגינים שטפו את ערי איראן, והמפלגה הקומוניסטית ניצלה את המצב כדי לצאת לרחובות ולנתץ את סמלי המונרכיה. עיתון שנשלט על ידי שר החוץ פאטמי, בעל בריתו הרדיקלי של מוסאדק, קרא להוציא להורג את השאה, טעות מרה שניכרה איראנים פשוטים רבים שרחשו כבוד למלוכה. דווקא אז, האמריקאים היו סקפטיים. לוי הנדרסון, השגריר בטהראן, הבריק למחלקת המדינה ש"להפגנות יש חשיבות מעטה בלבד." זו, כמובן, היתה טעות. עתה, אנשי הדת יצאו נגד מוסאדק בגלוי, והאייאתולה קשאני קרא לתומכיו לצאת לרחובות. השגרירות האמריקאית דיווחה כי המפגינים "אינם אספסוף" ומונהגים בידי אזרחים "מכל שדירות העם, כולל פועלים, פקידים, בעלי חנויות וסטודנטים." ב-19 באוגוסט, הודה הרמטכ"ל בפני מוסאדק כי איבד שליטה על הצבא. הממשלה, שכבר כך עמדה על סף התמוטטות, נפלה באופן סופי כשיחידות צבא מלוכניות השתלטו על רדיו טהראן ומשרדי ממשלה חשובים בבירה. טאקייה, חשוב לומר, אינו מטיל ספק בכך שה-CIA רצה וניסה להפיל את מוסאדק, אולם סבור כי תרומתו היתה בסופו של דבר שולית. המחאה התחילה בלעדיו, המשיכה אחריו והיתה חלשה יחסית דווקא בשיא מעורבותו. מוסאדק היה קורבן לעקשנותו ושתלטנותו, ההתנגדות לשלטונו הגיעה בראש ובראשונה מהחברה האיראנית פנימה, וממשלתו היתה נופלת בכל מקרה בשל אובדן בסיס התמיכה הפוליטי שלה.

טאקייה, אם כן, נוטה להפחית בחשיבות השפעתם של ארגוני הביון הזרים על ההיסטוריה האיראנית. מאיר זמיר, כך נראה, הולך בדיוק בכיוון ההפוך. המחקר המרתק שלו, שדוגמית ממנו התפרסמה בעיתון הארץ, מראה כיצד סוכנים ודיפלומטים בריטים, שהפרו את הוראותיה של לונדון, בחשו בבירות המזרח התיכון בניסיון נואש למנוע את הקמתה של מדינה יהודית. המניע, ככל הנראה לא היה אנטישמיות אלא שיקול פוליטי קר. מדינות ערב היו עדיין פרו-מערביות באותה התקופה, וישראל הסוציאליסטית נראתה כמועמדת מתאימה מדי לגוש המזרחי. הגיבור המרכזי במחקרו של זמיר הוא בריגדיר אילטיד קלייטון, מפקד הביון הבריטי במזרח התיכון, ששלח קנוקנות תמנוניות לכל בירה ובירה ובחש בפוליטיקה הירדנית, הסעודית, הסורית והעיראקית דרך השפעתו במסדרונות השלטון, הצבא והלגיון הערבי הירדני. במיוחד, ניסו קלייטון ותומכיו בסגל הדיפלומטי להסית מנהיגים ערבים לפלוש צבאית לארץ ישראל.

טענותיו של זמיר מגובות במסמכים חדשים, בריטיים וסורים, שנחשפו בעיקר מארכיונים צרפתיים. אולם מדובר במקורות בעייתיים למדי, שיש להתייחס אליהם בספקנות מרובה. ראשית כל, רוב המקורות של זמיר עברו במסננת האינטרסנטית של המודיעין הצרפתי, שניהל נגד הבריטים מלחמה תעמולתית מלוכלכת. המסמכים הסוריים בעייתיים במיוחד, משום שהם קשורים, בחלקם הגדול, לתלונות נגד התערבותם של הבריטים באזור, ורבים מהם מבוססים על שמועות ולא על עדות ישירה. אולם גם אם נתעלם מכך, חשוב להקשות בשאלה חשובה, שתמיד מרגיזה היסטוריונים מכל הסוגים. והשאלה היא "אז מה"? אם אכן סוכנים ודיפלומטים בריטים הסיתו את מדינות ערב לפלוש לארץ ישראל, מה היתה מידת השפעתם? הרי גם זמיר מודה שהמנהיגים הונעו מלחץ ההמונים. רק מי שמאמין בכל ליבו בהשפעתם של ארגוני ביון זרים על דעת הקהל הערבית, שהיו לה די והותר סיבות להתנגד לציונות, יסיק שדווקא תככיהם של קלייטון וחבריו היו אלו שהכריעו את הכף. האם הפלאח המצרי, השייח' העיראקי והפועל הסורי יצאו להפגנות כי הבריטים לחשו משהו על אוזנו של מנהיג, או שיחדו מישהו לכתוב מאמר בעיתון? ספק רב. רק כדי לסבר את האוזן, ההיסטוריון הלל כהן, בספרו צבא הצללים, סוקר בהרחבה את ניסיונותיה של התנועה הציונית להשפיע על דעת הקהל הערבית באמצעות שיחוד עיתונאים, ניסיונות שנחלו כישלון חרוץ. אולי ספרו של זמיר, שיצא בקרוב, יציג הוכחות נוספות, אולם בינתיים הראיות אינן מספיקות כדי לתמוך בתזת הקנוניה שהוא מציג.